עבד אבו קטיפאן נ. נתן כהן

פסק-דין בתיק ע"א 5408/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5408/03 רע"א 8225/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים בע"א 5408/03: 1. עבד אבו קטיפאן 2. זייד אבו קטיפאן 3. הדף אבו קטיפאן נ ג ד המשיבים בע"א 5408/03: 1. נתן כהן 2. הדר חברה לביטוח בע"מ המבקשים ברע"א 8225/03: 1. הדר חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב נ ג ד המשיבים ברע"א 8225/03: 1. נבאל מחמוד ח'טיב (קטינה) 2. חט'יב סנא ע"א 5408/03 ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.4.2003 בת.א. 1106/00 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר רע"א 8225/03 בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.7.2003 בת.א. 1614/00 שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית תאריך הישיבה: י' בניסן תשס"ד (1.4.2004) בשם המערערים עו"ד משה ענבר בע"א 5408/03: בשם המשיבים עו"ד צבי זינגר, עו"ד משה עבדי בע"א 5408/03: בשם המבקשים עו"ד משה עבדי ברע"א 8225/03: בשם המשיבים עו"ד אבראהים בולוס ברע"א 8225/03: פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. שני ערעורים בפנינו, ושניהם מגוללים סיפורים אנושיים מצערים, בהם כרוכה שאלה משפטית דומה: האם התלקחות, בתוך רכב חונה, של המושבים ושל רכיבים נוספים בתא הנהג, המתרחשת עקב משחק, של ילד היושב ברכב, במצית, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). פסק-דיננו יתייחס, אפוא, לשני הערעורים גם יחד. העובדות, ההליכים והטענות ע"א 5408/03 2. עבד אבו קטיפאן, המערער בע"א 5408/03 (להלן: עבד), היה כבן שלוש שנים, כאשר נכנס עם ילד אחר, הגדול ממנו בשנה, לתא הנהג של רכב השייך למשיב 1. הרכב חנה, באותה שעה, בחצר הסמוכה למקום מגוריו של עבד. החנה אותו שם עובד של המשיב 1, המתגורר במקום. העובד יצא מן הרכב לביקור אצל אחד השכנים, והתכוון לנסוע בו לאחר מכן למקום אחר. בחלוף כרבע שעה, ארעה התלקחות בתא הנהג. התוצאות היו קשות: הילד האחר נספה, ועבד נכווה קשות. הוא נותר נכה, לצמיתות, בשיעור של 100%. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) סקר את העדויות ואת הראיות שבאו בפניו, ובכלל זה דברים שנשמעו מפי מעורבים באירוע ומפי גורמים מקצועיים. בית המשפט אימץ את עדותו של חוקר השרפות, איש מכבי האש, וקבע כי לאחר קרות התאונה נמצא מונח על רצפת תא הנהג של הרכב מצית. מוקד ההתלקחות, כך התברר מן הממצאים, היה במושב הקדמי הימני של הרכב – זה נשרף כליל. מסקנתו של בית המשפט קמא היתה, כי השריפה פרצה בשל שאחד הילדים שיחק במצית, ומשהאש אחזה בבגדי הילדים ובריפוד המושב. הודגש, כי הדלק, השמן ומערכת ההצתה של הרכב לא היו מעורבים בשריפה, וכי לא ארע קצר חשמלי ברכב. 3. במישור המשפטי, כך הקדים וקבע בית המשפט המחוזי, לא נתקיימו במקרה זה יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים, הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. לעניין זה נפסק כי "במקרה דנן בו שהייתם של הילדים ברכב לא נלוותה לנסיעה בו או לשימוש אחר בו הכלול בהגדרה שבחוק, השימוש שהם עשו ברכב, ישיבתם בו בעת שחנה בחצר, אינה נכללת בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי', כאמור בחוק". מכל מקום, כך נפסק, השימוש ברכב לא היה "למטרות תחבורה", כנדרש על-פי ההגדרה הבסיסית. הרכב עמד במקומו ללא תזוזה, בחצר הבית, "במקום בו חניית הרכב אינה אסורה". "לא נראה" – קבע בית המשפט המחוזי – "כי ניתן לייחס לילדים בגיל זה רצון, יכולת, החלטה או קביעת מטרה לעשות שימוש תחבורתי ברכב". הילדים, כך נקבע, שהו ברכב לצורך משחק, ולא על-מנת לנסוע בו, וגם נהג הרכב לא עמד להסיעם ליעד כלשהו. מששלל בית המשפט המחוזי את קיומה של תאונת דרכים כמשמעותה בהגדרה הבסיסית, נפנה לבדוק את תחולתה של החזקה המרבה, הנוגעת להתלקחות הרכב או התפוצצותו. אלא שגם זו אינה מתקיימת כאן – כך סבר בית המשפט קמא. הטעם לכך הוא, כי מושבי הרכב, העשויים אמנם חומר הניתן להישרף, אינם יוצרים כשלעצמם סכנת התלקחות ואינם באים בגדר "רכיב של הרכב או... חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו" – כלשון החזקה המרבה. שהרי, כך הטעים בית המשפט, גם כשהמושב נשרף או מוצא מן הרכב, נשמר עדיין כושר נסיעתו של כלי הרכב. כך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק-דינו: "בעת התאונה לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. נגרמה שרפה בתא הנהג של הרכב. מוקד השריפה היה במושב הימני של הרכב שמשענתו נשרפה כליל. הדבר קרה בעת שהילדים שהו בתוך הרכב. האפשרות הסבירה יותר בענייננו (מעבר לשיעור של 50 אחוזים) היא כי האש פרצה בשל משחק של הילדים במצית הסיגריות שהיה מונח בתא הנהג בעת שהם שהו בתוכו. אין לומר כי השריפה נגרמה או הועצמה במקרה דנן בשל רכיב או חלק החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב אף שרכיב או חלק של הרכב, היינו המושב והחומר ממנו המושב עשוי, הוא זה שהתלקח מלהבת המצית". אשר על כן, נדחתה התביעה. רע"א 8225/03 4. נבאל מחמוד חטי'ב, המשיבה 1 ברע"א 8225/03 (להלן: נבאל), היתה כבת שנתיים, עת נכנסה, יחד עם אחיה בן החמש, לשחק בתוך הרכב המשפחתי, שהחנתה אמהּ כמה דקות קודם לכן, בסמוך לבית. זמן קצר לאחר שירדו שני הילדים מביתם לרכב, חזר האח אל הבית, ואילו נבאל נותרה לבדה ברכב. כעבור מספר דקות, הבחינה קרובת משפחה כי המכונית עולה באש. נבאל חולצה מן הרכב, כשהיא במצב אנוש. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) דן בתביעה, שהגישו המשיבים, לפי חוק הפיצויים. גם בזו הפעם, נקבע כי השריפה פרצה בשל משחק של הילדים במצית, שנמצאה לאחר השריפה על רצפת הרכב. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי מוקד השריפה היה באזור המושב הימני הקדמי, כי לא נמצאו סימנים של כשל חשמלי, וכי לפי העדויות שנשמעו בפניו, לא היה זה מצת-הסיגריות של הרכב עצמו אשר גרם לפרוץ הדליקה. 5. גם כאן סבר בית המשפט המחוזי, כי המשחק של הילדים ברכב החונה אינו בא בגדרי ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים", וזאת, גם אם מקבלים (כפי שבית המשפט אכן היה נכון לקבל) את גרסת הוריה של נבאל, לפיה הולבשו הילדים על-ידי האם ואז ירדו לשחק ברכב, בעוד ההורים מכינים עצמם ליציאה לחתונה. בית המשפט קבע, לעניין זה, כי הרכב שימש כזירת האירוע – הא ותוּ לא. "גם אם התכוונו ההורים בזמן כלשהו לנסוע לחתונה" – כך הבהיר בית המשפט קמא – "אין בכוונה עתידית זו משום 'שימוש ברכב' ואין לראות את התאונה, כנכללת בהגדרה הבסיסית". בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן שמא מתקיימת החזקה המרבה שעניינה התלקחות הרכב או התפוצצותו. הפעם פסק בית המשפט לטובת התובעת נבאל. בית המשפט המחוזי סבר, כי את החזקה המרבה ניתן לפרש ככוללת שתי אפשרויות חלופיות: האחת, התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, והאחרת, התלקחות של הרכב בשל גורם חיצוני. במקרה שבפנינו, כך הוסיף בית המשפט וקבע, התלקחות הרכב ארעה על-ידי גורם שמקורו מחוץ לרכב, ועל כן – חלה החזקה המרבה. אולם גם לפי הפרשנות האחרת, שאינה רואה בשני יסודות אלה שבהגדרת החזקה המרבה כחלופיים, מתקיימת חזקה זו במקרה שבפנינו – כך לדעת בית המשפט קמא. בית המשפט סבר כי המחוקק הרחיב, במסגרת החזקה המרבה, את הלכת לסרי. בית המשפט פסק כי אף שהמושבים אשר התלקחו אינם חיוניים לכושר הנסיעה, הרי שבאירוע נשרפו גם מערכת חוטי החשמל ותיבת ההילוכים, ואלה – כך קבע – הם בבחינת רכיבים חיוניים. המבחן לקיומה של החזקה המרבה האמורה הוא, לדעת בית המשפט המחוזי, מבחן התוצאה, לאמור – אם בסוף האירוע הרכב אינו כשיר לנסיעה, אזי יש לומר כי ההתלקחות ארעה בשל רכיב חיוני של הרכב. 6. על פסק-הדין בעניינה של נבאל מערערת המבטחת של השימוש ברכב. על פסק-הדין בעניינו של עבד מערער הנפגע. עולה מן התיאור שלעיל, כי שני המקרים שבפנינו דומים זה לזה, מבחינת סיפור המעשה, אך הכרעת בית המשפט המחוזי לגבי כל אחד מהם – שונה בתכלית, ככל שמדובר בהתקיימות החזקה המרבה. עיון בטענות הצדדים, בשני הערעורים, מגלה כי המחלוקת היא הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי. באשר למישור המשפטי, מעלים הצדדים טענות לעניין התקיימותה של ההגדרה הבסיסית, וטענות ביחס לתחולתה של החזקה המרבה, שעניינה התפוצצות או התלקחות של הרכב. בהחלטתי מיום 30.10.2003 ניתנה רשות ערעור בתיק רע"א 8225/03. לדעתי, יש לדחות את הערעור בתיק ע"א 5408/03, ולקבל את הערעור שהוגש בתיק רע"א 8225/03. תחימת הדיון 7. טרם שנדון בשאלות הצריכות הכרעה בתיקים אלה, נבקש להסיר מעל שולחננו שאלות שאין לנו צורך להדרש להן. ראשית, בשני הערעורים נשמעות השגות על התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. השגות אלה דינן להידחות. אמנם, בשני המקרים לא נתבררו נסיבות המקרה באופן ודאי, והוצעו תרחישים חלופיים כאלה ואחרים. אלא שבנתון לכך, קבעו בתי המשפט דלמטה ממצאים על-פי הראיות והעדויות שבאו בפניהם, ואין בענייננו עילה לסטות מן הכלל, לפיו בכגון דא ערכאת הערעור סומכת ידה על קביעותיה של הערכאה המבררת. שנית, בשני פסקי-הדין העומדים לבחינתנו נדונה תחילה, כנדרש, השאלה האם נתקיימה יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים, כפי שהיא קבועה בחוק. מסקנתם של שני השופטים הנכבדים היתה, בשני המקרים, כי לא נתקיימו יסודות ההגדרה הבסיסית. גם במסקנה זו אין עילה להתערב. די אם נאמר כי קשה לאתר, במקרה זה, שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, ומכל מקום לא היה כאן שימוש למטרות תחבורה (ראו והשוו רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825; רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495). אכן, עצם העובדה כי הסיבה לשימוש ברכב היא משחק ילדים אין בה כדי להוציא את המקרה מתחולת החוק, ובלבד שמדובר בשימוש למטרות תחבורה (דברי הנשיא א' ברק ברע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס הישראלית חברה לביטוח, פ"ד נד(1) 250). אלא שבמקרה זה, פגיעתם של הילדים אירעה עקב התממשותו של סיכון שאינו תחבורתי, וממילא לא נתקיים כאן שימוש למטרות תחבורה, ולכן אין תחולה להגדרה הבסיסית. עתה, נוכל לפנות לבדיקת השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו, והיא: האם, בנסיבות שתוארו לעיל, והמשותפות לשני הערעורים, מתקיימת החזקה המרבה, שעניינה התפוצצות או התלקחות של הרכב? תולדות החזקה המרבה 8. החזקה המרבה שבה אנו עוסקים קבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, מיד לאחר ההגדרה הבסיסית. וזה נוסחה: ... יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב. חזקה מרבה זו – לשונה לכאורה מוקשית. החזקה מצאה את דרכה לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מס' 8 משנת תשנ"א (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990), אולם את שורשיה ניתן לאתר עוד בפסק-הדין בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705. באותה פרשה, במהלך נופש, שהו מספר משפחות תחת יריעה, שנמתחה מעל מכוניותיהן, אשר הועמדו בצורת האות "ח". דליפה מבלון גז של מבער נייד לבישול, גרמה לפרוץ דליקה, שאחזה בכלי-הרכב ובדלק שבהן, והביאה למותם ולפציעתם של אנשים ששהו מתחת ליריעה. בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי הנשיא (אז השופט) א' ברק, פסק כי הימצאות בנזין במיכליו של רכב חונה היא חלק מה"שימוש" ברכב, וכי נזק-גוף כתוצאה מהתלקחות הבנזין הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימוש. הודגש, כי תהליך הגרימה באותו מקרה נופל למסגרת הסיכון, שסיכוני דלק במכונית יוצרים, וכי די, לעניין זה, בכך שהיתה לדלק השלכה על עוצמת השריפה. הלכה זו נפסקה, כאמור, קודם לתיקון מס' 8, והיא עוגנה כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", על רקע העיקרון, שנקבע בפסיקה, לפיו החוק אינו משתרע רק על סיכונים תחבורתיים (ראו ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844). עקרון זה נשתנה, ככל שהדבר נוגע להגדרה הבסיסית, לאחר תיקון מס' 8, בו הוגדר השימוש ברכב כשימוש "למטרות תחבורה". על מטרתו של החוק המתקן ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת-החוק: "להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד – לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה" (הצעות-חוק 1962, תש"ן, עמ' 33). אלא שבפועל, מחיל עצמו החוק, לאחר התיקון, גם על ניצול של הרכב שאינו בא בגדר "המבחן התעבורתי". היטיב לסכם השתלשלות היסטורית זו הנשיא ברק, ברע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532: "התכלית המרכזית של תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של 'תאונת דרכים', ולהחליף בכך את המבחן היעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי. עם זאת, תיקון מס' 8 אינו מאמץ את המבחן התעבורתי 'לאורך כל הדרך'. בסוגיות אחדות - המשקפות מקרים ספציפיים המבטאים פסקי דין שניתנו בעבר - נקבעו הסדרים שאינם מתיישבים עם המבחן התעבורתי (כגון שלילת טעינה ופריקה כשהרכב עומד כ'שימוש ברכב מנועי'), וקביעת המבחן היעודי בחזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכב'. חלקם של עניינים אלה הוצע במקורו על ידי הממשלה; חלקם הוצע על ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. חלקם הוסף בקריאה השניה במליאת הכנסת. אכן, תיקון מס' 8 אינו משקף מדיניות משפטית קוהרנטית ועקבית. אין בו תפיסה מגובשת, לא לעניין קבלת המבחן התעבורתי ולא לעניין דחיית המבחן הייעודי. המצבים המיוחדים, בהם אומץ המבחן הייעודי, אינם מבוססים על הרמוניה פנימית, ואינם משקפים מדיניות משפטית אחידה. תיקון מס' 8 מבוסס על הגדרה בסיסית רחבה המאמצת את המבחן התעבורתי, ולצידה תוספות וגריעות ממבחן זה המשקפות לעתים את המבחן הייעודי, והמבוססות על אירועים מיוחדים שנידונו בפסיקה". 9. החזקה המרבה החלוטה, שעניינה התפוצצות או התלקחות של הרכב, אף היא חריג למבחן התחבורתי. ולא זו בלבד, אלא שחזקה זו מבקשת לעגן בחוק את המקרה שנדון בפרשת לסרי – זאת, לכאורה, בניגוד לדברים מפורשים שנאמרו על-ידי שר המשפטים, בעת שהביא את החוק המתקן לקריאה ראשונה בכנסת. שר המשפטים הציג שם את הלכת לסרי כדוגמה להרחבה פסיקתית בלתי רצויה של תחולת חוק הפיצויים (דברי הכנסת יח, מושב שני, 2269; דברי הכנסת טו, מושב שלישי, 1851). אלא שכאמור, בהליכי החקיקה זכתה הלכה זו להכרת המחוקק, שעטה עליה לבוש סטטוטורי. עמד על כך הנשיא א' ברק בפרשת עוזר: "... כל תכליתן של החזקות החלוטות לא בא אלא כדי לקבוע מספר מצבים מיוחדים - פרי הפסיקה שקדמה לתיקון מס' 8 - אותם 'יראו' כתאונת דרכים, למרות שאין הם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית. טול את החזקה החלוטה הראשונה, על פיה יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע 'עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו'. בחזקה חלוטה זו ביקש תיקון מס' 8 להשאיר על כנה את הלכת ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705. הכפפתה של חזקה חלוטה זו לדרישה בדבר 'מטרות תחבורה' תרוקן חזקה זו מכל תוכן". [ההדגשה הוספה] 10. יודגש: הלכת לסרי התמקדה בהתלקחותו של הדלק המצוי ברכב. בית המשפט העליון הדגיש שם, כי הימצאות דלק במיכלי הדלק של המכונית מאפיינת את המכונית, וכי הסיכון של התלקחות הדלק הוא בבחינת סיכון הטבוע בה, והוא ההופך את האירוע ל"תאונת דרכים", בנסיבות שבהן הדלק השפיע על עוצמת השריפה ולפיכך היתה לו תרומה רלבנטית להתרחשות האירוע (ראו גם דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145). החזקה המרבה הסטטוטורית אינה מצמצמת עצמה, על-פי לשונה, למקרים של התלקחות דלק, אולם ניכר בה – וכך אכן הדגישה הפסיקה – שהיא מתוחמת לנסיבות הדומות במאפייניהם לאלה שנדונו בפרשת לסרי, אם כי תוך הגדרה דווקנית יותר של האירוע המזכה. פרופ' י' אנגלרד סבור, כי "הוראה זו נראית בעליל נסיון לקיים את ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון במקרה המיוחד של ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705" (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 63). אכן, לקיים את ההלכה – ולהגדיר את גבולותיה. ניתן לתהות על עצם הטכניקה החקיקתית הקזואיסטית המתבטאת בחזקה זו – ובכמה מחברותיה – אך מכל מקום, לאור הרקע ליצירת החזקה, ולנוכח העובדה כי היא חורגת מן ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", ראוי לפרשה באמות-מידה זהירות. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה, בע"א 7984/99, רע"א 7987/99 אליהו נ' נסרה, תק-על 2003(2) 2617: "ההגדרה הבסיסית של 'תאונת דרכים' על פי תיקון 8 אינה כוללת בתחומיה מצב דברים דומה לזה שארע בפרשת לסרי, משאין הדבר מתיישב עם ההגדרה הטבעית של 'שימוש ברכב מנועי' כפי ששולבה בחוק ולא מתקיים בכך גם התנאי של 'מטרות תחבורה'. אי לכך, וכדי להרחיב את ההגדרה הבסיסית והטיפוסית לארוע תאונת דרכים גם למצב דברים זה, שולבה החזקה המרבה האמורה. חזקה זו מתארת מצב מיוחד ויוצא דופן אשר נועד לנסיבות ארוע בעלות אופי ייחודי. בהיותה חורגת מן התפיסה היסודית של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הנשענת על המבחן התחבורתי, מתבקש ליישם את החזקה המרבה הזו על דרך הפירוש הדווקני ולהימנע מלהרחיבה למצבים החורגים מגידרה הלשוני ומתכליתה". לפיכך נקבע, שם, כי החזקה המרבה בדבר התפוצצות או התלקחות של הרכב אינה מתקיימת, בנסיבות שבהן נפלט גז ממיכלי-גז והתלקח כתוצאה ממגע עם מערכת חשמל פתוחה במלגזה שהיתה בקרבת מקום. ובענייננו: תנאי להחלת החזקה הוא התלקחות או התפוצצות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו. עד כאן, על קורותיה של החזקה המרבה. ומכאן – לפרשנות יסודותיה. פרשנות החזקה המרבה 11. החזקה המרבה בה אנו עוסקים קובעת, אם כן, מספר תנאים להחלתה. הראשון, כי האירוע אירע "עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב". השני, כי ההתפוצצות או ההתלקחות נגרמו "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". עוד מבהירה החזקה, כי אין מניעה להחלת החזקה "גם אם [ההתפוצצות או ההתלקחות שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו] אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב". בענייננו, אין ספק כי היתה התלקחות של הרכב, והשאלה מתמקדת, לכן, בשני היסודות האחרים. נקדים ונאמר, כי אין לקבל את הפרשנות שהציע כבוד השופט עמית, בפסק הדין נשוא רע"א 8335/03, לפיה גרימת ההתלקחות או ההתפוצצות על-ידי גורם שמחוץ לרכב היא בבחינת תנאי חלופי לדרישה כי ההתלקחות או ההתפוצצות נגרמו בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב. פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשונה של החזקה, שאינה עושה שימוש במילת הקישור "או" בין רישת הסעיף לסיפא שלו, אלא נוקטת בלשון של תוספת – "גם אם...". אין בסיס תחבירי או לשוני ל"חיבור ישיר" בין תחילת הסעיף לסיפא שלו, כך שהחזקה תיקרא "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – זאת, תוך "ויתור" על דרישת הרכיב החיוני, שהיא, כך נדמה, לב-ליבו של הסעיף, בדיוק כשם שהימצאות הדלק במיכלי הרכב עמדה בלבה של ההכרעה בפרשת לסרי. פשוטו של מקרא מצביע בבירור, כי החזקה קובעת, בבחינת תנאי-בלעדיו-אין, את הדרישה כי ההתפוצצות או ההתלקחות נגרמו על-ידי רכיב או חומר חיוניים; ואילו הסיפא באה להדגיש, כי בהתקיים תנאים אלה, לא תישלל תחולת החזקה אך בשל שגורם מחוץ לרכב הוא שורש הרע. גם המבט ההיסטורי מגלה, כי בפרשת לסרי, שהיא כאמור הרקע לחזקה המרבה, הצטברו שתי הנסיבות הללו, לאמור – מקור חיצוני (בלון הגז) הביא להתלקחות הרכב, בשל חומר החיוני לכושר נסיעתו (דלק). הפרשנות המוצעת על-ידי בית המשפט קמא אף אינה מתיישבת עם העקרונות המנחים את הפרשנות של חזקה מרובה זו, כפי שתוארו לעיל, לאמור – הלבוש הדווקני אותו עטתה הלכת לסרי בדבר החוק. מה גם, שאין כל היגיון בפרשנות הגורסת, כי כאשר גורם השריפה הוא "פנימי", נדרש כי יהא זה רכיב חיוני או חומר חיוני לכושר הנסיעה, ואילו כאשר מדובר בגורם שמחוץ לרכב, לא תהא כל הגבלה. פרשנות כזו משמעותה, למשל, כי מצית הגורם להתלקחות ריפוד הרכב מקים תאונת דרכים, גם אם לא היה מעורב באירוע רכיב חיוני כלשהו, ואילו מצת-הסיגריות שהוא חלק מן הרכב, הגורם לתוצאה זהה – אינו מקים תאונה כזו. הנה כי כן, החזקה קובעת קשר של גרימה בין ההתלקחות או ההתפוצצות לבין רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו של הרכב – קשר הבא לידי ביטוי במילים "שנגרמו בשל". עם זאת, ומבלי לוותר על קשר זה, שהוא הכרחי לתחולת החזקה, קובעת החזקה כי ההשתלשלות הסיבתית יכול שתתחיל בגורם שמחוץ לרכב. הנה אפוא, ניסוח עילג-משהו, שהיינו תוהים לפשרו אלמלא ידענו מניין בא. 12. עתה ברור כי העובדה שבענייננו מקור האש הראשוני היה מצית – שהוא גורם שמחוץ לרכב – אינה שוללת, כשלעצמה, את תחולת החזקה, אולם בד-בבד, אין היא תנאי מספיק להפעלתה. לוּ למשל היתה האש שבמצית מציתה את מיכל הדלק של הרכב, ברי כי המקרה היה בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. אלא שלא זה המצב בענייננו. כאן, המשחק במצית גרם להתלקחות המושבים, הריפוד, ולחריכה או שריפה של רכיבים אחרים בתא הנהג, כגון לוח המחוונים. נשאלת אפוא השאלה, האם אלה עונים לתנאי המרכזי המצוי בחזקה המרבה, לאמור – האם נחשבים הם "רכיב של הרכב או חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". ניתנת האמת להיאמר – קביעת גבולות החזקה, הן במישור העקרוני והן במישור היישומי, היא משימה לא פשוטה. רבים מן הרכיבים ברכב הם רכיבים המתכלים באש. טלו למשל את הריפוד, את השטיחים, את הדפנות הפנימיות של הדלתות ואת האביזרים השונים מפלסטיק. בכל אלה, וברכיבים נוספים, עלולה להיאחז אש הפורצת ברכב או בסמוך לו, וממילא, יהא בכך כדי לתרום לדליקה – בבחינת חומר בעירה. זאת ועוד, גם כאשר נגרמת התלקחות בשל רכיב שאינו, כשלעצמו, חיוני לכושר הנסיעה של הרכב, הרי בסופו של דבר עלולה השריפה לפגום קשות ברכב או אף לכלותו, וממילא - להפכו לבלתי שמיש. אכן, ניצוץ האוחז בריפוד המושב עלול, עד מהרה, לגרום לשריפת הרכב עד היסוד. ואם ברכיבים ובחומרים "חיוניים" עסקינן, הרי שיש חיוניים יותר, ויש חיוניים פחות; ותרומת ה"רכיב החיוני" להתלקחות או להתפוצצות עשויה להיות משמעותית או שולית; והגבול עמום. 13. כיצד, אפוא, יש לפרש את החזקה המרבה? כבוד השופט עמית סבר, כי בענייננו קמה תחולה לחזקה. וכך נומקה מסקנה זו: "המושבים, הריפוד, הדשבורד, לוח השעונים, חיווט החשמל ותיבת ההילוכים, כל אלו התלקחו בשל גורם חיצוני (המצית) ובתורם, נשרפו וגרמו לכך שהרכב איבד את כושר נסיעתו, במובן המיכני של המילה, להבדיל מכושר נסיעה נורמטיבי. גם אם נאמר כי המושבים, הדשבורד ואפילו לוח השעונים שנשרפו, אינם בהכרח רכיב חיוני לכושר הנסיעה, לא כך לגבי מערכת חוטי החשמל ותיבת ההילוכים, והנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי המכונית הייתה כשירה לנסיעה לאחר הדליקה". כבוד השופט עמית היה ער לכך, כי דרך הפרשנות שבה בחר "מביאה לתוצאה לפיה כל שריפה המביאה לכליית הרכב, או לכך שיאבד את כשירות הנסיעה, תוכר בסופו של דבר כתאונת דרכים". אולם – כך סבר בית המשפט המחוזי – "היה זה המחוקק שהרחיב בלשונו את הלכת לסרי והשמיט את דרישת 'השימוש' ברכב. בכך, יצר המחוקק מעין פרזומציה לפיה כל נזק גוף שנגרם בשל התלקחות של הרכב, עד כדי איבוד כושר הנסיעה, מהווה שימוש ברכב, ואין נפקא מינה אם ההתלקחות נגרמה בשל גורם זר לרכב". פרשנות מרחיבה זו, עד כדי קיומה של "חזקת שימוש" בכל המקרים של התלקחות המביאה לאבדן כושר הנסיעה של הרכב – אין לקבל. היא אינה מתבקשת מלשון החוק, הדובר בהתלקחות שנגרמה "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו"; היא אינה מתיישבת עם ההלכה שנפסקה בבית משפט זה, לפיה תכלית החזקה לעגן בדין את הלכת לסרי (ראו פרשת עוזר הנ"ל); והיא בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם הצורך ליתן לחזקה פרשנות תכליתית מצמצמת, המביאה בחשבון את היותה חריג למבחן הסיכון התחבורתי (ראו פרשת נסרה הנ"ל), ואת הגבולות שקבע לה המחוקק. 14. הביטוי "רכיב של הרכב או חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו" צריך להתפרש כמכוון לאותם רכיבים או חומרים, המאפיינים את הרכב ככזה, והם הכרחיים למימוש התכלית התחבורתית שלו. אכן, אף כי הדרישה כי השימוש ברכב יהא למטרות תחבורה היא חלק מההגדרה הבסיסית, ואינה חלה לעניין החזקות המרבות החלוטות, ניתן וראוי לקבוע כי תנאי לתחולת החזקה בה אנו עוסקים כאן הוא, כי אותו רכיב או חומר שגרם להתלקחות או להתפוצצות יהיה כזה, החיוני להגשמת כושר התנועה של הרכב. משמעות הדבר היא, כי רכיבים או חומרים שתכליתם שיפור נוחות הנסיעה או שיפור ביצועי הרכב, או רכיבים שאינם חיוניים – הכרחיים ממש – לכושר התנועה של הרכב – אינם מקיימים את הדרישה הקבועה בחזקה המרבה. נראה, אפוא, כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן, ואולי גם – מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה ומבלי להתוות רשימה סגורה – מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים. ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק, בחוקקו את החזקה המרבה. 15. בנוסף, נראה לי כי מתבקשת כאן הבחנה בין מקרה שבו נגרמת ההתלקחות או ההתפוצצות בשל רכיב או חומר החיוניים לכושר הנסיעה של הרכב – כנדרש לפי החזקה המרבה – לבין מקרה שבו ההתלקחות לא נגרמה בשל רכיב או חומר כזה, ואפילו לא היה הרכב השרוף כשיר בסופו של יום לנסיעה. ההבחנה היא בין רכיב חיוני או חומר חיוני המחולל את ההתלקחות – כדוגמת הדלק שברכב הגורם לשריפה – לבין התלקחות של הרכב שלא נגרמה בשל אותו חומר, אך בסופו של דבר שללה מן הרכב את כושר נסיעתו. הבחנה זו מחייבת את המסקנה, כי לא הרי מקרה שבו אוחזת אש במיכל הבנזין, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצת – נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה – לבין מקרה שבו נדלק ריפוד המושב, או רכיב אחר שאינו חיוני לכושר הנסיעה של הרכב, והאש מתפשטת גם לרכיבים אחרים בתא הנהג. מקרה אחרון זה, כעקרון, אינו בא בגדר החזקה, וזאת אפילו אם בסופה של השריפה, נגרם לרכב נזק המונע את האפשרות לנסוע בו. שריפה זו אמנם אחזה ברכב, אך אין היא שונה, לעניין תחולת החוק, משריפה בבית מגורים או בכל זירה אחרת. יישום המבחנים האלה בענייננו מוביל לתוצאה, כי בשני המקרים אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. משחקם של הילדים במצית גרם – לפי העובדות שנקבעו – להתלקחות המושב, ומשם התפשטה האש לרכיבים נוספים בתא הנהג. התוצאות קשות, אך לא נוכל לקבוע, בנסיבות אלה, כי ההתלקחות אירעה בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר, שהם חיוניים לכושר נסיעתו. סוף דבר 16. כפי שאמרנו בתחילת דברינו, הערעורים מתארים שתי תאונות מחרידות, שתוצאותיהן קשות. לא ניתן שלא לחוש חמלה וצער על הילדים, שניצלו בנס ממוות אך נותרו עם פציעות חמורות. כפי שקבענו, חוק הפיצויים לא בא לפצות על מקרים כגון אלה. לא נותר אלא לקוות לשיקומם של הילדים. מפסק-הדין נשוא ע"א 5408/03 עולה, כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, באותו מקרה, הצהירה חברת הביטוח על נכונותה לשלם, לפנים משורת הדין, סכום מתאים לתובע, עבד, וזאת אם יתברר כי דין התביעה להידחות. בית המשפט ציין, כי אביו של התובע לא נעתר להצעה זו. אנו תקווה כי משנדחתה התביעה, ישולם בכל זאת סכום ראוי לפנים משורת הדין, כפי שהציעה כאמור חברת הביטוח. כך בעניינו של עבד, וכך גם בעניינה של נבאל. התוצאה: ע"א 5408/03 נדחה. הערעור בתיק רע"א 8225/03 מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, והתביעה שהוגשה בעילה הסומכת על חוק הפיצויים – תדחה. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, כ"ה בסיוון תשס"ד (14.6.2004). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03054080_P08.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il