פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5385/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5385/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. פלוני ערעור על הכרעת דין מיום 8.1.2013 ועל גזר דין מיום 11.7.2013 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 9812-11-10 על ידי סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"ד (07.11.2013) בשם המערער: עו"ד ירון דוד; עו"ד בועז קניג; עו"ד מור עטיה; עו"ר אורטל גבאי בשם המשיבים: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 8.1.2013 ועל גזר דין מיום 11.7.2013 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק) בתפ"ח 9812-11-10. המערער הורשע בביצוען של מספר רב של עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) ביחס לנכדתו הקטינה, לפי סעיף 351(א)(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). כמו כן הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) יחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק, ביחס לשכנתו הקטינה. על המערער הושתו 80 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו וכן חויב המערער בפיצוי לטובת שתי המתלוננות בסך כולל של 65,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום 1. כנגד המערער, בן שבעים כיום, הוגש כתב אישום המונה ארבעה אישומים בהם יוחסו לו ביצוע וניסיון לביצוע של מעשים מגונים בשתי קטינות, האחת נכדתו והשנייה שכנתו. לפי האישום הראשון, בין השנים 2007-2006, או בסמוך לכך, במשך כשנה, התגוררו עם המערער, בביתו, כלתו (להלן: האם) ושני ילדיה – בתה ילידת 2002 (להלן: הנכדה) ובנה יליד 2004 (להלן הנכד). בתקופה הרלבנטית, במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער להגיע למיטתה של נכדתו בשעות הלילה באמתלה כי בטנו כואבת ורק בידה לסייע לו. באותן הזדמנויות נהג המערער לשכב מעליה כשמכנסיו ותחתוניו מופשלים, להפשיל את תחתוניה ומכנסיה של הנכדה ולחכך את איבר מינו בין רגליה בסמוך לאיבר מינה, חרף התנגדות המתלוננת ובקשותיה כי יחדל. לפי האישום השני, במשך כחודשיים עד שלושה בשלהי שנת 2009, נהגו נכדיו של המערער ללון בביתו בסופי שבוע. במהלך לילות אלו, במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער להגיע לנכדתו, אשר ישנה בסלון ביתו, באמתלה לפיה בטנו כואבת, ולבצע בה מעשים בדומה לאלו שפורטו במסגרת האישום הראשון, לשם סיפוקו המיני, אף שנכדתו הייתה חוזרת ומבקשת ממנו כי יחדל לעשות כן. לפי האישום השלישי, במהלך חודש פברואר 2006, או בסמוך לכך, כששיחקה בת השכנים, ילידת שנת 1997 (להלן: השכנה) ליד חצר ביתה, קרא לה המערער לבוא אליו, וכשהתקרבה משך אותה בכוח לתוך ביתו. בעמדם בסלון ביתו נגע המערער ברגליה של השכנה, בין היתר באזור ירכיה, וליטף אותה בידיה שלא בהסכמתה וביקש שתעשה לו "גם", אך היא סירבה. בשלב כלשהו במהלך האירועים המתוארים לעיל ניסה המערער לנשק את השכנה בלחייה, וזו החלה לבכות וברחה מיד מביתו של המערער. לפי האישום הרביעי, במהלך שנת 2006, במועד שאינו ידוע במדוייק למאשימה, קרא המערער לשכנה פעם נוספת לביתו, שם ניסה לנשקה על לחיה, וכשסירבה ניסה לשכנעה להתיר לו לעשות כן. לשם כך נתן לה בובת חרסינה או דבר מה דומה ואז ניסה שוב לנשקה. השכנה סירבה וברחה מבית המערער. לאור מעשים אלו, הואשם המערער בעבירות המפורטות ברישא. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 2. המערער כפר בביצוע מעשים מיניים כלשהם בנכדתו ובשכנתו וטען כי מדובר בעלילת שווא. עדות האם 3. האם סיפרה בעדותה כי באחד הימים, לאחר ששבה הנכדה מביקור בבית המערער, ביקשה בתה לדבר עימה בפרטיות וציינה לפניה כי היא אינה מעוניינת לבקר עוד את המערער. לדברי האם, בתחילה התקשתה בתה להסביר מה בדיוק עשה בה המערער, אך לבסוף סיפרה לה כי המערער התחכך עם איבר מינו ברגלה אף שהיא אמרה לו כי הדבר אינו נעים לה ומסב לה כאב. האם סיפרה כי במהלך השיחה בתה השפילה את מבטה וניכרה בה סגירות בהשוואה להתנהגותה הרגילה. האם הוסיפה כי כעבור כמה ימים התקשר אליה המערער ולאחר שבשיחתם אמרה לו שהיא וילדיה לא יגיעו אליו עוד, כיוון שהנכדה סיפרה לה כמה דברים, הגיב המערער באומרו: "ידעתי אבל אנחנו סתם דיברנו". 4. האם שללה כל קשר בין התלונה לבין שחרורו הקרוב של אבי הנכדה, בנו של המערער, מבית הסוהר או כי השפיעה בצורה כלשהי על הגשת התלונה. עוד ציינה האם כי בתחילה לא רצתה לחשוף את הפרשה ולפנות למשטרה, אך הנכדה חשפה את המעשים לפני גורמים בבית ספרה, אשר יזמו את הפניה למשטרה ולרשויות הרווחה. עוד העידה האם כי לאחר חשיפת הפרשה החלה בתה, אשר עד לאותה עת הייתה ילדה עצמאית, לחוות סיוטים והחליטה לישון עם אמה בלילות ו"לחבקה עד כאב". עדויות הגורמים מבית הספר 5. המורה לאמנות בבית הספר בו למדה הנכדה (להלן: המורה), העידה כי בשלהי שנת 2009 ירדה הנכדה במדרגות, רצה לעברה, חיבקה אותה וסיפרה לה שהיא לא הולכת אל המערער יותר כיוון שאמהּ לא מרשה לה. בתשובה לשאלות המורה באשר לסיבה לכך, השיבה הנכדה כי המערער "פשוט עושה... מרים לי את החולצה ומקרב את הבטן אלי". בשל כך, פנתה המורה למנהלת בית הספר וזו הפנתה אותה ליועצת (להלן: היועצת). היועצת ציינה בעדותה כי המורה פנתה אליה, מבוהלת, ובעקבות זאת זימנה היועצת את הנכדה לחדרה וזו סיפרה לה שלא תדבר יותר עם אביה כיוון שלא תבקר עוד את המערער. הנכדה חזרה והסבירה כי אמה לא מרשה לה לבקר את המערער כיוון שהוא "עושה לי מעשים לא נעימים". היועצת העידה כי הנכדה פירטה לפניה את מעשי המערער באופן התואם את האמור בכתב האישום, מבלי שהציגה לנכדה שאלות מנחות. עוד ציינה היועצת כי הנכדה סיפרה לה כי לאחר שהמערער היה קם ממנה לא הייתה מצליחה להירדם כיוון שחשה כאב והרגישה "מאוד רטוב ובסוף כשהיא נרדמת היא קמה בבוקר והכל יבש". דבריה של היועצת אף תועדו בהוראת פקידת הסעד עימה יצרה קשר, וברשומות אלה צוין כי המערער הורה לנכדה לא לספר על מעשיו ואיים עליה לבל תפר הוראתו. עוד העידה היועצת כי הנכדה סיפרה לה על המעשים בצורה נינוחה וחשה הקלה משמעותית בתום השיחה עימה. חקירת הנכדה בפני חוקרת הילדים 6. חוקרת הילדים אסרה את העדתה של הנכדה לפני בית המשפט. בשל כך, עמד בית המשפט המחוזי על תוכן עדות הנכדה לפני חוקרת הילדים וכן על עדות חוקרת הילדים עצמה. מחקירתה של הנכדה לפני חוקרת הילדים עלה כי הנכדה התקשתה בתחילה לתאר במילים את ההיבטים המיניים של מעשי המערער, אך לבסוף סיפרה כי המערער חיכך את איבר מינו ברגלה ובאזור איבר מינה, כאשר את איברי המין ציינה הנכדה בשפה הרוסית. הנכדה ציינה כי המעשים אירעו יותר מפעם אחת ותיארה את תחושותיה לפיהן כשהמערער שכב מעליה "לפעמים כואב לי", כי עשה "משהו ממש ממש מגעיל ולא נעים", כי לאחר שנגע בה עם איבר מינו "לא היה נעים לי. היה רטוב מאד" וכי "הרטוב הזה" היה "כאילו רוק, או מים כאלה... אבל לפעמים יש קצף כזה". הנכדה הדגישה במפורש בחקירתה כי המערער הסביר את מעשיו בכך שכואבת לו הבטן. כמו כן ציינה הנכדה כי המעשים החלו כשהייתה בגן והפעם האחרונה בה התרחשו הייתה כשלושה שבועות עובר לחקירתה. 7. בדו"ח שערכה, ציינה חוקרת הילדים כי הנכדה שוחח עימה במלל חופשי וכי הגרסה שמסרה "מעוגנת בקונקסט חלקי" ביחס למועד ביצוע מעשי המערער ומיקומם. עוד עמדה החוקרת על כך שגרסת הנכדה כוללת תיאורים תחושתיים רבים, כמו גם פרטים ייחודיים כגון התירוץ בו הסביר המערער את מעשיו, בדבר הכאבים שחש בבטנו. עוד הדגישה החוקרת בדו"ח כי הנכדה תיארה בדייקנות פרטים אשר את משמעותם לא הבינה כגון איבר מינו הרטוב של המערער. בעדותה בבית המשפט ציינה החוקרת כי פרט לקושי במיקום האירועים על פני ציר הזמן במדוייק, הרי שהתרשמותה מהודעת הנכדה היא ברמה הגבוהה ביותר האפשרית של אמינות. עדות אם השכנה 8. אמה של השכנה העידה כי באחד הימים שבה בתה בוכייה לביתהּ. ואולם, רק לאחר שלושה שבועות פנתה השכנה ליועצת בבית ספרהּ וגוללה לפניה את מעשי המערער. בעקבות שיחה זו למדה אמה של השכנה על המעשים והגישה תלונה למשטרה. באשר ליחסי השכנות עם המערער ציינה אמה של השכנה בעדותה, בשונה מטענת המערער בעדותו, כי לא נתגלעו סכסוכים בינה לבין המערער. כמו כן ציינה האם בשיחה עם חוקרת משטרה ביום 17.5.2006 כי גם לאחר חשיפת מעשי המערער המשיכה בתהּ לדבר עימו ולצחוק איתו, אך האם לא נחקרה בעניין זה. גרסת השכנה 9. השכנה מסרה עדות לפני חוקרת הילדים בחודש מרץ 2006, כשהייתה בת תשע שנים לערך, ואולם לא נערך דו"ח מהימנות בקשר להודעה זו וחוקרת הילדים אשר ערכה את החקירה לא העידה אודותיה. השכנה העידה לפני בית המשפט בחודש יולי 2012, כשהייתה בת למעלה מ-15 שנים. מגרסתה של השכנה לפני חוקרת הילדים עלה כי בתחילה סירבה השכנה לשתף את החוקרת באשר אירע כיוון שאמהּ אסרה עליה לספר, אך לבסוף העלתה את הדברים על הכתב וציינה כי "השכן אנס" אותה. בהמשך פירטה השכנה לפני חוקרת הילדים את כוונתה בכתב, ורשמה כי הגיעה לבית המערער לאחר שהמערער הכניס אותה בכוח לביתו בעת ששיחקה עם בני דודיה בחצר, ושם נגע בה ברגליים ובידיים וביקש שתעשה את אותו הדבר לו. ואולם, לדבריה, המערער השאיר את דלת הבית פתוחה והיא ברחה מביתו (להלן: אירוע הנגיעה). לשאלת החוקרת באשר לכוונתה בשימוש בביטוי "אנס", השיבה השכנה כי באירוע אחר ניסה המערער לנשקה ללא הצלחה לאחר שקרא לה אל ביתו. בהקשר זה הוסיפה השכנה כי לאחר שסירבה לניסיונותיו ביקש המערער לשכנעה בכך שהעניק לה בובת חרסינה או דבר מה דומה. ואולם, כיוון שבשלב זה פתח את דלת ביתו, אשר עד לאותה עת הייתה סגורה, ברחה השכנה מבית המערער. כמו כן ציינה הנכדה כי הבובה הנזכרת אינה בידיה ונדמה לה שזרקה אותה. 10. בעדותה בבית המשפט סיפרה השכנה כי כשהייתה בת תשע שיחקה בחצר ביתה עם שלושה מבני דודיה ובמהלך המשחק הזמין אותה המערער לביתו כדי להראות לה את אוסף הבולים שלו. כשהתיישבה על הספה בסלון ביתו, החל המערער לגעת ברגליה, בזרועה ובחזה מעל הבגדים. לטענתה, לאחר שנגע בה שאל אותה המערער אם היא רוצה לגעת באיבר מינו ומשך את ידה עד שהרגישה את איבר מינו מבעד למכנסיו. השכנה ציינה כי אינה זוכרת את הודעתה לפני חוקרת הילדים ואישרה שהמערער לא משך אותה בכוח אל תוך ביתו. עוד הסבירה השכנה כי אף שבחקירתה לפני חוקרת הילדים ציינה כי לאחר אותו מקרה הזדמנה לביתו של המערער וזה ניסה לנשקה מספר פעמים, ניסיונות הנשיקה הללו קדמו לאירוע "הנגיעה", לאחריו לא חזרה עוד, לטענתה, לבית המערער. בהקשר זה ציינה השכנה כי איננה זוכרת כלל את חקירתה על ידי חוקרת הילדים. גרסת המערער 11. בעניינה של השכנה, מסר המערער בחקירתו במשטרה כי זו אכן ביקרה בביתו פעמיים וכי בפעם הראשונה נתן לה "קלסר" לאיסוף בולים ובפעם השנייה "דף" לאיסוף בולים. המערער ציין כי במקרה הראשון ראה את השכנה משחקת עם ילדות נוספות בכניסה לביתו וקרא לה לבוא לראות בולים שהביא לאחר שסיפרה לו שהיא נמצאת בחוג בולאות בבית הספר. המערער הכחיש כל ניסיון לנשק את השכנה בשני המפגשים או כל מגע מיני אחר וציין כי פעם אחת בנוכחות סבתהּ של השכנה ומתוך יחסי שכנות ביקש שזו תישק ללחיו. עוד טען המערער כי הזמין את השכנה, ילדה בת תשע, לביתו "מתוך יחס אבהי ומתוך שכנות טובה חשבתי שאני עושה מעשה בסדר", והכחיש כי משך את השכנה אל ביתו בכוח. כמו כן טען המערער כי אמה של השכנה מעלילה עליו עלילת שווא בשל סכסוך שיש לה עם אשתו לשעבר. 12. בעדותו בבית המשפט טען המערער כי לא קיים כל קשר עם השכנה מלבד מקרים בהם נשלחה אליו על ידי אמה לבקש מצרכים חסרים. לטענתו, מתוך רצון לסייע לשכנה ולכונן יחסי שכנות טובים, הציע לשכנה בנוכחות סבתהּ בולים ולאחר מספר ימים הביא לה את הבולים כמובטח. כמו כן, המערער אישר תחילה כי השכנה נכנסה לביתו "פעם או פעמיים" לפני שנפרד מאשתו, אך בחקירתו הנגדית הכחיש שביקרה בביתו וציין כי העביר לה את הבולים באמצעות סבתהּ. לטענתו, מעולם לא נתן לה "קלסר" לאיסוף בולים, אלא "דף" לאיסוף בולים, וגם זאת לא בתוך ביתו. 13. בעניינה של הנכדה, מסר המערער שלוש הודעות במסגרת חקירתו במשטרה. טרם גביית הודעתו הראשונה, הוזהר המערער כי הוא נחקר בשל מעשה של "בעילת קטינה ללא הסכמה מתחת לגיל 14" בלא התייחסות כלשהי לנכדה. לשאלת החוקרת השיב המערער כי יש לו תשעה נכדים, וביניהם הנכדה ונכדה נוספת "בת כמעט 8". בהמשך הודעתו ציין המערער כי הוא מבין שהחקירה מתייחסת לנכדה, שכן "אמרתם לי שאני חשוד על ילדה בת 8 או 8.5". משציינה החוקרת בתגובה כי נאמר לו רק כי מדובר היה בקטינה מתחת לגיל 14 השיב המערער "טוב, יכול להיות אני קישרתי". בהמשך הודעתו הכחיש המערער כל מגע בעל אופי מיני בנכדה וטען כי חיבק ונישק אותה כשם שכל סב מנשק את נכדתו. עוד אישר המערער כי חווה "חלום רטוב" במהלכו שפך זרע וכי בשנה שקדמה לחקירתו ניסה לקיים יחסי מין פעמיים עם אישה כלשהי. 14. בעדותו בבית המשפט הוסיף המערער וטען כי אף שהוא פעיל ועצמאי, הוא סובל מבעיות בריאותיות המקשות עליו להתנועע, להתכופף ולשכב על בטנו ועוד סובל הוא מאין אונות מזה שנים רבות. בשל כך, לטענתו, כלל לא יכול היה לשכב מעל הנכדה, ובודאי שלא לבצע את המיוחס לו על ידה. בהקשר זה צירף המערער מסמכים רפואיים המעידים על בעיותיו, וביניהם דו"ח מעבדת שינה, בו צויין שלא נצפה אירוע של זקפה בשנתו, אך הובהר כי בשל מיעוט בשנת חלום לא ניתן לקבוע את תפקוד הזקפה. לצד האמור, אישר המערער כי הנכדה ואמה התגוררו בביתו במשך למעלה משנה וכי גם לאחר שעזבו ולאחר שחרור בנו מהכלא בפעם הראשונה היו נכדיו לנים בביתו בסופי שבוע, כאשר הנכד ישן עימו במיטה והנכדה ישנה בסלון. לשיטת המערער, מקור תלונות הנכדה נגדו בעלילת שווא אותה יזמה אמהּ במטרה למנוע מנכדיו לפגוש את אביהם, אשר באותה עת ריצה תקופת מאסר בפועל נוספת, עם תום תקופת מאסרו. הכרעת הדין 15. בעניינה של השכנה, הבהיר בית המשפט המחוזי כי הרשעת המערער במעשה מגונה כלפי השכנה על סמך עדותה של השכנה לפניו, איננה זקוקה אלא להנמקה, חרף היותה עדות יחידה, כאשר לפי הלכתו של בית משפט זה, די באמון מלא ומפורש בגרסת נפגעת העבירה כדי למלא חובה זו. בקשר לטענות המערער לסתירות בין עדות השכנה לבין הודעותיה במשטרה, הדגיש בית המשפט כי הלכה היא שאין לזקוף לחובתם של קורבנות עבירות מין, ובמיוחד קטינים, סתירות או אי דיוקים בגרסאותיהם, שכן הם אינם מסוגלים לזכור את שחוו במדוייק ולפרטי פרטים. 16. בית המשפט המחוזי קבע כי ההתרשמות מעדותה של השכנה לפניו ומהודעתה המוקלטת לפני חוקרת הילדים, אינה מותירה ספק כי אכן חוותה את המעשים המתוארים על ידה. בתוך כך עמד בית המשפט על כך שהשכנה מסרה את גרסתה בחקירתה חרף התנגדות אמה לחשיפת הפרשה ומצא כי השכנה מסרה בעדותה גרסה מצומצמת ולא מופרזת ביחס למעשי המערער. באשר לאירוע הנגיעה, הדגיש בית המשפט כי השכנה זכרה פרטים מדוייקים אודות האירוע, וביניהם: צורת הספה; דרך ישיבתה עליה; האופן בו התקרב אליה המערער ובמיוחד עצם המגע באיבר מינו שאף זכה לביטוי מסוים בהודעתה לפני חוקרת הילדים, אם כי ביטוי דל המתאים לגילה באותה העת. 17. ואולם, באשר לאירוע האחר בו ניסה המערער לנשק את השכנה, קבע בית המשפט כי עדותה חסרה ואיננה מאפשרת קביעת ממצאים על בסיסה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בסתירות שנפלו בעדות השכנה כדי לפגוע בגרעין גרסתה, אותה מצא בית המשפט מהימנה. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי עדות אמה של השכנה, לפיה זו המשיכה לדבר עם המערער לאחר האירועים, אינה פוגמת במהימנות עדותה של השכנה. 18. לצד זאת, קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער אינה מהימנה וכך גם טענתו בדבר המניע של אם השכנה להפלילו. בית המשפט נימק קביעתו זו, בין היתר, בשינוי שחל בגרסתו של המערער, באופן שהכחיש לפתע בחקירתו הנגדית כי השכנה ביקרה בביתו. בתוך כך הדגיש בית המשפט כי המערער קשר עצמו לאירועים ואישר בחקירתו במשטרה כי השכנה הגיעה לביתו בשתי הזדמנויות, אחת מהן לאחר ששיחקה עם קרובי משפחתה כפי שנטען על ידה. עוד מצא בית המשפט כי המערער קשר עצמו לאירועים בכך שהודה כי ניסה לגרום לשכנה לנשקו, הגם שלטענתו היה זה בנוכחות סבתהּ של השכנה. 19. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של מעשה מגונה בגין המעשים מושא האישום השלישי, אף ששלל שימוש בכוח מצידו לצורך הכנסת השכנה לביתו, ומנגד זיכה את המערער מחמת הספק מעבירות של ניסיון למעשה מגונה הנוגעות לניסיונותיו הנטענים לנשק את השכנה אשר יוחסו לו במסגרת האישומים השלישי והרביעי. 20. בעניינה של הנכדה, עמד בית המשפט על התרשמותה של חוקרת הילדים כי הודעתה לפניה מהימנה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ועל העובדה כי מהתיעוד החזותי והקולי של חקירת הנכדה ניכר כי מסרה גרסה מפורטת ונטולת הגזמה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי הנכדה לא ייחסה למערער תכונות רעות ותפסה את מעשיו כמעשים אשר נועדו להקל על כאב הבטן שחווה. עוד עמד בית המשפט על כך שהנכדה מסרה תיאור זהה לאירועים שחוותה, הן בחקירתה והן בשיחתה עם יועצת בבית הספר, וכי לא נמצאה ראיה כלשהי ל"זיהום" הודעתה. את הקושי במיקום האירועים על פני ציר הזמן, הסביר בית המשפט בגילה הצעיר של הנכדה, במיוחד נוכח קביעת חוקרת הילדים כי מדובר בתופעה שכיחה ומקובלת בגילאים אלו. מנגד, דחה בית המשפט את טענות המערער באשר למצבו הרפואי, בקובעו כי המערער העצים והגזים בתיאור מגבלותיו הפיזיות, הן לנוכח העובדה שהעיד בעצמו כי הוא עצמאי והן בשל העובדה שטענותיו הרפואיות התבססו על תיעוד רפואי חסר ולא עדכני. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערער לאי אונות נעדרת רלבנטיות ממשית, שכן לא מיוחסת לו פעולת חדירה ולא הוכח כי אי האונות מונעת מהמערער לשפוך זרע. להיפך, המערער עצמו הודה כי חלם חלום "רטוב" בסמוך לפני חקירתו. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערער בדבר עלילה מצד אמה של הנכדה, שכן מחומר הראיות לפניו עלה כי האם כלל לא ביקשה להתלונן נגדו, וכי בלאו הכי אבי הנכדה ממשיך לבקר את ילדיו גם כיום. 21. לאור האמור, קבע בית המשפט נוכח ממצאי המהימנות ביחס לגרסת הנכדה, כי נתקיימה הדרישה לסיוע ראייתי הקבועה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים). בית המשפט מצא שלושה טעמים אשר בכוחם, וודאי בעת שקילתם במצטבר, להוות את הסיוע הנדרש: ראשית, מצבה הנפשי של הנכדה לאחר שנחשפה הפרשה, כפי שהוכח בעדות האם שלא נסתרה; שנית, ראשית הודאתו של המערער, הן במסגרת שיחתו עם האם ממנה עלה כי ידע שהנכדה תטען נגדו, והן מהודעתו הראשונה במשטרה לפיה קשר את החקירה ישירות לנכדה על אף שלא נאמר לו שמדובר בה; שלישית, עדותה של השכנה המהווה עדות אודות "מעשים דומים", נוכח הדמיון הכללי בין המקרים ובין קורבנותיהם. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישומים הראשון והשני. גזר הדין 22. בית המשפט הדגיש את חומרתן של עבירות המין המבוצעות בתוך המשפחה ואת הצורך בענישה מרתיעה במסגרת המאבק בהן, תוך שעמד על חומרת מעשי המערער, אף שאלו אינם עומדים בראש סולם החומרה, במיוחד בעניינה של השכנה. לצד זאת ציין בית המשפט את הפגיעות מהן סובלת השכנה, אשר בתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה נמצא כי אלה אף הועצמו בעקבות אילוצה להעיד. ביחס לפגיעה בנכדה, ציין בית המשפט כי השימוש במנגנון פיצול והדחקה מצידה, עליו הצביע תסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה, מלמד שהיא סובלת מתופעות פוסט טראומטיות ולפיכך צפויה להזדקק לסיוע בתקופת התבגרותה. עוד ציין בית המשפט את הערכת המסוכנות הבינונית-נמוכה שנקבעה בעניינו של המערער ואת האפשרות שקיים בו דפוס פדופילי רגרסיבי. לאור האמור, באשר למעשים שביצע המערער בנכדתו קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה הנע בין חמש לבין תשע שנות מאסר בפועל, ובאשר למעשים שביצע בשכנה קבע בית המשפט מתחם ענישה הנע בין שישה לבין 14 חודשי מאסר בפועל. בשל גילו, מצבו הרפואי ועברו הנקי של המערער השית בית המשפט על המערער את העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעור 23. המערער – באמצעות באי כוחו, עו"ד ירון דוד ועו"ד בועז קניג – טוען באשר להרשעתו באישומים הראשון והשני, כי שגה בית המשפט המחוזי כשמצא בחומר הראיות סיוע לעדותה של הנכדה. ראשית, לטענת המערער, לא ניתן למצוא את הסיוע המהותי הנדרש בסעיף 11 לחוק הגנת ילדים בהצטברות מספר ראיות. שנית, טוען המערער כי אין בכוחה של אף אחת משלוש הראיות עליהן עמד בית המשפט בהקשר זה להוות כשלעצמה סיוע. בהקשר זה טוען המערער כי את השינוי במצבה הנפשי של הנכדה בעת חשיפת מעשי המערער, שנים לאחר שבוצעו, לא ניתן לייחס למעשיו; כי את הדברים המיוחסים למערער כראשית הודיה אפשר לפרש בדרכים שונות וכי קיים שוני בין מקריהן של הנכדה ושל השכנה ואין לראותם כ-"מעשים הדומים". עוד טוען המערער כי לא ניתן לראות בעדות השכנה ראיית סיוע, שכן בעדותה נמצאה חולשה, בגינה זוכה המערער מחלק מהאישומים. באשר להרשעתו באישום השלישי, טוען המערער כי בית המשפט שגה בכך שהסתמך על עדות השכנה נוכח הסתירות בינה לבין עדותה שנגבתה על ידי חוקרת הילדים בשנת 2006 באשר לאופי מעשי המערער. עוד בהקשר לשכנה נטען כי היה על בית המשפט לנמק ביתר פירוט מדוע בחר לבסס את הרשעתו על עדותה היחידה. עוד טוען המערער כי היעדרן של ראיות חפציות התומכות בטענות הנכדה והשכנה, מקים כשלעצמו ספק סביר המונע את הרשעתו. 24. באשר לגזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לחלוף הזמן ממועד ביצוע המעשים, לעברו הנקי, למצבו הבריאותי, למסוכנותו הנמוכה, לעברו כאיש שב"ס במשך תקופה קצרה ולעובדה כי משמעותה של השתת מאסר לריצוי בפועל בעניינו היא שיסיים את חייו בכלא. עוד טוען המערער כי מתחם הענישה אשר נקבע בעניינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה בנסיבות דומות. כמו כן טוען המערער כי לאור הפער הניכר בין עונשי המאסר אשר הושתו עליו, לא היה זה מן הראוי להורות כי ישא בהם במצטבר. תמצית תגובת המשיבה 25. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – טוענת כי אין כל מניעה כי הסיוע הנדרש לעדות הנכדה יגובש על ידי מקבץ ראיות. על כן, בשים לב להלכה, לפיה ככל שיריעת המחלוקת רחבה יותר ומהימנות העדות לה נדרש סיוע גבוהה יותר כך פוחת המשקל הנדרש של ראיית הסיוע, הרי שבנסיבות המקרה דנא – בשל סיווג מהימנות הנכדה כגבוהה ביותר – די היה בשלוש ראיות הסיוע המצטברות עליהן עמד בית המשפט. באשר להרשעת המערער במעשים שביצע בשכנה, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא פסח על חובת ההנמקה הנדרשת בשים לב להתבססותו על עדותה היחידה, והסביר מדוע נתן בה אמון מלא. בהקשר זה טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט כשקבע כי הודעת השכנה לפני חוקרת הילדים מהווה ראייה עצמאית שיכולה להוות חיזוק למהימנות עדותה. באשר להיעדרן של הראיות החפציות התומכות בתלונות הנכדה והשכנה, טוענת המשיבה כי בית המשפט דן בהיעדרה של הבובה אותה נתן המערער לשכנה ובאי מציאת כתמי זרע על תחתוניה של הנכדה ודחה את טענות המערער בהקשר זה לגופן. 26. באשר לגזר דינו של המערער; טוענת המשיבה כי מתחם הענישה אשר נקבע בעניינו ראוי וכי העונשים אשר הושתו על המערער הינם על הצד הנמוך ומבטאים התחשבות ראויה בנסיבותיו האישיות וביתר השיקולים לקולא עליהם עמד בית המשפט. עוד טוענת המשיבה כי בהתחשב בחומרת מעשי המערער ובכך שהוא הורשע בשתי פרשיות שונות ומנותקות זו מזו, בהתאם להלכה הנוהגת, על המערער לרצות את עונשי המאסר אשר הושתו עליו במצטבר. דיון והכרעה 27. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו, הן בכל הנוגע להכרעת הדין והן בכל הנוגע לגזר הדין, מהנימוקים המפורטים להלן. הערעור על הכרעת הדין הרשעת המערער במעשים שביצע בנכדה – האישומים הראשון והשני 28. כנגד הרשעתו במעשים המיוחסים לו כלפי נכדתו טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמצא סיוע לעדות הנכדה ובכך שלא הכיר בקיומו של ספק סביר בדבר התרחשות המעשים, משלא נמצאו כתמי שפיכת זרע על בגדי הנכדה. אין בידי לקבל טענות אלה. 29. ראיית הסיוע בעניינו של קטין שעדותו נאסרה על ידי חוקר נוער חייבת לעמוד במבחן התקיימותן של שלוש דרישות מצטברות: ראשית היא צריכה לבוא ממקור נפרד ועצמאי; שנית, היא צריכה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע העבירה המיוחסת לו; שלישית, היא חייבת להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים [ראו: ע"פ 1601/99 שהין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 448, 457 (1999) (להלן: עניין שהין)]. עם זאת, הלכה היא כי: "ראיית הסיוע אינה חייבת להיות ראיה אחת ויחידה העונה על שלוש דרישות אלו, אלא יכולה היא להיות מורכבת ממקבץ של ראיות העונות יחד על דרישות אלו" [ראו: בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 403, 409 (1997); ראו גם: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 282-281 (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009) (להלן: קדמי)]. על כן, בית משפט זה מצא לא אחת את הסיוע הדרוש לעדות קטין אשר נגבתה על ידי חוקר ילדים בכוחם הראייתי המצטבר של מספר גורמים [ראו: ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 759 (1997) (להלן: עניין שוורץ); ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק הדין (14.4.2011). באשר לשימוש ב"מצבור ראיות" במקרים אחרים בהם נדרש סיוע ראייתי ראו: ע"פ 616/82 רוטנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 365, 372 (1983); ע"פ 5546/06 מזערו נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק הדין (4.1.2007); ע"פ 2456/06 בוכמן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק הדין (20.9.2007)]. 30. דרישת הסיוע לעדותו של קטין כאמור נועדה למתן את הפגיעה בזכותו של נאשם אשר הרשעתו נסמכה על עדות שלא עמדה לחקירה נגדית ונגבתה על ידי חוקר נוער מפיו של קטין ממנו לא התרשם בית המשפט באופן בלתי אמצעי. על כן נקבע בפסיקה כי אין די בסיוע "טכני", אלא נדרש סיוע מהותי [ראו: ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 696 (1999) (להלן: עניין פלוני 1); עניין שהין, בעמ' 454-453]. ואולם, על פי ההלכה הפסוקה, המשקל הנדרש לראיית הסיוע עומד ביחס הפוך למשקלה של הראיה העיקרית [ראו: ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993) (להלן: עניין פלוני 2), ובמידה והאחרונה זוכה להערכת מהימנות גבוהה, תידרש ראיית סיוע שמשקלה נמוך יותר [ראו: עניין שוורץ, בעמ' 759]. עוד נקבע בפסיקה, כי ככל שיריעת המחלוקת רחבה יותר, כך תצטמצם דרישת הסיוע, ובמקום בו הכחשת הנאשם גורפת, דרישת הסיוע מוגבלת יותר, ואפשר אף להסתמך על ראיית סיוע שאיננה נוגעת לתחום הצר של התרחשות מעשה העבירה עצמו [ראו: עניין פלוני 2, בעמ' 302; השוו: קדמי, בעמ' 267-266]. 31. מן הכלל אל הפרט: בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר על יסוד התרשמות חוקרת הילדים והתרשמותו מעדותה המוקלטת של הנכדה, כי מהימנות הנכדה הינה ברמה הגבוהה היותר. לאור זאת הבהיר בית המשפט כי נוכח קרבתם המשפחתית והיכרותם של הנכדה ושל המערער והכחשתו הכללית והטוטאלית את ביצוע המעשים, הרי שהסיוע הנדרש לעדות הנכדה מצומצם יותר ונוגע לעצם ביצוע המעשים. סיוע זה מצא בית המשפט במקבץ של שלוש ראיות מצטברות: מצבה הנפשי של הנכדה בעת חשיפת המעשים לפני אמה; ראשית הודאתו של המערער; ועדות השכנה בדבר מעשים דומים. לאור העקרונות שהותוו בהלכה הפסוקה כאמור, אינני רואה הצדקה להתערב בקביעות אלה, הנשענות על בחינת הראיות אחת לאחת באופן קפדני וביחס לכל פרט מפרטי כתב האישום. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים [ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. 32. לכלל האמור נקבעו בחלוף השנים שלושה חריגים עיקריים [השוו: ע"פ 4007/09 יוספוב נ' מדינת ישראל, פסקה 40 לפסק הדין (4.10.2010); ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 לחוות דעתי (31.7.2008)]: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על ראיות בכתב [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, סעיף 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך (19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית נפלו טעויות מהותיות או כאשר הוצגו לפניה עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 125-124 (2004)]. ואולם, המקרה דנן איננו נופל לגדרם של אותם מקרים. 33. גם לגופם של דברים סבורני כי בית המשפט המחוזי עיגן בפסק דין מנומק כדבעי את מסקנתו כי מארג הראיות שהוצגו לפניו מבסס את אשמת המערער במעשים המיוחסים לו כלפי הנכדה מעבר לכל ספק סביר. 34. באשר למצבה הנפשי של הנכדה בעת חשיפת מעשי המערער, ניכרו מעדויות האם והגורמים בבית ספרהּ, הקושי וחוסר הנעימות אותם חוותה הנכדה בעת חשיפת המעשים, המתיישבים אף עם תחושת ההקלה שחשה לאחר ששיתפה את היועצת בסוד הדברים. ויודגש, הנכדה פנתה לאמה בחלוף שלושה שבועות, לכל היותר, מעת התרחשות סדרת המעשים השנייה בשנת 2009, ומאותה עת, כפי שציין בית המשפט, חלה בנכדה תמורה נפשית שלילית וזו סבלה מסיוטים, חשה חוסר ביטחון ואף נזקקה לטיפול פסיכולוגי במרכז תמיכה לילדים נפגעי התעללות. דברים אלו מעידים ללא ספק על המצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה הנכדה מעת שהתוודתה לפני אמה [השוו: ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (5.2.2004) (להלן: עניין פלוני 3)]. כידוע, מצבו הנפשי של קורבן עבירה יכול להוות ממצא אובייקטיבי חיצוני לעדות הטעונה סיוע, אף אם לא בא לידי ביטוי בסמוך לאירוע הפלילי, ככל שקיים הסבר סביר לשיהוי בביטוי החיצוני של הזעזוע הנפשי [ראו: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 362-361 (1996)]. בענייננו, ניתן להסביר את הופעת סימני הדחק הנפשי רק בסמוך לחשיפת העבירות – תופעה שכיחה כשלעצמה [ראו: שם, בעמ' 361; ע"פ 3043/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין (31.12.1990) (להלן: עניין פלוני 4)] – בגילה הצעיר של הנכדה ובזמן שנדרש לה להפנמת האירועים, כמו גם בקושי הכרוך בעיסוק החוזר באירועים בעת חשיפתם לפני אמה והיועצת. 35. עוד מצא בית המשפט סיוע לעדות הנכדה בראשית ההודאה אשר עלתה מדברי המערער בשתי הזדמנויות. ראשית, בתשובתו הספונטאנית של המערער לאמה של הנכדה בשיחתם לאחר שזו התוודעה למעשיו, לפיה "ידע" כי הפסקת ביקורי המשפחה בביתו נבעה מדברים שסיפרה הנכדה לאמה; שנית, בהנחתו העצמאית של המערער, אותה ביטא במהלך חקירתו במשטרה – אך לא ידע להסבירה לחוקריו – לפיה חקירתו במשטרה נוגעת לחשד ספציפי ביחס לנכדה, אף שהדבר לא נאמר לו ולמערער נכדה נוספת בגילאים הרלבנטיים לאישום שהוצג לפניו. נוכח הכלל לפיו יכולה ראשית הודיה מצידו של נאשם לשמש כראיית סיוע, אף כשזו מבוססת על התבטאות בודדת שאינה מעוגנת בהקשר ספציפי כבמקרהו של המערער [השוו: עניין פלוני 4, פסקה 6 לפסק הדין; כמו כן ראו: קדמי, בעמ' 293-291 והאסמכתאות המפורטות שם], אין כל קושי בקביעה כי במקרה דנן, התבטאויות המערער מעידות על תחושת אשם אשר יכולה לשמש סיוע לעדות הנכדה. 36. באשר למעשים הדומים שביצע המערער; אני סבור שניתן לעמוד על נקודות דמיון בהתנהגות המערער כלפי השתיים, הנכדה והשכנה, על אף שהמעשים שביצע בנכדה חמורים שבעתיים. בשני המקרים ביצע המערער את מעשיו בקטינות בגילאים דומים, בתוך ביתו, תוך שימוש במניפולציות וללא עדי ראיה. הלכה פסוקה היא, כפי שהטיב בית המשפט המחוזי לציין, כי בכוחה של עדותו של קטין בדבר מעשים מיניים דומים שביצע בו הנאשם לשמש ראייה מסייעת לעדות קטין אחר הטעונה סיוע [ראו: ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק הדין (13.5.2009); עניין פלוני 1, בעמ' 698-697; קדמי, בעמ' 296-294]. לאור פסיקתו של בית משפט זה, לפיה די בקווי דמיון כלליים בין אותם "מעשים דומים" [השוו: עניין פלוני 3, פסקה 12 לפסק הדין; עניין פלוני 2, בעמ' 305-304], ונוכח נקודות הדמיון בין מעשי המערער כלפי הנכדה וכלפי השכנה כאמור, משהרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בביצוע מעשה מגונה בשכנה בנסיבות המתוארות לעיל, הרי שגם עדות השכנה יכולה לשמש סיוע לעדות הנכדה. 37. סבורני כי אין ממש בטענות המערער, לפיהן משלא נמצאו כתמי שפיכת זרע על בגדי הנכדה ונוכח הבעיות הרפואיות ואי האונות מהן הוא סובל, הרי שקם ספק סביר באשר להתרחשות המעשים המיוחסים לו. מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה, אשר דן בטענות הללו ודחה אותן במפורש בקובעו כי שאלת אונותו של המערער איננה רלבנטית לענייננו שכן הוא לא הואשם במעשה חדירה, וכי דברי המערער עצמו מלמדים על עצמאותו ועל יכולתו לשפוך זרע. זאת כאשר, על פי קביעת בית המשפט המחוזי, הראיות אותן הביא המערער לפניו בסוגיות אלה לא הוכיחו אחרת. 38. לאור כל האמור לעיל, מקובלות עלי מסקנתו והנמקתו של בית המשפט המחוזי לעניין התגבשותו של הסיוע הראייתי הנדרש לעדותה של הנכדה. לטעמי, בדין הורשע המערער במעשים המיוחסים לו באישומים הראשון והשני. הרשעת המערער במעשים שביצע בשכנה – האישום השלישי 39. כנגד הרשעתו במעשים המיוחסים לו כלפי השכנה טוען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בשתיים. ראשית, בכך שנתן אמונו בעדות השכנה, וזאת אף ללא נימוק מדוע הסתמך על עדותה היחידה לצורך הרשעתו באישום השלישי; שנית, בכך שלא הכיר בקיומו של ספק סביר באשר להתרחשות המעשים, משלא נמצאה בובת החרסינה אותה הזכירה השכנה לפני חוקרת הילדים. 40. נוכח כלל אי ההתערבות עליו עמדתי לעיל, אינני סבור כי יש מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט המחוזי ביחס לעדות השכנה, שכן המערער לא הצביע על כל פגם מהותי שנפל בעדותה. יש לזכור כי הקושי שהוא מנת חלקם של קטינים נפגעי עבירות מין לפתוח את סגור ליבם ולספר את שחוו, הביא לקביעת מבחן גמיש יותר באשר להסבר שניתן לקבלו כסביר וכמתקבל על הדעת לגבי סתירות בעדותם [ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (17.3.2008)]. אכן, כפי שטוען המערער, השכנה לא הפליגה בפרטים בעדותה ולא זכרה את תוכן עדותה לפני חוקרת הילדים, לרבות את מצבה של דלת ביתו של המערער במהלך האירוע. כמו כן הסתייגה השכנה במפורש מדבריה לחוקרת הילדים שש שנים קודם לכן, לפיהם המערער הכניסהּ לביתו בכוח ורק בעדותה בבית המשפט התייחסה לראשונה לבולים אותם נתן לה המערער. עם זאת, אין באמור כדי לפגום במהימנותה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אם נפלו סתירות בעדות השכנה באשר למצבה של דלת ביתו של המערער, הרי שאלה עומדות בשולי הדברים ואינן משליכות כלל על גרעין האמת המוצק המצוי בלב עדותה [השוו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221-220 (2002) (להלן: עניין נור)]. סתירות אלה אף הוסברו בגילה הצעיר של השכנה בקרות המעשים ובחוסר הבנתה את מצב הדברים לאשורו. מטעם זה גם העובדה כי הבובה שנתן המערער לשכנה לא נמצאה אינה מכרסמת במסקנתו של בית המשפט, ובפרט שהשכנה נתנה לכך הסבר סביר עוד בעדותה לפני חוקרת הילדים, לפיו בשלב כלשהו זרקה את הבובה. 41. השאלה, כאמור, איננה אם קיימים אי דיוקים בעדות השכנה, אלא אם עדותה אמינה כמכלול ואם תמונת האירועים המצטיירת בעדותה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר [ראו: עניין נור, בעמ' 233; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317, 323 (1993). הרשעת המערער באישום השלישי התבססה על עדות השכנה בבית המשפט ועל צפייה בעדותה המוקלטת לפני חוקרת הילדים אשר שימשה חיזוק לעדותה, בהיותה ראייה עצמאית ונפרדת [ראו: ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 286-285 (1972); קדמי, בעמ' 260-258; ראו גם: שי ניצן "עדות קטין בעבירות מין – בחינה מחדש" משפטים יח 297, 324-321 (1988)]. בתוך כך עמד בית המשפט על סימני האמת הבולטים בגרסת השכנה. ביניהם: קשייה של השכנה לתאר את שאירע לה; אופן תיאורה את המעשים שבוצעו בה על ידי המערער, אשר היה מאופק ומסויג מחד, אך עקבי באשר למגע באיבר מינו ובאשר למגע המערער בגופה מנגד וכן זיכרונה המפורט בנוגע לפרטים שונים הנוגעים לביתו של המערער, להתנהגותו ולדברים שאמר לה בעת האירוע. מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המערער כלא אמינה, בין היתר לנוכח סתירות שמצא בה והתכחשותו בעדותו לפרטים שמסר בהודעתו במשטרה. 42. על יסוד כל אלו התרשם בית המשפט כי עדות השכנה אותנטית ומהימנה וכי זו אכן חוותה את המעשים אשר תוארו על ידה. די היה בתשתית ראייתית זו לצורך הרשעת המערער באישום השלישי, שהרי בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 נקבע כי בית המשפט רשאי לבסס הרשעתו של נאשם בהליכים פליליים בהם התברר חשד לביצוע עבירות מין, כבענייננו, על עדות יחידה של נפגעת עבירת מין, ובלבד שנימק את החלטתו [ראו: ע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק הדין (7.5.2009); קדמי, בעמ' 226-219]. עוד קבע בית משפט זה כי די במתן אמון מלא ומפורש בגרסת הקרבן על מנת למלא אחר חובת הנמקה זו [ראו: ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50 (1988)]. לפיכך, ולאור המפורט לעיל, נהיר כי באשר לאישום השלישי מילא בית המשפט המחוזי אחר חובת ההנמקה בעת שביסס את הרשעת המערער על עדות השכנה, לה רחש אמון מלא, על יסוד ניתוח מעמיק, ואף מצא לה חיזוק בעדותה המוקדמת של השכנה לפני חוקרת הילדים. העולה מן המקובץ הוא, כי דין טענותיו של המערער באשר להכרעת הדין להידחות. אין עילה להתערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובאמון שנתן בגרסאותיהן של הנכדה ושל השכנה כמו גם בחוסר האמון ביחס לגרסתו של המערער. אשר על כן אם תישמע דעתי ידחה הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 43 טענותיו של המערער כנגד גזר דינו הן שתיים: ראשית, כי בית המשפט המחוזי טעה בעת שקבע כי העונשים אשר הוטלו עליו ירוצו במצטבר; שנית, כי מתחם הענישה אותו קבע בית המשפט בעניינו חורג מן המקובל וכי בעת שגזר עליו את עונשו לא העניק בית המשפט משקל מספיק לשיקולים לקולא המפורטים בערעורו. אבהיר כבר עתה כי דעתי היא שדין טענותיו של המערער להידחות, כפי שאפרט להלן. עונשים מצטברים 44. נקודת המוצא לסוגיה של ריצוי עונשים במצטבר מצויה בסעיף 45(א) לחוק, אשר אמנם בוטל במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, ס"ח 102, אך עמד בתוקפו בעת הגשת כתב האישום נגד המערער. על פי פרשנותו של בית משפט זה להוראת סעיף 45(א) לחוק, ברירת המחדל היא כי במקום בו נגזרו על נאשם מספר עונשי מאסר בעבירות שונות ישא הוא בהם בחופף אחד לשני, אלא אם קבע אחרת בית המשפט שגזר את דינו. הכלל הוא איפוא ריצוי בחופף והחריג הינו ריצוי עונשים במצטבר [עוד באשר להטלת עונשים מצטברים בגין מעשים שונים ראו: רות קנאי "הנחיות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית-המשפט העליון" משפטים כד 97, 128-125 (1994)]. פרשנות זו נומקה במידת החסד שיש לנקוט עם הנאשם בכדי להותיר בליבו פתח של תקווה, כחלק מההכרה בערכו האנושי של כל אדם באשר הוא אדם, כמו גם בשאיפה לשיקומו של הנאשם ולהשתלבותו מחדש בחברה. מנגד, החריג המאפשר את הושתת העונשים במצטבר מבוסס על האינטרס החברתי במיצוי דינו של מי שהורשע במספר עבירות חמורות שנעברו בנסיבות קשות, ועל מקומם של שיקולי הגמול, המניעה וההרתעה במקרים שעניינם בעבירות חמורות הפוגעות בערכים היקרים לחברה [ראו: ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 571-569 (2003)]. 45. בית משפט זה הבהיר כי שיקול דעתו של בית המשפט לסטות מברירת המחדל הקבועה בסעיף 45(א) לחוק רחב ביותר וקבע מספר שיקולים המטים את הכף לטובת החלטה על נשיאת העונשים במצטבר. בין היתר, נקבע כי כאשר מדובר בעבירות עצמאיות ומובחנות יש בכך לתמוך בריצוי מצטבר של העונש. עוד נפסק כי הסלידה מעבירות מין המותירות צלקות שלא יימחו והאינטרס העצמאי של כל אחד מן הקורבנות לשלמות גופו ונפשו עשויים להצדיק ענישה מצטברת בגין הרשעה במספר עבירות מין נפרדות ושונות [ראו: ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, 944-941 (2005); ע"פ 6867/06 עזאם נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק הדין (12.10.2008)]. המערער ביצע מספר עבירות מין בשתי מתלוננות, שתיהן קטינות אשר נתנו בו אמון. בנסיבות אלה, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לתת ביטוי לחומרת מעשי המערער בהשתת עונשים מצטברים. האם העונש המצטבר שהושת על המערער הולם? 46. משהבעתי דעתי כי צדק בית המשפט כשגזר על המערער עונשים נפרדים ומצטברים בגין מעשיו, אדרש לשאלת חומרתו של העונש שנגזר עליו בנסיבות העניין. 47. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב במידת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים של חריגה קיצונית מרף הענישה המקובל במקרים דומים [ראו: 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (29.1.2009); ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (27.8.2013)], אשר המקרה דנן איננו נופל לגדרם. 48. לא מצאתי ממש בטענות המערער כי במסגרת גזר הדין לא נשקלו כנדרש נסיבות ביצוע העבירות ונסיבותיו האישיות, לרבות מצבו הבריאותי וגילו. משביצע המערער את מעשיו הנלוזים בגיל מתקדם ובעת שכבר סבל מן הבעיות הרפואיות הנטענות, אין מקום ליתן משקל לקולא לנסיבות אלה. בהקשר זה אין להקיש לענייננו מפסיקת בית משפט זה בע"פ 7453/09 פלוני נ' מדינת ישראל (16.3.2011), אליו הפנה בא כוח המערער בדיון לפנינו. שם נדון עניינו של אדם אשר ימיו ספורים, שכן מצבו הרפואי התדרדר עד כי רותק לכיסא גלגלים והיה תלוי בהצלחתם של הליכי השתלת ריאות לצורך הארכת תוחלת חייו. אין חולק כי מצבו של המערער, אשר העיד על עצמו כי הינו פעיל ועצמאי, ותיאורי מגבלותיו ובעיותיו הרפואיות נמצאו מוגזמים ומועצמים על ידי בית המשפט המחוזי, שונה. 49. בית משפט זה עמד זה מכבר על חומרתן הרבה של עבירות מין, ובמיוחד אלה המבוצעות כלפי קטינים בתוך התא המשפחתי פנימה, אשר על החברה ובתי המשפט הפועלים בה, להוקיען [ראו: ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, עמוד 14 לפסק הדין (15.9.2005)]. למרבה הצער נאלץ בית המשפט להדגיש שוב ושוב כי יש לנקוט יד קשה עם עברייני מין [ראו למשל: ע"פ 5084/12 שקורי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק הדין (15.9.2013); ע"פ 2879/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק הדין (17.10.2013)] וכי בעבירות מסוג זה תינתן הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה ונסיבותיו האישיות של העבריין יזכו למשקל מופחת [ראו: ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (27.5.2009)]. 50. לאור האמור, ובהתחשב בכך שהמערער אינו לוקח אחריות על המעשים שביצע ואינו מביע כל חרטה, מקובלות עלי הן התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנסיבות לקולא אליהן התייחס המערער, והן האיזון שערך בינן לבין הנסיבות אשר נשקלו לחומרה בעניינו של המערער, כמפורט בגזר דינו המנומק. בית המשפט עמד על חומרת נסיבות העבירות שביצע המערער והשלכותיהן הקשות על קורבנותיו, על שיקול ההרתעה ושיקול הגמול, ועוד כיוצא באלה שיקולים אשר מצאו כולם ביטוי בתוצאה אליה הגיע. גם עיון בפסיקת בית משפט זה במקרים דומים מלמד כי העונש אשר הושת על המערער אינו חורג, וודאי שלא באופן קיצוני, ממדיניות הענישה הנוהגת [השוו למשל: ע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.2.2013) ]. לפיכך, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונש שהושת על המערער ויש להותיר על כנו את עונש המאסר בפועל שהושת עליו על ידי הערכאה הדיונית. סוף דבר 51. כאמור לעיל, לטעמי יש לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, וכך אמליץ לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, א' בטבת תשע"ד (4.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13053850_W12.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il