מחמוד מוחמד חג'אזי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 540/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 540/16 ע"א 1103/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט (בדימ') צ' זילברטל כבוד השופטת ע' ברון המערערים בע"א 540/16 והמשיבים בע"א 1103/16: 1. מחמוד מוחמד חג'אזי 2. סעיד מוחמד חג'אזי 3. אחמד מוחמד חג'אזי נ ג ד המשיבה בע"א 540/16 והמערערת בע"א 1103/16: מדינת ישראל שני ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 23511-10-10 שניתנה ביום 4.11.2015 על ידי כב' השופט ד"ר מנחם רניאל תאריך הישיבה: ב' בחשון התשע"ז (3.11.2016) בשם המערערים בע"א 540/16 והמשיבים בע"א 1103/16: עו"ד אילן יחזקאלי בשם המשיבה בע"א 540/16 והמערערת בע"א 1103/16: עו"ד ד"ר טלי מרקוס פסק-דין השופט (בדימ') צ' זילברטל: שני ערעורים על החלטתו מיום 4.11.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל) בת"א 23511-10-10, בגדרה נקבע כי המערערים בע"א 540/16 והמשיבים בע"א 1103/16 (להלן: המערערים) זכאים לקבל מהמדינה (המשיבה בע"א 540/16 והמערערת בע"א 1103/16; להלן: המדינה) תוספת פיצוי בגין מקרקעין שהופקעו בשנת 1962. הערה מקדימה 1. עסקינן בערעור שני לבית משפט זה, כשתחילתה של ההתדיינות בתביעה שהגישו המערערים לקבלת פיצוי מהמדינה בגין הפקעת זכויותיהם בשבע חלקות קרקע, אשר הוכרעה בפסק דינו מיום 14.6.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל). ערעורים שהגישו הצדדים כלפי פסק הדין התקבלו באופן חלקי בפסק דינו מיום 7.1.2014 של בית משפט זה (השופטים א' רובינשטיין, ע' פוגלמן וי' עמית) בע"א 6132/12 וע"א 6869/12 (להלן: הערעור הראשון). פסק הדין בערעור הראשון קבע כי התיק יוחזר לערכאה הדיונית לדיון משלים בסוגיה קונקרטית, הנוגעת לחוקיותה של מחצבה שפעלה בשתיים מהחלקות ערב הפקעתן. בתום הדיון המשלים בבית משפט קמא, ניתנה ההחלטה מושא הערעורים שלפנינו, אודותיה יורחב בהמשך. יתר הסוגיות בהן נחלקו הצדדים, ובהן סכום הפיצוי בגין הפקעת חמשת החלקות שבהן לא פעלה מחצבה, נדונו והוכרעו במסגרת הערעור הראשון וההכרעה בהן הפכה חלוטה. הערעורים המצויים בפנינו כעת תחומים, אפוא, אך ורק לשאלה האם המחצבה פעלה כדין, ואם כן - כיצד הדבר משליך על סך הפיצוי בגין הפקעת שתי החלקות הרלבנטיות. להלן אתאר בתמצית את הרקע הנחוץ לדיון, שהובא בפירוט בפסק הדין בערעור הראשון. רקע והליכים קודמים 2. המנוחים צאלח אחמד חג'אזי ומוחמד אחמד חג'אזי, שהמערערים הם יורשיהם, היו בעליהם של שבע חלקות מקרקעין: חלקות 37, 38, 39 ו-70 בגוש 18982, וחלקות 117, 147 ו-148 בגוש 18983. ביום 25.10.1962 (להלן: מועד ההפקעה) פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 968 הודעה על כוונה לרכוש את החלקות לצרכי ציבור, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה), לצורך הקמת העיר כרמיאל. ביום 2.9.1965 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 1209 הודעה על הקניית החלקות לרשות הפיתוח, לפי סעיף 19 לפקודה, וביום 13.9.1965 נרשמה רשות הפיתוח בפנקס המקרקעין כבעלת הזכויות בחלקות. הערעורים שלפנינו נוגעים כזכור לשתיים מהחלקות בלבד, שהיו בבעלות המנוחים (בשלמות) וששימשו לחציבה ערב ההפקעה: חלקה 38, ששטחה 1,352 מ"ר; וחלקה 39, ששטחה 2,090 מ"ר. ערב ההפקעה חלה על החלקות תכנית המתאר המנדטורית: “The Galilee District Regional Outline Planning Scheme – 1946” שסימונה RP/50/42 (פורסמה ב- Palestine Gazette No. 1533, Supplement No. 2, p.1350 (14th November, 1946); להלן: התכנית המנדטורית). התכנית המנדטורית, שמעמדה היה כשל תכנית מתאר מקומית, סיווגה את החלקות מבחינת ייעודן כ"אזור חקלאי" (במקור: “agricultural zone”). 3. ביום 15.10.2009 נחתם בין המערערים לבין מינהל מקרקעי ישראל "חוזה לתשלום פיצויים" (להלן: חוזה הפיצויים) במסגרתו הוסכם כי ישולם למערערים סכום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת, שנקבע לפי חוות דעת מטעם השמאי הממשלתי מיום 6.4.2009. בחוזה צוין שסך הפיצוי המוסכם הוא "בסה"כ 102,387 ש"ח נכון לתאריך 22.7.09" (כולל הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן: החוק המתקן)), והוסכם כי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק המתקן עד ליום תשלומו בפועל. 4. בהמשך לכך, ביום 12.10.2010 הגישו המערערים את תביעתם, בה טענו שהסכום ששולם להם אינו משקף את השווי הנכון של המקרקעין, בין היתר כי הוא מתעלם מכך שערב ההפקעה שימשו חלקות 38 ו-39 "כמחצבה חוקית". לביסוס הטענה הוצגו ראיות המעידות, לשיטתם, כי רישיונות לחציבה בשתי החלקות הוענקו משנת 1960 ועד 1963, ולא חודשו עקב ההפקעה. המערערים ביקשו לקבוע את יתרת סכום הפיצוי על-סמך חוות דעת שצירפו לתביעה, שניתנה על-ידי שמאי המקרקעין ומהנדס הבניין מר נחום פרמינגר (להלן: פרמינגר), ונסמכה, בין היתר, על חוות דעת גיאולוגית שהוכנה על-ידי הגיאולוג מר משה בראון (להלן: בראון). בחוות דעתו הציג פרמינגר, בין היתר, שתי הערכות חלופיות ביחס לשוויָן של חלקות 38 ו-39 (וזאת במנותק מהערכת השווי של חמש החלקות הנוספות, נושא שאינו מונח לפנינו, כאמור לעיל). ראשית העריך פרמינגר, כי על-סמך היוון ההכנסות הפוטנציאליות מן המחצבה שווי שתי החלקות היה 413.7 ש"ח (שהם 4,137,000 ל"י) נכון למועד ההפקעה. שנית ולחלופין, ככל שתידחה הטענה בדבר קיום מחצבה פעילה ברישיון בחלקות וייקבע כי יש לחשב את ערכן לפי שווי קרקע בייעוד חקלאי, הוצע כי שוויָן נכון למועד ההפקעה יועמד על 3.49 ש"ח (שהם 34,880 ל"י). ייאמר כבר עתה, כי שיטת החישוב עליה התבססה שומה חלופית זו, נדחתה מאוחר יותר במסגרת הערעור הראשון. המדינה חלקה על האמור בחוות דעת פרמינגר, וטענה כי יש לשום את השווי על-פי הייעוד התכנוני של החלקות במועד ההפקעה, שלפי התוכנית המנדטורית היה ייעוד חקלאי. נטען שהמערערים לא הביאו ראיות מספקות להוכחת קיומה של מחצבה ברישיון והיקפה, ולפיכך אינם זכאים לכל פיצוי בגינה, ושלכל היותר יש להוסיף לשווי החלקות לפי ייעודן החקלאי תוספת כלשהי בגין רישיונות החציבה שניתנו. מטעם המדינה הוגשה חוות דעתו של השמאי מר יצחק רוגובין (להלן: רוגובין), בה צוין כי על-פי השוואה לנתוני עסקאות במועדים ואזורים רלבנטיים, ובהערכה מקלה מבחינת המערערים, שווי קרקע בייעוד חקלאי במועד ההפקעה היה 500 ל"י לדונם, ולפיכך שווי חלקה 38 היה אז 676 ל"י ושווי חלקה 39 היה 1,045 ל"י. מכל מקום, צוין, אף בהנחה שאכן יש להעריך את החלקות לפי שווי מחצבה פעילה וחוקית, שומתו של פרמינגר מוגזמת ומתבססת על הנחות שגויות. 5. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המערערים ומצא, בין היתר, כי בחלקות 38 ו-39 נוהלה מחצבה בין השנים 1963-1960 על-פי רישיון חציבה שניתן כדין על-ידי הגורם המוסמך, שכונה על-ידו בפסק הדין "קצין המכרות". לעניין המונח "קצין המכרות", ראוי להעיר כדלהלן: ככל הנראה מדובר ב"קצין המחוז", כאמור בבג"ץ 176/58 חברת חלקה 11 בגוש 6605 בע"מ נ' שר הפיתוח, פ"ד יג 1099 (1959) (להלן: עניין חברת חלקה 11). לעניין זה ראו גם מכתבו מיום 31.3.1960 של קצין המחוז אל המפקח על המכרות ותקנות המכרות (רשיונות חציבה), התשט"ז-1956, אשר צורפו ביום 10.10.2016 להשלמת מוצגי המערערים. עוד יצוין בהקשר זה, כי המונח "קצין המכרות", הנזכר בפסק דינו ובהחלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי כרשות שהעניקה רישיון חציבה, לא מופיע בדברי חקיקה או במסמכים שהוגשו. מכל מקום, אין מחלוקת של ממש לפיה מדובר ברישיון חציבה שניתן על-יסוד הוראות פקודת המכרות והתקנות שהותקנו מכוחה ולא ברישיון שניתן מכוח נורמה תכנונית. בנוסף, התקבלה טענת המדינה כי במועד ההפקעה המחצבה פעלה רק בחלק משטח החלקות, זאת על-סמך פענוח של תצלום אוויר משנת 1961 שערך ד"ר דן שרני (להלן: שרני), לפיו המחצבה השתרעה אותה עת על כ-50 אחוזים בלבד משטח חלקה 38 וכ-20 אחוזים בלבד משטח חלקה 39. על-מנת לקבוע כיצד יחושב הפיצוי בגין שטח המחצבה, נסמך בית המשפט על פסק הדין בע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.2008) (להלן: עניין פינקלשטיין), שם נפסק להלכה כי במסגרת שומת פיצויים לפי סעיף 12(ב) לפקודה אין להתחשב בשימוש בלתי חוקי שנעשה בקרקע שהופקעה, אלא אך בשוויה לפי ייעודה התכנוני החוקי במועד ההפקעה, ואולם בהתקיים נסיבות חריגות ייתכנו מקרים בהם תהיה הצדקה לפצות את בעל הקרקע מעבר לשווי הנ"ל. באותו עניין דובר בקרקע בייעוד חקלאי ששימשה בפועל לחציבה שלא כדין, ונקבע שנוכח נסיבות חריגות שהתקיימו יש להוסיף לפיצוי לפי שווי קרקע בייעוד חקלאי 30 אחוזים נוספים בגין השימוש שנעשה בקרקע בפועל. בהיקש מאותו מקרה, ובשים לב לכך שבענייננו, להבדיל, רישיונות לחציבה בקרקע הוענקו עובר למועד ההפקעה ולא חודשו בעטיה, קבע בית המשפט כי עבור השטח ששימש לחציבה בפועל זכאים המערערים ל"פיצוי מוגדל ב-40% מהפיצוי עבור קרקע חקלאית, שהיא השימוש המותר" (פסקה 7 לפסק הדין). בהמשך, סמך בית המשפט ידיו על הערכתו של רוגובין כי במועד ההפקעה שווי קרקע בייעוד חקלאי היה 500 ל"י לדונם. לרקע כל האמור, נפסק למערערים פיצוי בסך 1,441.2 ל"י בגין חלקה 38 ובסך 1,758.6 ל"י בגין חלקה 39, והכל נכון למועד ההפקעה (יצוין, כי במסגרת שומת הפיצוי התחשב בית המשפט, בין היתר, גם בזכויות בנייה למגורים בחלקות עליהן חלה התוכנית המנדטורית). סך הפיצוי הכולל שנפסק למערערים, בגין שבע החלקות יחד, הועמד על 13,309.9 ל"י נכון למועד הקובע. צוין שלאחר שערוך ל-25.10.2009 הסכום הוא 209,917 ש"ח, ממנו יש להפחית את הפיצוי המוסכם בסך 102,387 ש"ח ששולם באוקטובר 2009, כך שיתרת הפיצוי היא 107,530 ש"ח נכון ליום 25.10.2009. כמו כן נפסק לטובת המערערים שכר טרחת עורך-דין בסך 12,760 ש"ח. 6. ערעורים שהגישו הצדדים על פסק הדין נידונו יחדיו בבית משפט זה והתקבלו חלקית. תחילה הובהר כי מתעוררות שתי סוגיות עיקריות: "האחת, האם החציבה בחלקות 38 ו-39 הייתה בגדר שימוש בלתי חוקי בחלקות, ואם כן – כיצד עובדה זו משפיעה על שווין; והשנייה, האם שגה בית המשפט המחוזי בדרך שבה העריך את שווי החלקות החקלאיות" (פסקה 12 לפסק הדין; ההדגשות במקור – צ.ז.). בנוגע לסוגיה הראשונה, צוין שפסיקת פיצוי מוגדל ב-40 אחוזים עבור שטח המחצבה נשענת על הנחת המוצא כי החציבה בוצעה תוך שימוש בלתי חוקי בקרקע, אולם, שאלה זו כלל לא הוכרעה בעת הדיון בתיק, ולפיכך נקבע שיש להשיב את הדיון בה לערכאה הדיונית. למען הבהירות יובאו הדברים כלשונם, מתוך פסקה 14 לפסק הדין: "... בעוד שבעניין פינקלשטיין נקודת המוצא הייתה שהשימוש בקרקע לחציבה היה לא חוקי, בענייננו בית המשפט לא דן וממילא לא הכריע בשאלה אם השימוש בקרקע לחציבה היה חוקי אם לאו. אין חולק כי החלקות מצויות באזור המיועד לחקלאות (agricultural zone); וכי בין השימושים המותרים בו נכלל שימוש לצרכי תעשיות, באישור הוועדה המחוזית (ובלשון המקור: “Industries with the approval of the District Commission”). על רקע זה היה מקום להכריע בשאלה אם החציבה הייתה שימוש שחרג מייעודה התכנוני של הקרקע. ככל שבית המשפט ימצא, בסיכומו של דבר, כי השימוש בקרקע לחציבה תאם את הוראות התכנית ועל כן אין מדובר בשימוש חורג, עשויה להיות לכך השלכה ניכרת על שווייה וכפועל יוצא על סכום פיצויי ההפקעה שהמערערים זכאים לו. בהעדר הכרעה בסוגיה מרכזית זו, אני סבור כי יש להחזיר את הדיון בנושא זה לבית המשפט המחוזי, אשר יהא רשאי לאפשר לצדדים להשלים טיעון לעניין זה, ככל שיראה לנכון." אשר לסוגיה השנייה, התקבל ערעור המדינה ונקבע שהפיצוי בסך 500 ל"י לדונם מגלם בתוכו את שווי החלקות בייעוד חקלאי לרבות פוטנציאל הבנייה בהן למגורים. יובהר, בשולי הדברים, שבכך למעשה תם הדיון בחמש החלקות בהן לא פעלה מחצבה, ולפיכך סך הפיצוי הכולל (והחלוט) עבורן הוא 7,747.6 ל"י למועד הקובע, בחלוקה כדלקמן: 1,052.5 ל"י עבור חלקה 37; 1,764.5 ל"י עבור חלקה 70; 531.6 ל"י עבור חלקה 117; 2,218 ל"י עבור חלקה 147; 2,181 ל"י עבור חלקה 148. ההליך המשלים בפני בית המשפט המחוזי 7. בהתאם לקביעה הנ"ל הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לדיון משלים בסוגיית חוקיות המחצבה והשפעתה על הערכת שווי חלקות 38 ו-39. מכיוון שבמסגרת הערעורים שבפנינו נחלקו הצדדים, בין היתר, בסוגיות דיוניות הנוגעות להליך המשלים שהתנהל בפני בית משפט קמא, ובפרט בעניין הראיות הנוספות שהוגשו בשלב זה, מצאתי לתאר בקצרה את ההשתלשלות הרלבנטית. בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, ניתנה ביום 9.1.2014 החלטת בית המשפט המחוזי בה נקבע כי על המערערים להגיש בקשה להוספת ראיות ככל שהם חפצים בכך. ביום 28.5.2014 הגישה המדינה "הודעה על הגשת ראיות משלימות", אליה צורפו חוות דעתו של הגיאולוג ד"ר עמיר אידלמן (להלן: אידלמן) וכן חוות דעת משלימה של רוגובין המתייחסת לממצאיו של אידלמן. המערערים הגישו בקשה למחוק את הראיות המשלימות שהגישה המדינה בטענה שהן אינן נוגעות לנושא חוקיות החציבה, אולם, במהלך דיון בעל-פה שהתקיים ביום 29.6.2014, הודיע בא-כוחם שהם חוזרים בהם מבקשת המחיקה. כתוצאה מכך ניתנה בתום אותו דיון החלטה שקבעה כי הצדדים רשאים להגיש "ראיות לעניין שווי המקרקעין, בהנחה שהחציבה הייתה חוקית" (עמ' 66 ש' 20-19 לפרוטוקול). ואכן, בהמשך הגישו גם המערערים ראיות נוספות, שכללו השלמה לחוות דעתו של בראון והשלמה לחוות דעתו של פרמינגר; והמדינה הגישה (פעם נוספת) חווֹת דעת משלימות של אידלמן ושל רוגובין. אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כי בניגוד לאחת מטענות המערערים בפנינו, לא מצאתי שנפל פגם כלשהו בהוספת חוות הדעת השונות כראיות בשלב הדיון המשלים, שההחלטה לגביה התקבלה כאמור בהסכמת המערערים (עמ' 66 ש' 15-14 לפרוטוקול). אכן, מצופה מצד להליך אזרחי להציג את גרסתו המלאה, לרבות מלוא הראיות הרלבנטיות, בהזדמנות הראשונה העומדת לו, וזאת הן מטעמים של הגינות דיונית כלפי הצד שכנגד והן לשם שמירה על עקרון סופיות הדיון. בענייננו, לאחר שהוא נדון כבר בפני שתי ערכאות, הוחזר התיק לבית משפט קמא לשם דיון משלים וממוקד בשאלה, האם החציבה חרגה מהייעוד התכנוני של המקרקעין ומה השפעה יש לסוגיה זו על הערכת שווים. משכך לא היה מקום, לכאורה, לצרף את חוות הדעת הנוספות, שאינן עוסקות בנושא החוקיות, אלא בהערכת שווי חומרי הגלם לחציבה שנותרו בחלקות במועד ההפקעה. עם זאת, משההחלטה על הוספת חוות הדעת הנ"ל ניתנה בהסכמת הצדדים, ובלי שנפגעה זכותם הדיונית של מי מהם (כאמור גם למערערים ניתנה רשות להוסיף ראיות משלהם לעניין שווי המחצבה, וכך אכן עשו) – לא מצאתי שנפל כל פגם בעניין. לשלמות התמונה יצוין שביום 25.12.2014 ביקשו המערערים לאפשר להם לקבל את הפיצוי הגבוה מבין החישובים לפי סעיף 12 לפקודה (במסגרתו מוערך שווי המקרקעין במועד ההפקעה) או לפי סעיף 13 לפקודה (המאפשר לשום את פיצויי ההפקעה בהתאם לאובדן דמי חכירה פוטנציאליים). זאת, כך צוין, "למרות שבסיכומיהם הסכימו (...) כי יפסק להם פיצוי המחושב לפי סעיף 12". המערערים טענו שיש לאפשר להם לחזור בהם מהסכמתם זו, הן משום שבעקבות הוספת חווֹת הדעת הנ"ל השתנו הראיות והשתנה המצב המשפטי בתיק, והן בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ההחלטה המשלימה מושא הערעורים שלפנינו 8. בהחלטתו המשלימה דן בית משפט קמא בשאלה האם חציבה כלולה בשימוש ל"תעשיות באישורה של הוועדה המחוזית" (במקור: “Industries with the approval of the District Commission”), שהוא אחד מהשימושים המותרים באזור החקלאי לפי התוכנית המנדטורית. בשלב ראשון נדרש בית המשפט לפרשנות המונח "תעשיות", וקיבל את עמדת המערערים כי חציבה כלולה במונח זה, זאת בשים לב להגדרת "מחצבה" בפקודת המכרות (כנוסחה במועד ההפקעה); להיבטים שונים של פעילות החציבה; ולתכליות הכלליות של דיני התכנון והבניה. בית המשפט הבהיר שהתוכנית המנדטורית "מאפשרת לקיים בשטחים הכלולים בה תעשייה, כחלק ממגוון שימושים באזור הגדול שעליו היא חלה, שאינו דווקא אזור חקלאי אלא כולל גם שטחים עירוניים ותעשייתיים" (פסקה 14 להחלטה); ודחה את טענות-הנגד שהעלתה המדינה. בפרט, נקבע כי פסק הדין בעניין מחצבות כנרת (ע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63 (2001)), שעל-יסודו ביקשה המדינה להסיק ששימוש למחצבה בשטח המיועד לתעשייה חורג מהייעוד התכנוני, תומך דווקא במסקנה ההפוכה. זאת, צוין, משום שתכנית המתאר נושא אותו עניין, שייעדה את הקרקע הרלבנטית ל"תעשייה", כללה הוראה מיוחדת שהגבילה את אפשרות השימוש בה לחציבה, ואילו בענייננו העדרה של הוראה דומה מהתוכנית המנדטורית מחזק את המסקנה ששימוש בקרקע לצורך חציבה אכן כלול בייעוד "תעשיות". משם המשיך בית המשפט לדון בסוגיית אישור הוועדה המחוזית. גם בנושא זה התקבלה עמדת המערערים, שטענו כי הרישיונות שהעניק "קצין המכרות" מעידים על כך שהחציבה בחלקות נעשתה באישורה של הוועדה המחוזית (כאמור לעיל, ספק אם היתה רשות מוסמכת בשם "קצין המכרות", והכוונה היא לרשות מוסמכת מכוח פקודת המכרות). נקבע כי "בנסיבות העניין עומדת לרישיונות החציבה שניתנו כדין על ידי קצין המכרות חזקת תקינות המנהל, והטוען כי המעשה המינהלי נעשה שלא כדין, עליו הראיה (...) גם אם זו המדינה עצמה" (פסקה 19 להחלטה); וצוין כי המדינה לא הביאה ראיות לכך שרישיונות החציבה ניתנו שלא כדין. קביעות אלו נסמכו, בין היתר, על האמור בפסק הדין בעניין חברת חלקה 11, אליו הפנו המערערים. בית המשפט ציין שבאותו עניין נקבע כי מוטלת על "קצין המכרות" (הוא, כאמור, הרשות המוסמכת על-פי פקודת המכרות) החובה להתאים את רישיון החציבה למצב התכנוני; ודחה את עמדת המדינה, שטענה כי בהעדר הוראה סטטוטורית המחייבת את "קצין המכרות" לפעול כמתואר לא מתקיימת בענייננו חזקת תקינות המינהל. בית המשפט הטעים כי המדינה לא חולקת, למעשה, על קיומה של חובה להתאים את הרישיון למצב התכנוני, אלא אך על מקורה של חובה זו, ובמובן זה טענותיה אינן גורעות מחזקת התקינות. נוכח כל האמור, נמצא שהחציבה בחלקות 38 ו-39 התבצעה כדין וללא חריגה מהייעוד התכנוני של הקרקע על-פי התוכנית המנדטורית, וכי לפיכך המערערים זכאים לפיצוי בהתאם לשוויה של מחצבה חוקית. בית המשפט דחה את בקשת המערערים לאפשר להם לקבל את הגבוה מבין מסלולי הפיצוי ולבטל את הסכמתם הקודמת לפיצוי לפי מסלול סעיף 12 לפקודה. הוטעם, כי בהתאם להלכה הפסוקה, הגשת חוות הדעת הנוספות מטעם המדינה אינה מעניקה למערערים זכות לשנות את מסלול הפיצוי שבחרו, וכי, בניגוד לנטען, הדבר לא כלל העלאת טענות חדשות מטעם המדינה. במסגרת הדיון בשומת הפיצוי צוין כי מכיוון שכלל לא הוגשו חוות דעת המסתמכות על עסקאות השוואה רלבנטיות, יש לשום את שווי החלקות בדרך חלופית, כגון באמצעות שיטת היוון ההכנסות. בהמשך, בית המשפט קיבל את חווֹת הדעת הגיאולוגיות של אידלמן שהגישה המדינה ודחה את האמור בחוות דעת בראון שהגישו המערערים. נקבע שנכון לשנת 1961 לא נותרו בחלקה 39 עתודות לחציבה כלל, ולפיכך שוויה במועד הקובע – לפי שווי קרקע בייעוד חקלאי בלבד – היה 1,045 ל"י. בעניין חלקה 38, נקבע שניתן היה להמשיך לחצוב ב-50 אחוזים משטחהּ ואומצה הערכתו של אידלמן בדבר התפלגות חומרי הגלם בחלקה. כן התקבלה הערכתו של רוגובין בדבר שווי המחצבה (וזאת בשינוי קל אחד, משום שבית המשפט העדיף את שיטת החישוב של פרמינגר לצורך התאמת סך התמלוגים הכולל לשנת 1962). בשורה התחתונה, נקבע ששווי חלקה 38 במועד הקובע היה 5,395 ל"י; וצוין שסך הפיצוי הכולל בגין שבע החלקות הוא 14,187.6 ל"י. נקבע שמהסך הכולל ינוכו 102,387 ש"ח ששולמו בסוף 2009; ונפסקו לטובת המערערים הוצאות משפט בסך 23,400 ש"ח. ערעור המערערים (ע"א 540/16) 9. ערעור המערערים מכוון בעיקרו כלפי ההחלטה לדחות את בקשתם לשינוי מסלול הפיצוי. המערערים מבקשים לאפשר להם "להחליט מחדש בקשר לעילת הפיצוי" ולקבל פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה חרף הסכמתם בעבר שהפיצוי יחושב לפי מסלול סעיף 12. נטען שהסכמה זו ניתנה בהסתמך על האמור בחוות דעת פרמינגר המקורית, שהייתה בזמנו חוות הדעת היחידה בתיק שכללה הערכה בדבר שווי החלקות כמחצבה חוקית בהסתמך על ממצאים גיאולוגיים (אלה של בראון). אולם, לטענת המערערים נוכח הראיות החדשות בנושא שהוסיפה המדינה חל שינוי בתשתית העובדתית, ונטען לראשונה שבחלקים ניכרים מהחלקות לא נותר פוטנציאל חציבה במועד הפקעתן – ולפיכך ראוי היה לאפשר להם "להעריך את הסיכונים של תביעתם מחדש" ולבחור את מסלול הפיצוי המיטבי. עוד נטען, כי קבלת הערעור לא מצריכה להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, משום שבחוות הדעת השמאיות שהוגשו לאחרון נכללה שומת פיצוי לפי מסלול סעיף 13 לפקודה והשמאים השונים אף נחקרו בנושא, כך שהתשתית הנדרשת כבר התבררה. המערערים הוסיפו שמטעמי הגינות הם מסכימים שהפיצוי לפי סעיף 13 ייקבע בהתאם להערכתו המקורית של רוגובין (שהוגשה מטעם המדינה), ויועמד על סך של 932,900 ש"ח לשנת 2010. באם לא ישונה מסלול חישוב הפיצוי ביקשו המערערים, כסעד חלופי, כי הראיות הנוספות שהוגשו לבית משפט קמא לאחר הערעור הראשון תיפסלנה, וכי הפיצוי לפי מסלול סעיף 12 יתוקן וייקבע בהתאם לשווי מחצבה חוקית לפי חוות דעתו המקורית של פרמינגר. כפי שהובהר לעיל, לא מצאתי שנפל פגם כלשהו בעצם ההחלטה שהתירה, בהסכמת הצדדים, את הגשת הראיות הנוספות (והמערערים אף לא ערערו על ההחלטה), ולפיכך איני דן בסעד החלופי שנתבקש. אציין כי לא מצאתי כל ביסוס לטענת המערערים כי בשלב הדיון המשלים "המשיבה (המדינה – צ.ז.) ובית משפט קמא שינו את מסכת הראיות" (סעיף 7 לכתב הערעור), שכמו מתעלמת לחלוטין מהסכמתם שלהם להוספת הראיות; ואף לא לטענה כי לאחר שביקשו להוציא את הראיות המשלימות שהגישה המדינה מהתיק "דרש בית משפט קמא כי המערערים יחזרו מבקשתם" (סעיף 4 לסיכומים). 10. המדינה מתנגדת לבקשת המערערים לשינוי מסלול חישוב הפיצוי, בציינה כי אין באפשרותם לחזור בהם כעת מבחירתם לקבל פיצויי קרן לפי סעיף 12 לפקודה, וזאת בייחוד לאחר שהפיצויים שחושבו לפי בחירתם כבר שולמו. הודגש כי בניגוד לנטען, בחירת המערערים בחלופה הנ"ל לא הסתמכה על הראיות בתיק ולא נבעה מהסכמה דיונית בעת ניהול ההליך, אלא מקורה בחתימתם על חוזה הפיצויים בשנת 2009; ויתרה מכך, בתביעתם כלל לא תבעו פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה, לא מבחינה פורמאלית ולא מבחינת מהות הטענות. עוד נטען כי אף אם נבעה בחירת מסלול הפיצוי מהסכמה דיונית בין הצדדים, אין הצדקה לבטלה כי ביטול הסדר דיוני הוא צעד חריג. ערעור המדינה (ע"א 1103/16) 11. טענות המדינה בערעורה נחלקות לשתי קבוצות עיקריות. קבוצת הטענות הראשונה עניינה יתרת הפיצוי בו חבה המדינה לנוכח תוצאת ההחלטה המשלימה, ואדרש אליה בהמשך. בגדר קבוצת הטענות השנייה שהעלתה, המדינה מערערת על הקביעה שהשימוש בחלקות לחציבה לא חרג מייעודן התכנוני. נטען שחציבה שונה במהותה מ"תעשיה" ככלל, ושבנוגע לדיני התכנון והבנייה בפרט מדובר "בשימושים שונים מבחינת מיקומם, צרכיהם התכנוניים, השלכותיהם הסביבתיות ועוד". עוד נטען, כי מאחר והשימוש ל"תעשיה" הותר בתוכנית במסגרת ייעוד עיקרי של "אזור חקלאי", ומכיוון שיש לפרש את השימושים המותרים בראי הייעוד, לא נכון לקרוא שימוש זה ככולל גם פעילות חציבה. בנוסף הפנתה המדינה לתוכניות מתאר משנות השבעים של המאה העשרים, הנוגעות לאזורים אחרים שעליהם חלה התוכנית המנדטורית, שתכליתן הייתה הסבת המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד חציבה. לשיטתה, אילו ייעוד חציבה היה אכן כלול בתוכנית המנדטורית, לא היה כל צורך לשנות ייעוד בגדרי התוכניות הנ"ל, ובהעדר תכנית ששינתה באופן פוזיטיבי את יעוד המקרקעין נשוא הערעור לייעוד חציבה, המסקנה היא שהחציבה בה עסקינן לא נכללה בייעוד הקרקע על פי התוכנית המנדטורית. יתרה מכך, נטען, אף בהנחה שחציבה אכן נכללה בשימוש ל"תעשייה" (שימוש שהיה אפשרי בגדר האזור החקלאי), הרי שבהעדר אישור הוועדה המחוזית – החציבה בענייננו בוצעה שלא כדין. המדינה גורסת שבית המשפט שגה בקבעו כי בהנחה שנעשה בקרקע שימוש מיטבי יש להסיק שניתן אישור הוועדה המחוזית לחציבה ולהעביר אל המדינה את הנטל לסתור זאת. לדעת המדינה, בהתאם לכלל הרגיל בדיני הראיות נטל ההוכחה כי ניתן האישור מוטל על כתפי המערערים, והם לא עמדו בו. בנוסף, נטען, מכיוון שהענקת רישיון לפי פקודת המכרות אינה מותנית באישור הוועדה המחוזית, יש לראות את הרישיון על פי פקודת המכרות ואת אישור הוועדה המחוזית כשתי דרישות מצטברות לביצוע חציבה כדין, ולפיכך לא היה מקום לקבוע שקמה חזקת התקינות המנהלית. 12. בתגובה לאמור סומכים המערערים ידיהם על החלטתו המשלימה של בית משפט קמא, ומספקים הפניות למראי מקום מן הפסיקה התומכים, לשיטתם, הן במסקנה שחציבה היא בגדר תעשייה, והן במסקנה שבעניין דנא ניתן אישור הוועדה המחוזית כנדרש. צוין, נוסף על כך, כי רשימת המחצבות שצירפה המדינה מחזקת את עמדת המערערים, משום שהיא מעידה כי הרשות המוסמכת על-פי פקודת המכרות לא בחלה בהנפקת רישיונות למחצבות רבות שפעלו בתחום תחולת התוכנית המנדטורית. כמו כן הודגש כי במועד ההפקעה טרם נחקק חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון), ונטען שרשימת תכניות המתאר משנות השבעים שצירפה המדינה מלמדת שלאחר חקיקת החוק אפשרו הרשויות לבעלי מחצבות ברישיון להגיש תכנית פרטנית לשינוי ייעוד לחציבה, דבר שלא היה נהוג בשנות הששים. המערערים מתנגדים בתוקף לטענה המשתמעת מדברי המדינה לפיה לא היה סיכוי סביר לקבל אישור מהוועדה המחוזית, ומדגישים כי לפי חזקת תקינות המינהל הענקת רישיונות חציבה לאורך שנים מלמדת שניתן גם אישור כנ"ל. פעולה בלתי תקינה של הרשות המוסמכת על-פי פקודת המכרות, כך נטען, אינה מתיישבת עם הדין והפסיקה, ובפרט עם שנקבע בעניין חברת חלקה 11 שתואר לעיל. 13. בתום הדיון בערעורים שבפנינו נתבקשו הצדדים להגיש הודעה מעדכנת בה יודיעו האם עלה בידיהם להגיע לפשרה כספית, או, לחלופין, האם הם מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע במחלוקת על דרך הפשרה. בהודעתם המשותפת של הצדדים מיום 16.12.2016 נכתב כי עמדת המדינה היא שאין מקום להגיע להסדר פשרה; וצוין כי המערערים מצדם הסכימו להסדר פשרה או הסדר דיוני כלשהו, אך נוכח עמדת המדינה עומדים אף הם על טענותיהם. לפיכך, אנו נדרשים להכריע בערעורים. דיון והכרעה 14. לאחר העיון בתיק על כל הכלול בו, ושמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, באתי לכלל מסקנה שיש לדחות את שני הערעורים. ראשית, לא מצאתי להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בעניין חוקיות החציבה. כפי שיפורט להלן, בנסיבות המקרה דנא, ובפרט בהינתן שהחציבה בחלקות 38 ו-39 בוצעה ברישיון מכוח פקודת המכרות עובר למועד ההפקעה (ועד לאותו מועד ממש), אין לראות בה שימוש בלתי חוקי בקרקע, וראוי, אפוא, לפצות את המערערים לפי שווי המחצבה במועד ההפקעה. בנוגע ליתר הסוגיות שהעלו הצדדים – בקשת המערערים לשינוי מסלול הפיצוי מזה, וטענות המדינה לעניין יתרת חובהּ מזה – לא מצאתי טעם המצדיק קבלת איזה מן הערעורים. חוקיות החציבה והנפקות לעניין שומת הפיצוי 15. תחימת גדר המחלוקת: כאמור, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם החציבה בחלקות חרגה מייעודן התכנוני וכיצד הדבר משפיע על סכום הפיצוי. גדר המחלוקת בעניין זה מצומצם למדי, ראשית משום שאין חולק על עצם זכאותם של המערערים לקבל פיצויי הפקעה בגין שתי החלקות, אלא אך על סכום הפיצוי לו הם זכאים; ושנית, וחשוב מכך, משום שהצדדים אינם מערערים על מרבית ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, ולפיכך נקבלם כנקודת מוצא במסגרת הדיון. ניתן לתמצת את הממצאים הרלבנטיים באופן הבא: בחלקות 38 ו-39 בוצעה פעילות חציבה עובר למועד ההפקעה, בהתאם לרישיון כדין שניתן מכוח פקודת המכרות בין השנים 1963-1960 ושלא חודש נוכח ההפקעה (ולא מסיבה אחרת); בחלקה 39 לא נותרו עתודות לחציבה כלל במועד ההפקעה ולפיכך שוויה אז היה 1,045 ל"י; ובחלקה 38 נותר פוטנציאל חציבה ב-50 אחוזים מהשטח, ושווי החלקה (כולה) באותו מועד היה 5,395 ל"י. (למעשה, להכרעתנו נפקות אך ביחס לשומת הפיצוי עבור חלקה 38, שכן משנקבע כי בחלקה 39 לא נותרו עתודות לחציבה – ממילא יחושב שוויה לפי שווי קרקע בייעוד חקלאי). 16. על-מנת להכריע האם חרגה החציבה מהייעוד התכנוני יש להידרש לפרשנותה של התוכנית המנדטורית, ובפרט לטבלת השימושים המותרים הכלולה בסימן A לחלק 6 שלה (Part VI, בעמ' 1355-1354 לתוכנית). בעבר דן בית משפט זה בטבלת השימושים הנ"ל בעניין ראשד (ע"א 9355/02 מדינת ישראל נ' ראשד, פ"ד נח(4) 406 (2004)), שם הובהר שהתוכנית מחלקת את המקרקעין שבתחומה למספר ייעודים ראשיים: "אזור פיתוח (Development Zone) שהיעוד העיקרי שלו הוא לבניה; אזור חקלאי (agricultural zone); אזור החוף (Beach Zone), המייעד את המקרקעין שבתחומו להקמתם של מתקני רחצה ובנייני נופש, בתנאי שאלה יקבלו את הסכמתה של הוועדה המחוזית לאחר הכנתה של תוכנית מפורטת; ולבסוף, אזור של שמורת טבע (Nature Reserve)" (עניין ראשד, פסקה 8). באותו עניין, כבענייננו, נכללו החלקות נושא הדיון בתחום שהוגדר כ"אזור חקלאי" (“Agricultural Zone”), שטבלת השימושים המותרים בו מפרטת כדלקמן: SCHEDULE OF USES Zone Uses II. Agricultural Zone (left white and hatched green on plan) Farming, gardening, nurseries and green houses Industries with the approval of the District Commission (ההדגשה הוספה – צ.ז.) Recreation buildings Stables and cattlesheds Poultry houses Dwelling houses Shelters for watchmen Buildings and installations re-quired for the supply of water and electricity including power houses Buildings forming part of a properly controlled develop-ment scheme and subject to any conditions approved by the District Commission from time to time Other buildings approved by the District Commission. להבדיל מעניין ראשד, שם דן בית המשפט בשאלת היקף זכויות הבנייה המותר בהתאם לשימוש "בתי מגורים" (“Dwelling houses”, סעיף 6 בטבלה), השאלה הטעונה הכרעה בענייננו נוגעת לשימוש מסוג "תעשיות", המצריך "אישורה של הוועדה המחוזית" (סעיף 2 בטבלה). יוער, כי בסמוך לפני הטבלה מובאת הנחייה כללית (לתוכנית כולה) בדבר הצורך באישור הוועדה המחוזית לצורך תעשיות: “3. No shop or workshop may be opened, and no trade or industry may be carried on, save on a site which has been approved for such a purpose, (…) in the agricultural zone, by the District Commission”(ההדגשות הוספו – צ.ז.) . עלינו להידרש, אפוא, לשתי שאלות: תחילה, לשאלה האם החציבה בחלקות נכללה בגדר שימוש ל"תעשיות" כמובנו בתוכנית המנדטורית, ולאחר מכן, ככל שנשיב בחיוב על השאלה הראשונה, לשאלה האם ניתן האישור הנחוץ מאת הוועדה המחוזית. 17. כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, המונח "תעשייה" פורש בצורות מובחנות בהקשרים שונים, ובענייננו יש לפרשו באופן קונקרטי בראי התוכנית המנדטורית. לכך יש להוסיף, כי על פרשנות זו להיעשות גם בראי מועד ההפקעה, שביחס אליו נבחנים הדברים. כידוע, תוכנית מתאר היא בגדר "חיקוק", וחלים עליה כללי הפרשנות הנהוגים ביחס לדברי חקיקה (ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916 (1959)). בבואנו לפרשה, נקודת המוצא היא לשון התוכנית, לה יש ליתן את משמעותה המקובלת והרגילה, כאשר כלל פרשנות נוסף מבקש להתחקות אחר מטרת התוכנית ולפרשה באופן המגשים את תכליתה (עניין ראשד, פסקה 13 והאסמכתאות שם; ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק (30.1.2006), פסקה 6; ע"א 5161/12 כרמלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.2.2016), פסקה כ"ב). עיון בתוכנית המנדטורית מלמד שהיא מאפשרת לקיים באזור המכונה "אזור חקלאי" גם שימושים שונים שכלל אינם חקלאיים, שהשימוש לתעשיות הוא אחד מהם. מבחינה עובדתית, ברי כי השטחים עליהם חלה התוכנית כוללים מקרקעין שניתן להפיק מהם חומרי חציבה. בפקודת המכרות כנוסחה במועד הקובע הוגדרה "מחצבה" באופן הבא: "מכרה שכרוהו על מנת לחצוב מתוכו אבן, צפחה, שחם וכל מיני אבני געש או סלעים מטמורפיים אחרים, צור (קווארטץ), שיש, חלמיש, גיר, חצץ, חול, חמר וגבס, ואין היא כוללת חציבת אבנים לשריפת סיד באזורים השמורים ליערות כמוגדר בפקודת היערות". בשים לב לכל האמור מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, כי יש להניח שחציבה נכללה בשימוש ל"תעשיות" כמובנו בתוכנית המנדטורית במועד ההפקעה. הטעם המרכזי לכך מצוי באופייה התעשייתי של פעילות החציבה, ובמילותיו של בית משפט קמא: "ניתן לומר כי חציבה הינה פעולה יזומה על ידי בני אדם להפקת משאבים וחומרי גלם כגון אבן, שיש גיר וכו'. פעילות המחצבה עוסקת בהובלת חומרי הגלם. לפעילות חציבה והובלת חומרי הגלם יש פוטנציאל נזק דומה למפעלי תעשייה, הן בהיבט של רעש והן בהיבט של זיהום אוויר, והיא חלק משרשרת מסחרית הנעשית בצורה המונית. בהיבטים אלה, מבחינת דיני התכנון והבנייה, נדרשת התייחסות דומה למפעלי תעשיה ולמחצבות" (פסקה 14 להחלטה המשלימה). המדינה טוענת כי חציבה שונה במהותה מתעשייה מבחינת דיני התכנון והבנייה, אך אינה מנמקת או מפרטת מהם ההבדלים (ולו המרכזיים) לשיטתה. אין בידי לקבל טענה כוללנית זו. אמנם ישנו שוני עקרוני בין פעילות החציבה לבין תעשיות אחרות, המתבטא בניצול (בלתי הדיר) של משאבי הקרקע במסגרתה, אולם, היבט זה של החציבה בא על פתרונו באמצעות פקודת המכרות, שנועדה להסדיר את הנושא – ובענייננו, כזכור, הוענקו רישיונות לחציבה בחלקות הרלבנטיות בהתאם להוראות פקודה זו (בהקשר זה אוסיף, כי אף אין תימה בכך שחציבה לא נכללה ברשימת סוגי התעשיות המובאת בתוספת לפקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן), כפי שהדגישה המדינה, וזאת בהינתן שקיימת פקודה ייעודית להסדרתו של תחום החציבה). מקובלת עליי גם קביעתו של בית משפט קמא כי מסקנתו זוכה לחיזוק בהינתן שבתוכנית המנדטורית אין כל החרגה מפורשת של חציבה מהגדרת תעשייה, וזאת בשונה מתוכניות מתאר אחרות בהן הוחרגה חציבה במפורש מייעוד תעשייה, כגון, למשל, התוכנית שנדונה בעניין מחצבות כנרת. המדינה ביקשה להיבנות, כזכור, מהוראות שנכללו בתוכניות מתאר מפורטות משנות השבעים שעניינן הסבת שטחים בתחום תחולת התוכנית המנדטורית לייעוד חציבה. בדומה לבית משפט קמא, אף אני בדעה כי לא ניתן להסיק מתוכניות אלו על המצב בתחילת שנות הששים, נוכח השינוי שחל עם חקיקת חוק התכנון, שהחליף (בשנת 1965) את פקודת בניין ערים, 1936. 18. להבדיל מהשאלה הנורמטיבית האם חציבה נכללת בהגדרת תעשיות בתוכנית המנדטורית, השאלה אם ניתן אישור הוועדה המחוזית היא שאלה עובדתית, שיש להכריע בה בהתאם לרף הראייתי של "מאזן הסתברויות" הנוהג במשפט האזרחי. בשים לב לתשתית העובדתית שתוארה לעיל, לא מצאתי להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה בנסיבות העניין דנא סביר כי החציבה בחלקות אכן נעשתה באישורה של הוועדה המחוזית, כפי שדורשת התוכנית. מסקנה זו נובעת בראש ובראשונה מהעובדה שהרשות המוסמכת על-פי פקודת המכרות (שכונתה על-ידי בית משפט קמא "קצין המכרות") העניקה רישיונות לחציבה בחלקות כפי שתואר, נתון המטה את הכף, לדידי, לעבר הקביעה (במאזן ההסתברויות, ודי בכך) כי החציבה בוצעה באישורה של הוועדה המחוזית. בהינתן שהמדינה לא הביאה ראיות לסתור, כלומר לא ביססה כל עיקר את טענתה שלא היה סיכוי סביר לקבל אישור מהוועדה המחוזית – יש להותיר את המסקנה הנ"ל על כנה. ודוק: בניגוד למשתמע מההחלטה המשלימה, אין לומר כי הנטל להראות שלא ניתן אישור מוטל ממילא על כתפי המדינה, אלא כי, נוכח נסיבות העניין דנא ובפרט נוכח הרישיונות שהוענקו בפועל, עבר הנטל לסתור (הנטל המשני) לכתפי המדינה, והיא לא עמדה בו. יש להעניק משקל אף לאמור בעניין חברת חלקה 11, בו ביקשו המערערים להיתלות. באותו עניין ביקשה העותרת לתקוף החלטה של קצין המחוז שלא לחדש את רישיון החציבה שהוענק לה בעבר לפי פקודת המכרות, בטענה שלא היה מקום לשקלל סוגיות של תכנון ובנייה במסגרת ההחלטה. בפסק דינו שניתן בשנת 1959 – כשלוש שנים עובר למועד ההפקעה בענייננו – דחה בית משפט זה את העתירה, בקבעו, בין היתר, ששיקול הדעת בנושא רישיונות חציבה קשור מכללא לתכליות של הוראות תכנון ערים, ושלפיכך, "בדונה בבקשה למתן רישיון חציבה, רשאית – ואף חייבת – הרשות המוסמכת לשקול גם את האפשרות שתיעשה פגיעה באינטרס" של מילוי הוראות תכנון ערים (עניין חברת חלקה 11, עמ' 1114). אמנם, כפי שציינה המדינה, אין מדובר בהתנאה סטטוטורית של הענקת רישיון חציבה בקיומו של אישור הוועדה המחוזית, ואף לא ברור אם נקבעה באותו עניין הלכה חד-משמעית לפיה הרשות המוסמכת על-פי פקודת המכרות חייבת תמיד להתחשב בשיקולים תכנוניים. אולם – וזה החשוב לענייננו – פסק הדין בעניין חברת חלקה 11 מעיד בבירור שבאותה עת סבר בית המשפט העליון ששיקולים תכנוניים אינם זרים לרשות המוסמכת לפי פקודת המכרות. בבואנו להכריע בשאלה האם ניתן אישור הוועדה המחוזית אם לאו, עצם קיומו של פסק הדין, שניתן עובר להפקעה בשנת 1962, מחזק לדידי את ההסתברות שאכן ניתן אישור הוועדה בענייננו. באותו אופן יש להעניק משקל גם לטענת המדינה, שטענה כי הגם שהשיקולים התכנוניים אינם מחייבים הם אכן נשקלים, נתון התומך אף הוא את המסקנה הנ"ל. אבהיר שנוכח מסקנתי כי חציבה נכללת בגדרי המונח תעשיות כמובנו בתוכנית, איני מוצא עוד מקום לדון בטענת המדינה בעניין אישור הוועדה המחוזית ל"שימוש חורג" בהתאם לסעיף 11(ג) לפקודת בניין ערים, 1936 – טענה הנשענת על ההנחה שחציבה אינה בגדר תעשייה. 19. נוכח כל האמור איני רואה לנכון לשנות מתוצאת ההחלטה המשלימה, לפיה החציבה בענייננו לא חרגה מהייעוד התכנוני של החלקות על-פי התוכנית המנדטורית. אוסיף כי אף במנותק מהדיון הממוקד בשאלה האם יש לראות את החציבה ככלולה בשימוש "תעשיות באישורה של הוועדה המחוזית", מצאתי כי מכלול נסיבותיו של העניין דנא מחייב את המסקנה שהחציבה נעשתה כדין. לבד מהעובדה שהוענקו רישיונות לחציבה כמתואר, יש ליתן משקל גם להעדרה של כל פעילות אכיפה מצד השלטונות, מה שמקטין את ההסתברות כי האחרונים ראו את החציבה כבלתי חוקית. זאת ועוד – ראוי להזכיר גם את תצהירה של גב' פטריסיה פרץ, ממונה מחוזית לחליפין במינהל מקרקעי ישראל, אותו צירפה המדינה לתמיכה בטענותיה בשלב הדיון בבית משפט קמא. לתצהיר צורפו כנספחים התכתבויות רבות בין מינהל מקרקעי ישראל ורשויות אחרות לבין מר ג'אבר אסדי, שחכר והפעיל במועדים הרלבנטיים את המחצבה בחלקות 38 ו-39 (וחלקות נוספות) – אך בנספחים אלה, הדנים במפורש במחצבה הרלבנטית, אין זכר לאי-חוקיות הנוגעת לה. נוכח דרישות כספיות שהופנו למדינה על-ידי מפעיל המחצבות, הרי שאילו החציבה לא היתה כדין – סביר שטענה זו היתה מועלית על-ידי המדינה כטענה עיקרית. לגישתי, נתונים אלה מספקים טעם נוסף וכבד-משקל מדוע יש לדחות את עמדת המדינה כי המחצבה פעלה באופן בלתי חוקי. 20. ראוי להזכיר בהקשר זה את ע"א 1510/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' פרחאת (6.2.1996) (להלן: עניין פרחאת), שם דחה בית משפט זה ערעור על הקביעה שלצורך חישוב פיצויי הפקעה יש לראות קרקע בה חצב המשיב משך שנים ארוכות, תחילה ברישיון כדין בהתאם לפקודת המכרות ולקראת תום התקופה אך "בידיעת השלטונות", כקרקע ב"ייעוד חציבה" ולפצותו בהתאם. באותו עניין דובר אמנם בקרקע שמצבה התכנוני היה שונה מזה של החלקות בהן עסקינן עתה, אך החשוב לצורך הדיון הנוכחי הוא שבית המשפט מצא שבנסיבות האמורות לא ניתן "לנשל" את המשיב מזכות החציבה בקרקע, בהדגישו, בין היתר, את העובדה שאף בהעדר רישיון לא הובעה כל התנגדות או מחאה מצד השלטונות כלפי החציבה. לכאורה התוצאה בענייננו דומה, במובן זה שאף אילו המסקנה הנ"ל בדבר חריגה מהתוכנית המנדטורית הייתה שונה, ממילא נוכח מכלול הנסיבות הקונקרטי נכון היה לקבוע שהמחצבה הופעלה כדין. ודוק: לדידי אין באמור משום סתירה להלכה שנקבעה בעניין פינקלשטיין, שכן, בהינתן הקביעה שהמחצבה בענייננו הופעלה כדין – כלל איננו באים בשעריה של הלכה זו, שעניינה, כידוע, בפיצויי הפקעה מקום בו נעשה שימוש בקרקע שלא כדין (השוו, להבדיל, לע"א 447/11 עזבון המנוח מחמוד עבד סעיד נ' מינהל מקרקעי ישראל (11.11.2012), שם הוחלה הלכת פינקלשטיין; וראו גם, בשינויים המחויבים, ע"א 9396/07 כסלו נ' חברת רכבת ישראל בע"מ (4.11.2010)). יוטעם, כי אף בעניין פינקלשטיין עצמו אבחן בית המשפט בין ההלכה שנקבעה שם לבין עניין פרחאת, למשל, בהדגישו, בין היתר, את סוגיית מתן הרישיון לחציבה (עניין פינקלשטיין, פסקה 12). 21. התוצאה היא שהמערערים זכאים לפיצויי הפקעה לפי שוויה המלא של המחצבה במועד ההפקעה. כידוע, סעיף 12 לפקודה מורה כי הפיצוי יוערך על-פי התמורה שהייתה משולמת עבור הקרקע במועד ההפקעה בעסקה רצונית, קרי לפי שוויה אז ב"שוק החופשי". דרך המלך להערכת שווי זה היא באמצעות השיטה המכונה "שיטת ההשוואה", במסגרתה נבחנות עסקאות שנעשו בסמוך למועד ההפקעה במקרקעין הדומים דיָם למקרקעין המופקעים וככל שנדרש נערכות התאמות על פי ההבדלים ביניהם (קמר דיני הפקעת מקרקעין ב, 710-707 (מהדורה שמינית, 2013)). בענייננו, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו המשלימה, בהעדר עסקאות השוואה רלבנטיות ננקטה שיטה חלופית להערכת שווי המחצבה, היא שיטת "היוון ההכנסות". במסגרת שיטה זו מחושב שווי המחצבה על-פי היוון התמלוגים השנתיים שהיו יכולים להתקבל בגין חומרי הגלם שנותרו בה במועד ההפקעה, ולשווי זה נהוג להוסיף את שווי הקרקע שהיה יכול להיוותר בתום חציבת כלל חומר הגלם בקרקע (למקרים נוספים בהם הוערכו פיצויי הפקעה בגין קרקע ששימשה לחציבה בשיטת היוון ההכנסות ראו: עניין פרחאת; ע"א 1346/13 לאפי נ' מדינת ישראל (7.10.2014) (להלן: עניין לאפי)). כאמור לעיל, בהעדר ערעור כלפי קביעותיו של בית משפט קמא בדבר שווי חלקות 38 ו-39 – תיוותרנה קביעות אלה על כנן והפיצוי הסופי ייקבע על פיהן. סיכומו של דבר, יש לדחות את ערעור המדינה לעניין חוקיות החציבה והשפעתה על הפיצוי ולהותיר על כנן את קביעותיו הרלבנטיות של בית משפט קמא. הבקשה לשינוי מסלול הפיצויים 22. ככלל, כשקיימים מספר מסלולים חלופיים לחישוב פיצויי ההפקעה, יש לאפשר לנפקע לקבל פיצוי בהתאם למסלול החישוב המיטיב עמו. אולם, בצד זאת, "משגילה בעל דין דעתו במסגרת ההליך באשר לדרך הפיצוי המבוקשת על-ידו, אין לאפשר לו לשנות דעתו ולבקש פיצוי בדרך אחרת המתבררת בדיעבד כמשתלמת יותר" (עניין פינקלשטיין, פסקה 29, ההדגשה הוספה – צ.ז.; וראו גם: ע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הורוביץ ז"ל, פ"ד נא(5) 23, פסקה 33 (1997)). בענייננו, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשת המערערים לשינוי מסלול הפיצוי בדיעבד. כאמור לעיל, הנימוק המרכזי לבקשה נגע לשינוי נטען במצב העובדתי והמשפטי שחל בשלב הדיון המשלים, כאשר הטענה היא ש"לאחר שבית משפט קמא אישר למשיבה (המדינה – צ.ז.) להגיש ראיות בניגוד להחלטת בית משפט נכבד זה, ביקשו המערערים אף הם לבדוק מחדש את עמדתם לגבי הפיצוי הגבוה מבין החישובים" (סעיף 4 לכתב הערעור). אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הבקשה לשינוי מסלול הפיצוי הוגשה לבית משפט קמא כחצי שנה לאחר שניתנה החלטתו בדבר הוספת חווֹת הדעת; ובהתאם לכך, אין בהחלטה זו (שניתנה, כזכור, בהסכמת הצדדים) כל זכר לנושא מסלול הפיצוי. כלומר, בניגוד למשתמע, הדברים כלל לא נכרכו יחדיו בשום שלב. בא-כוח המערערים טען בפנינו כי הסכים להוספת חוות הדעת בהנחה שיתאפשר לו "לשנות את המצב בתיק", אך טענתו אינה מעוגנת בחומרי התיק או בפרוטוקול. ככל שזו הייתה ציפיית המערערים, היה עליהם להתנות את הסכמתם להוספת הראיות בכך שיתאפשר להם לבחור מחדש מסלול פיצוי, ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם. 23. שנית, אף לו היה נעשה מאמץ לקשור בין הנושאים, כלל לא ברור שהדבר היה מסתייע, מאחר והבקשה לשנות מסלול פיצוי הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשלים, ולא, להבדיל, בעת ההליך המקורי או בערעור הראשון. במצב דברים זה, התנהל ההליך המשלים באופן טבעי תחת הנחה שפיצויי ההפקעה יחושבו לפי מסלול סעיף 12 לפקודה. לא זו אף זו – שינוי מסלול הפיצוי נתבקש לאחר שכבר נפסק (וכבר שולם) פיצוי חלוט וסופי לפי מסלול סעיף 12 בגין חמש מתוך שבע החלקות. אין כל הצדקה לאפשר למערערים את 'פיצול העילות' המתבקש כעת ביחס לשתי החלקות הנותרות, קל וחומר בעודם מצויים בהליך משלים. בא-כוח המערערים הוסיף במהלך הדיון כי לא ביקשו לשנות מסלול פיצוי בשלב הערעור הראשון מאחר ובאותה עת הניחו שהפיצוי שיקבלו לפי סעיף 12 יחושב על-פי חוות הדעת שהוגשה מטעמם (חוות דעת פרמינגר המקורית). אף אם זו הייתה הנחתם, ברי כי מדובר בסיכון שנטלו המערערים על עצמם, שהרי מעצם כך שחוות דעת זו הייתה היחידה שהעריכה את שווי המחצבה על-סמך ממצאים גיאולוגיים לא התחייב שבית המשפט ימצא לנכון לקבלה, מה גם שכבר בפסק דינו המקורי נדחו במפורש הממצאים הגיאולוגיים הרלבנטיים. 24. המערערים מפנים לפסקי דין שונים בהם נעתר בית משפט זה לבקשה לשינוי מסלול פיצוי. באותם מקרים התיר בית המשפט את השינוי מאחר והתרשם שהנפקעים לא בחרו מסלול פיצוי באופן חד-משמעי, או, למצער, "בהעדר ויתור ברור" על מסלול הפיצוי החלופי (עניין לאפי; ע"א 3712/14 אסדי נ' מדינת ישראל (11.2.2016)). בענייננו, כפי שציינו המערערים בעצמם (סעיפים 11, 16 לסיכומים), בחירתם במסלול סעיף 12 הובעה במפורש במסגרת סיכומיהם בהליך הראשון שהתנהל בפני בית משפט קמא, ועניינם מובחן, אפוא, מהמקרים שאליהם הפנו בכמה מובנים. ראשית, המערערים אינם תוקפים את הקביעה (העובדתית) כי בחרו מסלול פיצוי, אלא מבקשים שיתאפשר להם לשנות בחירתם בשל התפתחות מאוחרת (הוספת חווֹת הדעת), וכאמור לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה זו. שנית, בחירת מסלול הפיצוי במקרה דנא אין מקורה בחתימה על חוזה הפיצויים או בתשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת, שאז ניתן היה לטעון, למשל, שהדבר אינו מעיד על בחירה חד-משמעית במסלול פיצוי (במובן זה כלל לא מובן, אגב, מדוע בחרה המדינה לטעון שהבחירה אכן נבעה מחוזה הפיצויים). שלישית, במקרים אליהם הפנו המערערים הבקשה לבחון מחדש את מסלול הפיצוי הועלתה לכל המאוחר בשלב הערעור, וכאמור, לא כן בענייננו. בשים לב לכלל האמור איני מוצא להידרש ליתר טענות המערערים בנושא. בהערת אגב, אציין, כי אף אילו ניתן היה להיעתר לבקשה, ממילא הסכום שביקשו המערערים כי ייפסק להם לפי סעיף 13 אינו רלבנטי כלל ועיקר, שכן הוא מתעלם מקביעות עובדתיות רבות שנקבעו לאורך ההליך ולהן נפקות משמעותית בחישוב הפיצוי (הכוונה, בין היתר, לאימוץ חווֹת הדעת של שרני ושל אידלמן, כמו גם לקביעה בנושא זכויות הבנייה למגורים בערעור הראשון). לפיכך גם יש מקום להטיל ספק בעצם ההנחה שמניחים המערערים כי הפיצוי לפי סעיף 13 הוא אכן הגבוה מבין המסלולים. נוכח כל האמור, נדחה בזאת ערעור המערערים (ע"א 540/16). יתרת הפיצוי למערערים לאחר ההחלטה המשלימה 25. לפני סיום אדרש בקצרה לטענות המדינה בעניין יתרת הפיצוי בה היא חבה בעקבות ההחלטה המשלימה ובהתחשב בסכומים ששולמו עד לאותו מועד. המדינה טוענת, ראשית, שהיה על בית משפט קמא לקבוע כי מהסכום שפסק למערערים בהחלטתו המשלימה ינוכה סך הפיצוי ששולם בעקבות פסק דינו הראשון, סכום המסתכם ב-126,847 ש"ח ששולם ביולי 2012. שנית, נטען שהיה על בית המשפט לקבוע שהסכומים ששולמו ינוכו מסך הפיצוי כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם בפועל. המערערים ציינו בתגובה שאכן קיבלו את מלוא הסכום שנפסק להם בפסק הדין המקורי של בית משפט קמא (13,309.9 ל"י), ולפיכך, לגישתם, על המדינה לשלם להם את ההפרש בין סכום זה לבין הסכום של 14,187.6 ל"י שנפסק להם בהחלטה המשלימה (במקור נכתב שהסכום הוא "14,178.66", כפי הנראה בשל טעות הקלדה). על-פי המערערים, ההפרש הוא 877.7 ל"י למועד ההפקעה, ויש לשערכו בהתאם להוראות החוק המתקן ולאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. 26. כאן המקום לציין, כי עובר להעלאת טענותיה הנ"ל בכתב הערעור, העלתה המדינה את אותן שתי טענות במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר שהגישה לבית משפט קמא בעקבות החלטתו המשלימה. ביני לביני, ביום 13.3.2016 דחה בית משפט קמא את הבקשה, בציינו כי עובר למתן החלטתו המשלימה המדינה לא טענה ולא הוכיחה דבר בעניין הסכום ששולם בשנת 2012, ועל-כן החלטתו התייחסה רק לסכום ששולם בשנת 2009 כסכום שיש לנכות מהפיצוי הכולל. עם זאת, הובהר שבאופן עקרוני יש להפחית כל סכום ששילמה המדינה על חשבון חובהּ. בנוגע לטענה השנייה, בית המשפט הבהיר שאין כל מקום לשערך את התשלומים שבוצעו, אלא יש לשערך את החוב עד למועד בו בוצע התשלום בפועל, ובאותו מועד להפחית את התשלום מהחוב. 27. אכן, טענותיה הנ"ל של המדינה לא הועלו ולא נדונו בעת הדיון בתיק, אלא רק לאחר שכבר ניתנה ההחלטה המשלימה, ולפיכך איני מוצא מקום לדון ולהכריע בהן עתה. ערעור המדינה תוקף את ההחלטה המשלימה, ואינו מופנה כלפי ההחלטה (המאוחרת לה) בבקשה לתיקון טעות סופר, מה גם שזו האחרונה ניתנה רק לאחר שהוגש הערעור, ואילו חפצה המדינה להשיג עליה היה עליה לנקוט בהליך מתאים. מעבר לכך, מבחינה מהותית הטענות הנ"ל אינן אלא טענות המתייחסות להיבטי ההוצאה לפועל של פסקי דין והתחשבנויות שנערכות בשלב האמור, ואף מטעם זה אין מקום לדיון בהן עתה. משהגענו עד הלום, ולאחר שנדחו יתר טענות הצדדים וההחלטה המשלימה נותרה, אפוא, על כנה – התוצאה היא כי על המדינה לשלם למערערים את יתרת חובה בהתאם לתוצאת ההחלטה המשלימה וחזקה עליה שתפעל בעניין זה בהתאם להוראות כל דין (וראו: תקנות הוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, התשל"ז-1976). בגדר למעלה מן הצורך, יובהר כי הדיון בטענה הראשונה מתייתר אף מטעם נוסף: שהרי, למעשה, מוסכם על הצדדים שיש לנכות מסך הפיצוי הכולל הן את סכום הפיצוי ששולם בשנת 2009 והן את הסכום ששולם בשנת 2012. בלי לטעת מסמרות (וכאמור בחזקת למעלה מן הדרוש) אציין, כי נוכח הסכמה זו, כמו גם נוכח השתלשלות ההליך עד כה, דומה שאכן כל שנותר הוא שהמדינה תשלם למערערים את ההפרש בין תוצאות שתי ההחלטות (המסתכם ב-877.7 ל"י למועד הקובע) כשהוא משוערך על-פי דין. אך, כאמור, הסוגיות הנוגעות להוצאתה לפועל של ההחלטה המשלימה (בהתייחס לסכומים ששולמו קודם לכן למערערים) צופות פני עתיד, ואין אנו נדרשים להכריע בהן כאן. ככל שהצדדים לא ישכילו להגיע להסכמות בשאלות הנוגעות להתחשבנות ביניהם, שעניינה אופן ניכוי ושערוך סכומים ששולמו על חשבון פיצויי ההפקעה לאחר מתן פסק הדין, נראה שלא יהיה מנוס לנקוט בהליך משפטי מתאים להכרעה במחלוקות. 28. הערה לסיום: המדינה מצאה לנכון להעלות בסיכומיה עוד טענה (שלא נזכרה כלל בכתב הערעור), לפיה בהתאם לשיטת שערוך הפיצוי שקבע בית משפט קמא בהחלטתו בבקשה לתיקון טעות סופר, התוצאה היא שניתן פיצוי יתר למערערים והם חייבים בהשבה כלפיה. מעבר לכך שלא היה מקום להעלות טענה כזו מהטעמים שפורטו לעיל (ובפרט מאחר והיא תוקפת את ההחלטה המאוחרת בבקשה לתיקון טעות סופר, שאינה כלולה בערעור שבפנינו), אף לגופה מדובר בטענה שמוטב היה אילולא נטענה. עיון בתחשיבים שצירפה המדינה כדי לתמוך בטענתה הנ"ל מלמד כי זו מבקשת, למעשה, לערער בדיעבד על אופן השערוך שנקבע בפסק הדין הראשון של בית משפט קמא בשנת 2012. כך, בעוד שבפסק הדין נקבע שסך הפיצוי של 13,309.9 ל"י משוערך ל-25.10.2009 לפי החוק המתקן הוא 209,917 ש"ח – עתה טוענת בפנינו המדינה כי סך הפיצוי של 14,187.6 ל"י (תוצאת ההחלטה המשלימה) משוערך לאותו תאריך מסתכם ב-162,052 ש"ח בלבד. המדובר בבירור בניסיון למקצה שיפורים, שאין להיעתר לו. יוזכר, כי הסכום המשוערך לשנת 2009 נקבע בפסק הדין בחודש יוני 2012 וכי המדינה שילמה את הסכום בסמוך לאחר מכן (כך על-פי דבריה שלה), ובלי שערערה כלל על שערוכו (כך אף ציינה בפנינו באת-כוחה). מעבר לכך, בשים לב להשתלשלות ההליך ולדברי בית משפט קמא בהחלטתו המשלימה, אין ולא יכול להיות ספק כי בעקבות ההחלטה המשלימה סך הפיצוי הכולל עלה; וודאי אין כל שחר לטענת המדינה, שהועלתה בדיעבד ורק לאחר מתן ההחלטה המשלימה, כאילו המערערים הם שחייבים עתה בהשבה כלפיה. משכך, נדחית מאליה גם טענתה כי לא היה מקום להשית עליה הוצאות משפט במסגרת ההחלטה המשלימה. נוכח כל האמור, נדחה בזאת ערעור המדינה (ע"א 1103/16). סוף דבר 29. סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות הן את ערעור המערערים הן את ערעור המדינה, ולהותיר על כנה את ההחלטה המשלימה של בית משפט קמא (על כל רכיביה). כן אציע כי לא נעשה צו להוצאות בשני הערעורים. ש ו פ ט (בדימ') השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ח בסיון התשע"ז (‏12.6.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16005400_L06.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il