פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5382/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5382/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 07.04.2011 ועל גזר הדין מיום 17.07.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 1049/08 שניתנו על-ידי כבוד השופטים ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט תאריך הישיבה: י"ח באדר התשע"ב (12.03.2012) בשם המערער: עו"ד אבי חימי; עו"ד משה וייס; עו"ד עמר ארדיטי; עו"ד סיון כהן בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' דותן, ד' גנות, ש' שוחט) בתפ"ח 1049/08 במסגרתו הורשע המערער בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), מעשה סדום לפי סעיף 347 (ב) וסעיף 345 (א)(5) לחוק העונשין ומעשה מגונה לפי סעיף 348 (א) בנסיבות סעיף 345 (א)(5) לחוק העונשין. המערער נדון ל – 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר-על-תנאי ופיצויים למתלוננת בסך של 100,000 ₪. הערעור מכוון נגד ההרשעה ולחלופין נגד חומרת גזר הדין. כתב האישום 2. המערער שימש נהג הסעות לילדים מוגבלים בשכלם. במסגרת זו ובמשך כשלוש שנים שתחילתם בשנת 2005 הסיע המערער את המתלוננת, ברכבו מסוג אוטובוס זעיר פולקסווגן, מבית הספר המיוחד שבו למדה בפתח תקווה לביתה שברמת גן. המתלוננת, ילידת 1989, מוגבלת בשכלה. ביום 11.5.08 סמוך לשעה 14:30 הסיע המערער את המתלוננת ותלמיד נוסף לביתם שברמת גן. בעת שהמתלוננת ישבה בכסא הקדמי ברכב, משך המערער את ראשה לעבר איבר מינו, נגע בידו בגופה, באיבר מינה, מישש את שדיה מעל לבגדיה, ומשך את ידה לאיבר מינו כדי שתיגע בו, הכל תוך כדי נסיעה. בהזדמנויות אחרות, במועדים שונים, בעת שהמערער הסיע את המתלוננת לביתה, השאיר אותה ברכב אחרונה, עצר את הרכב ליד בית כנסת בסמוך לביתה, הגיף את הוילונות ברכב, הפשיט את המתלוננת ממכנסיה, הרים את חולצתה וחזייתה, מצץ את פטמותיה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ובמספר מקרים החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת עד שהגיע לסיפוק מיני. המתלוננת ניסתה להתנגד למעשיו ולהדפו, לא אחת אף בכתה והתחננה שיעזוב אותה כי הוא מכאיב לה. אולם המערער המשיך בשלו ואיים עליה שלא תספר על האירועים הללו לאמה. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי ניתח את העדויות שנשמעו לפניו. נקבע שעדות המתלוננת היא עדות אמת המאופיינת בעקביות בכל הנוגע למעשים המיניים שביצע בה המערער. גרסת המתלוננת נתמכה בעדותו של קטין הלומד איתה באותו בית ספר. הוא נסע עימה בהסעות והיה עד לאירועים שהתרחשו ביום 11.5.08 והמפורטים בכתב האישום. נקבע שעדותו עדות אמת. חיזוק נוסף לעדות המתלוננת נמצא בעדויותיהן של היועצת גב' עדי עמיהוד, המטפלת גב' שירי עסיס ואימה של המתלוננת, שתיארו את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר ביצוע המעשים. בנוסף, בית משפט קמא מצא חיזוק משמעותי בעדותו של יוסי לוי שהיה המלווה בהסעה בתקופה הרלוונטית והעיד שהמערער ביקש ממנו לעיתים לרדת מההסעה וכך נותר המערער לבדו עם המתלוננת. 4. ד"ר גורלי, מומחית להפרעות פסיכיאטריות של ילדים הסובלים מפיגור שכלי, כתבה חוות דעת בעניינה של המתלוננת וניתן לה משקל בבחינת עדותה של המתלוננת. כך למשל נתקבלו קביעותיה לפיהן המתלוננת, לאור מצבה הרפואי, איננה יכולה להעריך פרקי זמן ולכן לא ידעה להעריך את משך התקופה שבמהלכה הותקפה מינית על-ידי הנאשם. בהקשר זה יצויין כי כתב האישום כלל ביצוע מעשים מיניים במשך תקופה ממושכת ובכללן עבירות מין שבוצעו במתלוננת לפני גיל 16. אולם לנוכח הקושי של המתלוננת להעריך זמנים חזרה בה המשיבה במסגרת הסיכומים מהאישומים שקדמו לגיל 16 ובגינם זוכה המערער. המשיבה גם חזרה בה מעבירת האיומים, והמערער זוכה גם מביצוע עבירה זו. כמו כן קבעה ד"ר גורלי בחוות דעתה, ולכך נתן בית המשפט המחוזי משקל, שהמתלוננת אינה מסוגלת להמציא סיפור שקרי ולהתמיד בחזרה על פרטיו. ד"ר גורלי והפסיכולוגית גב' ורדי העידו על מצבה הפוסט טראומתי של המתלוננת בעקבות האירועים נשוא כתב האישום ובכך נמצא סיוע לעדותה של המתלוננת. 5. בית המשפט המחוזי בחן את עדותה של המתלוננת על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לעדותו של עד הלוקה בשכלו. על-פי מבחן ההתרשמות מן העד נקבע שהמתלוננת העידה ברהיטות, בעקביות, והקפידה לדייק בפרטים שמסרה. היא תיארה את המעשים באותנטיות וללא כל ניסיון להגזים ולהכפיש לחינם את שמו של המערער. בית המשפט המחוזי התרשם מאמינותה ומכנותה של המתלוננת. באשר למבחן הגיונה הפנימי של העדות, נקבע כי העדות מפורטת, הגיונית ועקבית. באשר למבחן הערכת העדויות באמצעות קיומן של ראיות חיצוניות נקבע שהמתלוננת חזרה על פרטי האירועים בדיוק כפי שנמסרו ליועצת, למטפלת, לחוקר המיוחד, ובהתאם לתרשומת שעשתה ביומנה. גרסת המתלוננת באשר למקומות בהם תקף אותה המערער מתיישבת גיאוגרפית עם מסלול הנסיעה. עדותה כי תקף אותה לאחר שהמלווה ירד מהרכב מתיישבת עם עדות המלווה. באשר לסתירות אשר עליהן הצביעה הסנגוריה קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם קיימים אי דיוקים מסויימים אין בהם כדי להפריך את גרסת המתלוננת או לפגוע באמינותה. אין מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין. 6. המערער הכחיש בגרסתו את ביצוע המעשים המיוחסים לו ואף הציג את המתלוננת כנערה מופקרת. המערער אישר בעדותו את דברי המתלוננת לפיהם נהג להוריד את המלווה לפני שהוריד אותה. גרסת המערער נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי בהרחבה, נקבע שהסתירות בגרסאותיו פועלות לחובתו ומלמדות שגרסתו שקרית. המערער הורשע, כאמור, בעבירות אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה. טענות המערער 7. המערער מיקד את טיעוניו באמינות שיש לייחס לעדות המתלוננת. לטענתו, עדות זו רוויית סתירות מהותיות ויסודיות. לטענת המערער טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין ערך ראייתי לעדותה של ד"ר לואיס, היא המומחית הפסיכיאטרית מטעם ההגנה. מנגד לא היה מקום לטענת המערער להעניק משקל לעדות המומחית מטעם התביעה – ד"ר גורלי. נטען כי קיים ספק בדבר עצמאות חוות הדעת של ד"ר גורלי. שכן בחוות הדעת ניכר כי הועתקו בה קטעים נרחבים מחוות דעת אחרת בתיק אחר שניתנה על-ידי ד"ר גוטהלף. מדובר בהעתקה של קטעים ספציפיים לגבי אבחונה ואמינותה של המתלוננת, כאשר חוות הדעת בתיק האחר עסקה בתסמונת ויליאמס ואילו המתלוננת סובלת מפיגור קל. בנוסף, ד"ר גורלי לא התייחסה להודאתה של המתלוננת כי שיקרה על אודות מעשי האלימות שייחסה למערער. נתון זה צריך להשפיע על המסקנה שלפיה למתלוננת אין נטייה לשקר. לטענתו, המומחית לא ביצעה בדיקה יסודית ולא אבחנה נכון את המתלוננת. כך למשל ציינה המומחית בחוות הדעת שלא היה כל דיווח על כך שהמתלוננת משקרת או ממציאה, כאשר בפועל לפני המומחית הייתה מונחת הערכה פסיכולוגית שנעשתה למתלוננת בשנת 2002, עת דיווחה על אירועים מיניים קודמים. בהקשר זה מפנה המערער למסמך שבו צויין כי דווח לבית הספר שלמתלוננת ישנה נטייה להמציא דברים. 8. המערער תוקף את מסקנת בית המשפט לפיה המתלוננת תמימה מדי ולא מתוחכמת על מנת לרקום עלילת שקר מסועפת. לטענתו, מסקנה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהמתלוננת הצליחה בעבר לרקום עלילה על אודות מעשי אלימות. לטענת המערער יש ליתן משקל לעובדה שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום עסקה המתלוננת באופן שוטף בעניינים מיניים. לטענתו, אופי התנהגותה של המתלוננת המצטייר כדפוס של התנהגות מינית מוחצנת יכול להעיד כי בדתה את סיפורה בכל הנוגע למערער. 9. המתלוננת העידה כי לא נפגעה מינית בעבר, בעוד שהעובדות, לשיטת ההגנה, מלמדות אחרת. ההגנה פירטה בהרחבה שלושה ארועים שונים, אשר יפורטו בהמשך, שבהם טענה המתלוננת כי פגעו בה מינית. התלונות מתייחסות לשני קטינים ולנהג הסעות קודם. לשיטת ההגנה קיימים מוטיבים דומים בין העניין שלפנינו לבין התלונות הקודמות: נגיעה באברי מינה, הורדת תחתונים מצִדו של הגבר, סירובה לגעת באיבר מינו, משיכה שלה בכוח, איומים לבל תספר, והכאתה, כאשר חלק מן העניינים התרחשו במהלך נסיעה בהסעה לבית הספר. לטענת ההגנה, תלונות אלו שבשני מקרים נמצאו ללא בסיס ראייתי מעידות על דפוס התנהגות של המתלוננת כמתלוננת אשר בודה דברים מליבה. 10. לטענת המערער טעה בית המשפט בייחסו את התסמונת הפוסט טראומטית לאירועים נשוא כתב האישום. גם ד"ר גורלי אישרה שהתסמינים יכולים להופיע אפילו יותר מעשר שנים לאחר הטראומה. התסמינים של בעיות שינה, פחדים, סיוטים, הרטבות בלילה, עצבים, טריקת דלתות והתרגזויות היו קיימים עוד עובר לאירועים נשוא כתב האישום. 11. לטענת המערער אין ליתן אמון בגרסת המתלוננת בשל סתירות רבות ומהותיות אשר מלמדות כי מדובר בעדה שאינה אמינה. המתלוננת חזרה בה כשבוע אחד בלבד טרם מתן עדותה בבית המשפט מסיפורי האלימות הקשים שלטענתה ביצע בה המערער. היא גם חזרה בה מהטענות בדבר איומים. לטענת המערער יש באמור כדי להראות כי למתלוננת יכולת ממשית לבדות סיפור שקרי ויש בכך כדי להטיל ספק של ממש באמינות שניתן לייחס לה. בנוסף נטען כי טעה בית המשפט בקובעו כי עדות המתלוננת הייתה עקבית. כך למשל העידה כי המעשים בוצעו בה מידי יום ואף בית משפט קמא קבע כי התדירות האמורה איננה הגיונית. בנוסף, טענת המתלוננת שבאופן קבוע נותרה אחרונה בהסעה נסתרה, העדויות מלמדות שלעיתים לא ירדה אחרונה. היא אף סתרה את עצמה בנוגע לסדר ירידת ילדים נוספים מההסעה. לטענת המערער מדובר במספר מועט של ילדים וחוסר העקביות בנושא זה הוא תמוה. 12. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשת המערער להגשת ראיה חדשה לאחר הכרעת הדין וטרם מתן גזר הדין. מדובר בעדות של גב' עירוני שהעידה לגבי סדר הזמנים שבהם ירד בנה מההסעה. עדות זו ביחד עם עדויות נוספות מלמדת כי לא ניתן היה לקבוע שהמערער עצר למשך 20-30 דקות, שבמהלכן ביצע את המיוחס לו. כמו כן נטען על-פי עדות זו, כי אִמה של המתלוננת איימה על העדה וקיים חשש לשיבוש הליכי המשפט על-ידה. 13. המערער הצביע על סתירות בין גרסת המתלוננת לבין ראיות חיצוניות. כך למשל הממצאים שנתגלו בבדיקה שערך ד"ר זייצב אינם עולים בקנה אחד עם גרסתה. המתלוננת העידה שהמערער החדיר מידי יום את איבר מינו לפי הטבעת שלה. אך בבדיקה שערך ד"ר זייצב כ– 4 ימים לאחר האירוע האחרון נקבע כי אין סימנים לחבורה טרייה או ישנה בפי הטבעת. חדירה עמוקה וכוחנית מידי יום ביומו מחייבת כי ייוותרו סימנים שכלל אינם בנמצא. 14. לטענת המערער שגה בית המשפט בקובעו כי במשך שנים סבלה המתלוננת מסימנים אדומים על שדיה כתוצאה ממעשיו של המערער. סימנים אלו לא נראו על-ידי ד"ר זייצב בבדיקה. סימנים אלו הועלו על הכתב על-ידי השוטרת טולדו. השוטרת הבחינה בסימן אדום קטן על החזה של המתלוננת והסיקה ממנו דבר שאינו בתחום מומחיותה, כי מדובר בנשיכה. המתלוננת לא טענה שהמערער נשך אותה, אלא מצץ את חזהּ. בנוסף, טענת המתלוננת על כך שהמערער החדיר אצבעות לאיבר מינה פעמים רבות תוך שהסב לה כאבים רבים, אינה מתיישבת עם חוות דעתו של ד"ר זייצב לפיה אין סימנים לחבלות באיבר המין וכי נקב קרום הבתולין אינו מאפשר מעבר אצבע ללא הותרת סימני חבלה. 15. באשר לעדותו של הקטין, נטען כי הלה ישב במושב האחורי ברכב ההסעות שבו נסעה המתלוננת. הוא לא ראה באופן ישיר את המתרחש, אלא רק באמצעות המראה הימנית של הרכב. המערער מצביע על סתירות בעדותו של הקטין לעומת עדות המתלוננת. הוא אמר כי ראה שהמתלוננת "מוצצת" למערער, בעוד שהמתלוננת אמרה שלא עשתה כן. בנוסף, הוא כלל לא ראה את כל המגע שתיארה המתלוננת. לגרסת ההגנה, הקטין כלל לא יכל לראות ממקום מושבו את ראשה של המתלוננת. בית משפט קמא עשה שחזור ברכב, אולם המדגים היה בגובה 1.90 מטר בעוד שהמתלוננת נמוכה הרבה יותר. לפיכך, לא יכלה המתלוננת להגיע עם ראשה למושבו של הנהג. לשיטת ההגנה, הקטין כלל לא יכל לראות את האירועים המתוארים בכתב האישום. בעדותו נתגלו סתירות פנימיות. הוא השיב שראה את הנגיעות ופעם אחרת השיב שכלל לא ראה נגיעות בין המערער למתלוננת. פעם מסר שהמתלוננת שכבה על המערער, פעם על ברכיו ופעם על איבר מינו. הקטין מסר כי ראה את המתרחש דרך המראה הימנית, אך בבית המשפט הוסיף שגם עמד ברכב והביט על ההתרחשות באופן ישיר ולא רק מבעד למראה. יתרה מזו, המתלוננת שוחחה עִמו יום לאחר האירוע ו'זיהמה' את עדותו. לא ברור מה ראה הקטין בעיניו ומה השלים בעדותו כתוצאה מהשיחה האמורה. 16. המערער הצביע על מחדלים חקירתיים אשר פגעו לטענתו ביכולתו להתגונן. המשיבה לא פעלה להשגת יומנים שניהלה המתלוננת במסגרתם סיכמה את פגישותיה עם הפסיכולוגית, חרף בקשת המערער. בנוסף, לא נבדקו תאי זרע ברכבו של המערער. לבסוף, לא בוצע שחזור באשר למהלך נסיעתו של המערער, הגם שיש חשיבות רבה לזמנים שבהם יורדים הילדים מהסעה. 17. בנוגע לגזר הדין נטען כי טעה בית המשפט בנותנו משקל להחלטת המערער לנהל הוכחות. זוהי זכות בסיסית, גם אם הדבר כרוך בהעדת אנשים הלוקים בשכלם. בנוסף, מדובר בארועי אונס בודדים ולא רבים. כמו כן יש ליתן משקל לכך שהמערער זוכה מאיומים ושלא הפעיל כוח או אלימות. המערער לא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. האירועים התרחשו במשך לא יותר מ-6 חודשים ולא במשך 3 שנים כפי שנטען בתחילה. המערער אב לשלושה ילדים ומשפחתו נקלעה למצוקה כלכלית לאחר ששהה ב'מעצר בית' במשך כשנתיים. המערער הצביע על פסיקה שבה נגזרו 4-6 שנות מאסר בארועים דומים, וגם מכאן טען שיש להקל בעונשו. תשובת המשיבה 18. לטענת המשיבה פסק דינו של בית המשפט המחוזי הריהו יסודי וממצה ונותן מענה הולם לטענות המערער. מדובר בממצאים עובדתיים המבוססים על התרשמות ישירה מהעדים ואין כל מקום להתערבות במה שנפסק. פסק הדין מבוסס על התרשמות מאמינותה של המתלוננת ועל חיזוקים משמעותיים ביותר לגירסתה: עד ראייה (הקטין) שהיה עד לחוליית ההתרחשות האחרונה; הסערה הנפשית שבה הייתה שרויה המתלוננת בעת ולאחר חשיפת האירועים, ואשר עליה העידו מספר עדים; סימני מצוקה שנתגלו אצל המתלוננת בזמן אמת; אינדיקציות לפוסט טראומה שבה לקתה המתלוננת עם היוודע דבר המעשים; לאלה יש להוסיף את גרסתו השקרית של המערער אשר בחר להכחיש את כל המיוחס לו. 19. עדות המתלוננת נמצאה עקבית. המתלוננת חזרה במדוייק על תיאור המעשים המיניים בכל הצמתים שבהם נדרשה לתאר את המעשים הללו. נקבע על בסיס התרשמות וחוות דעת מומחה כי אין ביכולה של המתלוננת לטוות עלילת שקר מסועפת ולדבוק בה. ניתן משקל לעדותה של ד"ר גורלי, פסיכיאטרית המלווה את המתלוננת לאורך שנים, עוד בטרם האירועים נשוא כתב האישום. עדותה נמצאה על-ידי בית המשפט כמשכנעת. מנגד, עדותה של ד"ר לואיס, המומחית מטעם ההגנה, נדחתה מכיוון שזו לא בדקה את המתלוננת ולוּ פעם אחת. העדות נמצא מגמתית וחסרת ערך ראייתי. בית המשפט בחן את חוות דעתה של ד"ר גורלי ולא מצא כי יש בכוחם של הפגמים שעליהם הצביע המערער כדי להחליש את המשקל הראייתי שניתן לחוות הדעת של ד"ר גורלי על-ידי בית המשפט. נגזר מכך שיש לדחות את טענת ההגנה כי היה מקום להעדיף את המומחית מטעמו של המערער. 20. ביתר פירוט נטען כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שהמתלוננת נעדרת יכולת להמציא סיפור וזאת להבדיל ממסוגלות לשקר באופן קונקרטי, כפי שמסוגל כל ילד לעשות. היא מעולם לא אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית או בעלת נטייה לשקר. המתלוננת חזרה על גרסתה לפני המורה המטפלת מירי עסיס, היועצת עדי עמיהוד, אמה והפסיכיאטרית ד"ר גורלי, ביום חשיפת הפרשה. המתלוננת התמידה בגרסתה גם בחקירות השונות שנעשו לה במשטרה וגם בעדותה בבית המשפט. היא חזרה על הדברים אינספור פעמים שבהם נדרשה לכך, כשברקע, יכולותיה הקוגניטיביות הדלות. בעדותה לא ביקשה המתלוננת להגזים, ולא להגדיל את חלקו של המערער. בית המשפט המחוזי התייחס לאי דיוקים בעדותה וייחס זאת לריבוי המעשים והתערבבותם אֵלו באֵלו למסכת אחת שקשה להפרידה. 21. מהימנותה של המתלוננת אוששה בראיות חיצוניות. אימה אישרה את עדותה כי נהגה להתקשר אליה במהלך הנסיעה ושמעה ממנה שיש פקקים בדרך, כפי שהורה לה המערער לומר. המלווה יוסי אישר כי לעיתים אמר לו המערער מיוזמתו לרדת מההסעה באופן שיתאפשר לו להישאר לבדו עם המתלוננת. סדר הורדת הילדים בהתאמה למסגרת הזמנים המתוארים בעדותה של המתלוננת, מחזק אף הוא את עדותה. 22. באשר לטענה כי המתלוננת ייחסה בתחילה למערער גם מעשי אלימות וחזרה בה בהמשך, נטען כי בשלב מסוים העלתה המתלוננת על כתב במסגרת "כתיבה תרפויטית" טענות בדבר האלימות שהפעיל נגדה המערער בעת ביצוע המעשים (ת/7). אולם טענות אלו לא הועלו בכל אותן פעמים שבהם היא נדרשה לספר את סיפורה. בית המשפט אף קיבל את הסברה של ד"ר גורלי שייתכן והתיאור נבע מפחדה מתגובת אימה או מניסיון לפצות על רגשות אשם שהרגישה בהקשר של העניין המיני. 23. באשר לעדותו של הקטין הדגישה המשיבה כי הוא הקפיד להבחין בעדותו בין מה שראו עיניו לבין הפרשנות שנתן למעשים. בית המשפט מצא את עדותו מהימנה ואין כל מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט. 24. המשיבה פירטה את מצבה של המתלוננת בעת שנחשפו האירועים. המתלוננת הייתה נסערת עת תארה את המעשים לפני צוות בית הספר. היא סירבה להיכנס לשיעורים, שוטטה חסרת מנוח מחוץ לכיתות, צעקה וטרקה דלתות, גילתה חוסר תיאבון ועוד. האינדיקציות להתנהגותה במועד החשיפה להבדיל ממועד ההתרחשות, עליו שמה ההגנה את יהבה, מלמדים על סיוע לעדותה. בית המשפט המחוזי גם קבע כי מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לחשיפה הוא בגדר סיוע השקול בערכו לחבלה פיסית המתגלה לאחר אירוע מיני טראומטי. 25. בנוסף נמצא סיוע בהתנהגותה של המתלוננת בזמן התרחשות האירועים. כך למשל העידה אִמה כי כשהגיעה לביתה אמרה המתלוננת שהיא רטובה והלכה להחליף בגדים. כמו כן התנהגה המתלוננת בתוקפנות שלא אפיינה אותה קודם לכן. בית המשפט קיבל בהקשר זה את תיאור האם כראיית סיוע. 26. עוד טענה המשיבה כאמור שתסמיני פוסט טראומה שנתגלו אצל המתלוננת הריהם ראיית סיוע עצמאית בעלת משקל רב. הפסיכולוגית שלי ורדי העידה שהמתלוננת סבלה ממחשבות פולשניות, סיוטי לילה, הרטבה ביום ובלילה, בריחה לשינה מרובה במהלך שעות היום. הסיוטים נגעו למערער בלבד ואין ספק שהוא המקור לתסמיני הפוסט טראומה שחוותה המתלוננת. חלק מהסימפטומים נצפו לראשונה בתקופה שלאחר המעשים וחלקם הוחרפו ביחס לעבר. המתלוננת אף ישנה עם אימה באותה מיטה כשהיא תופסת בשערותיה ולא מרפה, התנהגות שלא התרחשה בעבר. בית המשפט קיבל את האבחנות הפסיכולוגיות ויש ליתן לכך משקל. גם ד"ר גורלי זיהתה תסמיני פוסט טראומה במועד הרלוונטי לאישומים. 27. המשיבה התייחסה לטענות ההגנה בדבר תלונות קודמות של המתלוננת. באשר לתלונה הראשונה, נסגר התיק מחוסר ראיות, אך המטפלת שטיפלה במתלוננת באותה תקופה התרשמה שהיא אכן חוותה טראומה מינית. התלונה השנייה כלפי קטין אחר נתגלתה כמהימנה, הגם שעבירת האינוס הושמטה מהאישום. באשר למקרה שמתייחס לנהג הסעות קודם, המתלוננת ואימה הגיעו למשטרה להגיש תלונה, אלא שהמשטרה הפחידה את המתלוננת והיא יצאה משם. אשמה זו לא בוררה כל צורכה ולא נקבעו ממצאים לגביה. 28. באשר לחוות דעתו של ד"ר זייצב שלא מצא סימנים לחבלה באיבר מינה או בפי הטבעת של המתלוננת, טוענת המשיבה כי האירוע האחרון שהתרחש ביום 11.5.08 לא היה מעשה סדום. המעשים לא בוצעו באלימות, מִשכם היה קצר, ולכן אין נפקות לכך שלא נתגלו סימני חבלה. מנגד נתגלו סימנים על חזהּ של המתלוננת. הפסיקה קבעה שאין בהעדרם של סימני חבלה כדי לשלול את התלונה במיוחד כאשר ישנן ראיות התומכות בכך. 29. ביחס לראיה החדשה שעליה מצביע המערער, בית המשפט המחוזי דחה ביסודיות את הטענה בהחלטתו מיום 17.7.11. נקבע שהראיה הובאה לאחר הכרעת הדין כצעד טקטי ולא על יסוד מניע ממשי. בכל מצב, לוח הזמנים שעליו מצביעה העדה בתצהירה ביחס לזמנים שבהם הורדו הילדים מההסעה משתנה ממסמך למסמך ולא ניתן לבסס עליו ממצא של ממש. מכל מקום, וזה העיקר, המערער עצמו העיד שנהג להוריד את המתלוננת בין השעות 15:20 – 15:30. העדות האמורה לפיה בנה של העדה הורד ראשון מן ההסעה בין השעות 15:05 - 15:20 אינה מתיישבת עם עדות המערער. באשר לניסיון להטיל דופי באִמה של המתלוננת, הודגש כי בית המשפט התרשם מאמינותה ומיושרה. 30. באשר למחדלי החקירה נטען כי בית המשפט המחוזי קבע ובצדק שהפגמים הנטענים אינם יורדים לשורשו של עניין והם לא קיפחו את הגנתו של המערער. חלק מהמחדלים אף תוקנו, כגון שחזור שעשה בית המשפט עצמו ברכב ההסעה. באשר לטענה כי יומניה של המתלוננת לא הועברו להגנה נטען כי החומרים הרלוונטיים הועברו, למעט חומרים הפוגעים בצנעת הפרט של המתלוננת (על-פי החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 31.8.08, עמודים 8 – 11). 31. לאור האמור סבורה המשיבה כי בדין הורשע המערער, כי הרשעתו מבוססת היטב, ואף העונש שנגזר הוא ראוי בנסיבות העניין. דיון 32. הלכה ידועה ומושרשת היא שבית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנות העדים שעשתה הערכאה המבררת, מכיוון שזו שמעה את העדויות, התרשמה מן העדים באופן בלתי אמצעי ובחנה את דבריהם. הרציונל לכך ברור ונובע מיתרונה של ההתרשמות הישירה של הערכאה המבררת, על פני ערכאת הערעור: "'שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו' (ראו: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) (להלן: קרמניצר); וראו גם: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007)… יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שלפניה ו'לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיעה על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית' (ראו: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 33, (18.11.2009); וראו גם: ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (23.6.2010)… לבית המשפט הרואה ושומע את העדים יתרון על פני התרשמותו העקיפה של בית-המשפט לערעורים שרק קורא את העדויות (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000)…" (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל פסקה 122 (10.1.11)). 33. במצב דברים שבו העדויות עוסקות בנושא טראומתי ואינטימי כאחד, מתעורר לעיתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה (ע"פ 9012/08 פלוני נ' מדינת ישראל (23.1.12)). חרף זאת, בעניין דנן הכרעת הדין הצביעה על עדות עקבית ושיטתית של המתלוננת. בנוסף, בעבירות מין הקושי בהכרעה נובע לעיתים קרובות מהעובדה שמדובר בעבירה המבוצעת בחדרי חדרים ובנוכחות המבצע והקרבן בלבד. בעניין דנן, חלק מהמעשים המתוארים בכתב האישום נעשו בנוכחות נער נוסף שעדותו נמצאה מהימנה. נתון זה, יחד עם חיזוקים נוספים, מעמיד לפני המערער משוכה גבוהה המקשה להגיע למסקנה כי מדובר במצב דברים המצדיק התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. מהימנות המתלוננת 34. ההגנה ניסתה לערער את המהימנות של המתלוננת. אולם יש ליתן משקל של ממש להתרשמותה הישירה של הערכאה המבררת. בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות את עדותה של המתלוננת על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לעדותו של עד הלוקה בשכלו (ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו (3) 769 (1999)). חברתי השופטת ע' ארבל עמדה על הכללים המחייבים בכגון דא בעניין פלוני: "נקודת המוצא בדיון בעדותו של לוקה בשכלו או בנפשו היא העיקרון שהכול כשרים להעיד, המעוגן בסעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד מתבטאת בהערכת משקלה של העדות ולא בקבילותה. מבחני המשקל שיש ליתן לעדותם של עדים הלוקים בנפשם נקבעו בפסיקה, והם יפים גם להערכת המשקל של עדות הלוקים בשכלם... במסגרת המבחן הראשון, אם כן, נבדקת התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העד; במסגרת המבחן השני נבחן הגיונה הפנימי של העדות; ובמסגרת המבחן השלישי מוערכת העדות באמצעות קיומן של ראיות חיצוניות. פסיקת בית משפט זה עמדה על כך כי קיים הבדל הכרחי בין הערכת מהימנות עדותו של אדם בריא להערכת עדותו של הלוקה בנפשו או בכושרו השכלי, בפרט בכל האמור לשני המבחנים הראשונים שהוצגו בעניין ברדה. נקבע, כי באשר למבחן הראשון - מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית - על בית-המשפט להתחשב בליקוי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד הלוקה בשכלו עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי, ועל ניסיונו למקד את הדברים ואף לדייק בהם. באשר למבחן השני - מבחנה הפנימי של העדות - יש לזכור כי הכלים המקובלים להערכת הגיונה הפנימי של עדות, כגון מידת הדייקנות והסתירות הפנימיות שבעדות, אינם תמיד ישימים במקרים של עד הלוקה בנפשו או בשכלו" (ע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.09)). 35. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים על נסיבות העניין באופן שאינו מגלה טעות משפטית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. על-פי מבחן ההתרשמות מן העד נקבע שהמתלוננת העידה ברהיטות ובעקביות. הסתירות אשר עליהן מצביע המערער אינן מהותיות ואין בכוחן להתגבר על קביעות המהימנות של בית המשפט המבוססות על התרשמות ועל חומר הראיות. המתלוננת תיארה את המעשים באופן מלא, באותנטיות וללא כל ניסיון להגזים ולהכפיש את שמו של המערער (עמודים 227 – 239 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי התרשם מאמינותה, כדבריו: "התרשמתי מכנותה של המתלוננת ומאמינותה, עדותה נמסרה באופן חופשי וברצף וניתן היה להתרשם, כי המתלוננת מתאמצת לדלות מזכרונה את פרטי האירועים... המתלוננת הקפידה לדייק בפרטים שמסרה... סימן נוסף לאמינותה הוא נכונותה להעיד ולפרט בעדות פרטים מביכים ואישיים אשר עלולים להציגה באור שלילי או לפגוע באמינותה" (עמודים 31-32 להכרעת הדין, עמוד 11 להכרעת הדין וראו קביעות דומות ביחס לעדותה בפני החוקר המיוחד – עמוד 8 להכרעת הדין). 36. באשר למבחן הגיונה הפנימי של העדות, הודגש בין היתר כי העדות מפורטת, הגיונית ועקבית (ראו פירוט בעמוד 32 להכרעת הדין). באשר למבחן הערכת העדויות באמצעות קיומן של ראיות חיצוניות נקבע שהמתלוננת חזרה על פרטי האירועים בדיוק כפי שנמסרו לעמי עמיהוד, למירי עסיס, לחוקר המיוחד ובהתאם לתרשומת שעשתה ביומנה. נפסק כי גרסת המערערת באשר למקומות בהן תקף אותה המערער מתיישבת גיאוגרפית עם מסלול נסיעת המערער. לראיות החיצוניות המרכזיות אדרש בהמשך (וראו פירוט נוסף בהרחבה בעמודים 32 – 33 להכרעת הדין). בית המשפט יישם את הכללים המחייבים תוך בחינה פרטנית של העדויות. 37. ההגנה ניסתה להטיל ספק בקביעה כי המתלוננת חזרה בעקביות על האירועים המיוחסים למערער. נטען כי ביומן שכתבה היא ייחסה למערער מעשי אלימות שלא התרחשו. טענה זו אין בידי לקבל. הדברים הועלו על הכתב על-ידי המתלוננת במסגרת הטיפולים (ת/7). היא לא חזרה על הדברים באף אחת מגרסאותיה המפורטות במשטרה, בבית המשפט ולפני הגורמים השונים שלפניהם תיארה את המעשים. מדובר בכתיבה במסגרת תרפיה כחלק מהליך טיפולי שבו נתנה דרור לרגשותיה. בל נשכח כי המעשים שביצע בה המערער, שלוו בכאב, הם אלימים. התיאור שמייחס אלימות פיסית אינו שולל את המהימנות שיש ליתן לגרסתה. ד"ר גורלי עמדה על האפשרויות הפסיכולוגיות השונות שיכולות ליתן לכך הסבר (עמוד 24 להכרעת הדין) וב"כ המדינה הוסיפה משלה (עמוד 10 לתגובת המשיבה). גם אם ניתן להצביע על סיבות אחרות, אין בכך כדי להטיל ספק במהימנות הגרסה המפורטת שניתנה על-ידי המתלוננת. תלונות קודמות של המתלוננת 38. טענה מרכזית של ההגנה, שהיא כבדת משקל, מתייחסת לקביעת בית המשפט המחוזי ביחס לעובדה שהמתלוננת אינה יכולה להמציא סיפור שקרי ולהעליל על המערער. ההגנה מפנה למקרים קודמים שבהם טענה המתלוננת כי פגעו בה מינית. ההגנה התייחסה לארוע קודם שבו אחותה של המתלוננת התקשרה לנהג ההסעות הקודם, קללה אותו, צעקה עליו ואיימה שתשלח אליו אנשים משום שביצע מעשים מגונים במתלוננת. לאחר מכן התקשרה אִמה של המתלוננת אל הנהג והתנצלה. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה במסגרת בחינת עדותו של עד ההגנה, מר יבגני לנצקו, נהג ההסעות הקודם. בית המשפט ציין שלנצקו לא מסר בהודעתו במשטרה כי עזב את תפקידו כנהג הסעות, לכאורה בעקבות שיחת הטלפון של אחות המתלוננת. בחקירה הנגדית הוא מסר שהוא אינו יודע מדוע הנתון האמור אינו מופיע בהודעתו במשטרה. מתברר כי לנצקו הגיש בזמנו הודעה במשטרה אך זנח אותה לאחר שהאם מסרה לו שהיא ערכה בירורים ואמרה לו "אני יעזוב את העניין כי זה לא" (עמוד 519 לפרוטוקול, עמוד 55 להכרעת הדין). מכאן הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הבאה: "עדות זו יש לזקוף לזכותה של אם המתלוננת. במה דברים אמורים? בהגינותה היא בדקה בזמנו את נכונות השמועה, וכאשר הגיעה למסקנה שאין בה כל ממש, ביקשה לזנוח את העניין. קרי: אין מדובר באמא שהינה מתלוננת סדרתית אשר ביחד עם ביתה – המתלוננת – בוררת לה קורבנות כדי להעליל עליהם עלילות סרק, אלא באמא הגונה ורצינית, אשר ידעה להודות באותו מקרה, כי אין בשמועה שהגיעה לאוזניה כל ממש". 39. לשיטתי אין להרחיק לכת ולקבוע שלא רק שהעדות אינה פועלת לטובת ההגנה, אלא היא אף פועלת לזכות התביעה. במשפט פלילי עסקינן. אם מתעורר ספק הוא פועל לטובת הנאשם, גם אם קיים הסבר הגיוני אחר לחובתו. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי שהמתלוננת העלילה בעבר עלילת שווא כלפי נהג ההסעות. סוגיה זו לא זכתה לליבון משפטי אשר מאפשר לקבוע ממצאים. האם העידה כי המשפחה חזרה בה מהאשמה כלפי הנהג והתנצלה לפניו. המתלוננת העידה שלא ידעה על ההתנצלות והיא עומדת על כך שהוא נגע בה בחזה והרביץ לה. לא מצאתי כי יש באמור כדי לערער את מהימנותה המתלוננת. בית המשפט המחוזי לא שלל את האפשרות שהמתלוננת יכולה לשקר, אך יחד עם זאת נקבע שאין היא מסוגלת, על-פי כישוריה הקוגניטיביים ואישיותה, להמציא ספור שלם, מפורט ושקרי ולהתמיד בו כפי שעשתה כאן. בל נשכח כי המתלוננת חזרה על הסיפור לפרטיו באופן עקבי מול הצוות החינוכי בבית הספר, הפסיכולוגית, הפסיכיאטרית, החוקרים, בעימות מול המערער, בבית המשפט ובחקירתה הנגדית. בית המשפט התרשם מאמינותה ומאותות האמת שנלמדו על-ידי ראיות מסייעות בעלות עוצמה ממשית. האירוע הקודם לא הגיע לכדי הגשת תלונה מסודרת במשטרה. המתלוננת לא נחקרה ארוכות בעניין, היא לא מסרה עדות שקרית בבית המשפט. מכאן שאין הנדון דומה לראיה. מסקנה זו נכונה גם כלפי תלונה נוספת שהוגשה בעבר נגד קטין (תלונה מספטמבר 2002 – ת/9). לגבי ארוע זה גרסתה של המתלוננת הולידה כתב אישום. הקטין הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מעשה מגונה (פ 1674/03). ההגנה הדגישה כי התלונה התייחסה גם לעבירת אינוס, אך לא מצאתי כי יש בכך כדי לתמוך בטענה שהמתלוננת בדתה בעבר עלילה כלפי הקטין. גרסתה שנפגעה מינית על-ידי הקטין נמצאה מהימנה. בית המשפט הרשיע את הקטין בחשיפת איבר מין, בדרישה לגעת באיבר המין, בהשכבת המתלוננת, בנגיעה בחזה ובאיבר המין שלה והכל במהלך ההסעה לבית הספר. בהקשר זה יודגש כי ההגנה טענה שמוטיבים אלו דומים למוטיבים שבעניין דנן. המוטיבים האמורים היוו את הבסיס להרשעה. 40. אולם בכך לא די. ההגנה התייחסה לאירוע נוסף שבו התלוננה המתלוננת כלפי קטין אחר על ביצוע עבירות מין והתיק נסגר מחוסר ראיות (תלונה מתאריך 6/02 – ת/8). באותו עניין העידה המתלוננת כי הקטין נהג להכניס אותה לשירותים, הוריד לה את הבגדים, נגע לה במקומות אסורים, גם ביקש שתיגע באיבר מינו, הרביץ לה ואיים עליה שאם תתלונן ירצח אותה. המתלוננת מסרה שהקטין הפסיק את נגיעותיו לאחר שהסייעת אתי אלמוג פתחה את דלת השירותים וראתה אותם ערומים. מנגד, הסייעת מסרה במשטרה כי לא ראתה את הילד פוגע במתלוננת ולא תפסה אותו מעולם בשירותי הבנות. המתלוננת מסרה על אודות אירוע נוסף שבו נגע בה הילד בכיתה בכל גופה עד שהסייעת אתי אלמוגי אמרה לו להפסיק ואילו אתי אלמוגי העידה כי לא היה אירוע שבו ראתה שילד נוגע בגופה של המתלוננת. 41. לא מצאתי בתגובת המדינה תשובה שבכוחה להתמודד עם הטענה האמורה. עם זאת, ניתן לומר כי קיים הבדל בין האירוע האמור לבין האירוע דנן. גרסה מפורטת ועקבית שאמיתותה נלמדת ממספר מקורות היא ייחודית לתיק שלפנינו. אין באמור כדי לשנות את קביעת בית המשפט בתיק זה, שנשענת על אנשי המקצוע והתרשמות, לפיה יכולתה של המתלוננת להתמיד בהצגת גרסה עובדתית שקרית היא בלתי אפשרית (עמוד 6 להכרעת הדין). אין תשתית עובדתית המלמדת שהמתלוננת התמידה במתן גרסה שקרית גם במסגרת התלונה האמורה. אולם עדיין אין ניתן להתעלם מהעובדה שיש באמור כדי לקבוע שבעבר התעורר ספק בנוגע למהימנות של המתלוננת. שאלה נפרדת היא מהי משקלה של טענה זו והאם יש בה כדי להפריך את גרסת המתלוננת בתיק שלפנינו. סבורני כי יש להעניק משקל של ממש לטענה זו ולנקוט משנה זהירות בבחינת גרסת המתלוננת. או כפי שבא כוח המערער, עו"ד חימי, טען בדיון - אין להתעלם מתמרור האזהרה הניצב בתיק שלפנינו. אמנם בכל תיק שבו בית המשפט בוחן את עדותו של לוקה בשכלו עליו לנקוט בזהירות (ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 769 (2004), פסקה 5) אך בענייננו, כאמור, יש לנקוט במשנה זהירות בבחינת עדותה של המתלוננת ולדרוש שהראיות המסייעות יהיו בעלות עוצמה כזו שבכוחן לבסס את המסקנה שגרסת המתלוננת אכן מוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמת המערער. ראיות כאלו, אכן נמצאו לאחר בחינה בתיק שלפנינו, כפי שיפורט להלן. ראיות חיצוניות 42. בענייננו, קיימת עדות מרשיעה ממקור נפרד ועצמאי בעלת עוצמה גבוהה בדמות עד ראייה - הקטין - לאירועים שהתרחשו ביום 11.15.08 בשעות הצהרים. הקטין העיד כי הבחין מבעד למראה הימנית של הרכב כי ראשה של המתלוננת היה מונח על ברכי המערער, וכמו כן הבחין בנגיעות ידיים בגופה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי התרשם מהעד. נקבע שהוא הקפיד על מתן גרסה מדוייקת וכי עשה כן בעקביות. הוא הבחין בין הדברים שראו עיניו לבין הדברים שהסיק כמסקנה ממה שקלט בחושיו (עמוד 13 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי האמין לעד, כדבריו: "הקפדתו לומר את האמת הרשימה אותי". או במילים אחרות נקבע "שהאמת היא נר לרגליו" (עמוד 15 להכרעת הדין). מסקנה זו היא בגדר ממצא עובדתי מבוסס שאין כל מקום להתערב בו. אני ער לכך שהשופט שוחט היה פחות נחרץ ביחס לעד זה והיה מוכן להניח שיש חוסר בהירות ביחס לשאלה האם המתלונן ראה נגיעות (עמוד 91 להכרעת הדין). אך גם השופט שוחט ציין על בסיס התרשמותו במהלך השחזור כי הקטין יכל לראות את המתלוננת רוכנת לעבר ברכיו של המערער ו"אין ספק שמדובר באירוע בעל גוון מיני" (עמוד 90 להכרעת הדין). מכאן ועד לקבלת גרסת ההגנה שהקטין כלל לא יכל לראות את אשר ראו עיניו, רחוקה הדרך. יתרה מזו, בית המשפט המחוזי לא הסתפק במהימנות שייחס לעד הקטין אלא אף קיים שחזור וישב ברכב במקומותיהם של המעורבים באירוע והתרשם כי אכן העד יכל לראות דרך המראה הימנית את המתרחש. בכך יש אף מענה מסויים לטענה נוספת של ההגנה לפיה היעדר שחזור בתיק זה מהווה מחדל בחקירה. ההגנה ניסתה להמעיט במשקלה של הראיה היות ואינה תומכת בעבירות של אינוס ומעשה סדום, אלא במעשה מגונה. אך הבחנה זו אינה בעלת נפקות משפטית. כידוע, ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת ודי בכך שהיא נוגעת לנקודה מהותית אחת השנויה במחלוקת (ע"פ 3043/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (לא פורסם, 11.5.1992)). בענייננו, כזכור הכחיש המערער מכל וכל את המיוחס לו וגרסתו עומדת בניגוד מוחלט לעדות של הקטין. כלל הוא שככל שיריעת ההגנה מתרחבת וההכחשה היא כללית יותר כך גם אופייה של ראיית הסיוע יכול להיות מוגבל בהיקפו. כאשר חזית המריבה גדלה ומתרבות נקודות המחלוקות די בסיוע לאחת מהן כדי לתמוך בגרסה הטעונה סיוע כולה (יעקב קדמי על הראיות, חלק ראשון, 267 (תש"ע-2009) והפסיקה שהובאה שם). אמנם מבחינה משפטית צרופה אין חובה של סיוע בעניין שלפנינו אולם בשל הזהירות הנדרשת בבחינת עדות המתלוננת נדמה כי האמור מבסס היטב את ההרשעה. 43. גרסת המתלוננת מקבלת אפוא סיוע משמעותי. הסיפור שהמתלוננת תיארה ואשר לפיו בשעות היום, במהלך ההסעה, בעת שהמערער החזיר אותה לביתה הוא פגע בה מינית מתגלה כאמת לאמיתה. הפרטים שמסרה נתגלו כמהימנים. גרסה מפורטת ועקבית שנמסרה על-ידה משתלבת היטב עם עדות הקטין. סיפור זה הוא חלק מרכזי מהפרשה השנויה במחלוקת בין הצדדים. 44. סיוע לממצא על אודות מהימנותה של המתלוננת נמצא גם במצבה הנפשי בעת חשיפת המעשים, ולאחריהם. זאת לאור הפסיקה שקבעה, לא אחת, שמצבה הנפשי של מתלוננת בעת חשיפת האירועים יכול לשמש כסיוע (ע"פ 2480/09 חיים פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.11)); ע"פ 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל פ"ד מ(2) 731 (1986); ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267 (2005)). ביטוי לכך נמצא בעדויותיהן של המטפלת מירי עסיס, היועצת עדי עמיהוד והאם. המתלוננת סירבה באותה עת להיכנס לשיעורים, צעקה, טרקה דלתות, הייתה נסערת, הזיעה, נרגשת, לחוצה, לא רגועה ונתונה בחרדה גדולה מאוד (ראו עמודים 10, 17, 18, 19 להכרעת הדין וכן בהרחבה בפסק דינו של השופט שוחט בעמודים 68 – 71 להכרעת הדין). נוסף על כך העידה מירי עסיס - מטפלת במוסיקה ואומנות אשר טיפלה במתלוננת במסגרת הבית ספרית - על מצבה הנפשי של המתלוננת עובר לחשיפת האירועים ולפיו במשך שלושה חודשים הייתה במצוקה רגשית קשה. לדבריה "היא הייתה טעונה. חומר נפץ שהולך טעון כל הזמן". המתלוננת ניסתה לספר למטפלת מירי עסיס, אך חזרה בה מכך עד שחשפה בפניה את המעשים (הדברים תועדו על-ידי העדה בזמן אמת – ת/1 ו – ת/2) ואת אשר על ליבה (ראו עמוד 68 בפסק דינו של השופט שוחט). בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא סיוע בעדות האם שהייתה מהימנה בעיניו לפיה המתלוננת נהגה באופן יוצא דופן וקשה אף בטרם נחשפה הפרשה ובעת התרחשות האירועים נשוא כתב האישום (עמוד 19 להכרעת הדין). יש באמור כדי להעניק נופך נוסף של מהימנות לעדות המתלוננת. 45. סיוע נוסף בעל עוצמה גבוהה הריהו בדמות סימפטומים של פוסט טראומה שנתגלו אצל המתלוננת ואשר ניתן לייחס אותם להתרחשות האירועים המפורטים בכתב האישום. ד"ר גורלי התייחסה בהרחבה בחוות דעתה ובעדותה בבית המשפט לסימפטומים הפוסט טראומטיים שהופיעו אצל המתלוננת. היא תיארה שהמתלוננת חושבת על האירועים כל הזמן ואינה מצליחה להפטר מהמחשבה כי אֵלו יכולים להתרחש שוב. המתלוננת הייתה בחרדה ברמה גבוהה מאד. החלו אצלה אז הפרעות בשינה וסיוטי לילה. היא פחדה לפגוש את המערער בכל מקום שאליו פנתה ללכת. מצבי הרוח שלה השתנו בקיצוניות. המתלוננת נתקפה בהתפרצויות זעם חריפות. המרכיבים היו בעוצמות חזקות מאד ולשם כך אף ניתן למתלוננת טפול תרופתי (ת/10, עמוד 22 להכרעת הדין). ד"ר גורלי התייחסה לאפשרות שהתסמינים התייחסו לאירועים קודמים ושללה אותה. כך למשל צויין שהופיעו אצל המתלוננת התנהגויות חדשות שלא היו קודם לכן, כגון בריחה ממקום שבו מצוי אדם הדומה למערער ואירועי התעלפויות (עמוד 23 להכרעת הדין). אף הפסיכולוגית, גב' ורדי, אשר טיפלה במתלוננת לאחר חשיפת הפרשה, העידה כי המתלוננת נמצאת במשבר פוסט טראומטי. היא קיבלה טיפול תרופתי, נתגלו אצלה תופעות של הרטבת יום שלא התרחשו בעבר. היא פחדה לישון לבדה וישנה עם האם, נצמדה אליה מבלי להרפות (ת/55, עמוד 26 להכרעת הדין). הפסיכולוגית ציינה כי התסמינים התרכזו במערער ושללה את האפשרות כי התסמינים קשורים לאירועים קודמים (עמוד 27 להכרעת הדין). עולה אפוא כי מסקנת בית המשפט המחוזי מבוססת היטב, בעוד שלטענות המערער שלפיהן התסמינים קשורים לאירועים קודמים לא נמצא בסיס מבחינה עובדתית. ההגנה הצביעה על תסמינים מסויימים שאירעו בעבר, אך אין בכך כדי לשכנע. זאת גם לנוכח העובדה שחוות הדעת מטעם ההגנה נתגלתה כחסרת ערך ראייתי, כפי שיובהר. 46. טענות המערער כי יש להעדיף את חוות דעת של המומחית מטעמו, ד"ר לואיס, נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי באופן ברור ומשכנע. נקבע שבניגוד לד"ר גורלי אשר ליוותה את המתלוננת במשך שנים והתרשמה ממנה באופן ישיר, הרי שד"ר לואיס לא פגשה את המתלוננת ולו פעם אחת וגם לא ערכה לה מבדקים כלשהם. כמו כן נקבע כי עדותה הייתה מגמתית וחסרת כל ערך (עמוד 50 להכרעת הדין). ניסיונותיה של המומחית הזאת להציג את המתלוננת כמי שנוטה לשקר או להוכיח כי תסמיני הפוסט טראומה קשורים לאירועים קודמים נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובדבריו בהכרעת הדין ניתן מענה לטענות ההגנה שלפנינו. נקבע כי עדותה של המומחית הזאת התאפיינה בתיאוריות כלליות, כאשר הקשר למתלוננת לא הוכח, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה רפואית (עמוד 55 להכרעת הדין). מסקנה זו מבוססת היטב בחומר הראיות (פירוט בעמודים 51 – 54 להכרעת הדין) ואינה מגלה כל טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. לא מצאתי כי יש ממש בטענה שמכיוון שחלקים מסויימים מחוות הדעת מטעם התביעה הועתקו מחוות דעת אחרת יש בכך כדי להטיל ספק בעצמאות חוות הדעת. ד"ר גורלי טיפלה במתלוננת עוד משנת 2004 ונפגשה עִמה פעמים רבות, במהלכן בדקה את המתלוננת, העריכה את מצבה וביצעה מעקב תרופתי. היא טיפלה במתלוננת גם במהלך התרחשות האירועים נשוא האישום וגם לאחריהם (עמוד 20 להכרעת הדין). עדותה נותחה בהרחבה על-ידי בית המשפט המחוזי (עמודים 20-26 להכרעת הדין). לא מצאתי כי ניתן להטיל ספק במומחיות ובממצאים שנקבעו על-ידי המומחית ואשר אומצו על-ידי בית המשפט המחוזי. 47. לא זו אף זו. בית המשפט המחוזי התבסס על ראיות חיצוניות נוספות שמתייחסות לחלקים הפריפריאליים בעדות המתלוננת, ובכללן עדותה כי ירדה אחרונה מההסעה, כאשר המערער אמר למלווה לרדת מההסעה באופן שהתאפשר לו להישאר לבדו עם המתלוננת, עדות שנתמכה בעדותו של המלווה יוסי (ראו קביעת בית המשפט לפיה דברי העד היוו חיזוק משמעותי - עמודים 17-18 להכרעת הדין); סדר הזמנים של ירידת הילדים אשר עליו עמדה המתלוננת בעדותה נתמך בעדות האם ואף בדברי המערער; עדותה של המתלוננת שכשאִמה התקשרה אליה, ביקש ממנה המערער לומר לה שהיא מאחרת בשל הפקקים נתמכה בעדות האם שנמצאה מהימנה (עמודים 18-19 להכרעת הדין). העדויות אכן מחזקות את עדותה של המתלוננת ומבססות את קביעות בית המשפט המחוזי ביחס למהימנותה. ממצאים רפואיים 48. ההגנה הלינה על העובדה שד"ר זייצב לא ראה סימן של פציעה בפטמה של המתלוננת וזאת בניגוד לגרסתה. מנגד השוטרת טולדו העידה כי ראתה סימן. כך או כך, בית המשפט המחוזי לא השתית את ההרשעה על הממצא האמור ואף ציין שלא מצא הסבר לעובדה שד"ר זייצב לא הבחין בממצא (עמוד 5 להכרעת הדין). מכאן שמשקלו הראייתי של החסר האמור אינו מכריע. באשר לטענה שד"ר זייצב לא גילה סימני חבלה באיבריה האינטימיים של המתלוננת, בית המשפט המחוזי הסתמך על הפסיקה כי היעדר סימן אינו שולל את היתכנות ביצוע המעשים (ע"פ 1235/05 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.06)). ההגנה ניסתה להבחין בין המקרים נוכח תדירות הפעמים שבהם התרחשו המעשים. מנגד הדגישה התביעה כי המעשים לא בוצעו באלימות והדגישה בין היתר כי האירוע האחרון לא כלל מעשה סדום או אינוס. לטעמי, אין בחומר הראיות שנבחן על-ידי בית המשפט המחוזי כדי להצביע על כך שהמעשים, כפי שבוצעו, חייבים היו להותיר סימנים שיתגלו בבדיקה רפואית ומכאן שהעדרם אינו שולל בנסיבות תיק זה את היתכנות ביצוע המעשים. מחדלי חקירה 49. בית המשפט המחוזי התמודד עם טענות המערער ביחס למחדלי חקירה. נקבע כי חלק מהמחדלים הנטענים תוקנו, ומכל מקום אין מדובר במחדלים חמורים שקיפחו את הגנתו של המערער (עמודים 93 – 95 להכרעת הדין; באשר לטענות בדבר החסר בחומר החקירה ראו את החלטת השופטת דסקין מיום 31.8.08). לא מצאתי דופי במסקנות האמורות המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. ראיה חדשה 50. טענות המערער ביחס לראיה החדשה שהוגשה על ידו לאחר הכרעת הדין ועובר למתן גזר הדין בנושא לוח הזמנים שבמהלכו ירדו הילדים מרכב ההסעה נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מנומקת ומפורטת מיום 17.7.11. לא מצאתי טעות משפטית בהחלטה. בהקשר זה יודגש כי גם אם ניתן להצביע על סתירה מסויימת בלוחות הזמנים בעדותה של המתלוננת, הרי שאין לכך משקל ראייתי במסגרת בחינת המהימנות של המתלוננת. זאת בשל העובדה שהוכח כי אינה מתמצית בלוח הזמנים לנוכח לקותה השכלית (עמוד 35 להכרעת הדין). מעבר לכך כי הסתירה אשר עליה הצביעה המשיבה בין עדות המערער לעדות זו, שלא לובנה עד תום, אין מדובר בנושא שמשליך על שאלת המהימנות ועל הראיות שמבססות את ההרשעה. האירועים התרחשו בפרק זמן ממושך. אינני סבור כי הצבעתה של עדה, שמהימנותה אינה ברורה, על פרק זמן מסוים, שוללת את היתכנות ביצוע המעשים כפי שהוכחו. 51. כדרך שנהג בעניין הראיה החדשה שביקש להגיש לאחר הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, נהג המערער גם בבית משפט זה, בבקשה להשלמת טיעון בכתב לאחר שהדיון בערעור הסתיים. אין לקבל את טענתו על חוסר היתכנות גרסת המתלוננת לפיה עצר למשך 20 דקות שבמהלכן ביצע את זממו. מדובר בממצא עובדתי, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור. הטענה מבוססת על הראיה החדשה הנ"ל, שבית המשפט המחוזי לא ראה לקבל מבחינה דיונית ולא מבחינה מהותית. יש לזכור כי מדובר בתקופה ארוכה של מעשים שביצע המערער במתלוננת, והוא לא הניח תשתית עובדתית לפיה במהלך כל התקופה לא השתנה לוח הזמנים מעת לעת ולא היה גמיש באופן שאיפשר למערער לבצע את המעשים המיוחסים לו. בית המשפט המחוזי נתן את מלוא המשקל לעדות האם שלפיה בתה אחרה להגיע הביתה מההסעה (ראו בהרחבה בעמוד 48 להכרעת הדין). עדות המתלוננת גם נתמכה בעדות המערער ביחס לעובדה שהמתלוננת התקשרה לאִמה מההסעה והסבירה את האיחורים בפקקים שבדרך (ראו בעמוד 49 להכרעת הדין). חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 52. בטרם סיום, יש לציין כי במסגרת תיק זה נעשה שימוש מסויים בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005. כך למשל, המתלוננת לוותה על-ידי הקרובים לה בחקירה המשטרתית ובבית המשפט. המתלוננת העידה בבית המשפט ונחקרה על-ידי בא כוח המערער, אולם עדותה נשמעה שלא בנוכחות המערער, תוך עשיית שימוש בטלוויזיה במעגל סגור. 53. מדובר בחוק חשוב שנועד ליתן כלים משפטיים בדבר העדתם של אנשים בעלי מוגבלויות שכליות ונפשיות במשטרה ובבתי המשפט, כדברי ההסבר להצעת החוק (תוך הפנייה לדו"ח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות בראשות ד"ר ישראל כץ (1997)): "אנשים עם מוגבלות, בעיקר שכלית או נפשית חשופים לניצול ולפגיעה מינית ופיסית יותר מכלל האוכלוסיה. המשטרה ומערכת בתי המשפט בישראל אינן ערוכות בצורה הולמת לטפל בתלונותיהם של אנשים עם מוגבלות, שהיו לקורבנות לעבירות מין ואלימות... הצעת החוק באה לקבוע תכנים ודרכי ישום לעיקרון הכללי של התאמת מערכת המשפט, בכל הקשור באנשים עם מוגבלויות שכליות או נפשיות, וזאת על-ידי יצירת אמצעים שיסייעו לאנשים עם מוגבלויות להתגבר, ככל שניתן, על הבעיות הנובעות ממוגבלותם בהליכי העדה וחקירה" (הצעת חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ד – 2004, ה"ח תשס"ד, 101, עמוד 417). 54. יש הכרח במשנה-זהירות. לצד הצורך להגן על אנשים עם מוגבלויות יש צורך להקפיד על זכויות הנאשם. כך נהג בית משפט קמא. יצירת איזונים ראויים יכולה לסייע לבית המשפט להגעה לחקר האמת. כך למשל בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל רב לסתירות מסויימות בעדותה של המתלוננת, לאחר שהוכח כי לנוכח מוגבלותה היא מתקשה בהערכת זמנים. לצד זאת זוכה המערער מהאישומים שהתייחסו לעבירות שבוצעו במתלוננת לפני לגיל 16, ואף זאת לנוכח הקושי האמור בעדותה. גזר הדין 55. העונש שנגזר על המערער אינו קל. יחד עם זאת, המעשים בהם הורשע הם חמורים וקשים. הוא ניצל את לקותה השכלית של המתלוננת, קטינה הסובלת ממוגבלות. הוא הפך אותה לכלי לסיפוק יצריו, ובמשך תקופה ממושכת אנס אותה וביצע בה מעשי סדום. בית המשפט המחוזי עמד על החומרה היתרה שבמעשי המערער: "קשה שבעתיים הוא מצבה של נערה הלוקה בשכלה, כאשר לקותה מנוצלת באופן ציני, מחפיר ומעורר פלצות על-ידי אדם חסר מצפון וחסר לב, אשר מבצע את המעשים בקורבן הספציפי דווקא בשל לקותה. קרי: לא די שהחיים התאכזרו למתלוננת אשר לוקה בשכלה, בא הנאשם והמיט עליה אסון נוסף בנצלו את מצבה". 56. המערער הרהיב עוז וביצע חלק מהמעשים בנוכחות קטין נוסף הסובל ממוגבלות. הוא סבר שניתן לנצל את מוגבלותם של הקטינים ולספק את צרכיו המיניים, מבלי שמישהו מהם יוכל לחשוף את מעשיו. התנהגותו ראויה להוקעה ולענישה מחמירה, לגמוּל שיהלום את הפגיעה הנוראה. 57. המערער הצביע על פסיקת עונשים מקלה יותר מזה שנגזר עליו, אולם בית המשפט המחוזי הבחין ביניהם לבין העניין דנן. ניתן גם להצביע על פסיקה אחרת המחמירה עם נאשמים במצבים כגון דא. אכן אין להחמיר עם המערער משום שבחר לנהל את משפטו, זוהי זכותו. אולם בית המשפט המחוזי שיקלל את הנסיבות לקולא ואת הנסיבות לחומרה, את אשר נאמר בתסקיר שירות המבחן ואת אשר הובא בחוות הדעת להערכת מסוכנות, וגזר על המערער 10 שנות מאסר בפועל. כלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית על המערער, למעט במקרים חריגים אשר בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש חורג באופן קיצוני מן המקובל בנסיבות דומות (ע"פ 2480/09 חיים פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.11)). בראייה זו, הגם שגזר הדין נוטה לחומרה, אין בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. הערכת המסוכנות המעודכנת והתסקירים המשלימים שהוגשו לנו בשלב הערעור, תומכים אף הם במסקנה האמורה. 58. אשר על כן אציע להורות על דחיית הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, י"ח באייר תשע"ב (10.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11053820_O06.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il