בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5395/96
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' גולדברג
כב'
השופט י' גולדברג
המערער: אחסאן
ג'עברי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 9.5.96 בתיק ע"פ 7/96
שניתן
על ידי כבוד השופטים ר. אור,
ע.
קמא, א"צ בן-זמרה
תאריך
הישיבה: ג' בטבת תשנ"ח (1.1.98)
בשם
המערער: עו"ד אריאל עטרי
בשם המשיבה: עו"ד
אפרת ברזילי
פסק-דין
השופט א' גולדברג:
1. אסיר שוחרר מכח "הסכמי אוסלו" ונחשד
כי הפר את תנאי השחרור. מהו ההליך הראוי לבירור בקשתה של המדינה מבית המשפט כי
יפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 3(ג) לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית
ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו1996-,
ויורה כי האסיר ייכלא להשלמת תקופת מאסרו. זוהי השאלה העומדת במרכזו של הערעור
שבפנינו.
הרקע העובדתי
2. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים
בעבירות הקשורות לגניבת רכב, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל מיום מעצרו.
ביום 21.12.1994 קיבלה הכנסת את חוק יישום
ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה),
התשנ"ה1994-, אשר סעיף 3 שבו קובע:
"שחרור
והעברה של אסירים ועצורים
(א) יישומו של סעיף XX להסכם בדבר שחרורם של אסירים שנדונו בבית
משפט בישראל ושל עצורים על פי צו של בית משפט בישראל, או העברתם של אסירים כאמור
לרשות הפלסטינית, יהיה על פי החלטה של ועדה, שימנה שר המשפטים לענין זה ולפי אמות
מידה שקבעה הממשלה.
(ב) החלטת הועדה תהיה אסמכתה לשחרורו של אסיר או עצור או להעברתו של אסיר לרשות
הפלסטינית.
(ג) הועדה רשאית להתנות את שחרורם של אסירים או עצורים, או את העברתם של אסירים
כאמור בסעיף קטן (א) בתנאים; הופר תנאי מתנאי השחרור או ההעברה רשאי בית משפט שלום
לצוות כי המשוחרר או המועבר ירצה את יתרת תקופת מאסרו או יועמד לדין בעבירה שבשלה
נעצר".
סעיף זה בוטל ביום 17.1.1996 על ידי סעיף 5
לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות
אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו1996- (להלן: החוק).
סעיף 3 בחוק קובע:
"שחרור
והעברה של אסירים ועצורים
(א) ישומו של סעיף XVI להסכם בדבר שחרורם של אסירים ושל עצורים
המוחזקים במתקן כליאה בישראל, או בדבר העברתם לידי המועצה, יהיה על פי החלטה של
ועדה שימנה שר המשפטים לענין זה ולפי אמות מידה שקבעה הממשלה.
(ב) החלטת הועדה תהיה אסמכתא לשחרורו של אסיר או עצור או להעברתו לידי המועצה,
ואולם רשאית הועדה להתנות את שחרורם של אסירים או עצורים, או את העברתם של אסירים
כאמור בסעיף קטן (א) בתנאים.
(ג) הופר תנאי מתנאי השחרור או ההעברה של אסיר או עצור, רשאי בית משפט שלום לצוות
על ביטול השחרור או ההעברה ולהורות כי האסיר המשוחרר או המועבר ירצה את יתרת
מאסרו, או כי העצור המשוחרר או המועבר יחזור למעצר שבו היה נתון ערב שחרורו,
לתקופה שיקבע בית המשפט, וניתן יהיה להמשיך נגדו בהליכים שהופסקו עם שחרורו; החלטת
בית משפט שלום לפי סעיף זה ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי בדן יחיד".
בהתאם לסעיף 3 לחוק (המקורי) החליטה הוועדה,
שהוקמה מכח אותו סעיף, על שחרורו של המערער. החלטה זו (מיום 8.10.95) הותנתה בכך
"שהכלוא יעזוב את שטח ישראל ולא יחזור אליה עד לסיום תקופת המאסר המלאה
שהוטלה עליו, אלא בהיתר מיוחד. במידה והמשוחרר יפר תנאי זה ויגיע לתחומי ישראל,
יעצר ויכלא להשלמת תקופת המאסר המקורית שהוטלה עליו". כן חתם המערער על מסמך
המכונה "מסמך הצהרה והתחייבות", בו נאמר, בין היתר:
"אני
מתחייב שלא להכנס לשטח ישראל עד לסיום תקופת המאסר המלאה שהוטלה עלי, דהיינו עד
ליום 29.8.98 אלא בהיתר מיוחד.
ברור
לי שאם אגיע לתחומי ישראל אעצר מחדש ואכלא להשלמת תקופת המאסר המקורית שהוטלה
עלי".
3. ביום 20.11.1995, היינו כחודש וחצי בלבד לאחר
שחרורו, נעצר המערער ברח' הנביאים בירושלים. לפיכך הגישה המדינה לבית משפט השלום
בירושלים, בקשה להורות על החזרתו של המערער לריצוי יתרת מאסרו, לפי סעיף 3(ג) לחוק
(המקורי).
ההליכים בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי
4. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום ביום
23.11.1995, טען המערער: "נכון שנכנסתי לישראל כדי לעבוד כמכונאי והתכוונתי
שאני אכנס וגם אחזור בחזרה... נכון שנכנסתי. תפסו אותי במזרח ירושלים. אני חשבתי
שמזרח ירושלים זה לא חלק מישראל, אלא מהגדה...".
לבקשת המערער הורה בית המשפט על מינוי סניגור
למערער, ועל קיום ישיבה נוספת בעניינו.
בישיבה שניה, שהתקיימה ביום 24.11.1995, לא
היתה מחלוקת בין הצדדים כי המערער נכנס לתחומי מדינת ישראל, והוסכם כי הדיון
יצטמצם לשאלות משפטיות.
בישיבה שלישית, (ביום 27.11.1995), שטח
סניגורו של המערער את טענותיו המשפטיות, ובכללן טענת אפליה. לשיטתו, אסירים אחרים
ששוחררו על פי סעיף 3 לחוק ונתפסו לאחר מכן בתחומי מדינת ישראל, שוחררו בערבות
כספית. בית המשפט דחה את המשך הדיון, כדי לאפשר לסניגור להביא ראיות לענין טענת
האפליה.
בישיבה הרביעית (ביום 4.12.1995), לא הביא בא
כוח המערער כל ראיה לביסוס טענת האפליה, והתיק נדחה למתן החלטה.
ביום 12.12.1995 נתן בית משפט השלום את
החלטתו, בה נאמר לענין טענת האפליה:
"לא
מצאתי כל בסיס עובדתי, ואף לא משהו, לטענה כה חמורה המיוחסת למדינה, ובודאי לא
לנוהג שיטתי לשחרר את חבריו של המשיב, שנתפסו כאשר הם מפרים את תנאי השחרור.
ב"כ
המדינה מכחישה כי קיימת, או כי היתה קיימת, מדיניות כלשהי לשחרור עצירים ממשוחררי
אוסלו, וכי אם נעשה הדבר הוא נעשה מתוך טעות.
גם
אם היתה קיימת טעות כזו, כי אז יש להעדיף את האינטרס של ההגנה על שלום הציבור ...
ואין, כמובן, לצפות שהמדינה תמשיך ותפעל בדרך זו ולפי אותה טעות, אם כך נעשה אמנם
בעבר".
בית המשפט לא קיבל את טענת המדינה כי משהוכח
שהמערער הפר את תנאי השחרור, חובה על בית המשפט להורות על החזרתו לריצוי
יתרת תקופת מאסרו. לדעת בית המשפט, "מבלי לקבוע בדבר, הרי שניתן לומר ששיקול
הדעת שניתן לבית המשפט נועד לאפשר לו להתחשב בנסיבות יוצאות דופן של המשיב הספציפי
העומד בפניו שאותן לא יכול היה המחוקק לצפות ושבשלן העדיף להשאיר פתח לשיקול דעת
בית המשפט במקרים המתאימים". אולם, בנסיבות המקרה:
"המשיב
נכנס לישראל ביודעין ומתוך הכרה מלאה ואין נסיבות מיוחדות כלשהן המצדיקות הפעלת
שיקול דעת כדי להקל עמו. זהו המקרה אליו התכוון המחוקק, שבו על בית המשפט לצוות על
החזרתו למאסר של משוחרר שהפר את תנאי השחרור, וזאת על מנת שתנאי השחרור לא יחשבו
כאות מתה".
לפיכך, קיבל בית משפט השלום את בקשת המדינה,
והורה כי על המערער לשאת את יתרת תקופת מאסרו, אשר תחל מן היום בו נעצר.
5. המערער ערער לבית המשפט המחוזי על החלטתו של
בית משפט השלום, וערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי אימץ את טעמיו של בית משפט
השלום, וציין כי:
"המערער
הודה כי נתפס במזרח ירושלים, וזאת למרות שחתם קודם לשחרורו עפ"י הסכמי אוסלו
כי הוא מתחייב שלא להכנס לשטח ישראל עד לסיום תקופת המאסר המלאה שהוטלה עליו...
בהתחשב
בעובדות אלה לא היה צורך לקיים הליך משפטי רגיל כנהוג במקרה של אישום. די בכך
שהמערער הפר את התחייבותו - כדי להחזירו למאסר.
...
במקרה
הנדון ניתנה למערער כל ההזדמנות להביא את טענותיו וראיותיו, אולם הוא לא הצליח
לשכנע את בימ"ש קמא באף אחת מטענותיו".
6. נוכח תוצאה זאת הגיש המערער לבית משפט זה בקשה
לרשות ערעור. המשיבה הסכימה לבקשה, "לאור העובדה שמדובר בסוגיה עקרונית, ויש
מקום לכך שבית המשפט העליון יבהיר כיצד לפרש את ס' 3(ג) לחוק ישום הסכם הביניים
בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה),
התשנ"ו1996-, ומהו ההליך האמור להתנהל בבית משפט השלום על פי הסעיף
הנ"ל". בהתאם להסכמת המשיבה ניתנה למערער רשות ערעור.
הכרעה
7. ההליך לפי סעיף 3(ג) לחוק איננו הליך פלילי
רגיל, והוא נכנס לקטגוריה של הליכים מעין-פליליים. אולם אין משמעות הדבר כי בהליך
כזה אין תחולה לסדר הדין הפלילי, בשינויים המתחייבים מאופיו וממהותו של ההליך. כפי
שאמר השופט ברנזון בהקשר אחר, "לגבי תחולתו של חוק סדר הדין הפלילי אין נפקא
מינה אם ההליך הוא פלילי מובהק או כאמור כמו פלילי" (ע"פ 279/72 הוועדה
המקומית לבניה ולתכנון עיר של חיפה נ' וינר, פ"ד כז(2) 661, 665-664).
שכן, הפעלה ראויה של סמכות שיפוטית משמעותה הפעלת הסמכות באופן המאזן כראוי בין
הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש להתחשב בהם, כש"שיקול מרכזי הוא זה של הצדק
הדיוני. שיקול זה משמעו, בין השאר, ראיית ההליך הדיוני כנועד להגשים את המשפט
המהותי, על בסיס חשיפת האמת" (בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני
האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 502). מעצם היותו של האסיר המשוחרר
חשוף, כנאשם בהליך פלילי רגיל, לשלילת חירותו, מתחייבת המסקנה כי הפעלת סעיף 3(ג)
לחוק תעשה בדרך המבטיחה את זכויותיו הדיוניות כפי שנקבעו בסדר הדין הפלילי, בהתאמה
המתבקשת.
8. משמעותה של המסקנה האמורה היא, כי אם כופר
האסיר המשוחרר בהפרת תנאי השחרור, על המדינה לפתוח בהבאת ראיותיה, ולאחר פרשת
התביעה זכאי האסיר המשוחרר להביא את ראיותיו הוא. לאחר סיכומי הצדדים יתן בית
המשפט את החלטתו.
9. אולם לא רק בנטל הבאת הראיות עסקינן. סבורני,
כי השיקול בדבר זכויות האדם, כשמדובר בפגיעה בזכות לחירות של האסיר המשוחרר על פי
סעיף 3(ג) לחוק, מחייב כי יישמרו לו גם הזכויות המהותיות המוענקות לנאשם במשפט
פלילי רגיל. משמע, כי יש להחיל בהליך זה את דיני הראיות, בכל הנוגע (למשל)
לקבילותן של ראיות, את ההגנות הקבועות בחוק העונשין, וכן את רמת השכנוע המגיעה כדי
הסרת ספק סביר כי האסיר המשוחרר אכן הפר את תנאי השחרור.
מסקנה זו מתחזקת מכך כי המחוקק העדיף להעביר
את ההחלטה בדבר ריצוי יתרת המאסר של האסיר המשוחרר, לבית המשפט, ולא לגוף מינהלי
(כאחת האפשרויות שהועלו בהצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני
חקיקה), התשנ"ד1994-, הצ"ח 2299 התשנ"ד, בעמ' 595). ומשהעניק
המחוקק את הסמכות לבית המשפט, הדעת נותנת כי נתכוון לא רק להפעלת סדר הדין הפלילי,
אלא גם לכך שהרמה למידת ההוכחה תהא זהה לזו הנוהגת במשפט פלילי, ולא ליצירת רמת
ביניים כלשהי בין שכנוע מעל לכל ספק סביר ובין נטיה של מאזן ההסתברות. הטעמים לכך
הם שניים. ראשית, מהבחינה המהותית, האינטרס הראוי להגנה, של האסיר המשוחרר
בחירותו, אינו נופל אלא במעט מהאינטרס הראוי להגנה של כל נאשם מן השורה בחירותו.
שנית, מהבחינה הפראקטית, כפי שציין הנשיא ברק בע"א 475/81 (זיקרי נ' כלל
חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606), הפעלה של נטל הוכחה הנמוך
מהנטל במשפט פלילי אך גבוה מהנטל שמשפט אזרחי, עלולה ליצור "הבחנות דקות
ודקיקות, שקשה מאד ליתן להם ביטוי כמותי. אם אין נוסחה מדעית לשוני בין מידת
ההוכחה האזרחית לבין מידת ההוכחה הפלילית, יקשה עלינו לדחוק בין שתיים אלה מידת
הוכחה שלישית".
10. זאת ועוד. מסקנתנו בדבר שמירת הזכויות המהותיות
המוקנות לנאשם במשפט פלילי רגיל גם בהפעלת סעיף ג(3) לחוק, שוללת יישומן של שתי
מערכות נורמטיביות שונות בדיון, שכל אחת מהן עלולה להגיע למסקנה שונה, על אף
שיטפלו במערכת עובדתית אחת. כך יהיה המצב אם מערכת אחת, שלא תהא כפופה לדין
הפלילי, תיושם כשמתבקש בית המשפט להורות כי האסיר המשוחרר יישא ביתרת המאסר עקב
הפרת תנאי מתנאי השחרור שאסר עליו להכנס לישראל, ומערכת שניה תיושם כשמוגש נגד
האסיר המשוחרר כתב אישום בשל כניסה לישראל שלא כחוק. הדעת אינה סובלת, כי התוצאה
בכל אחת מן המערכות תהא שונה עקב שוני בכללים שעל פיהם יוכרע הדיון.
11. כאן המקום להוסיף, כי משהוכיחה התביעה מעל לכל
ספק סביר כי האסיר המשוחרר הפר תנאי מתנאי השחרור, היא רק הקימה בכך את הבסיס
להפעלת סמכותו של בית המשפט להורות כי האסיר המשוחרר יישא את יתרת תקופת המאסר.
שכן, גם משהוכחה ההפרה, עדיין נותר בידי בית המשפט שיקול דעת אם להחזיר את האסיר
המשוחרר לבית הסוהר, בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות של המקרה כפי שהוכחו לפניו. ודוק,
אין המדובר בהתחשבות בנסיבות האישיות של האסיר המשוחרר, שהרי אלה כבר נשקלו בגזר
הדין, אלא לנסיבות הקונקרטיות בהן הופר תנאי השחרור, שכן, יש ותחושת הצדק אינה
מתיישבת עם החזרת האסיר המשוחרר לבית הסוהר בנסיבות בהן היתה ההפרה טכנית בעיקרה
(מעין "זוטות דברים").
12. מכאן לטענת בא כוחו המלומד של המערער כי יש
בידי בית המשפט לשקול גם את משך המאסר מתוך יתרת תקופת המאסר, שעל האסיר
המשוחרר לשאת.
לטענה זו אין לדעתי כל בסיס בלשון החוק או
בהגיונו.
סעיף 3(ג) לחוק קובע, כזכור, כי בית המשפט
רשאי להורות:
"כי
האסיר המשוחרר או המועבר ירצה את יתרת מאסרו, או כי העצור המשוחרר או המועבר יחזור
למעצר שבו היה נתון ערב שחרורו, לתקופה שיקבע בית המשפט".
איני רואה מקום לספק כי המלים "לתקופה
שיקבע בית המשפט", מתייחסות אך ורק לחלופה של החזרת עציר משוחרר למעצרו.
במקרה כזה ברור כי נדרש בית המשפט לקבוע גם את משך המעצר. לא כן כשמדובר
באסיר משוחרר. לגבי אסיר קובע החוק בפשטות כי הוא יוחזר לריצוי "יתרת
מאסרו". יתרה זו פירושה, מבחינה מילולית ברורה, כל תקופת המאסר שעוד נותר
למשוחרר לשאת, במועד שחרורו.
גם הגיונם של הדברים אינו מביא לקבל את טענתו
של בא כוח המערער. שאלה דומה התעוררה בעע"א 2024/96 (היועץ המשפטי נ'
אבו-אסעד, פ"ד נ(3) 727), באשר לסמכותה של ועדת השחרורים, הפועלת לפי
פקודת בתי הסוהר, לבטל רישיון שניתן לאסיר להתהלך חופשי, ולהורות כי הוא ישא רק
בחלק מיתרת מאסרו. בפסק הדין הובאו מספר טעמים השוללים אפשרות זו, חלקם ספציפיים
לפקודת בתי הסוהר. אולם גם לעניננו יפה הטעם כי "סמכות לשנות עונש שגזר בית
משפט, חייבת להיות מוקנית באופן מפורש וברור, ולא בדרך של פרשנות. בלי הסמכה
שכזאת, אין בידי ועדת השחרורים להתערב בגזר דין חלוט ולקצוב את אורך יתרת המאסר
לפי שיקול דעתה". כשם שעומד ויציב גם בעניננו הטעם לפיו "בבסיס הגישה כי
אין לוועדת השחרורים שיקול דעת בקציבת אורך תקופת המאסר שתופקע, עומד שיקול
ההרתעה. תוצאתה של הפרת תנאי הרשיון חייבת להיות ברורה וחד-משמעית לאסיר ותמריץ
לקיומם של התנאים".
לפיכך, אם לא החליט בית המשפט כי עקב הנסיבות
הקונקרטיות של הפרת תנאי השחרור אין להחזיר את האסיר המשוחרר למאסר, הרי שעליו
לשאת את מלוא יתרת תקופת מאסרו.
מן הכלל אל הפרט
13. המערער הודה בבית משפט השלום כי נכנס לישראל,
והוסכם כי "הטענות יצטמצמו לשאלות משפטיות בעיקרן". בית המשפט איפשר לבא
כוח המערער להעלות את טענותיו המשפטיות, ולשם כך נדחה הדיון מדי פעם. טענותיו של
בא כוח המערער נשמעו, בכללן טענת אפליה. בית המשפט נתן לבא כוח המערער הזדמנות
חוזרת להוכיח את טענתו על אפליה. זאת, כפי שהסביר השופט המלומד בהחלטה שנתן,
"הואיל ומדובר בחוק חדש, לגביו לא נקבעו סדרי דין, אשר למיטב ידיעתי טרם
נידון בבתי המשפט". המערער לא הוכיח דבר, וכפי שציין בית משפט השלום בהחלטתו,
"לא נטען ולא הוכח שהכניסה לישראל נעשתה מטעמים של צורך או בהיתר, וממילא לא
אדרש לכך".
בנסיבות אלה לא ניתן לטעון כי נפל פגם בקיומו
של ההליך, בו הוכח (על פי הודיית המערער עצמו) כי נכנס לישראל. בכך הפר המערער
תנאי מתנאי שחרורו, ובדין החליט בית משפט השלום כי עליו לשאת את יתרת המאסר שנגזר
עליו.
הערעור נדחה.
ש ו פ ט
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד, השופט א.
גולדברג. עם זאת מסתייג אני ממסקנתו כי בהליך לפי סעיף 3(ג) לחוק יש להחיל את סדרי
הדין ודיני הראיות המקובלים במשפט פלילי. העובדה שהסמכות לדון בבקשה ניתנה לבית
המשפט אין בה, לדעתי, ולא כלום עם השאלה נשוא הדיון שלפנינו הואיל והבקורת
השיפוטית יכולה ללבוש צורות שונות, הכל לפי נסיבות הענין.
2. סבור אני שאין מדובר במקרה שלפנינו בגיבוש אמת מידה
"אזרחית" של סדרי דין ודיני ראיות לעומת אמת מידה "פלילית".
לענין אשמתו של הנוגע בדבר כבר נקבעה ההרשעה על יסוד אמות המידה שמקורן במשפט
הפלילי. השאלה העומדת על הפרק היא אם היפר המערער, לאחר שחרורו ממאסרו את תנאי
"מסמך הצהרה והתחייבות" שחתם. לדידי המדובר הוא בשאלה מובהקת של המשפט
המנהלי שנמסרה לבית המשפט. המקרה הוא יוצא דופן, משום שבנסיבות
"נורמליות" יכול וההכרעה בשאלה האמורה היתה נמסרת מלכתחילה לרשות
המנהלית עם אפשרות של בדיקה שיפוטית "בגצ"ית" על החלטתה; העובדה
ששתי הסמכויות מוזגו לסמכות אחת שנמסרה לבית המשפט, אין בה כדי להעלות או להוריד.
3. השאלה מהי רמת ההוכחה שעל המדינה לעמוד בה בהליך לפי
סעיף 3(ג) תתעורר בפועל רק לעתים רחוקות. אם תתעורר תהיה רמת ההוכחה מנהלית. מאחר
שלא נקבעו סדרי דין להליך, רשאי בית משפט השלום לקבוע את סדרי הדין שלפניו.
לכאורה ראוי הוא לקבל את תגובתו של הנוגע בדבר בעל פה או בכתב לבקשה. לאור תגובה
זו יקבע בית משפט השלום את דרך הטיפול בענין, ובמידת הצורך את סדר הטענות והראיות
שלפניו; וכאמור - במקרה של מחלוקת תהא רמת ההוכחה המוטלת על המדינה מנהלית,
שלענינה מסורות לבית המשפט סמכויות רחבות, כפי שהיו מסורות גם לרשות המנהלית עצמה
לו נדרשה על פי דין להחליט בדבר.
אני מסכים לדברי חברי הנכבד השופט גולדברג
שאין בסיס לטענה שיש בידי בית המשפט לשקול גם את משך המאסר מתוך יתרת תקופת המאסר
שעל האסיר המשוחרר לשאת. אכן האסמכתה שחברי הנכבד הביא מעע"א 2024/96 מחזקת
אותי בדעתי שאין להחיל על ההליך שלפנינו אמות מידה מסדרי הדין בהליך הפלילי, כשם
שועדת השחרורים אינה נדרשת לאמות מידה אלו בהליכים לביטול רשיון שניתן לאסיר
להתהלך חפשי.
לפיכך גם דעתי היא שדין הערעור להידחות.
המשנה
לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גולדברג.
ניתן היום, י' באדר תשנ"ח (8.3.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96053950.D02