מדינת ישראל נ. אריק אבישר

פסק-דין בתיק ע"פ 5403/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5403/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אריק אבישר ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 26.4.05, בתיק פ' 40044/04, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: כ"ה בתמוז תשס"ה (1.8.2005) בשם המערערת: עו"ד תמר פרוש, עו"ד זוהר דולב בשם המשיב: עו"ד עטרה שינברגר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בסוף שנת 2002 ובמהלך שנת 2003 עסק המשיב במתן הלוואות בריבית. בכתב-אישום שהגישה המערערת נגדו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי במסגרת אותו עיסוק ביצע המשיב כלפי הלווים שורה של עבירות: סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה, חבלה חמורה, קבלת דבר במרמה, עושק, איומים, הדחה בחקירה ונטילת נכס לשם סחיטה. נטען, כי לאחר שהמשיב היה מסכם עם לקוח את תנאי ההלוואה, היה מקבל מידיו שיקים כמספרם של מועדי הפירעון, כאשר הסכום הכולל גילם בתוכו קרן, ריבית ודמי-טיפול. המשיב נהג להבטיח כי ההלוואה תופקד בחשבונו של הלקוח בתוך יומיים, מאחר והוא עצמו נהג לממן את ההלוואה בדרך של ניכיון השיקים שנמסרו לו אצל גורמים פרטיים. כן נטען, כי על לווים שהתקשו לעמוד בתנאי ההחזר הטיל המשיב "קנסות", ומקום שהתעורר חשד כי לווה לא יעמוד בהחזר ההלוואה, ננקטו נגדו אמצעי גבייה אלימים. 2. המשיב הועמד לדין ביחד עם שניים נוספים – לירון הלל ואלון זקס, כאשר ביחס לראשון נטען כי היה שותפו של המשיב לעסקי ההלוואות וגביית חובות, ואילו האחרון הוגדר כמי שעבד אצלו. שני אלה הודו בחלקם במעשה במסגרת הסדר טיעון, ולפיכך התרכז הדיון בפני בית משפט קמא בעניינו של המשיב בלבד. בסופו של יום זוכה המשיב כליל מחלק מהאישומים שיוחסו לו (אישומים 4, 7, 9, 10, 15 ו-18), וכן מחלק מהעבירות שיוחסו לו באישומים האחרים. בעקבות הרשעתו ביתר האישומים, גזר בית המשפט המחוזי למשיב 4 שנות מאסר, מתוכן 30 חודשים לריצוי בפועל וקנס בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט לא נעתר לבקשת המערערת לפסוק פיצויים לקורבנות העבירות, ונימק זאת בכך שלא ברור מהו נזקם המדויק של המתלוננים, ומהי תרומתם של צדדים שלישיים לנזק. הערעור שבפנינו מופנה כנגד זיכוי המשיב ב-6 מהאישומים (6, 7, 8, 11, 13 ו-17), כאשר ביחס לאישום השישי הודיעה המערערת בחודש יולי 2005 כי היא חוזרת בה מהערעור כנגד זיכוי המשיב מעבירת ה"עושק". להלן אדון בכל אחד מהאישומים השנויים במחלוקת. 3. האישום השישי – א. בשנת 2003 פנתה נורית ורשב למשיב, לוותה ממנו 3,500 ש"ח, והפקידה בידיו 5 שיקים בסכום כולל של 4,900 ש"ח. כחודש לאחר מכן לוותה נורית סכום נוסף של 2,000 ש"ח, וכנגדם מסרה 5 שיקים נוספים בסכום כולל של 4,300 ש"ח. בשלב כלשהו החליפה נורית את חשבונה בבנק, ועל כן ניגשה למשיב כדי למסור לו שיקים מחשבונה החדש עבור השיקים הישנים שטרם הגיע מועד פירעונם. המשיב נטל את השיקים החדשים תוך הבטחה כי ישיב את הישנים, ולגרסת המערערת הוא נתן הבטחה זו הגם שידע שאין בכוונתו לעשות זאת. יתרה מכך, נטען כי כחלוף זמן התברר שהשיקים הישנים הופקדו בחשבונה של נורית. בהמשך, ומשנותרו 3 שיקים אשר טרם נפרעו, ביקשה נורית לשלמם כשיגיע מועדם במזומן. לטענת המערערת, גבה המשיב בגין שני השיקים הראשונים (ע"ס 860 ש"ח כל אחד), סכומים של 1,000 ש"ח ו-1,300 ש"ח, והוא דרש מנורית לפרוע גם את השיק השלישי, אף שמועד פירעונו טרם הגיע. המשיב דרש כנגד שיק זה סכום של 1,350 ש"ח, ומשנורית לא מיהרה למלא אחר דרישתו, היא חויבה לשלם סכום של 2,000 ש"ח, וכך עשתה בעקבות איומים שהופנו כלפיה. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה, עושק וסחיטה באיומים, ומכל אלו הוא זוכה. מאידך, החליט בית המשפט להרשיעו בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"). ב. השופט המלומד של בית משפט קמא קבע כי לא הונח בפניו בסיס עובדתי ומשפטי להרשעת המשיב בעבירה של קבלת דבר במרמה, הואיל ואף שהמשיב קיבל את השיקים החדשים מבלי שהחזיר את הישנים, מדובר במחדל בלבד שלא העניק למשיב דבר. ועוד נקבע, כי נורית היתה רשאית לבטל את השיקים הישנים, ומכל מקום המשיב לא זכה בתמורה כפולה. למסקנה זו של בית משפט לא אוכל להצטרף, והואיל והמשיב זוכה גם באישומים נוספים מעבירה של קבלת דבר במרמה, ארחיב בסוגיה זו מעט. ג. העבירה של קבלת דבר במרמה קבועה בסעיף 415 לחוק, לאמור: "המקבל דבר במרמה, דינו מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות – דינו מאסר חמש שנים". עבירה זו כוללת אפוא שני יסודות: קבלת "דבר" ו"מרמה", ואלה מוגדרים בסעיף 414 לחוק: ""דבר" – מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה. "מרמה" – טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; "לרמות" – להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל." הגדרתו של "דבר" בחוק הגדרה רחבה היא, באשר היא אינה מצטמצמת לנכסים בעין, אלא כוללת גם "זכות" ו"טובת הנאה". בניסיון להגדיר את אלה האחרונים נקבע כי "טובת הנאה איננה חייבת להתבטא בצורה חומרית דווקא" (ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 673, 680), ואילו בע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 645, 648, הוצע לראות אדם כמי שקיבל דבר במרמה, אם אותו "דבר" הקנה לו הישג או יתרון בעוד שלמרומה הוא גרם נזק או הפסד. בפסק-דין מאוחר יותר, ע"פ 752/90, 775 1413 ברזל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 563, הובעה הדעה כי "הפסד למרומה יכול שיתבטא רק בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה שלו, כתוצאה מן המרמה. שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה" (וראו גם ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481). כידוע, שיק הוא שטר חליפין המשוך על בנקאי והינו בר-פירעון עם דרישה (סעיף 73(א) לפקודת השטרות, נוסח חדש). ככזה מהווה השיק אמצעי תשלום, תחליף למזומנים, ואפילו מדובר בתשלום מותנה (ע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פ"ד לח(4), 729, 735). על כן, ומתוך כוונה להגן על חיי המסחר, טרח המחוקק ואף קבע כי המושך שיק בידיעה שאין על הבנקאי חובה לפרוע אותו, חוטא בעבירה פלילית שמאסר וקנס בצידה (סעיף 73א לחוק העונשין). לקבוצת השיקים החדשים שמסרה נורית למשיב היתה מטרה – לבוא במקומם של השיקים הישנים, ומותר להניח שאם היתה יודעת נורית כי קבוצת השיקים הישנים לא תוחזר לידיה, לא היתה מוסרת למשיב את השיקים החדשים. העולה מכך הוא, שבדרך זו הוענקה למשיב זכות להיפרע על פי השיקים החדשים כאשר יפנה בבוא שעתם אל הבנק. והרי די בכך כדי לקבוע שלמשיב הועברה "זכות" שעל פי מהותה נכנסת לגדרו של "דבר" כמשמעותו בסעיף 414 לחוק. יתרה מכך, עם קבלתם של שיקים מסוג זה נפתחה בפני המשיב הדרך לזכות בתמורתם אף בטרם הגיע מועד פירעונם, הואיל והיה יכול לסחר אותם או להעבירם לניכיון, כפי שעשה בפועל. אכן, בסופו של יום לא נאלצה נורית לפרוע את שתי קבוצות השיקים, הישנים והחדשים, אולם עובדה זו אינה גורעת מאחריותו הפלילית של המשיב, באשר זו נקבעת על פי הלך נפשו במועד קבלתם של השיקים החדשים לידיו. באותו מועד לא התכוון המשיב להשיב את השיקים הישנים לידיה של נורית, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא אפילו לא ניסה לאתרם. בעקבות כך הוגשו בגין שניים מהשיקים הישנים תביעות לבית המשפט, ועל כן כלל הנסיבות חייבו את המסקנה כי במשיב התקיים גם יסוד ה"מרמה". מכאן דעתי, כי הדין עם המערערת הסבורה כי העבירה לפי סעיף 415 לחוק הוכחה בעניינו של המשיב כדבעי. ד. כאמור, יוחסה למשיב באישום השישי גם עבירה של סחיטה באיומים. היסוד הפיסי של העבירה לפי סעיף 428 לחוק, אותו על התביעה להוכיח, הוא שהנאשם איים על קורבנו "בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם". ה"איום" בו עסק סעיף 428 צריך להיות איום ממשי, ומבחנו בכך שהוא היה מטיל מורא בליבו של אדם מן הישוב. כזה הוא גם האיום בו עוסק סעיף 192 לחוק, אולם העבירה לפי סעיף 428 מחייבת הוכחתו של רכיב נוסף, לאמור, שהאיום נועד להשיג גם תוצאה, ובלשון המקור: "להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו" (ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, פ"ד לח(3), 572). ולעניינו של המשיב שבפנינו – הוא דרש מנורית לפרוע לידיו סכום של 2,000 ש"ח עבור שיק שהסכום הנקוב בו היה 860 ש"ח. על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, בשיחת הטלפון שקיים המשיב עם נורית, הוא אמר לה שאנשיו ממתינים ליד המשרד בו עבדה, וכי הם עומדים לעלות אליה כדי "לסגור עמה את החשבון". בית משפט קמא ראה באמירה זו "איום", והשקפתו מקובלת עלי, אולם אותו איום לא נזרק לחלל האוויר ללא מטרה, אלא מתוך כוונה "לשכנע" את נורית כי תיטיב לעשות אם תשלם סכום של 2,000 ש"ח לשליחיו של המשיב. לנוכח העובדה שמועד פירעונו של אותו שיק טרם הגיע, מחד, ולנוכח הסכום המופרז על פי כל אמת מידה שהמשיב דרש, מדובר באיום אשר נועד לגרום לנורית לעשות מעשה שהיתה רשאית מכוח הדין להימנע מעשייתו, ובכך די כדי לבסס את הרשעת המשיב גם בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין. 4. האישום השביעי - א. אחדים ממרכיביה של הפרשה בה דן האישום השישי, חזרו על עצמם גם בעניינו של זאב מעוז, בו עוסק האישום השביעי. על פי אישום זה, פנה זאב מעוז לראשונה למשיב בשנת 2003, וכנגד הלוואה בסך 4,800 ש"ח שקיבל, הוא מסר 5 שיקים בסכום כולל של 10,600 ש"ח. לאחר פירעונם של 3 מהשיקים, חזר מעוז ופנה למשיב וקיבל ממנו הלוואה נוספת. הוא פנה אליו בשלישית, והפעם ביקש הלוואה של 5,000 ש"ח, וגם הפעם הפקיד 5 שיקים בסכום כולל של 10,530 ש"ח. אולם, חרף הבטחתו של המשיב כי יפקיד את סכום ההלוואה בחשבונו של מעוז תוך ימים ספורים, הוא לא עשה זאת, ובעקבות כך הודיע האחרון לבנק כי השיקים מבוטלים. בהמשך הודיע אלון זקס למעוז כי אחד השיקים על סך 930 ש"ח התגלגל לידיו, והוא דרש את פירעונו. בשיחה שהתקיימה בנוכחות המשיב סוכם, כי מעוז יפרע את השיק האמור בתוספת קנס, תוך הבטחה שבהמשך יופקד סכום ההלוואה עליו הוסכם בחשבונו, וכן יימסרו לידיו השיקים הישנים. אולם, בעוד שמעוז קיים את חלקו בהסכם, הוסיף המשיב להתחמק מהפקדתו של סכום ההלוואה, ובמפגש נוסף הוא אף איים על מעוז תוך שהוא מצמיד עפרון מחודד לפניו, עד שזה נאלץ להסכים לקבל שיק של אחר על סך 3,000 ש"ח, וסכום של 800 ש"ח במזומן. ב. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה, איומים ועושק, ובית המשפט המחוזי זיכה אותו מהן, אף שביחס לעובדות לא היתה מחלוקת. נקבע, כי הואיל ומעוז ביטל את קבוצת השיקים שמסר למשיב כנגד ההלוואה השלישית, ומאחר והוא לא נאלץ לשלם קרן שלא קיבל, לא התגבש היסוד העובדתי של "קבלת דבר", גם אם המשיב "בעת שהגיע להסכמה עם מעוז בעניין מתן הלוואה, לא התכוון לעמוד בהבטחתו כל עיקר" (בלשונו של בית משפט קמא, בעמ' 50 של הכרעת-הדין). ג. ערעור המדינה מופנה כנגד זיכויו של המשיב מעבירה של קבלת דבר במרמה, ולהשקפתי, הדין עימה. המשיב החזיק בעקבות הבטחתו להפקיד בחשבונו של מעוז את ההלוואה השלישית, שיקים בסכום של למעלה מ-20 אלף ש"ח אותם משך מעוז. כפי שקבעתי בעת שדנתי באישום השישי, די בכך כדי לענות על יסוד "קבלת דבר" שבעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. כשמוסיפים לכך את ממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיו בעת קבלת השיקים לא התכוון המשיב להפקיד את סכום ההלוואה השלישית בחשבונו של מעוז, שוב אין מנוס מלקבוע כי התקיים גם יסוד "המרמה". יתרה מכך, גם הקביעה לפיה כל השיקים שמסר מעוז עבור ההלוואה השלישית לא נפרעו אינה מדויקת, הואיל וכאמור פרע מעוז לידיו של אלון זקס את תמורתו של השיק בסכום של 930 ש"ח ולסכום זה אף נוסף "קנס", וכל זאת במעורבותו הישירה של המשיב. הנה כי כן, הוכח - ובמידה הנדרשת בפלילים - כי המשיב ביצע באישום זה עבירה של קבלת דבר במרמה, ומכאן דעתי שיש לקבל את הערעור ולהרשיעו. 5. האישום השמיני – א. מלכה אסדו נטלה מהמשיב, ללא ידיעת בעלה, הלוואה בסך של 5,000 ש"ח, והפקידה בידיו 6 שיקים בסכום כולל של 8,400 ₪ כנגדה. את שלושת השיקים הראשונים פרעה מלכה במועדם, וכאשר חששה כי לא תוכל לעמוד בפירעונו של השיק הרביעי, הקדימה והודיעה על כך למשיב. לבסוף, חששה של מלכה התבדה, והיא הודיעה למשיב כי יוכל להציג את השיק לפירעון, והדגש הוא על כך שכל אלה התרחשו כשבועיים לפני שהגיע מועד פירעונו של אותו שיק. חרף זאת, דרש המשיב ממלכה לפרוע את השיק לאלתר, ואף הגיע לביתה כדי לקבל את תמורתו במזומנים. מלכה מילאה אחר דרישה זו, אולם המשיב לא בא על סיפוקו, ודרש ממנה 100 ש"ח נוספים, תוך שהוא מאיים שאם לא תמלא אחר דרישתו, יספר לבעלה על ההלוואה שנטלה ממנו. גם לדרישה זו נענתה מלכה, ומשביקשה שהמשיב יחזיר לה את השיק שפרעה לידיה, הבטיח לעשות זאת לאחר שיוציא אותו מהבנק. בסופו של דבר לא עמד המשיב בהבטחתו להשבת השיק, ולאחר זמן אף התברר כי נעשה ניסיון להציג את השיק לפירעון באמצעות הבנק. זאת ועוד, אנשים התקשרו למלכה, טענו באוזניה כי השיק התגלגל לידיהם ודרשו את פירעונו. ב. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של איומים, קבלת דבר במרמה וסחיטה באיומים, ואף שבית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המערערת לאירועים כלשונה, הוא החליט לזכות את המשיב מעבירה של קבלת דבר במרמה, בנימוק ש"מלכה לא נאלצה לשלם את סכום השיק פעמיים" (עמ' 53 להכרעת-הדין). ג. גם באישום זה, ומאותם טעמים אותם הזכרתי בעת שדנתי באישום השישי, יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. על פי הגרסה אותה אימץ בית משפט קמא, שעה שהמשיב דרש וקיבל את הסכום של 1,500 ש"ח כנגד השיק הרביעי, הוא ידע שאין הוא מתכוון להחזיר למלכה את השיק שנמסר לו כנגד תשלום זה, ודי בכך להוכחת העבירה של קבלת דבר במרמה. 6. האישום האחד-עשר – א. בחודש אוגוסט 2003 ביקש אופיר אסולין מהמשיב הלוואה, וכנגדה מסר לו 5 שיקים בסך 1,750 ש"ח כל-אחד, וכן סכום של 300 ש"ח במזומן. על פי גרסת המערערת, נטל המשיב את השיקים אף שידע כי אין בכוונתו להפקיד את סכום ההלוואה בחשבונו של אסולין. משהימים חלפו והמשיב לא הפקיד את סכום ההלוואה, התקשר אסולין אליו והודיע כי הוא מבקש לבטל את העסקה. המשיב נתן את הסכמתו לכך, ואף הבטיח כי ישיב את השיקים, אולם לא עמד בהבטחה זו, ובדיעבד התברר כי השיקים אף הוצגו לפירעון, ואסולין חויב בעמלות בגין אי-כיבודם. ב. על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי (עמ' 58 להכרעת הדין), המשיב לא התכוון מלכתחילה לקיים את חלקו בעסקה שקשר עם אסולין. אולם, לנוכח השקפתו כי קבלת השיקים על ידי המשיב אינה מקיימת את היסוד של "קבלת דבר", ולנוכח העובדה שאסולין לא נדרש בסופו של יום לפרוע אף אחד מהשיקים, החליט בית המשפט לזכות את המשיב. ג. להשקפה זו של בית המשפט אין בידי להצטרף, ומאותם טעמים שמניתי בעת שדנתי באישום השישי. מכאן דעתי כי יש להרשיע את המשיב באישום זה גם בעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. 7. האישום השלושה-עשר – א. בחודש אוגוסט 2003 היתה אמורה ענבל לוי לקבל מהמשיב הלוואה בסכום של 5,000 ש"ח, וכנגדה הפקידה בידיו של אחד, יחזקאל שינא, עבור המשיב, 5 שיקים בסכום כולל של 8,700 ש"ח וכן 400 ש"ח במזומן. על העסקה הוסכם ביום 19.8.03, והמשיב הבטיח להפקיד את סכום ההלוואה בחשבונה של ענבל תוך 3 ימים. משנקפו הימים וסכום ההלוואה לא הופקד, פנתה ענבל למשיב וביקשה לבטל את העסקה. המשיב דחה בקשה זו מכל וכל, ואף איים על ענבל כי יפגע בה ובמשפחתה. לבסוף "נתרצה" המשיב והסכים לבטל את העסקה תמורת תשלום של 5,000 ₪. המשיב הוסיף ואיים על ענבל שאם סכום זה לא ישולם, יבולע לה. בניסיון ליישב את המחלוקת, נפגשו ענבל וחברתה רויטל עם המשיב ברחובות, ושם הוא חזר ועמד על קבלתו של הסכום של 5,000 ש"ח. באותה פגישה שילמה ענבל למשיב סכום של 2,000 ש"ח, והתחייבה לשלם את היתרה תוך 5 ימים. לבסוף, הסכים המשיב להעמיד את דרישתו הכוללת על סכום של 3,500 ש"ח, אולם, גם מששולם לו הסכום כולו, הוא לא החזיר לענבל את השיקים שמסרה לו, נהפוך הוא, ביום 14.9.03 הפקיד מאן-דהוא את אחד השיקים בבנק, ומשלא נפרע השיק התקשר לענבל ודרש את פירעון השיק. בעקבות כך שוחחה ענבל עם המשיב, אשר טען בפניה כי השמיד את השיקים, אולם לאחר מספר חודשים התקשרו אנשים לאביה, הציגו את עצמם ככאלה המשתייכים "לשוק האפור", וטענו כי שניים מהשיקים הגיעו לידיהם, ודרשו את פירעונם. בעקבות כך שוחח האב עם המשיב, וזה הנחה אותו לשלם לשניים את החוב, והבטיח כי יחזיר לו סכום זה. ועוד נטען בכתב האישום, כי המשיב ניסה לשכנע את אביה של ענבל להימנע מלהתלונן במשטרה, תמורת תשלום של 1000 ש"ח. ב. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים, איומים והדחה בחקירה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ממש בטענה כי המשיב הוציא את השיקים מענבל במרמה, הואיל ואלה נמסרו לו כנגד הלוואה שאמורה היתה להינתן לה לאחר מספר ימים, וענבל ביטלה את העסקה עוד בטרם הגיע מועד הפקדת ההלוואה בחשבונה. לנוכח כל אלה נקבע, כי לא התקיים היסוד של "קבלת דבר במרמה", אולם העבירה גובשה משנטל המשיב מענבל את "דמי-הביטול" במרמה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוא נותן אמון בגרסתה של ענבל, על פיה השמיע המשיב כלפיה גידופים ואיומים, ולנוכח כל אלה הורשע המשיב בעבירה של קבלת דבר במרמה ככל שהיא מתייחסת ל"דמי-הביטול", וכן בעבירה של איומים. מאידך, זוכה המשיב מעבירה של סחיטה באיומים, הואיל ובית המשפט התרשם שענבל הבינה כי ביטול העסקה כרוך בתשלום, והסכום בו חויבה הוא תוצאה של הסכם שגובש בינה למשיב. ג. סבורני, כי גם קביעה זו אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת. הערכאה הראשונה קבעה כי אותו "הסכם" שגובש בין ענבל למשיב, הנו תוצאתם של איומים קשים שהשמיע האחרון כלפיה, ובלשון בית משפט קמא בעמ' 64 להכרעת-הדין: "אין לי ספק שענבל, ורויטל העידו אמת באומרן שהנאשם השמיע דבר איום במהלך המו"מ שניהל איתן על תשלום 'דמי-הביטול'. שתי העדות מסרו את פרטי האיומים באורח מדויק ואילו הנאשם הכחישם בשפה רפה. הוא אישר שהתבטא בחרפות וגידופים ובאורח לא מכובד. זו, כבר ראיתי, דרכו לייפות את מהלכי 'השכנוע' המקובלים בשוק הממון המיוחד הזה. על כן מן הדין להרשיע את הנאשם בעבירת איומים." אף אם היה נקבע כי המשיב היה זכאי ל"דמי ביטול" (ועניין זה לא לובן עד תום), זכאית היתה ענבל לחלוק על הדרישה מעיקרה, כפי שהיתה רשאית לחלוק על גובה הסכום. איומיו הבוטים של המשיב אילצו, אפוא, את ענבל לעשות מעשה שהיתה רשאית להימנע ממנו, ובכך די לקיומה של עבירה לפי סעיף 428 (רישא) לחוק. 8. האישום השבעה-עשר – א. המתלונן באישום זה, אלי שמואל, לווה מאחד – משה גילת, סכום של 15,000 ש"ח, ומסר למלווה שיקים בסכום כולל של 24,000 ש"ח אותם משכה חברתו, אולגה רבינוביץ. בשלב כלשהו התקשה אלי לפרוע את יתרת החוב, כשזה עמד על 8,000 ש"ח, ובעקבות כך הגיע המשיב לתחנת המוניות בה עבד אלי, מלווה בשניים מחבריו, והודיע כי החוב עבר אליו והוא עומד עתה על סך של 35,000 ש"ח. אולם המשיב לא הסתפק במלל, אלא גם תקף את אלי והלם בו באגרופים בפניו ובבטנו. באותה פגישה נדרש אלי לשלם סכום של 5,000 ש"ח תוך מספר ימים, וכן חויב למסור 8 שיקים בסך של 3,750 ש"ח כל-אחד. משקיבל המשיב את השיקים לידיו, הוא העבירם לאחר וקיבל בתמורה סכום של 14,000 ש"ח, תוך הבטחה שיכובדו כאשר יגיע מועד פירעונם, אף שידע כי בהבטחה זו אין ממש. עוד נטען, כי בסוף חודש אוגוסט 2003 ובתחילת חודש ספטמבר שילם אלי למשיב סכום כולל של 8,750 ש"ח, אולם לידו לא נמסר אף אחד מהשיקים שהפקיד בידי המשיב. אדרבא, בחודש אוקטובר 2003 איים המשיב על אביו של אלי ועל חברתו אולגה, שאם אלי לא יפרע את תמורת השיקים, הם יאלצו לעשות זאת במקומו. המערערת טענה בכתב האישום כי המשיב תקף את אלי וסחט ממנו באיומים ובכוח סכום מזומן ושמונה שיקים, וכן שקיבל במרמה סכום של 14,000 ש"ח מהאדם לו מסר את השיקים. ב. באישום זה יוחסו למשיב עבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, וקבלת דבר במרמה. בית המשפט המחוזי מצא כי "פעולת התקיפה כלפי אלי הוכחה, הגם שהיקף הפעולה מצומצם מעט מזה המתואר בכתב האישום" (עמ' 72 להכרעת-הדין). עם זאת, נקבע כי אין לשלול את גרסת המשיב לפיה הוזמן אלי לרוני הררי, וזה "שכנע" אותו כי ייטיב לעשות אם ישלם את הסכומים בהם חויב. ובמילים אחרות, בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח, ולו מחמת הספק, כי הסחיטה בוצעה בפועל על ידי רוני הררי ולא על ידי המשיב. דא עקא, גם אם אניח כי כך היה המצב - אף שלאותה גרסה של המשיב לא היה זכר בחקירתו, והיא גם לא הוצגה לאלי ולרוני הררי במהלך עדותם בבית המשפט - נותרת בעינה העובדה שבמפגש בתחנת המוניות, תקף המשיב את אלי ובעקבות כך שילם לו האחרון סכום של 4,000 ש"ח. והרי די בכך כדי לקיים את יסודותיה של העבירה לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין. 9. לסיכום, ואם דעתי תישמע, הייתי מקבל את הערעור ומרשיע את המשיב, בנוסף לעבירות בהן הורשע בבית משפט קמא, גם בעבירות אלו: א. קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, באישומים השישי, השביעי, השמיני והאחד-עשר. ב. סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, באישומים השישי והשלושה-עשר. ג. סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, באישום ה-17. 10. הערעור כנגד העונש המשיב התגונן במהלך משפטו בטענה כי עסקיו התנהלו על מי-מנוחות, עד שנקרא באחד הימים לרוני הררי, לו יש מוניטין כאחד מראשיו של עולם הפשע. על פי גרסת המשיב, דרש ממנו הררי להסתפק באחד המקרים בסכום הקרן שהיה חייב לו אחד מלקוחותיו, ובהמשך הוא נדרש לבצע את ניכיון השיקים אצל אחד ממקורביו של רוני הררי. בהמשך, הלכו ורבו דרישותיו הכספיות של הררי ומעורבותו בעסקו של המשיב, עד שאלה נקלעו למערבולת ממנה לא יכול היה להיחלץ, וזו הסיבה לכך שהתקשה למלא את התחייבותו כלפי לקוחותיו. המערערת לא נתנה אמון יתר בגרסת המשיב, ואף קראה לעדות מטעמה את רוני הררי. זה טען, כי המשיב פנה אליו לאחר שנקלע לקשיים כספיים, וביקש את עזרתו כדי שיחלצו מידיהם של נושיו. בעקבות כך משך הררי שיקים שלו ומסרם לנושים, והוא אף הפנה את המשיב לזכיינים שהסכימו להעניק לו משירותיהם חרף קשייו הכספיים, וכנגד ערבותו של הררי. השופט המלומד של בית משפט קמא לא נתן אמון בעדותו של הררי, ואף הביע את חששו שזה האחרון הצליח להוליך שולל את המשטרה ואת התביעה (עמ' 8 להכרעת-הדין). לפיכך, בבואו לגזור את העונש, הניח כי המשיב פעל כפי שפעל "במידה רבה בשל אילוץ" (עמ' 12). ואולם, גם אם אתה משקיף על הפרשה בערעור זה מאותה נקודת מוצא ששימשה את בית משפט קמא, אתה מתקשה שלא להבחין בכך שבמדרון בו החליק המשיב, הוא גרר עמו גם את לקוחותיו - ברובם אנשים תמימים, קשי-יום, שככל הנראה הפרוטה אינה מצויה בכיסם, ועקב כך אינם יכולים להסתייע בשירותיו של בנק ממוסד. זאת ועוד, המשיב הלך בדרכם של רבים מאלה העוסקים בגביה בשוק האפור, כאשר לא הסתפק בקרן, רבית ודמי-טיפול, אלא הוסיף וגבה מהמפגרים בתשלום גם קנסות דרקוניים, ומי שהעז להמרות את פיו מצא את עצמו מאוים או קורבן לתקיפה אלימה. מעשים מסוג זה חייבים היו לזכות בתגובה עונשית קשה אשר תכלול גם מאסר בפועל. עתה, משהורשע המשיב גם בעבירות הנוספות שיוחסו לו בשישה מהאישומים, אני מציע כי נקבל את הערעור גם כנגד העונש, ובמקום גזר-דינו של בית משפט קמא נורה כי המשיב ישא באלה: א. 42 חודשי מאסר. ב. 12 חודשי מאסר על-תנאי, ובאלה ישא המשיב אם יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא אחת העבירות בהן הורשע. ג. לא ראיתי סיבה להימנע מלחייב את המשיב לפצות את חלק מקורבנותיו, ולפיכך, אני מציע לחייבו לשלם את אלה: לחזי שינא – 10,000 ש"ח; לאיריס אמסלם – 5,000 ש"ח; לנורית ורשב – 2,000 ש"ח; לזאב מעוז – 3,000 ש"ח; למלכה אסדו - 1500 ש"ח; לאהוד אריאל – 11,000 ש"ח; לענבל לוי – 3,500 ש"ח; ולאלי שמואל – 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באב תשס"ה (1.9.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05054030_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il