ירון גזית נ. גם זו לטובה ציון

פסק-דין בתיק ע"א 5404/98 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5404/98 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. ירון גזית 2. כלל חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לפיצוי נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיב: גם זו לטובה ציון ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.6.98 בת.א. 688/95 שניתן על-ידי כבוד השופטת י' צור תאריך הישיבה: ה' באדר ב התשס"ה (16.3.05) בשם המערערים: עו"ד מרדכי זוכוביצקי בשם המשיב: עו"ד אליה אדלר פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיב – גם זו לטובה ציון, יליד שנת 1960, נשוי ואב לשניים – נפגע, בשנת 1993, בתאונת דרכים שבה פגע רֶכֶב באופניים שעליהם רָכב. המשיב הוא חסוי, והקרן לטיפול בחסויים מונתה כאפוטרופא לו. הוגשה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, והמחלוקת נסבה על גובה הנזק בלבד. 2. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור) קבע, על יסוד חוות דעת המומחים שמונו מטעמו, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב נכות אורטופדית בשיעור של 80%, בגין פריקה בחוליות הצוואר שגרמה לשיתוק חלקי בארבע הגפיים. בנוסף, כך נפסק, למשיב נכות פסיכיאטרית שאינה נובעת מהתאונה, בשיעור של 75% כשלא היה נתון באשפוז, ובשיעור של 100% כששהה באשפוז. בית המשפט ציין כי המשיב סבל, במשך שנים רבות, ממחלה קשה של סכיזופרניה פרנואידית כרונית, ללא תובנה למצבו. הוא אושפז מספר פעמים (לתקופה של 150 ימים עם התגלות המחלה בשנת 1989, ולאחר מכן, במהלך ארבע וחצי שנים שחלפו עד לקרות תאונה, לתקופה מצטברת של 88 ימים), וטופל בתרופות. בית המשפט המחוזי קבע כי עובר לתאונה היה תפקודו של המשיב לקוי – זאת הן מבחינת יחסיו עם בני משפחתו הן מבחינת כושר ההשתכרות שלו. עם זאת, נקבע כי המשיב לא נזקק אז לאשפוז מלא בבית חולים פסיכיאטרי או סיעודי. הצורך באשפוז מלא במוסד סיעודי לא נולד, כך נפסק, אלא לאחר התאונה. למשיב נגרמה בעקבות התאונה פגיעה פיזית קשה, והוא "הפך למקרה סיעודי" (כלשונו של המומחה), עד שלא ניתן עוד לשקמו או להיטיב את מצבו. מחלת הנפש של המשיב – אליבא דבית המשפט קמא – הקשתה על תהליך שיקומו, ובמצב שנוצר זקוק המשיב לאשפוז סיעודי מלא, וזהו, לדעת המומחים כולם, הפתרון המתאים ביותר עבורו. בית המשפט סבר, אפוא, כי בנסיבות המקרה ראוי להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה", שכן בכל הנוגע ליכולת השיקום ולצורך באשפוז – לא ניתן לעשות אבחנה ברורה בין מצבו של המשיב לפני התאונה לבין מצבו לאחריה. בית המשפט הטעים, כי "בהחלט יתכן שאלמלא מחלתו הנפשית היה התובע משתקם בקלות יתר ואם היתה לו משפחה חמה ותומכת היה גם ניתן להחזירו לביתו בצירוף עזרה מתאימה לכל שעות היממה". דא עקא, שהמצב איננו כזה, והתובע זקוק לאשפוז במוסד מבלי שקיימת אפשרות לקבוע האם המצב היה אחר אלמלא הפגיעה הנפשית הקודמת והנתונים המשפחתיים הספציפיים. גם הפתרון שהוצע, לפיו אמו של המשיב – בת 72 שנים – תטפל בו, נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי אין זה אפשרי ואין זה ראוי להטיל עליה עול שכזה. 3. לעניין מקום האשפוז קבע בית המשפט, כי אף שהמוסד בו מטופל המשיב כיום – בית החולים הסיעודי "קרית שלום" – הוא יקר יחסית, הרי שיש לו, למוסד זה, "כשירות מיוחדת, בהיותו בעל רשיון לטפל בחולים סיעודיים שהם יחסית בגיל צעיר והוא מתאים לתובע ולמצבו". בית המשפט ציין כי כל המומחים סברו שזהו מוסד המתאים לצרכיו של המשיב ואף המשיב עצמו שבע רצון ממנו. בית המשפט הדגיש כי גם אם הקרן לטיפול בחסויים לא ביצעה את כל הבדיקות שניתן היה לבצע בנוגע לאפשרויות אשפוזו של המשיב במוסד אחר, הרי שממכלול הראיות עולה שהמוסד בו שוהה המשיב הולם את צרכיו, וזאת – בעלות כספית שאינה חורגת מן הסביר. בית המשפט העיר כי עלות העברתו של המשיב לבית אמו אינה נופלת בהרבה מעלות אשפוזו במוסד. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי, כי על המערערים לשאת במלוא עלויות האשפוז של המשיב בבית החולים הסיעודי "קרית שלום", עד תום תוחלת חייו (שלפי הערכת המומחה קוצרה ב- 10%). בית-המשפט קבע כי התשלום יועבר ישירות למוסד, כל עוד ימשיך המשיב לשהות בו; אם יזקק המשיב בעתיד לאשפוז פסיכיאטרי – כך נקבע – לא ישאו המערערים בעלויות הכרוכות בכך. 4. אשר להפסד ההשתכרות של המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב אמנם עבד, במשך מספר חודשים לפני התאונה, במשרה חלקית, באתר ההנצחה של חיל הקשר, אך מדובר היה במעשה של חסד כלפיו; הוא השתכר 400 ש"ח לחודש, ולא התמיד בעבודה. כושר השתכרותו לא נפגע, אפוא, בעקבות התאונה – כך נפסק. בה בעת, קבע בית המשפט כי אין להפחית מהוצאות האשפוז את "הוצאות המחייה" שנחסכו, כביכול, מן המשיב, הואיל והוצאות אלה מומנו עובר לתאונה מסיוע של הרשויות וממעשי צדקה, ואלה לא יינתנו לו עוד לאחר התאונה. בית המשפט פסק סכום גלובאלי של 7,500 ש"ח לכיסוי הוצאות הנסיעה של אמו של המשיב לבקרו, וכן פיצוי בגין כאב וסבל, על יסוד נכות רפואית של 80% בצירוף ימי האשפוז של המשיב. 5. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור. המערערים מדגישים, כי התאונה לא השפיעה על נכותו הנפשית של המשיב, שהיתה ידועה ומגובשת עוד קודם לה, וכי הנזק שנגרם בתאונה – קרי הנזק האורטופדי – אף הוא ידוע. לטענתם, הטיפול במוסד נדרש בשל מצבו הנפשי של המשיב, ולוּ טופל המשיב כראוי, הוא היה מצוי במסגרת של אשפוז או טיפול מוסדי – עובר לתאונה ובלא כל קשר אליה. מכל מקום, לדבריהם, היה המשיב נזקק לאשפוז כזה בעתיד, בתוך 15 שנים, בשל החמרה צפויה של המחלה. המערערים סבורים כי אין להניח לפתחם את האחריות לכך שאין לו, למשיב, בית חם ומשפחה תומכת שיוכלו לספק לו את צרכיו, הנובעים ממחלתו הנפשית. ככל שמדובר בפגיעה האורטופדית – כך מציינים המערערים – אין המשיב מקבל במוסד כל טיפול שלא ניתן לתתו במסגרת הבית. המערערים גורסים כי לאור ההתערערות ביחסי המשיב ואשתו, קודם שאירעה התאונה, עבר המשיב בשלב מסוים להתגורר בדירת אמו, וגם כיום, אין מניעה שיגור שם, אם הדירה תותאם לצרכיו ותסופק לו העזרה הנדרשת. אדרבא, לדעת המערערים, במובנים מסוימים יש לכך יתרונות. אפשרות נוספת, כך סבורים המערערים, היא העסקת מטפל זר. טענה נוספת בפי המערערים: אין כל הצדקה, לשיטתם, לכך שהמשיב יאושפז במוסד "קרית שלום", אשר בו התעריף גבוה באופן מיוחד. בהתחשב במצבו של המשיב, אליבא דמערערים, אין כל יתרון במוסד זה, על-פני מוסדות אחרים, זולים יותר; מה גם שהקרן לטיפול בחסויים, היא עצמה, אשפזה חולים סיעודיים צעירים – במוסדות אחרים, ובמקרה זה, לא בדקה כלל את האפשרות שהמשיב ישהה במוסד שעלותו פחותה. המערערים סבורים כי מכל מקום יש להפחית מסכום הפיצוי את הוצאות המחייה הנחסכות של המשיב, וכן קצבת נכות כללית שהוא מקבל. המערערים גורסים, כי בית המשפט קמא הפריז גם בהוצאות המשפט שהשית עליהם. 6. המשיב סבור כי יש להותיר את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. הוא מדגיש, כי לפני התאונה, למרות מחלת הנפש שבה לקה, הוא עבד במספר מקומות, התגורר בביתו יחד עם משפחתו (למעט מספר ימים שבהם גר בבית אמו עקב מריבה עם רעייתו), ונזקק למספר אשפוזים קצרים בכדי לקבל תרופה שאפשרה תפקוד נורמאלי. בנסיבות אלה, סבור המשיב כי אכן היה מקום להחיל לגביו את עקרון "הגולגולת הדקה", ולפצותו על מלוא נזקיו, בכל תקופת תוחלת החיים, ובהתחשב בכך שלאור מצבו הנוכחי, שהות במוסד עדיפה על פני חלופות אחרות. המשיב טוען עוד, כי לא הוכח שקיימים מוסדות אחרים, אשר מתאימים למצבו, וכי הוא שוהה באחד משני המוסדות היחידים באזור המרכז, המחזיקים ברישיון לטפל בחולים סיעודיים צעירים. עוד טוען המשיב, כי עלות הטיפול בבית עולה, במקרה זה, על עלות האשפוז במוסד. 7. הפרשה שבפנינו מעוררת קושי. עם זאת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בסיס מספיק להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. ארחיב להלן במספר נקודות המצריכות התייחסות. פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין מבקשת להעמיד את הניזוק, ככל האפשר, במצב בו הוא היה נתון, אלמלא ניזוק בעוולה (ראו א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243 (תשמ"ג)). מלאכת פסיקת הפיצויים נעשית באמצעות מאזניים חיצוניות ומאזניים פנימיות. על כף אחת של המאזניים החיצוניות מונחת משקולת "אלמלא", הבוחנת את מצבו של הניזוק אלמלא התאונה. על הכף האחרת של המאזניים החיצוניות מונחת משקולת "עקב", הבוחנת את מצבו של הניזוק עקב התאונה. מטרת הפיצויים היא לעיין את המאזניים. לשם כך יש להביא בחשבון גם את המאזניים הפנימיות, המתפצלות מכף ה"עקב" שבמאזניים החיצוניות. על אחת מכפות המאזניים הפנימיות מונחת משקולת ה"הפסד". עניינה – הפסדיו של הניזוק עקב התאונה. על הכף האחרת מונחת משקולת ה"רווח", לאמור: היתרונות והרווחים שצמחו לניזוק - אם צמחו - עקב התאונה. העמדת ההפסד והרווח, שנגרמו לניזוק עקב התאונה, זה מול זה, מלמדת על מצבו של הניזוק עקב התאונה, לעומת מצבו של הניזוק אלמלא התרחשות התאונה. כאשר מונחים כל הנתונים האלה בפני בית המשפט, ניתן לפסוק לניזוק סכום פיצויים שיתקן את חוסר האיזון שנגרם בעקבות התאונה (ראו ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, תק-על 2004(1) 2452). נפנה ליישום העקרונות האלה על המקרה שבפנינו. 8. נפתח בבדיקת מצבו של הניזוק עובר לתאונה ואלמלא התרחשותה. בעניין זה קבע בית המשפט קמא, כי עוד קודם לתאונה היה המשיב חולה במחלת נפש קשה (נכות בשיעור של 100%-75%), ללא תובנה למצבו. הוא נזקק לתרופות אף כי לעיתים לא שיתף פעולה בנטילתן. ברור, אם כן, כי בגין מחלת הנפש אין להטיל כל חבות על המערערים – וכך אכן קבע בית המשפט קמא. עם זאת, ולכך חשיבות רבה בענייננו, בית המשפט המחוזי פסק כי עובר לתאונה לא נזקק המשיב לאשפוז מלא – פסיכיאטרי או סיעודי. בית המשפט הדגיש כי על אף תפקודו הלקוי, לא נדרש המשיב אלא לאשפוזים קצרים, מדי פעם, בשל אי-נטילת תרופות. בית המשפט סמך את מסקנתו בעניין היעדר הצורך באשפוז מלא – קודם שארעה התאונה – בחוות דעת המומחים שהעידו בפניו. הן המומחה בתחום הפסיכיאטרי, הן המומחה בתחום השיקום, אמרו כי לפני התאונה לא היה מקום להורות על אשפוז כזה. ראוי לשוב ולצטט דברים שאמר המומחה בתחום הפסיכיאטרי, בתשובה לשאלת הבהרה: הנטייה היום היא להימנע ככל האפשר מאישפוז ממושך וקבוע. הצורך ב'השגחה מתמדת' מאז התאונה נובע בעיקר ממצבו הגופני הקשה (קואדריפרזיס). לא הייתי ממליץ על השגחה מתמדת רק בגלל מצבו הנפשי. על אף הדברים המפורשים האלה, שבאו מפי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, וכאמור – לא רק מפיו, חולקים המערערים על קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, כי הצורך באשפוז מלא הוא פועל יוצא של התאונה. לשיטתם, האשפוז נדרש עקב מצבו הנפשי של המשיב, ואילו היה המשיב מטופל כראוי עוד קודם לתאונה, הוא "קרוב לודאי" היה נזקק "לאשפוז או טיפול מוסדי ברמה כזו או אחרת". אלא שהמערערים אינם מגלים עילה מספקת לסטות מן הכלל הרגיל לפיו בית המשפט של ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, במיוחד כשאלה מעוגנים בדברי המומחים שהעידו במשפט. 9. כך לגבי מצבו של המשיב אלמלא לתאונה. אשר למצבו עקב התאונה, גם בעניין זה קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הן ברורות. המשיב הפך – בעקבות התאונה – למקרה סיעודי (כלשון המומחה בתחום האורטופדי), ללא אפשרות להטבה משמעותית. המומחים קבעו – ובית המשפט קמא אימץ את קביעתם – כי במצבו הנוכחי של המשיב עדיפה שהות במוסד על-פני שהות בבית, וכי צורך זה יסודו בפגיעה האורטופדית הקשה של המשיב, שהסבה לו נכות של 80%. כך, למשל, כתב המומחה בתחום השיקום, בחוות דעתו, כי "במקרה שלפנינו מוסד עדיף על שהות בדירה. היות ובמוסד הוא שוהה בחברת אנשים, מקבל כל הטיפול הסעודי והרפואי ונמצא בפיקוח רפואי מתמיד". מעבר לכך, ציין המומחה כי גם מבחינת המחלה הנפשית יש עדיפות לשהות במוסד. אך תוספת זו מעידה על הנדבך הבסיסי, לאמור, כי השהות במוסד עדיפה בראש ובראשונה לאור הפגיעה הפיזית שהמשיב סובל ממנה עקב התאונה. בדומה, קבע המומחה בתחום האורטופדי, במענה לשאלת הבהרה בנוגע לאפשרות השהות בבית, כי "בלי להתייחס לבעיה הנפשית, הפגיעה הפיזית קשה מאד. באופן תיאורטי יש אפשרות לשיקום במסגרת ביתית ולא מוסדית, אבל הדבר תלוי בגורמים נוספים ובעיקר מוטיבציה של החולה, מצב משפחתי ותנאי הדיור". מדברים אלה עולה, כי גם לגבי אדם שאינו סובל ממחלת נפש, ופגיעתו הפיזית היא כשל המשיב, האפשרות של שהות בבית, ולא במוסד, אינה מובנת כלל מאליה – אדרבא, זוהי אפשרות תיאורטית התלויה בקיומם של תנאים מסוימים. אין כל ספק, שתנאים אלה אינם מתקיימים אצל המשיב. בית המשפט המחוזי ציין – וגם לכך בסיס בעדויות המומחים – כי נראה שמצבו הנפשי של המשיב הקשה על תהליך שיקומו והשפיע על הצורך באשפוז מלא. אלא שבהקשר זה גייס בית המשפט, ובדין עשה כן, את דוקטרינת "הגולגולת הדקה". לפי דוקטרינה זו, על המזיק לשאת גם בתוצאות הנובעות מחריגותו של הניזוק, שכן באופן כללי ידוע וצפוי כי אנשים שונים סובלים מחוליים ורגישויות שונים, אף אם פרטיהם של אלה משתנים מאדם לאדם (ראו דנ"א 7794/98 רביד משה נ' דניס קליפורד, תק-על 2003(2) 1589; ע"א 785/80 עירית פתח-תקוה נ' צרפתי, פ"ד לח(3) 39; ראו גם ישראל גלעד ואהוד גוטל, "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי – מבט ביקורתי" משפטים לד(2) 385 (תשס"ד)). בענייננו פסק בית המשפט קמא, על יסוד כל הראיות ועדויות המומחים, כי: אכן, בהחלט יתכן שאלמלא מחלתו הנפשית היה התובע משתקם בקלות יתר ואם היתה לו משפחה חמה ותומכת היה גם ניתן להחזירו לביתו בצירוף עזרה מתאימה לכל שעות היממה. אולם מצבו של התובע אינו כזה. התאונה והפגיעה הפיזית הקשה קרתה לאדם שאלה היו נתוניו, זו היתה ה'גולגולת הדקה' שלו – הצורך באשפוז מלא נבע מפגיעתו הקשה בתאונה וכיום לא ניתן לנתק בין מכלול הגורמים הרלבנטיים ולקבוע באשר לאשפוז מה היה קורה אלמלא היתה לתובע פגיעה נפשית קודמת ונתונים משפחתיים קשים והיעדר תמיכה. המערערים טוענים כי הם אינם אחראים לכך שהמשיב אינו נהנה מסביבה משפחתית חמה ותומכת. בכך, כמובן, הצדק עמם, אך ברור הוא שהשאלה בסופו של יום היא האם האפשרות של שהות בבית, חלף שהות במוסד, קיימת. לא ניתן לבחור בחלופה של בית כאשר היא כלל אינה רלבנטית לגבי המשיב – לוּ בחרנו כך היה המשיב נותר ללא מסגרת מתאימה כלשהי. גם המערערים מבקשים אפוא להציע, כחלופה לשהות במוסד, את בית אמו של המשיב, שיותאם לצורך זה, בצירוף עזרת צד ג'. הם מציינים כי ניתן אף להעסיק עבור המשיב עובד זר. דא עקא, שבית המשפט קמא דחה פתרון זה, וקבע כי הוא "מנותק מהמציאות וממצבו של התובע". בית המשפט התחשב, בין היתר, בגילה של האם (אז היתה בת 72 שנים), ופסק כי "מטבע הדברים אין כל אפשרות וגם אין זה מן הראוי להטיל על אישה בגילה את עול הטיפול והדאגה לחולה מסוגו של התובע, גם בהנחה שתוצמד לתובע עזרה נוספת לטיפול בו". 10. בקביעות אלה של הערכאה המבררת אינני מוצא מקום להתערב. לא אדרש לכל ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי ולכל טענותיהם של המערערים בעניין זה. בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי למרות הקושי הכרוך בתיק זה, ו"הסיטואציה המיוחדת" שהוא מעורר (כלשון בית המשפט קמא), עומדת בעינה הקביעה כי אלמלא התאונה לא היה הנזקק נזקק לאשפוז מלא, ואילו עקב התאונה, לאור הנזק שנגרם למשיב על רקע הנתונים הטבועים בו, אין מנוס מהותרתו במוסד. קביעה זו די בה כדי למנוע את התערבותנו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בסוגיה זו. ויודגש: ככל שהמשיב יידרש בעתיד לטיפול או לאשפוז פסיכיאטרי בגין מצבו הנפשי – ולפי עדות המומחים זוהי בהחלט אפשרות – הרי ברור, ובית המשפט המחוזי עמד על כך, שהמערערים לא יידרשו לשאת בעלויות הטיפול או האשפוז. מכאן גם, שטענת המערערים כי אין הם אחראים לענות אחר צרכיו של המשיב מבחינה נפשית – מתפרצת לדלת פתוחה. חובתם של המערערים היא לשאת במימון עלויות הטיפול בנכותו הפיזית של המשיב, עקב התאונה. הטיפול בנכות זו, כאמור, אינו יכול להיעשות אלא במסגרת מוסד סיעודי (וזאת, אולי, גם בשל הנכות הנפשית). לא למותר לציין כאן, במאמר מוסגר, כי בית המשפט המחוזי קבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בהתחשב בחוות דעתו של המומחה בתחום השיקום ובמכלול צרכיו של המשיב, הרי שעלות שהותו של האחרון במוסד אינה עולה בהרבה על העלות שהיתה כרוכה בהעברתו לדירת האם. המערערים משיגים על החישוב וטוענים שהפער משמעותי, אך סבורני כי גם בקביעה זו של בית המשפט המחוזי יש כדי לגרוע מן הצורך וההצדקה להתערבותנו. אשר למוסד שבו מאושפז המשיב, קבע בית-המשפט המחוזי כי "גם אם ניתן לטעון כי הקרן לטיפול בחסויים לא ביצעה את מלוא הבדיקות שניתן היה לעשות באשר לאפשרויות אשפוזו של התובע במוסד סיעודי אחר, מהנתונים והראיות שהובאו בפני נחה דעתי כי המוסד בו מאושפז התובע כיום הינו מתאים והולם את צרכיו הרפואיים והסיעודיים בעלות שאינה חורגת מגבולות הסביר ובנסיבות העניין אין כל צידוק כיום להעבירו למוסד סיעודי אחר". בית המשפט ציין, בין היתר, כי מדובר באחד מבין שני המוסדות היחידים באזור המרכז שקיבל רישיון של משרד הבריאות לטיפול בחולים סיעודיים צעירים – כמו המשיב (יצוין, כי לטענת המשיב, שנראה כי איננה שנויה במחלוקת, המוסד השני המחזיק ברישיון כזה גובה סכומים גבוהים בהרבה). המוסד בו שוהה המשיב מתאים, לדעת כל המומחים, לטפל בו, ומסתבר כי המשיב עצמו גם הוא שבע רצון. כל אלה תומכים במסקנתו של בית המשפט קמא, שאף הוסיף וקבע, ובצדק, כי לא די בעצם העובדה שקיימים מוסדות אחרים זולים יותר, או בעובדה שמטופל אחר של הקרן לטיפול בחסויים אושפז במוסד אחר, כדי ללמד על התאמתם של מוסדות אחרים לצרכיו של המשיב. המערערים לא הביאו תשתית מספקת המאפשרת קביעה של ערכאת הערעור כי ראוי ומתאים שהמשיב יועבר למוסד אחר. 11. גם ביתר קביעותיו של בית המשפט לא מצאתי עילה מספקת להתערב – למעט עניין אחד. המשיב, על-פי העדויות, מקבל קצבת נכות כללית, וזו תשתלם לידיו גם בעתיד. יש לקבוע כי סכום זה יועבר ישירות לידי מוסד האשפוז, בכל חודש שבו יהא המשיב מאושפז, והוא ינוכה מתוך עלות האשפוז שהמבקשת חבה בו. בכל אלה אין כדי לסגור את הדלת בפני צד מן הצדדים לפנות בעתיד לבית-המשפט המוסמך, אם יראה לו, כי מתקיימים התנאים לשינוי תשלום המשולם לשיעורין. בהקשר זה יצויין כי הוראת בית-המשפט המחוזי לעניין התשלום לשיעורין ניתנה מכוח הסמכות לפסוק תשלומים עיתיים, ולפיכך אנו מורים כי ההוראות הקבועות בדין לעניין זה יחולו על הפסיקה. סיכומו של דבר, מסקנתי היא כי אין זה ראוי להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, בכפוף לאמור בפיסקה 11 לעיל. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"א בסיוון התשס"ה (28.6.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98054040_P25.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il