אבי כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5391/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5391/07 ע"פ 5410/07 - ג' בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 5391/07: המערער בע"פ 5410/07: אבי כהן מנחם אסידו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 3.6.07, בת.פ. 5039/06, שניתן על ידי כבוד השופט י' אלרון תאריך הישיבה: ו' בחשון התשס"ח (18.10.07) בשם המערער בע"פ 5391/07: בשם המערער בע"פ 5410/07: עו"ד תמר אולמן עו"ד ליאור בר-זהר בשם המשיבה: עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער בע"פ 5410/07, מנחם אסידו (להלן: "מנחם") והמערער בע"פ 5391/07, אבי כהן (להלן: "אבי"), הורשעו בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 499(א)(1), 369 ו-380 בשילוב עם סעיפים 382(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתם נדון מנחם ל-18 חודשי מאסר, בעוד שלאבי נגזרו 15 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרה למערערים שנה מאסר על תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעות, ולחלופין, כנגד העונש. כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא 2. תחילת הפרשה בפריצה לבית אמו של אבי, בעקבותיה חשד האחרון כי מבצעה הוא ולדיסלב זבולייב (להלן: "המתלונן"). בכתב-האישום המתוקן שהוגש כנגד המערערים נטען, כי ביום שלאחר הפריצה (5.2.2006) הגיעו אבי ומנחם אל אחד ממתחמי החנויות בעיר נשר, מקום בו שהה אותה עת המתלונן, עצרו את רכבם בסמוך אליו, ומנחם אילצו בכוח להצטרף אליהם. המערערים החלו בנסיעה לכיוון יערות הכרמל, ובמהלכה הכה מנחם את המתלונן באגרופיו, והצמיד לגופו אקדח. בהגיעם ליעדם, הוציאו המערערים את המתלונן מהרכב, השליכו אותו על השיחים, הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו חבלות ומאיימים עליו. בהמשך, הסיעו המערערים את המתלונן אל המקום ממנו נחטף, וגם בשלב זה לא חסך מנחם ממנו את נחת זרועו. משירד המתלונן מרכבם של המערערים, הוא מיהר להיכנס למכוניתו של האדם עמו הגיע אל המרכז המסחרי קודם לחטיפתו, רוסטיסלב ווסקובויניקוב (להלן: "רוסטיסלב"). שעה שהשניים ביקשו לנסוע משם, קרבו אליהם המערערים ודרשו מרוסטיסלב לוודא כי המתלונן יעתיק את מגוריו לעיר אחרת. 3. מעדותו של המתלונן, אשר נמצאה מהימנה על ידי בית-המשפט, עלה כי במהלך אירוע החטיפה וההכאה האשימו אותו המערערים בפריצה לבית אימו של אבי, ודרשו ממנו להשיב את הרכוש שנגנב משם. עוד מסר המתלונן, כי משסיימו להכותו, הובילו אותו המערערים אל ברז שהיה במקום כדי שישטוף את פניו, ואבי הסיר מגופו את חולצתו ומסר לו אותה, מאחר וחולצתו-שלו נקרעה במהלך התקיפה. נטען, ולכך עוד תהיה חשיבות בהמשך הדברים, כי על חולצה זו ירק מנחם שעה שהשלושה עשו את דרכם חזרה. כבר בהודעתו הראשונה, שנמסרה כשעתיים לאחר האירוע, מסר המתלונן חמש ספרות מתוך מספר הרישוי של הרכב בו נחטף, אותן הספיק לרשום לאחר שנמלט לרכבו של רוסטיסלב. ספרות אלה אומתו כספרות הזיהוי של הרכב הנמצא בבעלות אחותו של מנחם, וזו העידה כי אותה עת שימש הרכב את אחיה. בית-המשפט ציין, כי לעדותו של המתלונן מצטרפת התנהגותו המפלילה של אבי, אשר מייד לאחר האירוע עזב את נשר למשך שלושה שבועות, ולן באכסניות שונות ברחבי הארץ. משלא מצא בית-המשפט כי ניתן להתנהגות זו הסבר מניח את הדעת, נקבע כי הדבר מחזק את גרסתו המפלילה של המתלונן. כן הפנה בית-המשפט לעדויות אמו ואחיו של המתלונן, בפניהם הוא ציין את שמותיהם של המערערים כמי שתקפו אותו. כמו כן, הפנה בית המשפט לדברים אותם מסרה בעדותה בעלת אחת החנויות במתחם המסחרי בנשר, ולפיהם היא ראתה את מנחם יוצא מרכב לבן שהיה נהוג על ידי אחר, והוא שאל על אחד – יהודה כהן, שבאותם ימים עבד עם המתלונן. 4. ראיה מרכזית נוספת עליה התבססה ההרשעה, היו דברים שנרשמו מפיו של רוסטיסלב במהלך חקירתו. בהודעה שמסר במשטרה יומיים לאחר האירוע (ת/7), הוא טען כי מרגע שהגיע עם המתלונן למרכז המסחרי במכוניתו, המתין לו פרק זמן שהעריך כעשרים דקות, עד שהבחין בו רץ לקראתו ונכנס לרכב. רוסטיסלב העיד כי המתלונן היה חבול בפניו וחולצתו מוכתמת בדם. במקביל, התקרבו אליו המערערים ברכבם, ומנחם יצא ממנו וקרא לו (לרוסטיסלב) לוודא שהמתלונן יעזוב את נשר. עד זה ציין עוד, כי בעת שהסיע את המתלונן הוא שמע מפיו כי המערערים חטפו אותו, הובילוהו ליער כלשהו, ושם הכו אותו. בעדותו בבית-המשפט התכחש רוסטיסלב לאותה גרסה שמסר במשטרה, ואת קולר האשם תלה במתלונן שלטענתו הדיח אותו למסור גרסה כוזבת (ראו עמ' 63 לפרוטוקול הדיון). רוסטיסלב העיד עוד, כי אמנם ראה את מנחם ביום האירוע ברכב העונה לתיאור שמסר המתלונן ועמו אדם נוסף, אולם הבחין בהם רק מרחוק. הוא הוסיף ואישר כי הסיע את המתלונן למרכז נשר שם המתין לו עד ששב, אולם הכחיש כי ראה חבלות על פניו (שם, עמ' 59). עוד הוסיף רוסטיסלב, כי הוא פוחד ממנחם, וכי במפגש שהיה לו עמו לפני הדיון הסביר לו המערער כי עשה טעות כאשר מסר הודעה במשטרה (שם, עמ' 65). בעקבות עדות זו – ביחס אליה נקבע כי היא מלאת סתירות ובלתי מהימנה – הכריז בית-המשפט על רוסטיסלב כעל עד עוין, ומשכך הוגשה הודעתו במשטרה, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1961. יודגש, כי בעקבות עדותו של רוסטיסלב הוזמן המתלונן להעיד בשנית, והוא הכחיש נמרצות את הטענה כאילו ביקש מרוסטיסלב למסור בחקירתו גרסה כוזבת. 5. במהלך משפטם כפרו המערערים בעובדות המפלילות שיוחסו להם, ואף העלו טענת אליבי. בתוך כך, מסר מנחם כי ביום התרחשות הנטענת הוא לא מש ממתחם החנויות בנשר, בו הוא נוהג לבלות את ימיו. גרסתו של אבי הייתה כי במועד האירוע הנטען הוא שהה במקום עבודתו, ולחלופין, בביתו, ושני אלה מצויים בנשר. המערערים הוסיפו והעלו השערה לפיה חבל המערער בעצמו בניסיונו להעליל עליהם עלילת שווא, וכי הוא אף הודה בפני מנחם – במהלך עימות שנערך ביניהם במשטרה – כי בדה את התלונה מלבו. בית-המשפט המחוזי דחה גרסה זו, והוסיף ודחה את גרסתם של עדי הגנה אשר נקראו לאמת את טענתו של מנחם לפיה שהה במרכז המסחרי. נקבע, כי סימני חבלות ושפשופים שנתגלו על גופו של מנחם, לא זכו להסבר מניח את הדעת, ומאידך, הם תאמו את גרסת המתלונן לפיה לאחר שהושלך אל השיחים, השליך מנחם את עצמו עליו (עמ' 2 לנ/9). ביחס לאבי נקבע, כי הגרסאות שמסרו מערער זה, אשתו ואדם שכביכול עבד עמו, סותרות זו את זו, ואין בהן כדי לבסס את טענת האליבי בה התגונן, ולא להסביר את פשר העלמותו החשודה לאחר האירוע. כן נדחתה טענת אבי לפיה שגה המתלונן בזיהויו עקב הדמיון בינו לבין אחיו. נקבע, כי הדמיון בין האחים אינו כה רב עד כדי אפשרות בלבול ביניהם, מה גם שבין המתלונן לאבי ואחיו קיימת היכרות מוקדמת, ועל כן אין זה סביר כי הזיהוי היה שגוי. 6. ההגנה הפנתה לממצאיה של בדיקת דנ"א שנערכה לחולצה אותה לבש המתלונן בדרכו חזרה מיערות הכרמל, חולצה שכזכור נמסרה לו, לטענתו, על ידי אבי לפני עלייתם לרכב, ועליה ירק מנחם. אותה בדיקה העלתה כי אמנם קיימת נוכחות של חומר החשוד כרוק על החולצה, אולם מקורו אינו באבי או במנחם. המערערים טענו כי יש בממצא זה כדי להפריך את גרסת המתלונן, אולם בית-המשפט סבר אחרת, וקבע כי הנסיבות שתוארו על ידי המתלונן אינן מחייבות כי על החולצה ייוותרו סימני דנ"א של המערערים, ויתכן כי ההפרשות שנמצאו מקורן במתלונן עצמו, מאחר ובמהלך האירוע הוא דימם וגם הזיע. טענות המערערים 7. בערעור שבפנינו טוען מנחם כי אין לתת אמון במתלונן עקב היותו מכור לסמים, בעל עבר פלילי ומנוסה באי-אמירת אמת, הואיל ובעבר הגיש תלונה כוזבת לפיה נחטף והוכה. כן נטען, כי גרסת המתלונן רצופה סתירות ופרכות, ואלו מעידות על היותה בלתי ראויה לאמון. לרושם זה תורמת, בין היתר, העובדה שהמתלונן התיימר לרשום את מספרו של הרכב בו נחטף, אף שנתון זה היה אמור להיות בתחום ידיעתו, עקב היכרותו המוקדמת עם המערערים. כן מלין מנחם על קביעת בית-המשפט קמא, לפיה עדי ההגנה שזומנו כדי לתמוך בגרסת האליבי אותה הציג, אינם מהימנים. עוד נטען, כי טעה בית-המשפט קמא משהעדיף את הודעתו של רוסטיסלב במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, ומצא בה תמיכה לגרסת המתלונן, על אף היותה עדות שמיעה העוסקת בדברים שנמסרו לרוסטיסלב מפי המתלונן. טעות נוספת אותה מייחסים המערערים לבית-המשפט קמא, עוסקת בקביעתו כי בעדותה של בעלת החנות יש כדי לחזק את גרסת המתלונן, חרף תוכנה העמום ולמרות שהחוקרים שמו בפיה את התשובות אותן מסרה בעדותה. מנחם משיג אף על דחיית טענת האליבי שלו, ועל התרשמותו השלילית של בית-המשפט מן העדים מטעמו. באשר לאבי, זה טען כי המתלונן טעה בזיהויו כאחד מתוקפיו נוכח הדמיון הקיים בינו לאחיו, דורון. עוד נטען, כי הרשעתו של אבי אינה מבוססת דיה, שכן היא נשענת על עדותו של המתלונן בלבד, ומכל מקום לא הוכחו יסודותיה של עבירת הקשר. 8. המערערים מוסיפים ומשיגים על קביעת בית המשפט ביחס לדבריו של המתלונן בעימות עם מנחם, מהם משתמע כי תלונתו כוזבת. עוד נטען, כי מסקנת בית-המשפט ביחס לבדיקת הדנ"א על החולצה היתה מוטעית. המערערים הוסיפו והפנו למחדלי חקירה, ובין היתר, לאי-זימונו למסירת עדות של אדם שלטענת המתלונן עמד בסמוך אליו שעה שנחטף והבחין באירוע (להלן: "טימור"). כן מציינים המערערים את התיעוד הלקוי של העימותים שנערכו בין המערערים לבין המתלונן; ההימנעות מעריכת בדיקה לאיתור סימני מתכת (עקב האחיזה הנטענת באקדח) בידי מנחם; הימנעות מאיתור הרכב באמצעותו התרחשה החטיפה כדי לבחון אם נותרו בו ממצאים מפלילים; וכן אי-עריכתו של מסדר זיהוי עקב הדמיון שבין אבי לאחיו. 9. באשר לגזר הדין, להשקפת המערערים הוא נוטה לחומרה יתרה, ומכל מקום, פציעתו של המתלונן היתה קלה. לכך הוסיפו המערערים, כל אחד בתורו, כי חלקו בביצוע המעשים היה שולי, בעוד שהמערער האחר היה הרוח החיה. דיון מהימנות המתלונן 10. השגותיהם של המערערים מופנות, בראש ובראשונה, כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וההחלטה לתת אמון בגרסת המתלונן. ברם, כדרכם של ערעורים מסוג זה בפני המערערים ניצבת משוכה גבוהה, שמקורה בהלכה הפסוקה לפיה אין בית-משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה: רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם... יודגש, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די באותן תמיהות "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו..." (ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (מיום 27.2.2007, בפסקה 4), וראו גם ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 11.4.2007, בפסקה ה(1)); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 236 (1983); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 640 (2000)). יצוין כבר עתה, כי לא מצאתי בדברי המערערים הצדקה לחרוג מהלכה זו. 11. באשר לעברו הפלילי של המתלונן. כידוע, המבחנים המשמשים לקביעת מהימנותם של עדים מעוגנים בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המורה לבית-המשפט לבחון את "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". הפעלת המבחנים, נקבע, נעשית בראש ובראשונה על ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית-המשפט מהעד במהלך המשפט, וכן על ידי השוואתה לראיות אחרות ולמכלול הנתונים שנפרסו בפניו, ובהם פרופיל האישיות של העד, אופיו ועברו (1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(6) 625, 636 (2004)). וכאן המקום לציין, כי קיומו של עבר פלילי אינו מאיין את משקלה של העדות ויתכן שלא יערער את אמינותה כלל (ע"פ 566/86 חוסיין נ' מדינת ישראל פ"ד מב(2) 777, 787 (1988); ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 294, 300 (1988); ע"פ 436/79 פרנקו נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 593, 595 (1979)). בית-משפט קמא לא התעלם מהנתונים שהובאו אודות עברו של המתלונן. אדרבא, במהלך חקירתם נדרשו לכך המתלונן ואמו, אולם בית-משפט קמא – לו יתרון ההתרשמות הישירה מהעדים המופיעים בפניו – לא מצא כי בדברים אלה יש כדי לפגוע במשקלה של העדות: "המתלונן בעדותו הותיר רושם מהימן ביותר... עדותו בבית המשפט הייתה קולחת, קוהרנטית ורהוטה... המתלונן התמצא בפרטים, לכאורה שוליים, אך המעידים כי הדברים שאמר לא נבדו מליבו... בכל העדויות שמסר המתלונן מיקם את האירוע בקונטקסט של זמן, מקום, אנשים ואמירות שנאמרו..." (עמ' 15 להכרעת-הדין). שבים המערערים וטוענים כי המתלונן הוא "שקרן סדרתי" (פסקה 2 לערעורו של מנחם), וגם בשל כך אין לייחס לגרסתו משקל. טענה זו התבססה על שניים. ראשית, המתלונן התכחש לעברו הפלילי, ושנית, הוא כבר הגיש בעבר תלונה דומה לזו שהגיש בעניינם של המערערים, שלא הובילה להגשת כתב-אישום. ברם, אף טענות אלה אינן יכולות לעמוד. ראשית, המתלונן לא התכחש לעברו, אלא ציין במפורש כי חטא בעבירות "אלימות וסמים" (עמ' 27 לפרוטוקול). שנית, עיון בפלט התלונות (נ/5) שהוגש לבית-המשפט המחוזי, מעלה כי המתלונן אמנם הגיש שתי תלונות, ב-1997 וב-1998, אולם אלה עסקו בתקיפה בלבד, ואין הן זהות לתלונה הנוכחית. יתרה מכך, הסיבות לכך שאותן תלונות לא הבשילו לכדי כתב-אישום, יכולות להיות רבות ומגוונות, ואין בדבר זה כשלעצמו כדי להעיד על כך שהתלונה הנוכחית אינה מהימנה. אף לגבי השגתו של מנחם על קביעת בית-המשפט קמא, לפיה העדויות שנשמעו לעניין טענת האליבי שלו אינן מהימנות, לא מצאתי לנכון לחרוג מההלכה הנוהגת בדבר אי התערבות בממצאים עובדתיים של ערכאת הדיון, ובמיוחד בממצאים המתייחסים להתרשמות ישירה מן העדים. 12. בניסיון לקעקע את אמינות המתלונן טענו המערערים טענה נוספת. להשקפתם, העדר שרידי דנ"א של מנחם ושל אבי על החולצה שהמתלונן לבש, היא הוכחה לכך שבדה מליבו את האירועים. כאמור, טענה זו נבחנה על-ידי ערכאת הדיון, ולא מצאתי במסקנותיה כל פגם. אמנם, בעת שנחקר התעקש המתלונן כי מנחם ירק על חולצתו (נ/11). ברם, בצדק ציין בית-המשפט כי חרף דברים אלה קיימת אפשרות שהרוק של מנחם לא פגע בחולצה. אפשרות זו היא סבירה ביותר שכן במהלך עדותו – עוד לפני שנחשף לממצאיה של בדיקת הדנ"א ובטרם היה בידו סיפק להתאים את העדות לממצאים האובייקטיביים – מסר המתלונן כי מנחם "ירק לי בפנים כמה פעמים" (עמ' 21 לפרוטוקול), ומכאן שלא התחייב מגע של הרוק עם הבגד. באת-כוחו של אבי מציינת כי על החולצה אף לא נמצאו שרידי דנ"א של שולחה, הגם שלגרסת המתלונן הוא עטה אותה על גופו בטרם מסרהּ למתלונן. אולם, גם דבר זה אינו מעורר ספק בגרסת המתלונן, שכן נמצא כי מתחת לחולצה שמסר אבי למתלונן הוא לבש חולצה נוספת, הדוקה יותר (עמ' 32 להכרעת-הדין), ובכך יש כדי להסביר את ממצאי הבדיקה. 13. באשר להשגות המשיבים הנוגעות לרישום מספר הזיהוי של הרכב על-ידי המתלונן, חוששני כי גם דינן להדחות. הרכב בו מדובר נרכש על ידי אחותו של מנחם ימים מעטים לפני שהועבר לידיו, וכפי שעולה מעדותה של האחות, הזמן שחלף בין מסירת הרכב שבבעלותה לידי מנחם למועד התרחשות האירועים הוא כשבוע וחצי בלבד (עמ' 98 לפרוטוקול). פרק זמן קצר זה, וכן העובדה עליה העיד מנחם עצמו – כי הרכב אינו חונה בחנייה הפרטית של הבית (שם, עמ' 119) – מערערת את התיזה כי המתלונן ידע מהו הרכב המשמש את מנחם. על כך מעידים גם דברי המתלונן בחקירתו, בהם ציין כי הוא מכיר את המערערים עוד לפני האירוע אך אינו יודע בוודאות מיהו בעל הרכב (נ/11). הסנגורים עוררו שורה של תמיהות נוספות בגרסת המתלונן, אולם לאחר שעיינתי בדברים אינני סבור כי יש בהם ממש, וודאי שלא ברמה הנדרשת ליצירת ספק סביר. הוא הדין באשר לטענה כי נוכח תנאי הראות הלקויים ששררו בעת התרחשות האירועים, והעובדה כי המתלונן הרכין את ראשו במהלך הנסיעה, לא יכול היה לזהות את תוקפיו. העימות בין מנחם למתלונן 14. ציר מרכזי בערעורים שימשה הטענה כי במהלך העימות בין מנחם למתלונן, בעת שהחוקר שנכח במקום יצא את החדר, הודה האחרון כי טפל על המערערים תלונת שווא, ועשה כן "בגלל אנג'לה" (עמוד 13 לערעורו של מנחם). גם אם אניח כי הדברים אכן נאמרו – שכן בית-משפט קמא ציין כי מחמת פגם טכני במצלמת הווידאו חילופי הדברים לא נשמעים היטב, ובתמליל העימות (נ/10), בו עיינתי אף אני, אין זכר לדבר – הרי שבצדק ציין בית-המשפט כי למשמעם לא הגיב מנחם כמי שזה עתה התוודו בפניו על אודות הגשתה של תלונה כוזבת, אלא שב ושאל את המתלונן, מספר פעמים, מדוע העליל עליו (עמ' 1 לנ/10). גם כאשר שב החוקר לחדר נמנע מנחם מלציין את החדשה ה"מרעישה", והסתפק באמירה סתמית "הוא מעליל עלי בגלל החברה שלו" (עמ' 3 לנ/10). בחקירות הבאות (ת/10 ות/11) התמיד מנחם בשתיקתו, ולא סיפר לחוקרים על שהתרחש בעימות. היה זה רק בעת מסירת עדותו בבית המשפט, שמנחם טען לראשונה במפורש כי המתלונן הודה בפניו כי העליל עליו. במהלך חקירתו הנגדית, כאשר נשאל מדוע נמנע מלציין דבר זה במפורש השיב מנחם תשובה מעורפלת: "אמרתי זאת בלחש, אמרתי שיכול להיות, מי יאמין לי, גם ככה הוא משקר לי בפנים, אמרתי שאולי באמצע העימות הוא יפלוט את זה. מסתבר שהכל מוקלט..." (עמ' 130 לפרוטוקול). להשקפתי, הסברו זה של מנחם הסבר כבוש הוא ולא ניתן לו מענה מניח את הדעת. אולם, גם אם הייתי מקבל את הסברו של מנחם על השיהוי במסירת הגרסה, אזי היה קשה להתעלם מהעובדה שבמהלך עדותו שימשו בידו בערבוביה שמותיהן של שתי נשים – הלנה ואנג'לה, וגם אז לא הצליח מנחם לספק הסבר קוהרנטי על ההתוודות של המתלונן (שם, שם). עוד יצוין, כי המתלונן הכחיש בתוקף היכרות עם אישה העונה לשם אנג'לה (שם, בעמ' 43). עדותו של רוסטיסלב 15. המערערים משיגים על העדפת הודעתו של רוסטיסלב במשטרה, שכן להשקפתם תוכנה וסגנונה מעידים כי נמסרה לחוקרים באופן מלאכותי, המעורר חשד כי המתלונן הכתיב לו אותה. עיינתי בהודעה ובעדות, ולא מצאתי כי הוכחה עילה להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה. באשר ללשון ההודעה, הרי דווקא נוכח עברו הפלילי של רוסטיסלב ו"הניסיון" שצבר בהתנהלות מול מערכת אכיפת החוק ונציגיה (כפי שעולה מהצהרתו לגבי חקירות שנחקר, כתבי-אישום שהוגשו כנגדו ומאסרים שריצה (שם, עמ' 63)), ניתן להסביר את תיאורי הזמן והמקום האינפורמטיביים בהם נפתחת ההודעה. אף אין זה מפליא – בניגוד לטענת המערערים – כי רוסטיסלב ידע לשם מה זומן לחקירה, שכן כזכור חבר אליו המתלונן מיד עם שובו למתחם החנויות, כשבגדיו ופניו מגואלים בדם, וגילה את אוזנו באשר למה שאירע לו. נוכח האמור לעיל, מקובלת עלי עמדתו של בית-המשפט קמא: "דווקא בשל העובדה כי רוסטיסלב ביקש לחזור בו מהודעתו במשטרה המסבכת את הנאשם 1, יש ליתן אמון מלא לפרטים הנ"ל בעדותו. פרטים אלו משתלבים להפליא עם עדותו של המתלונן ועם הודעתו במשטרה אשר ניתנה, וגם לכך יש חשיבות, יומיים בלבד לאחר האירוע. יתרה מכן, רוסטיסלב הודה... כי הוא פוחד מהנאשם 1... עולה מהודעתו של רוסטיסלב במשטרה כי הינה אותנטית... ללמדך כי גרסת רוסטיסלב בבית המשפט אינה מהימנה וכי כל שביקש בבית המשפט היה לנער חוצנו מכל פרט העלול לסבך את הנאשמים" (עמ' 23-24 להכרעת-הדין). 16. ביחס להודעתו של רוסטיסלב נטען עוד, כי היא אינה יכולה להציע תמיכה לעדות המתלונן שכן מדובר בעדות שמיעה, הנוגעת לדברים שסופרו לרוסטיסלב על-ידי המתלונן לאחר מעשה. ברם, אף טענה זו דינה להידחות. עדותו של רוסטיסלב פועלת כראיה המאששת את עובדת אמירתם של הדברים על-ידי המתלונן, ולא את תוכנם. עצם תיאור האירועים לרוסטיסלב בסמיכות כה רבה לאירוע, אשר לא הותירה למתלונן שהות לבדות מליבו סיפור עשיר בפרטים, וכן הצהרתו של רוסטיסלב לגבי מצבו הנפשי של המתלונן, הם הפועלים כחיזוק ותומכים במהימנותו של המתלונן. משום כך, אין עדות זו מהווה עדות שמיעה, באשר היא מתייחסת לדברים שנקלטו בחושיו של רוסטיסלב עצמו (יעקב קדמי על הראיות 483 (חלק ראשון, 2003), וראו גם ע"פ 11/58 מנקס נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יב(3) 1905, 1921 (1958); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי פ"ד מד(1) 762, 772 (1990)). ולא רק זאת, אלא שתיאורו של רוסטיסלב את הדברים ששמע מפי המתלונן בסמוך לאירוע, קביל גם נוכח האמור בהוראת סעיף 9 לפקודת הראיות, הקובעת כי "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט" (השוו: ע"פ 3225/98 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 14.12.1998)). מכאן, שדבריו של רוסטיסלב, שהעיד על דברים שנאמרו לו על-ידי המתלונן בתכוף לאחר ביצוע העבירות, הם בעלי משקל רב והם ניצבים "כראיה נפרדת ועצמאית... בתור שכזו – עשויה האמרה להוסיף משקל משלה לחומר הראיה הקיים" (קדמי, בעמ' 535). אציין, כי גרסת המתלונן זוכה לתמיכה גם מכיוונים נוספים: בגדיו המגואלים בדם והחבלות שעל גופו; חבלות המעידות על מאבק אלים זוהו גם על גופו של מנחם ולא ניתן להן הסבר סביר (עמ' 129 לפרוטוקול); והיעדרותו המחשידה של אבי בשלושת השבועות שלאחר האירוע. כל אלה מוסיפים נופך רב של אמינות לדבריו של המתלונן. ואם בכל אלה לא די, העדה ציפורה משיח, בעלת חנות בנשר, העידה כי זמן קצר לפני החטיפה הגיע אליה מנחם ושאל על אדם אשר עבד באותם ימים עם המתלונן. אמנם, צודקים הסניגורים כי זיכרונה של העדה רוענן במהלך חקירתה, וכי בנקודות מסוימות ניכר בדבריה חוסר בהירות, אולם פרט אחד זכרה העדה היטב, היינו, כי בסמוך לאירוע הגיע מנחם הגיע למתחם החנויות ותר אחר שותפו של המתלונן לעבודה (עמ' 102 לפרוטוקול). זיהויו של אבי 17. אבי טוען, כי המתלונן זיהה למעשה את אחיו ולא אותו עקב הדמיון ביניהם. לשיטתו, על טעות זו ניתן ללמוד מדברי המתלונן שעה שנדרש למסור בבית-המשפט את כתובתו של אבי, ותחתה מסר את כתובתו של אחיו. ברם, לא שוכנעתי כי בטעות אינפורמטיבית זו יש כדי להצביע על טעות בזיהוי. כפי שכבר נאמר, המתלונן והמערערים התגוררו בשכנות מספר שנים, וכדבריו של מנחם במשטרה – "בתל-חנן, בוא אני אגיד לך, בתל-חנן כל אחד מכיר את השני או בעקיפין או במישרין, הכל קטן שם" (עמ' 8 לנ/10). אף המתלונן העיד על היכרותו עם אבי, מכוח נוהגו של זה לאיים עליו (עמ' 49 לפרוטוקול). יתרה מכך, בעימות שנערך בין אבי והמתלונן, זיהה אותו האחרון ("...במאתיים אחוז שהוא [אבי] שחטף אותי עם מנחם..." (נ/12)). בית-המשפט קמא אף ציין כי האחים אבי ודורון אינם דומים באופן המאפשר לבלבל ביניהם, והתרשמותו זו, שנולדה בעקבות צפייה מקרוב באבי ובאחיו במהלך מתן עדותם, היא ראיה המצטרפת למכלול הראיות האמור, ותומכת במסקנה כי לא חלה טעות בזיהוי (השוו: ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 657, 669 (2004)). העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע 18. טענה נוספת אותה מעלה אבי, היא כי אין להרשיעו בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, הואיל ולא הוכח קיומו של קשר. כן נטען, כי עצם ההרשעה בחטיפה ובתקיפה מאיינת את ההרשעה בעבירת הקשר, שכן זו נבלעת בעבירות העיקריות. אף טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, על קיומו של קשר ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות הנפרשות בפני בית-המשפט (ע"פ 388/78 ווזווז נ' מדינת ישראל פ"ד לג(2) 372, 375 (1979); ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29, 33 (1986); ע"פ 877/84 גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 169, 177 (1986)). במקרה הנוכחי, ניתן ללמוד על הקשר האמור מהחיפושים המקדימים שערך אבי אחר המתלונן באזור מגוריו ובסמוך לבית אמו (עמ' 73 ו-102 לפרוטוקול), ומחיפושיו של מנחם אחריו (שם, עמ' 102). הגעתם היזומה של המערערים אל המתלונן והכנסתו לרכבם, שוללות את יסוד הספונטניות מן המעשה, וגם בכך יש כדי לבסס את ההרשעה בעבירה של קשירת קשר. עבירת הקשר היא עבירה העומדת בפני עצמה. מרגע שהוכח קיומו של הקשר נסללת הדרך להרשעה בעבירה זו, גם אם נוספות לה הרשעות בעבירות הפרטניות, ובלבד שלא יוטל יותר מעונש אחד (ע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 701, 720 (1978); ע"פ 441/72 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 141, 149 (1973)). מחדלי החקירה 19. המחדל העיקרי בו מדברים הערעורים עוסק בהימנעות מהזמנתו של טימור – ידידו של המתלונן – למסור עדות. לטענת המתלונן, עד זה עמד בסמוך אליו בעת שנחטף, ולגישת המערערים הייתה לעדותו חשיבות ראשונה במעלה לבחינת גרסתו של המתלונן. העובדה כי המשטרה לא חקרה את טימור, וכן הימנעות המשיבה מהבאתו למתן עדות, מעוררות תמיהה, גם על רקע ההסבר שסיפק המתלונן בעדותו, כי טימור נמנע מלהעיד בשל פחדו מהמערערים. מנגד, קשה להבין מדוע לא עשתה המשיבה מאמץ לזמן אדם זה כעד מטעמה, אם לסברתה עדותו עשויה לשרת את הגנתם של המערערים. כך או כך, בית-המשפט בוחן את הראיות שהובאו בפניו בפועל ולא ראיות שניתן היה להגיש, ולא הוגשו, מסיבה זו או אחרת. אין המשיבה מחוייבת להשיג את כל הראיות, ואף לא את הראיות הטובות ביותר. הבחינה מתרכזת בבדיקת החומר ואם די בו כדי לבסס את ההרשעה במידה הנדרשת בפלילים (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 25.5.2004, בפסקה 5); ע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 1.3.2005, בפסקה 8)). בענייננו, חומר הראיות – כפי שפורט לעיל – מבסס את אשמתם של המערערים מעבר לספק סביר. נוכח העובדה שהמערערים היו יכולים אף הם לזמן את טימור כעד הגנה, איני סבור כי מחדל זה שנפל בהתנהלות המשיבה הוביל לקיפוח ההגנה. באשר ליתר המחדלים הנטענים. עיינתי בטענותיהם של המערערים, אולם לא מצאתי בהן ממש. העובדה שלא נערך מסדר זיהוי, אינה מעלה או מורידה, שכן כאמור, הכיר המתלונן היטב את אבי ואת אחיו עובר לאירוע. הוא הדין ביחס לתיעוד הלקוי של העימות וההימנעות מאיתור הרכב בו בוצעה החטיפה – כל אלה אינם מגיעים כדי קיפוח הגנתם של המערערים (השוו: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 5781/01 עאמר נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3) 681,688 (2004); ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 11.4.2007), בפסקה 29). הערעור על גזר-הדין 20. לא מצאתי כי יש מקום לסטות מן העונשים אותם גזר בית-המשפט המחוזי. התנהגותם האלימה של המערערים, אשר פעלו מכוחו של חשד, היוותה מעשה נקם שבמסגרתו לא בחלו בשימוש באלימות קשה ובהשמעת איומים, תוך ניצול חולשתו של המתלונן. באשר למנחם, הוא הכה את המתלונן במהלך הנסיעה ליערות הכרמל, הצמיד לגופו אקדח, עם הגעתם ליעדם הוא הוסיף ובעט בקורבנו, וגם במהלך הנסיעה חזרה לא חסך מהמתלונן את נחת זרועו. אף חלקו של אבי במעשים חמור, באשר גם הוא תקף את המתלונן, ואף איים עליו עם האקדח לבל יברח. נוכח כל אלה, ולאחר בחינתם של השיקולים הפרטניים, מצאתי כי בעונש שנגזר למערערים אין חומרה כלשהי, ומכאן המלצתי לחברי לדחות את הערעורים, ולהותיר את העונשים על כנם. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ב בטבת התשס"ח (31.12.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07053910_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il