דימיטרי גפן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 53951-02-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר המערער: דימיטרי גפן נגד המשיב: המשרד לביטחון לאומי – אגף רישוי כלי ירייה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 16.1.2025, בעת"מ 23490-10-24, שניתן על-ידי השופט ש' בורנשטין בשם המערער: עו"ד גיל דשא פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 16.1.2025, בעת"מ 23490-10-24 (השופט ש' בורנשטין). רקע רלבנטי, בתמצית: המערער, בן 77, החזיק בין השנים 1989 – 2020 ברישיון כלי ירייה פרטי, עד שמכר את נשקו ביום 21.7.2020. במהלך החודשים ינואר ואוגוסט 2022, פנה המערער אל המשיב, אגף רישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, בבקשה להוצאת רישיון כלי ירייה חדש. בקשות אלו נדחו מסיבות טכניות-פרוצדוראליות. המערער תלה את האשמה בהתארכות הטיפול בבקשותיו בהתנהלות בלתי תקינה של המשיב, ועל כן הגיש עתירה נגד שתי ההחלטות לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 61726-05-23; השופט ע' עאסי). ביום 19.12.2023 ניתן פסק הדין בעתירה, ובו נקבע כי ככל שהמערער יגיש בקשה שלישית לחידוש רישיון, תינתן בה החלטה על-ידי המשיב תוך 45 יום. ביום 28.12.2023 הגיש המערער את בקשתו השלישית. הבקשה – נדחתה, בגין "אי עמידה בתבחינים שנקבעו ופורסמו לציבור", ובפרט – "אי ידיעת השפה העברית". ביום 13.10.2024, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי עתירה המכוונת כלפי החלטה זו. במהלך הדיון בעתירה, שהתקיים ביום 16.1.2025, הציע בית המשפט למערער לחזור בו מעתירתו, ותחת זאת לבקש ממשטרת ישראל המלצה על הנפקת רישיון עבורו, חרף אי-עמידתו בתנאי הסף הדרושים, בהתאם לתקנה 11(ב) לתקנות כלי הירייה (תנאי סף ותבחינים לקבלת רישיון פרטי לכלי ירייה והוראות נוספות), התשפ"ד-2023 (להלן: תקנות כלי הירייה). ואולם, המערער סירב להצעה. במסגרת אותו דיון, ביקש המערער לחקור את נציג המשיב על תצהירו, במטרה להוכיח כי במקרה אחר ניתן רישיון לאדם שאינו שולט בכתיבה וקריאה בשפה העברית, אך בקשתו זו – נדחתה. בו ביום, נדחתה העתירה. נקבע, כי נוכח הוראות תקנה 2(א) לתקנות כלי הירייה, שלפיה "לא ניתן להעניק רישיון נשק למבקש שאינו יודע לקרוא נהלים ולנהל רישום כנדרש" – אין להיעתר לבקשת המערער. בהמשך לכך, נדחתה טענת המערער כי במקרים דומים החליט המשיב על מתן רישיון, כך שמתקיימת לגביו הפליה פסולה. זאת, שכן גם אם נכונים הדברים, "אין בכך כדי לשנות את התוצאה המתחייבת מהוראותיו המפורשות של הדין". המערער לא השלים עם תוצאה זו – ומכאן הערעור שלפנינו. לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ומשנתתי את דעתי לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיב. כך אציע אפוא לחברותַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים). המערער מעלה, אמנם, שלל השגות וטענות כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אולם לא מצאתי בהן טענה שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו. חלקן הארי של הטענות המועלות בערעור נדון לדחיה, שכן הן נוגדות את לשונן הברורה של תקנות כלי הירייה. כך, טענות המערער כי שגה בית המשפט "בכך שלא נתן דעתו לכלל הליך המנהלי נשוא העתירה הזו [...] כי לא נתן דעתו שלמערער היה רישיון נשק מעל שלושים שנה, וכי בקשת המערער לרישיון נשק לאחר תקופה קצרה ללא רישיון נשק, במהותה כחידוש הרישיון [...] [ו]בסברו כי הליך היוועצות בין המשיב למשטרת ישראל [...] פוטר את המשיב מתפקידו להחליט בעניין בקשת הרישיון, וכי תפקיד המשטרה על-פי התקנה הוא גורם ממליץ" – מקבלות מענה מפורש בתקנות. כך, על פי תקנה 2(א)(2), שליטה בסיסית בשפה העברית "באופן שמאפשר [...] לערוך תשאול, להבין הוראות, לקרוא נהלים ולנהל רישום כנדרש" היא תנאי מחייב לקבלת רישיון. אין מדובר ברף גבוה, ולעניין זה, התנהלות בלתי-תקינה של המשיב, ככל שאכן התרחשה – אינה מעלה ואינה מורידה. כמו כן, לשונה הפשוטה והברורה של תקנה 8 מלמדת כי אין נפקות להבחנה שעושה המערער בין חידוש רישיון לאחר שפג תוקפו לבין הוצאת רישיון חדש; בין כה ובין כה, בשני המקרים יש לעמוד בתנאי הסף המנויים בתקנה 2. לבסוף, לפי תקנה 11(2) הוצאת רישיון ללא עמידה בתנאי הסף מותנית בהמלצת משטרת ישראל; בהעדרה – לא ניתן להחריג את המערער מתנאי הסף להוצאת רישיון. לא מצאתי הצדקה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי גם לגבי סוגיית ההפליה. אפילו הייתי הולך כברת דרך לקראת המערער, ומניח כי אכן במקרה אחר ניתן רישיון לאדם שאינו שולט בקריאה וכתיבה בשפה העברית – וספק רב אם עלה בידיו לבסס זאת – לא ניתן להצדיק בשל כך חריגות נוספות של המשיב מהוראות הדין. "כפי שציינו לא אחת בעבר, מקום שבו ניתנה לפלוני טובת הנאה בחוסר סמכות עקב שגגה, אין עקרון השוויון מוליך למסקנה שיש לחייב את הרשות לשוב ולפעול בחוסר סמכות ביחס לאחרים" (עע"מ 7368/22 משרד הפנים נ' בריל, פסקה 33 (7.3.2023); ראו גם: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 205-203 (1991)). כפועל יוצא מן האמור, סבורני כי לא נפל פגם בסירוב בית המשפט לבקשת המערער לחקור את נציג המשיב באשר לסוגיה זו, שכן לפי תקנה 15 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים, בית המשפט ישתמש בסמכות זו "אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה". יתרה מכך, הבקשה, שהועלתה לראשונה במעמד הדיון, אף לא עמדה בדרישות תקנה 15(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים: "בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית המשפט, לא יאוחר מארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). גם מטעם זה, אם כן, היה מקום לדחות אותה. אציע אפוא לחברותַי כי נדחה את הערעור. עוד אציע, משלא נתבקשה תשובה, כי לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"ה (09 יוני 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת