יורם גיל נ. עו"ד אביחי דרזנר

פסק-דין בתיק ע"א 5388/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5388/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער (המשיב שכנגד): יורם גיל נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. עו"ד אביחי דרזנר 2. עו"ד ד"ר יואב בן דרור, נאמן נוסף לחקירת החייב 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור וערעור שכנגד על החלטה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.5.07 בבש"א 21074/06 (פש"ר 2051/06) שניתן על-ידי סגנית-הנשיא ו' אלשייך תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשס"ח (23.9.08) בשם המערער (המשיב שכנגד): עו"ד אליעזר הלפן בשם המשיב 1 (המערער 1 שכנגד): עו"ד נמרוד דרזנר בשם המשיב 2 (המערער 2 שכנגד): עו"ד יהושע חורש; עו"ד ענת גרימלנד; עו"ד אביתר אזולאי בשם המשיב 3 (המערער 3 שכנגד): עו"ד יוסי מססה פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. במרכזו של הערעור שלפנינו ניצבת שאלת פרשנותו של סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה, או פקודת פשיטת הרגל), אשר מאפשר, בהגבלות מסוימות, לגבות מפושט רגל תשלומים עתיים. 2. נגד המערער, יורם גיל, ניתן צו כינוס נכסים בשנת 1987 במסגרת הכרזתו כפושט רגל. חובותיו של המערער נאמדים, בעת הזו, בסכומי עתק. בשנת 1998 שב המערער ארצה לאחר שהות של יותר מעשור בשוויץ, לשם הגיע בסמוך להכרזתו פושט רגל בנסיבות שנויות במחלוקת. המשיב 1 (והמערער שכנגד), עו"ד אביחי דרזנר (להלן: הנאמן), מונה לתפקיד הנאמן בפשיטת הרגל של החייב בשנת 1999 לאחר שהחליף בתפקיד את הנאמן הקודם. הנאמן הגיש ביום 5.1.2000 בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לחייב את המערער בתשלומים עתיים לפי סעיף 111 לפקודה, אך הבקשה נמחקה מחוסר מעש. בקשה שנייה לחיוב המערער בתשלומים עתיים הגיש הנאמן ביום 15.10.2006. בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון בבקשה לשני חלקים – תחילה דן בטענותיו המקדמיות של המערער, ולאחר מכן דן בשאלת התשלום העתי לגופה. 3. בהחלטתו מיום 30.4.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך) את טענות הסף של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעובדה שהסכום העתיד להיגבות במסגרת התשלום החודשי מהווה חלק זעיר מסכום החוב הכולל כדי למנוע את השימוש בכלי זה. גישה אחרת, כך הטעים, לא עולה בקנה אחד עם מדיניות שיפוטית ראויה ויש בה משום מתן שכר "דווקא לחייבים אשר הותירו אחריהם חובות עתק". בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער כי אין לדון בבקשה כל עוד לא הסתיימו ההליכים בעניין כפירתו בחוב לבנק דיסקונט (שהוא החלק הארי של החוב הכולל). בעניין זה נקבע כי כל עוד קיימים חובות אחרים שאינם מוכחשים הרי שאין בהליכים המתקיימים לגבי חלק מהחוב כדי להשפיע על עצם האפשרות לגבות תשלומים לפי סעיף 111 לפקודה. אשר לטענה כי אין אפשרות לגבות תשלום חודשי רטרואקטיבית מכוח סעיף 111, קבע בית המשפט כי מאחר שכל נכסיו של החייב מוקנים לנאמן על פשיטת הרגל, ובכללם גם נכסים שהגיעו לידיו לאחר מתן צו הכינוס, אין מניעה לחייבו בתשלום רטרואקטיבי של ההכנסות. עוד נקבע כי התרשמות הנאמן "העולה מן המכלול העובדתי הקיים בתיק" מהווה ראייה מספקת לחיוב המערער בתשלום חודשי כל עוד אין הוא מספק "הסבר מניח את הדעת" לאורח חייו. לבסוף, נקבע כי אין לדחות את הבקשה מחמת שיהוי שכן אשמו של המערער בשיהוי ההליכים גדול מאשמו של הנאמן. 4. ביום 28.5.2007 ניתנה החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי שבה חוייב המערער לשלם סכום חודשי של 15,000 ש"ח, בעתיד וכן באופן רטרואקטיבי מיום 5.1.2000 (מועד הגשת הבקשה הראשונה לתשלום מכוח סעיף 111 לפקודה). בהחלטתו-זו שב בית המשפט ודחה את טענותיו המקדמיות של המערער, ולגופו של עניין קבע כי נמצאו ראיות מספיקות לשם חיוב המערער בתשלום חודשי מכוח סעיף 111 לפקודה. הנאמן הציג ראיות בדבר אורח חיים ברמה גבוהה שאותו מנהל המערער, הכולל, בין השאר, מגורים מפוארים, ארוחות במסעדות יוקרה, נסיעות תכופות לחוץ-לארץ (חלקן במחלקת עסקים) ולימודי משפטים במכללה פרטית. המערער מצידו לא הגיש דו"חות על פי הנדרש והכחיש בצורה גורפת כי יש לו הכנסות. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מטיסותיו הרבות של המערער מסתבר כי על אף הכחשותיו הן מתבצעות לצורך עסקים שעליהם אין הוא מדווח. בית המשפט המחוזי סיכם את הדיון בשאלת הכנסותיו של המערער כך: עסקינן בחייב המנהל עסקים תדירים וענפים בחו"ל, אשר אותם הוא עורך – למצער בחלקם המשמעותי – בעבור עצמו ולא רק (אם בכלל) בעבור בנו. מטבעם של דברים, ובהיעדר דיווחים מצד החייב, מקים הדבר חזקה רבת-עצמה כי החייב 'מגלגל' סכומים משמעותיים בהרבה, אשר יתכן מאד כי הם עולים אף על הסכום החודשי בסך 20,000 ש"ח אותו דורש הנאמן (ההדגשות במקור – א.ר). עם זאת, בסופו של יום, החליט בית המשפט המחוזי שלא לחייב את המבקש במלוא הסכום שנדרש על ידי הנאמן (20,000 ש"ח), אלא, כאמור, בסכום של 15,000 ש"ח לחודש בלבד, וזאת לאור הצורך לאזן בין הבטחת קיומו הבסיסי של המערער לבין הצורך בגביית החוב. על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הוגשו הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. 5. המערער טוען כי אין אפשרות לפסוק תשלומים רטרואקטיביים מכוח סעיף 111 לפקודה. המערער מבקש להיתלות בעניין זה בהלכה שנקבעה בע"א 404/87 וסינג נ' ורקר, פ"ד מ"ד(2) 593 (1990) (להלן: עניין וסינג). עוד טוען המערער כי מן ההיבט הראייתי אין מקום לפסוק תשלומים חודשיים החל משנת 2000 על סמך ראיות בדבר הכנסות בשנים 2007-2006. המערער חוזר על טענתו כי הגשת הבקשה בשנת 2006, כאשר פשיטת הרגל החלה בשנות ה-80 והבקשה הראשונה שהוגשה בשנת 2000 נמחקה מחוסר מעש, לוקה בשיהוי ויש לדחותה בשל כך על הסף. לשיטתו של המערער פשיטת הרגל הסתיימה זה מכבר, שכן חלף זמן סביר מתחילתה בלא שנעשה דבר, ועל כן אין מקום לקבל בקשות נוספות במסגרתה. המערער סבור כי אין להחיל את סעיף 111 לפקודה בעניינו כיוון שאין לו כל הכנסה "שהוא זכאי לה" (כלשון סעיף 111), וכל הכנסותיו נובעות מתמיכה של רצון טוב מצד הקרובים אליו. המערער חוזר על טענתו כי כל עוד לא הוכרע ההליך בעניין החוב לבנק דיסקונט לא היה מקום להגשת הבקשה. יאמר מיד כי טענה זו אינה רלוונטית עוד, שכן ביום 3.5.2009 דחה בית משפט זה את ערעורו של המערער על דחיית בקשתו בעניין החוב לבנק דיסקונט (ע"א 2328/07 גיל נ' דרזנר (לא פורסם, 3.5.2009). לחילופין, טוען המערער כי יש להפחית את סכום התשלום העתי באופן שהוא לא יעלה על 2,500 ש"ח לחודש. 6. הנאמן מצידו סומך ידיו על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. הנאמן מציין כי לא מדובר בחייב שחי בתנאים קשים אלא באדם שמקיים רמת חיים גבוהה ביותר "שהולמת את 'המאיון העליון' של מדינת ישראל". אשר לטענות נגד חיוב רטרואקטיבי טוען הנאמן כי בפסק הדין בעניין וסינג נקבע כי אין לקבוע תשלומים רטרואקטיביים אך ורק לגבי התקופה שלפני מתן צו הכינוס, שבה יכול החייב לעשות ברכושו כרצונו. לעומת זאת, מרגע שניתן צו הכינוס, מוקנים כל נכסיו של החייב לנאמן (למעט חריגים הקבועים בפקודה), ולכן החיוב הרטרואקטיבי אינו אלא מימוש זכותו של הנאמן לתפוס נכסים של החייב. עוד טוען הנאמן כי פשיטת הרגל טרם הסתיימה על פי חוק וכי האשם לגבי העיכוב בהליכים רובץ לפתחו של המערער. הנאמן מוסיף ומציין כי מאז שניתן פסק הדין שילם המערער מדי חודש בחודשו את הסכום שנקבע (15,000 ש"ח), ואף שילם במועדו את החלק מן התשלום הרטרואקטיבי שלא עוכב על פי החלטתו של השופט א' רובינשטיין מיום 4.7.2007 (270,000 ש"ח), דבר המעיד גם כן על יכולתו הכלכלית. 7. במסגרת הערעור שכנגד טוען הנאמן כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו העובדתיות באשר להיקף הכנסותיו של המערער ובנסיבות אלה סבור הנאמן כי היה מקום לחייב את המערער בתשלום של 20,000 ש"ח בחודש. עוד טוען הנאמן כי היה מקום למצות את הדין עם המערער ולחייבו בתשלום רטרואקטיבי החל מיום מתן צו כינוס הנכסים (30.4.1987). יצויין כי בדיון שנערך לפנינו ביום 23.9.2008 הודיע כונס הנכסים הרשמי כי הוא סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לאחר בחינת טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו במובן זה שיש לבטל את חיובו של המערער בתשלום רטרואקטיבי של הכנסותיו לפי סעיף 111 לפקודה, למעט הסכומים שכבר שולמו לנאמן. יתר חלקי החלטתו של בית המשפט המחוזי יוותרו על כנם. סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל 8. נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 111 לפקודה הקובעת: (א) בית המשפט רשאי לקבוע, לבקשת הנאמן, כי על פושט רגל לשלם לנאמן תשלומים עתיים, במועדים ובתנאים שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו, והכל מתוך משכורת, שכר או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה, ובלבד שהסכומים שייוותרו בידי פושט הרגל לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, או מהוראה בחיקוק אחר שהסעיף האמור חל לגביו, או מהוראה בחיקוק אחר הקובעת הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 303 האמור. (ב) לבקשת פושט הרגל או הנאמן רשאי בית המשפט לאשר לשלם לפושט הרגל מתוך הכספים המגיעים לנאמן, סכומים נוספים, כפי שייראה לו צודק. (ג) היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר או להכנסה אחרת, ולא ציית לצו כאמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט להורות למי שמשלם אותם לפושט הרגל, להעבירם ישירות לנאמן או לכונס הרשמי. הסעיף נמצא בפרק בפקודה שכותרתו "מימוש נכסים", אשר עוסק במימושם של הנכסים המוקנים לנאמן במסגרת פשיטת הרגל. כלומר, מדובר בסעיף שבעיקרו של דבר לא בא לקבוע אילו מן הנכסים מוקנים לנאמן ואילו נשארים בידיו של פושט הרגל, אלא הוא משמש כלי למימוש נכסיו של פושט הרגל, אשר כבר מוקנים לנאמן מכוח הסעיפים הרלוונטיים בפקודה. לפי סעיף 42 לפקודה מוקנים כל נכסיו של פושט הרגל לנאמן ונכסים אלה מוגדרים בסעיף 85(1) לפקודה כך: "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו", למעט חריגים המופיעים בסעיפים 85 ו-86 לפקודה. כספים הנמצאים ברשותו של החייב אינם נמנים על החריגים הקבועים בפקודה, למעט סכומים הדרושים לו ולבני משפחתו לשם מחייתם לתקופה סבירה. בהתאם לכך, ברי כי כל סכום המוקנה לפושט הרגל, בין אם מדובר במשכורת, בגמלה או במענק וולונטרי, הוא נכס המוקנה לנאמן למעט אותו חלק שנדרש לשם מחייתו הבסיסית. 9. סעיף 111 לפקודה נוגע לדרכי המימוש של סכומים המגיעים לידי פושט הרגל לאחר צו הכינוס והוא נועד מצד אחד להקל על אפשרות המימוש ומן הצד האחר להגן על החייב. התשלום העתי מקל על הנאמן במובן זה שאין הוא נדרש לחקור שוב ושוב את מצבו הפיננסי של פושט הרגל לאחר הבחינה הראשונית, וכל הכנסה נוספת מתווספת באופן סדיר, במסגרת התשלום העתי, למסת הנכסים הנתונים בידי הנאמן. דרך נוספת שבה מסייע הסעיף לנאמן היא האפשרות המופיעה בסעיף 111(ג) להורות למי שמשלם לפושט הרגל להעביר את התשלום ישירות לנאמן במקרה שפושט הרגל אינו מציית להוראת בית המשפט. מנגד מבטיח הסעיף כי הסכומים שיועברו לנאמן לא יפגעו באורח קשה מדי בתנאי המחייה של פושט הרגל והתלויים בו, וסעיף 111(ב) אף מותיר לבית המשפט שיקול דעת להשאיר בידי פושט הרגל סכומים החורגים מהבטחת צורכי מחייתו הבסיסיים. לגבי מטרותיו השונות של הסעיף נאמר בעניין וסינג כך: ההוראה, אשר בנוסחה הקודם (סעיף 49(2) לפקודת פשיטת הרגל, 1936) זכתה לפרשנות בפסיקתו של בית-משפט זה, נועדה, על-פי השקפתי, לשרת שתי מטרות. המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא...המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111 נוגעת להגבלת אחריותו של פושט הרגל. גם משהגיע אדם לחדלות פירעון ולפשיטת-רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו". הדין המגביל את אחריותו מונחה על-ידי שני שיקולים: האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86 לפקודה, הקובע מכסת נכסים שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט-רגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם. שהרי אילו כל הכנסותיו העתידיות תהיינה נתונות לנושיו, מה לו לחייב כי יתאמץ להרוויחן? לפיכך נדרשת הוראה, המקנה לבית המשפט סמכות להותיר בידי החייב חלק מהכנסותיו, מעבר לצרכיו המינימאליים. הוראה זו מצויה בסיפא של סעיף 111 (בנוסחו הקודם – א.ר) (שם, פס' 7 לפסק הדין). פרשנות הסעיף על פי תכליתו מובילה למסקנה כי כל תשלום סדיר שאת קיומו ניתן להוכיח יכנס לגדריו בין אם מדובר במשכורת, בתשלום וולונטרי שאותו יש לראות כ"הכנסה אחרת" על פי לשון הסעיף, או בהכנסה שלא ניתן להוכיח את מקורה (וראו בעניין זה עניין וסינג, פס' 8 לפסק הדין). בהתאם לכך, יש לבחון אם התשלומים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי עולים בקנה אחד עם הוראות הסעיף. תשלום עתי לעתיד 10. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי אל המערער הגיעה הכנסה "אשר יתכן מאד כי [היא עולה] אף על הסכום החודשי בסך 20,000 ש"ח אותו דורש הנאמן". לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, פסק הדין בעניין וסינג כבר הכיר באפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים על פי סעיף 111 ללא הוכחת מקור ההכנסה אלא על פי אורח חייו של פושט הרגל. אפשרות זו נועדה להתגבר על קשיים שאותם מציבים פושטי רגל מתוחכמים, אשר מסתירים את מקורות הכנסתם ומבקשים להתחמק בדרך זו מחובת התשלום. לכל אורך פסק דינו של בית המשפט המחוזי מודגשת העובדה כי בענייננו מדובר בחייב מתוחכם שעושה כל אשר לאל ידו על מנת לסכל את מימוש נכסיו. אף אני מחזיק בעמדה זו לאור מכלול הראיות שהוצגו לפנינו. המערער מנהל, כאמור, אורח חיים שאינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיו הכלליות בדבר היותו חסר כל נכסים והכנסות. את אורח חייו הוא תולה ברצונם הטוב של חברתו לחיים ובנו, אך כאמור גם הכנסה הנובעת מרצונם הטוב של אחרים עשויה לבוא בגדרי סעיף 111 וניתן לממשה על פי הצו. יתר על כן, המערער ציין כי במקביל לקבלת טובות ההנאה מבנו, הוא-עצמו מסייע לבנו בעסקיו, אך את זאת הוא עושה, לדבריו, "מרצונו הטוב" ונסיעותיו לחו"ל קשורות בסיוע זה. המערער טוען כי אין מקום לראות ביחסים בתוך המשפחה יחסים עסקיים. גישה זו אינה יכולה לעמוד. כאשר מצד אחד מבוצע שירות ומנגד מוענקות טובות הנאה בתדירות קבועה לא נותר אלא לראות ביחסים אלה יחסים עסקיים ובתשלומים המועברים למערער "משכורת". אכן, בנסיבות חריגות, ייתכן כי טובות הנאה המוענקות במסגרת יחסים של קרבה משפחתית כאשר קיימים גם יחסי עבודה בין הצדדים לא יחשבו כמשכורת (ראו: ע"א 254/87 סלפותי נ' פקיד השומה נצרת, פ"ד מד(1) 714 (1990)). אולם, לא הוכח כלל כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים. בהתאם לכך, לא מן הנמנע כי בנסיבות העניין עשויה לקום תחולה אף לסעיף 111(ג) כלפי בנו של המערער, אם המערער לא יציית לצו בית המשפט שניתן בעניינו. אינדיקציה נוספת לכך שהמערער מגלה טפח ומסתיר טפחיים היא שכפי שציין הנאמן בסיכומיו המערער שילם עד כה את כל התשלומים שבהם הוא חויב (כולל סכום של 270,000 ש"ח על חשבון חיוביו הרטרואקטיביים), ומצד המערער לא שמענו הסבר לגבי יכולת תשלום זו. גם העובדה שהמערער הציע כי יוטל עליו תשלום חודשי בסכום של 2,500 ש"ח במידה שטענותיו לא יתקבלו, אך לא ציין מהו מקור ההכנסה שממנו יגיע הסכום, מגבירה את התחושה כי המערער מסתיר את מצבו האמיתי. 11. התוצאה היא שאין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי קיומה של הכנסה הבאה בגדר סעיף 111, ובמסקנה העולה מכך, כי על המערער לשלם לנאמן תשלומים עתיים בסכום שנקבע. אציין למען שלמות הדיון כי לא מצאתי ממש בטענות הסף שהעלה המערער, ונימוקיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלים עלי. אשר לערעור שכנגד, בית המשפט המחוזי אמנם קבע בהחלטתו כי ייתכן שהסכום שנקבע מותיר בידי המערער הכנסה שעולה על הדרוש לשם קיום בסיסי, אולם, כאמור, סעיף 111(ב) לפקודה משאיר בידי בית המשפט שיקול דעת באשר לסכום שיוותר בידי פושט הרגל, וסכום של 15,000 ש"ח לחודש, בנסיבות המקרה שלפנינו, ובפרט לאור עמימותן של הראיות, אינו חורג ממתחם שיקול הדעת שמסור לבית המשפט של פשיטת רגל. לאור כל זאת, דין הערעור בשאלת התשלום העתי העתידי להידחות. חיוב בתשלום עתי רטרואקטיבית 12. הכלל הוא, כאמור, כי כל נכסיו של פושט הרגל (למעט החריגים המופיעים בפקודה) מוקנים לנאמן, ובכלל זה גם נכסים המגיעים לחזקתו לאחר מתן צו הכינוס. פועל יוצא מכך הוא שהכנסות החייב, לאחר שהגיעו לרשותו, הן חלק ממסת הנכסים המוקנית לנאמן. ברי אפוא כי אין לראות במימוש הכנסות שהגיעו לידי פושט הרגל משום הפעלה רטרואקטיבית של זכות חדשה, אלא מימוש נכסים שכבר הוקנו לנאמן. עם זאת, ספק בעיני אם סעיף 111 הוא המקור החוקי המתאים למימוש הכנסות שכבר הגיעו לידי פושט הרגל. נראה כי סעיף 111 נועד בעיקר לעסוק בהכנסות קבועות עתידיות המועברות לידי פושט הרגל ולהקל על מימושן, ואילו לגבי מימוש נכסים – לרבות הכנסות – שמצויים כבר בידי פושט הרגל, קיימות בפקודה הוראות אחרות מתאימות יותר, ובהן הוראת סעיף 104 המורה לשלוחיו של החייב להעביר את הנכסים המצויים בידיהם לנאמן והוראת סעיף 108 שנועדה לאפשר תפיסה של נכסי פושט הרגל. החלת סעיף 111 גם על הכנסות שכבר הגיעו לידי פושט הרגל עלולה לעורר קשיים לא פשוטים. לנאמן מוקנים אך ורק נכסיו של פושט הרגל ונכסים שהועברו מידו בדרך העומדת בסתירה לפקודה, ואילו נכסים שאינם עונים על תנאים אלה אינם מוקנים לו. סעיף 111 נועד, כאמור, להקל על מימוש נכסים של פושט הרגל, בדרך של גביית תשלומים שעתידים להגיע לידיו. לעומת זאת, כאשר מדובר על גביית תשלומים שכבר הגיעו לידי פושט הרגל, יש לברר בפועל אם הם אכן מצויים בידו, שכן אם הכנסות אלו אינן מצויות בידו, בהתקיים תנאים מסוימים, הן אינן מוקנות לנאמן ואין לו אפשרות לממשן. כך, למשל, אם פושט הרגל העביר את הכנסות העבר בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 101(א) לפקודה הקובע כי "כל העסקאות שעשה פושט רגל, לגבי נכסים שרכש פושט הרגל לאחר ההכרזה, עם אדם העוסק עמו בתום לב ובתמורה, יהיו תקפות כלפי הנאמן אם הושלמו לפני שהתערב, וכל טובת הנאה בנכסים כאמור המוקנית לנאמן מכוח פקודה זו תחדל ותעבור בדרך ובמידה הדרושות למימוש עסקה כאמור", לנאמן אין כל זכות לגבי ההכנסות ואין לו אפשרות לממשן בסכום אחד או בסכומים מפוצלים. לפיכך, אין מקום לאפשר במסגרת הסעיף לחייב את פושט הרגל בתשלום סכומים בצורה רטרואקטיבית, כאשר מוכח רק עצם קבלת ההכנסות אך לא מוכח כי הנכסים עודם מוקנים לנאמן. הוכחת קיום ההכנסות בידי פושט הרגל ומימושן דומה, כאמור, למימוש שאר הנכסים שכבר נמצאים בידי פושט הרגל ודרך המלך למימושן מצויה בסעיפים אחרים לפקודה. 13. לא באנו לשלול אפשרות לפרש את סעיף 111 באופן מרחיב המאפשר לחייב את פושט הרגל בתשלום עתי המביא בחשבון גם נכסים שמוכח כי הם נמצאים ברשותו של פושט הרגל ומוקנים לנאמן, וזאת על מנת להקל על הליכי הגבייה. נראה כי פסק הדין בעניין וסינג תומך בפרשנות זו. מכל מקום, בית המשפט המחוזי לא הלך בדרך זו, שהרי לא נקבעו על ידו ממצאים עובדתיים לעניין היקף הנכסים הקיימים בפועל בידי המערער ומוקנים לנאמן, ולפיכך אבקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל בנקודה זו, וחיובו של המערער בתשלום רטרואקטיבי הקודם להחלטת בית המשפט מיום 28.5.2007 מבוטל. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר בענייננו ככל הנראה בחייב מתוחכם, שרמת חייו גבוהה אך הוא עושה כל אשר לאל ידו על מנת להימנע מלשלם כספים לקופת פשיטת הרגל מן הנכסים אשר יש יותר מיסוד סביר להניח כי הם מצויים בידו. עם זאת, יש לנקוט בהליכים המתאימים בעניינו, וסעיף 111 אינו המקור החוקי המתאים לשם מימוש הנכסים שכבר מוחזקים על ידי המערער. יודגש: חובתו של הנאמן היא להפעיל את כוחותיו וסמכויותיו – והם רבים – כדי לברר מהם מקורות רמת החיים הגבוהה של החייב, ולהביא למימוש אופטימאלי של הנכסים המצויים בידו. עליו לברר אם הנכסים המשוערים אכן קיימים או שמא היו ונתכלו, ולפעול בהתאם. אל לו להסיר מעצמו חובה זו בדרך של חיוב אוטומטי רטרואקטיבי. לפני הנאמן פתוחה הדרך לנקוט את ההליכים המתאימים לשם מימוש נכסי המערער, בין אם מדובר בסעיפי המימוש ובין אם מדובר בסנקציות הפליליות המופיעות בפקודה הנוגעות למכשולים שמעמידים חייבים במסגרת הליכי פשיטת הרגל בעניינם. כך, אם יוכח כי המערער מחזיק בפועל בסכומים האמורים יהיה ניתן לחייבו להעבירם לידי הנאמן, ואם יוכח כי הוא העבירם שלא כדין יהיה ניתן לנקוט נגדו את ההליכים המתאימים. 14. אשר לחלק מן התשלום הרטרואקטיבי שכבר שולם לנאמן לאור החלטת בית משפט זה, אני סבור כי יש להשאירו בידי הנאמן. מדובר בסכום כסף שמהווה נכס על פי הפקודה ואין הוא נמנה על החריגים הקבועים בה. לפיכך, יש לראות בו חלק ממסת הנכסים המוקנית לנאמן ואף אם הסכום עבר לידיו שלא בדרך המלך יש מקום, בנסיבות העניין, להשאירו בידיו. יוער בהקשר זה כי בסיכומי הנאמן נטען כי סכומי הכסף שהועברו אליו מוכיחים את יכולתו הכלכלית של המערער, ואילו האחרון מצידו לא הכחיש בתגובתו לסיכומי הנאמן כי הכספים הם חלק מנכסיו. אשר על כן, דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שיבוטל חיובו של המערער בתשלום העתי הרטרואקטיבי, למעט הסכום שכבר שולם, וחיובו בתשלומים העתיים לעתיד יישאר על כנו. הערעור שכנגד נדחה. אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה הנשיאה ד' ביניש: 1. המקרה שלפנינו הוא יוצא דופן. צו הכינוס בעניינו של המערער ניתן ביום 30.4.87. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שלפנינו עולה כי המערער השתמט במשך שנים רבות ולא שילם לקופת פשיטת הרגל תשלום כלשהו. המערער אף נמנע מהגשת דוחות חודשיים על הכנסותיו והוצאותיו כנדרש בצו הכינוס. על פי הקביעות בפסק הדין נשוא הערעור חי המערער לאחר חזרתו לארץ משוויץ בשנת 1998 ברמת חיים גבוהה, ובכלל זה גר בפרויקט מגורים יוקרתי בצפון תל-אביב ולמד משפטים במכללה פרטית. בנוסף נראה כי מאז ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגד המערער (ראו רע"א 8934/03 עו"ד דרזנר נ' גיל, פ"ד נח(3) 913 (2004)) נוהג המערער לטוס לחו"ל לעיתים תכופות. נסיעות אלה, בהתאם למימצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי ושבו איני רואה עילה להתערב, הן נסיעות עסקיות במסגרת עסקים אותם עורך המערער – למצער בחלקם המשמעותי – עבור עצמו. המערער אף לא טרח במשך השנים להציג גירסה עובדתית מפורטת משלו לגבי הוצאותיו ורמת החיים שהוא מנהל, וכעולה מהחלטתו של בית המשפט קמא גירסה כזו לא הוצגה אף בפניו. נוכח האמור, ומשנמנע המערער מלהציג הסבר משכנע בדבר רמת החיים הגבוהה שבה הוא חי, איני רואה מנוס מהמסקנה כי ניצב בפנינו פושט רגל שבמהלך השנים עלה בידו בדרכי התחמקות כאלה ואחרות להימנע מלשאת במשמעות של היותו פושט רגל. אין מדובר, אפוא, בפושט רגל שהגיע או שקרוב להגיע לפת לחם או למצב שצרכי חייו הבסיסיים אינם מסופקים. אדרבא, מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי מדובר באדם שבפועל, על אף היותו פושט רגל, חי ברמת חיים גבוהה משמעותית מהממוצע. 2. בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על הנסיבות המיוחדות שהוא הגדירן כאחד המקרים "הקיצוניים והחמורים" אשר בראייתו של בית המשפט מייצג תופעה רחבה של ניצול לרעה של פקודת פשיטת הרגל; כאשר פושט הרגל יכול להמשיך ולנהל רמת חיים "מנקרת עיניים" תוך התעלמות מהצורך לפרוע חובות לנושים. בפסק דינה עמדה השופטת של בית המשפט קמא עוד על התופעות החברתיות השליליות שפשטו בארץ עקב ניצול לרעה של חולשת האפשרויות למימוש ולפיקוח על פשיטות הרגל; כן עמדה על המשמעויות של ההתחמקות מפרעון החובות במיוחד כאשר פושט הרגל מתעלם מחובתו להגיש דו"חות חודשיים על הכנסותיו והוצאותיו כפי שאכן קרה בעניינו של המערער. לפיכך, סברה השופטת כי יש לאבחן את עניינו של המערער מהקביעה שנקבעה בע"א 404/87 וסינג נ' ורקר, פ"ד מד(2) 593 (1990) לעניין האיסור על תשלום עיתי רטרואקטיבי. בהחלטתה עמדה השופטת על ההתפתחויות המשפטיות והחברתיות המצדיקות לדעתה את הגמשתו של אותו איסור שבא לידי ביטוי בפסק הדין. 3. מבלי להרחיב את היריעה בשאלה מתי ניתן להטיל תשלום המתייחס למועד שלאחר ההכרזה על פשיטת הרגל וקודם למועד הוראת התשלום, אעיר כי בנסיבות כדוגמת הנסיבות יוצאות הדופן במקרה שלפנינו על בית המשפט שבו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל לנקוט באמצעים העומדים לרשותו על פי דין על מנת לקדם את הליכי פשיטת הרגל ואת פרעון חובותיו של פושט הרגל ולמנוע פרצות היוצרות פתח להתחמקות מהתוצאות המתחייבות מההכרזה על פשיטת הרגל ובלבד, כמובן, שההוראה היא בסמכותו. המערער נהג תוך התעלמות מוחלטת מחובותיו הבסיסיות כפושט רגל וחי ברמת חיים שתוארה בממצאים שקבע בית המשפט קמא; בנסיבות אלה צדק בית המשפט בגישתו הפרשנית, לפיה רשאי היה לעשות שימוש בשיקול דעתו וליישם את הוראות סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), בכך שחייב את פושט הרגל לשלם לנאמן תשלומים עיתיים "במועדים ובתנאים שיקבע" כאמצעי מתאים לפרעון חובותיו של פושט הרגל. אוסיף עוד כי נוכח הקביעה בסעיף 42 לפקודה, לפיה לאחר הכרזתו של החייב כפושט רגל יוקנו נכסיו לנאמן, מסכימה אני עם חברי המשנה לנשיאה כי יש לראות את כל הכנסותיו של החייב, ובכללן אלה שהגיעו לאחר מתן צו הכינוס (למעט החריגים שבפקודה), כחלק ממסת הנכסים המוקנית לנאמן. מסכימה אני גם עם דעתו של חברי שניתן לפרש את סעיף 111 לפקודה בפרשנות מרחיבה ולפיה אין לשלול אפשרות לפרש את הסעיף באופן המאפשר לחייב את פושט הרגל בתשלום עיתי המביא בחשבון גם נכסים שמוכח כי הם נמצאים ברשותו של פושט הרגל. עם זאת, בשונה מדעת חברי אני סבורה כי מטעם זה ניתן היה לחייב את המערער בתשלומים העיתיים ביחס לתקופה שלאחר הכרזת החייב כפושט רגל גם אם המועד שהחל ממנו מוטלת על פושט הרגל חובת התשלום העיתי קודם למועד ההחלטה בדבר התשלום. 4. הקושי המתעורר בענייננו, כפי שציין חברי, נובע מהשאלה העובדתית האם הנכסים אותם נועד התשלום העיתי לממש עודם מצויים בפועל בידי פושט הרגל, ולפיכך נכללים הם בגדר הנכסים המוקנים לנאמן. שאלה זו היא במהותה שאלה ראייתית, שחברי המשנה לנשיאה השאיר אותה בצריך עיון, נוכח העובדה שבמקרה דנן לא נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים בדבר היקף הנכסים הקיימים בפועל בידי המערער ומוקנים לנאמן. להשקפתי, נוכח נסיבותיה של הפרשה שלפנינו, ובמיוחד בהתחשב ברמת החיים הגבוהה של המערער (שאין כל אינדיקציה לכך שהיא הייתה שונה במועד שהחל ממנו הוטלה עליו חובת התשלום העיתי); בהעדר כל הסבר מפורט ומשכנע מצידו של המערער בדבר רמת חייו האמורה; ונוכח אי-הגשת דוחות חודשיים על הכנסותיו והוצאותיו של המערער במהלך כל השנים מאז מתן צו הכינוס, מתבקשת המסקנה – למצער ברמה של מאזן ההסתברויות – כי בידי המערער מצויים בפועל נכסים שניתן לממשם באמצעות דרישת התשלום העיתי. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא גם בכך שעלה בידי המערער לשלם במועד את התשלום בסך 270,000 ש"ח, שלגביו לא עוכב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בהתאם להחלטת השופט א' רובינשטיין מיום 4.7.07; סכום שגם לשיטת חברי המשנה לנשיאה יש להשאירו בידי הנאמן. לפיכך, אילו נשמעה דעתי היינו דוחים את ערעורו של המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לערעור שכנגד מטעם הנאמן, מסכימה אני עם חברי המשנה לנשיאה כי דין הערעור להידחות. ה נ ש י א ה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה של חברתי, הנשיאה ביניש. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, י"ג בתשרי תש"ע (1.10.2009). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07053880_P08.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il