אחמד סלאמה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5380/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5380/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: אחמד סלאמה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 16.5.06, בתיק פל. 40235/05, שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשס"ח (03.12.07) בשם המערער: עו"ד משה מרוז בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט א' א' לוי: נטלי עוזני, חיילת בשרות סדיר בצה"ל, ושתיים מחברותיה (להלן: הדס וישראלה), הועסקו באבטחת מתקנים צבאיים, ולצורך כך נמסרו לידיהן רובים מסוג M-16. בשנת 2004 הכירה נטלי את המערער, ולאחר כשנה התרחשה הפרשה בה עוסק הערעור. בתאריך 20.7.05, בשעת לילה מאוחרת, הגיע המערער לבסיס בו שרתו נטלי והדס, וקיבל מידן את רוביהן האישיים, וכן את הרובה של ישראלה אותו נטלו שתי חברותיה ממנה ללא ידיעתה. את כלי הנשק הטמין המערער במחסן הסמוך לביתו, ובהמשך העבירם למקום אחר, בעקבות שיחת טלפון שיזמה נטלי ובמהלכה הזהירה את המערער כי המשטרה עושה את דרכה לביתו. בגין מעשים אלה בהם הודה, הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, סחר בו ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 144(ב2), 144(ב) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הערעור מכוון כנגד גזר-הדין. נטען, כי מדובר באירוע חד פעמי בגינו הושת על המערער עונש חריג בחומרתו, הן בהשוואה לרמת הענישה הנוהגת, ובעיקר בהשוואה לעונשים אותם גזר בית דין צבאי על נטלי והדס (45 ו-32 חודשים, בהתאמה). באשר לאי השבתו של הנשק נטען, כי המערער הוביל את החוקרים למקומות המסתור בהם השתמש, ואז התברר לו כי כלי הנשק נלקחו על ידי אחר, וכל הניסיונות לאתרם עלו בתוהו. כן נטען, כי בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את הפן ההרתעתי, מבלי לייחס משקל הולם לשיקולי שיקום, במיוחד נוכח עובדת היות המערער סובל מפיגור שכלי. העבירות אותן ביצע המערער קשות הן וחומרתן מופלגת. ניסיון החיים מלמד, שכלי נשק אשר נגנבים מבעליהם מוצאים את דרכם לידיים עברייניות או עוינות, ואלה גם אלה אינם מהססים לעשות בהם שימוש גם אם כרוכה בכך סכנת פגיעה בחפים מפשע. המערער והחיילות ששיתפו עמו פעולה, הניח לפתחו של הצבור סכנה מוחשית שאפשר כי תתרחש בעתיד ואולי כבר התרחשה, ועם התנהגות כזו אין להשלים. הבהרנו בעבר ונחזור ונדגיש, כי עבירות בנשק מחייבות תגובה עונשית קשה אשר תכלול מאסר ממושך, ומדיניות זו יושמה בשנים האחרונות במספר מקרים לא מועט. מנקודת השקפה זו איננו סבורים כי בעונש שהושת על המערער גלומה חומרה יתרה, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהרובים אשר נגנבו לא הושבו לבעליהם. עם זאת, בית המשפט מצווה לחתור לאחידות בענישה, ונדמה כי כלל זה הופר במידת מה. כאמור, למערער חברו שתי חיילות לביצוע העבירות, ומותר להניח שלולא תרומתן המכרעת לא היתה מונחת אותה סכנה בה דיברנו לפתחו של הצבור. חרף חומרת מערבותן של השתיים, הן נדונו על ידי הערכאות הצבאיות לענישה מתונה, ולא נוכל להתעלם מכך בבואנו להכריע בערעור. נתון זה לא נעלם גם מעיניה של המשיבה, ובאת כוחה המלומדת, עו"ד ד' פינקלשטיין, אף נתנה את הסכמתה למה שהוגדר בפיה כ"הקלה מסוימת" בעונש. נוכח האמור, וחרף ההתלבטות שליוותה אותנו, החלטנו לקבל את הערעור, ואת תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער אני מעמידים על שבע וחצי שנים, שתחילת מניינן ביום מעצרו. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשס"ח (03.12.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06053800_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il