פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 5376/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5376/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ח' מלצר העותר: שלום סמיה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 3. אסתר סמיה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שלמה דרעי בשם המשיבה 3: עו"ד צמח גרין מטעם בתי הדין: עו"ד הרב שמעון יעקובי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו עתירה שתכליתה מתן הצהרה על כך כי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן – בית הדין האזורי) נעדר סמכות לדון בחלוקת רכושם המשותף של העותר והמשיבה 3 (להלן – המשיבה), וכי הסמכות בענין זה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. משכך, דין החלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן – בית הדין הגדול), לפיה סמכות השיפוט בענין זה נתונה לבית הדין האזורי, להתבטל. הרקע לעתירה וטענות הצדדים 2. העותר והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1978, והביאו יחד לעולם 8 ילדים. בשנת 2006 הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעת גירושין כנגד המשיבה, וכרך בה את סוגיות המזונות, משמורת הילדים, הסדרי הראייה וענייני הרכוש. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכריכה נעשתה כדין ובכנות, וכי כתוצאה מכך קנה בית הדין האזורי סמכות לדון בסוגיות נכרכות אלה. ביום 14.1.2007 פסק בית הדין האזורי, נוכח רצון שני הצדדים בגירושין, כי האישה מחויבת בגט. בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי ביום 12.6.2007, נחלקו עמדות הצדדים באשר לדין המהותי שיש להפעיל בענין הרכוש: בעוד העותר דרש כי בית הדין יכריע בענין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון), המשיבה מצידה עמדה על רצונה להתדיין על פי דין תורה. עקב כך, החליט בית הדין האזורי, ביום 14.6.2007, כי: "... במצב שנוצר לפנינו איננו יכולים להפעיל את סמכותנו השיפוטית על פי דין תורה. לאור האמור, ביה"ד מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית". כמו כן, בית הדין הסיר את חיוב המשיבה בגט (להלן – ההחלטה הראשונה). 3. העותר התייחס להחלטה זו כמסיימת את ההליך בענייני הרכוש בפני בית הדין האזורי, והגיש, ביום 27.6.2007, תביעה בענייני הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (להלן – בית המשפט או בית המשפט למשפחה). המשיבה, בתגובה, ביקשה מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף, וזאת בטענה שהוא נעדר סמכות לדון בתביעה, שכן תובענה זהה עודנה תלויה ועומדת בפני בית הדין האזורי. בהחלטות מתאריכים 2.10.2007, 28.10.2007 ו-30.10.2007 דחה בית המשפט את בקשותיה של המשיבה. הוא ציין, כי בית הדין האזורי עצמו קבע כי הוא "מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית", וזאת בשונה מן הלשון בה נקט בהקשרים אחרים, לפיה הוא "מעכב" את הדיונים. בית המשפט הוסיף כי, בין שהתכוון בית הדין לשמוט מידיו את סמכותו, ובין אם לאו, בפועל הסמכות הופקעה מידיו. בעקבות זאת, בית המשפט הפעיל את הסמכויות השיפוטיות הנתונות בידיו, מתוך הנחה כי סמכות בית הדין הרבני בנושא הרכוש איננה מופעלת עוד. 4. המשיבה, מצידה, פנתה לבית הדין האזורי ביום 3.9.2007, בבקשה כי יקבע מועד לדיון בתביעה הרכושית, תוך שהיא מציינת כי העותר פנה לבית המשפט למשפחה. ביום 17.10.2007, החליט בית הדין האזורי כי יקיים דיון בתביעה, כבקשת המשיבה. בהחלטתו, הבהיר בית הדין האזורי כי אין בהחלטתו הראשונה משום קביעה בדבר ביטול התביעה הרכושית, אלא הפסקת הדיון בה עד לקבלת הסכמת הצדדים בנוגע לדין המהותי שיוחל על המחלוקת בענייני הרכוש – הדין האזרחי או דין תורה. בית הדין הסביר, כי בדיון שהתקיים בפניו התברר כי הצדדים חלוקים ביחס לדין שעל בית הדין להחיל בתביעה הרכושית. לאור זאת קבע, כי: "לאור חוסר ההסכמה בין הצדדים... החליט בית הדין להפסיק את הדיון בענין הרכוש עד לקבלת הסכמת הצדדים בנידון, ובודאי שאין בהחלטה הנ"ל כל משמעות למחיקת התביעה בענין הרכוש". בית הדין קבע מועד לדיון בענין הרכוש (להלן – ההחלטה השניה). לאחר שנתקיים הדיון בפני בית הדין האזורי, ניתנה החלטה נוספת ביום 18.11.2007. בהחלטתו זו, ציין בית הדין האזורי כי במועד מתן ההחלטה השנייה לא היה מודע לכך שבית המשפט למשפחה כבר החליט בענין סמכותו, ולפיכך קבע כי, בהתאם להלכת פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118 (2003)), אין מנוס מביטול החלטתו השניה בענין הסמכות (להלן – ההחלטה השלישית). התוצאה מכך היא, כי בית המשפט רשאי להפעיל את סמכותו לדון בתביעה, ואילו בית הדין האזורי ראה עצמו מנוע מלדון בה. 5. המשיבה ערערה לבית הדין הגדול על החלטתו השלישית של בית הדין האזורי, כשהיא תוקפת במיוחד את קביעתו בשאלת הסמכות. ביום 29.5.2008 קיבל בית הדין הגדול את ערעור המשיבה, ופסק כי אותו חלק מהחלטתו השלישית של בית הדין האזורי, העוסק בענין הסמכות, בטל; כי ההחלטה השנייה, הקובעת כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש נתונה לבית הדין האזורי, תעמוד בתוקפה; וכי על בית הדין האזורי לחדש את הדיונים בתביעה הרכושית בין בני הזוג. בית הדין הגדול נימק את החלטתו בכך שהכללים בענין מירוץ הסמכויות והלכת פלמן אינם חלים על מקרה זה, שכן כאן אין עוררין כי הוקנתה סמכות שיפוט לבית הדין האזורי בעניינים הרכושיים, באמצעות הגשת תביעת גירושין שנכרכו בה ענייני הרכוש כדין. לפיכך, לגישת בית הדין הגדול, השאלה מתמקדת בפרשנות החלטות בית הדין האזורי, ולענין זה נקבע כי בית הדין הגדול הוא ערכאה מוסמכת לפרש החלטות אלה. הוא מוסיף, כי הביטוי "הפסקת דיונים" במינוח המקובל בבתי הדין הוא בעל אופי מוגבל, ומשקף מצב של המתנה לכך שהצדדים יגיעו להסכמה בענין הדין המהותי שהם מבקשים להחיל על הענין. לפיכך, קבע בית הדין הגדול, בית הדין האזורי לא שמט מידיו את סמכותו לדון בתביעה הרכושית. משמעות הדבר היא, כי תביעת הרכוש צריכה להידון בבית הדין הרבני, ואילו בית המשפט למשפחה מנוע מהפעיל את סמכותו המקבילה בענין זה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו. 6. בעתירתו, מבקש העותר כי ינתן צו אשר יורה על הכרזתה של החלטת בית הדין הגדול כבטלה, ויותיר על כנה את החלטתו השלישית של בית הדין האזורי. לטענתו, החלטת בית הדין הרבני הגדול התקבלה תוך חריגה מסמכות, ותוך פגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, המחייב כי משעה שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוא רשאי להפעיל את סמכותו לדון בתביעת הרכוש, מנוע בית הדין הרבני מלהפעיל את סמכותו הוא. זאת ועוד; לדבריו, החלטת בית הדין האזורי על הפסקת הדיון בתביעה הרכושית משמעה, למעשה, מחיקת התביעה הרכושית שהוגשה בפניו, וכל פרשנות אחרת אינה מתקבלת על הדעת. זאת, מאחר שהיא מנציחה מצב שבו ערכאה שיפוטית נמנעת מלהכריע בסכסוך שהובא בפניה, ומונעת מערכאה אחרת מלהכריע, וליתן סעד לבעלי הדין. מצב דברים זה פוגע בכללי הצדק, כך על פי הטענה. אשר לפרשנות החלטתו הראשונה של בית הדין, שב העותר וגורס כי ההבחנה שנקט בית הדין בהחלטתו בין נוסח הלשון "הפסקת הדיון" בהתייחס לתביעת הרכוש, לבין הנוסח הלשוני "עיכוב הדיון" בסוגיית החיוב בגט, מעידה על כך ששמט מידיו את הסמכות להכריע בתביעה הרכושית. לבסוף, מוסיף העותר, כי החלטת בית הדין האזורי להסיר את חיוב המשיבה בגט, משמעה הוא כי תביעת הגירושין של העותר נדחתה, וממילא נשמטה סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש של בני הזוג; שהרי התביעה הרכושית נכרכת אחר תביעת הגירושין, ומשהאחרונה נדחתה, בטלה עמה תביעת הרכוש. 7. המשיבה טוענת מנגד, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. לדבריה, לבית הדין האזורי לא היתה סמכות למשוך ידו מהתביעה הרכושית שבה הוא דן, וחלה עליו חובה לדון ולהכריע בה. לפיכך, אין לפרש את החלטת בית הדין להפסיק את הדיון בה כהחלטה על מחיקתה. חוסר הסכמת הצדדים באשר לדין המהותי שיחול בתביעה הרכושית אינו מקים עילה למחיקת התביעה, ומכל מקום, לא יתכן כי הדבר יבוא ביוזמת בית הדין, ואין גם להניח כי בית הדין נטל לידיו יוזמה כזו. הסמכות לדון בתביעה הרכושית נותרה בידי בית הדין, ויש לכבד את פרשנות בית הדין הגדול לענין זה, ולהכיר בסמכות בית הדין האזורי ביחס לתביעה כחלק מעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. דיון והכרעה 8. נתתי דעתי להחלטות הערכאות השיפוטיות השונות ולטענות הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטת בית הדין הגדול, לפיה לבית הדין הרבני האזורי הסמכות לדון בתביעת הרכוש של בני הזוג כתביעה נכרכת לתביעת הגירושין, וכי הוא לא שמט מידיו סמכות זו. אי לכך, לא היה מקום כי בית המשפט יפעיל סמכותו בתביעת הרכוש שהוגשה אליו בידי העותר, ואין לפעול על פי החלטתו בענין זה. לפיכך דין העתירה להידחות. אלה הטעמים העיקריים למסקנה האמורה: 9. כלל הוא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו דן כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת למקרים קיצוניים בהם מתקיימת עילה מוגדרת המצדיקה התערבות שיפוטית. על עילות אלה נימנות חריגה מסמכות, סטייה מהוראות חוק החלות על בית דין דתי, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, או כאשר נדרש מתן סעד מן הצדק אשר איננו מצוי בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 749/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 25.1.2009); בג"ץ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 2.5.2007); בג"ץ 5734/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם, 31.8.2008)). 10. בענייננו, עולה שאלה מרכזית, האם בהחלטתו לקיים את סמכות בית הדין הרבני האזורי במחלוקת הרכושית בין בני הזוג חרג בית הדין הגדול מסמכותו, או חרג מהוראות חוק החלות על בית דין דתי באופן המצדיק את התערבותנו; שאלה זו כרוכה בשאלת המפתח בהליך זה, והיא – האם לאור קביעת בית הדין האזורי בהחלטתו הראשונה כי הוא "מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית", התפרק, למעשה, בית הדין מסמכותו הנכרכת לדון בתביעת הרכוש של בני הזוג, באופן שנעורה סמכותו המקבילה של בית המשפט למשפחה לדון בתביעת הרכוש שהוגשה מלפניו בעניינם של בני הזוג. שאלה זו איננה שאלה מובהקת של מירוץ סמכויות בין הערכאה האזרחית לערכאת בית הדין הרבני. שהרי אין מחלוקת בין הצדדים כי בית הדין הרבני קנה סמכות ראשונית לדון בתביעת הרכוש הנכרכת לתביעת הגירושין, ושתיהן הוגשו אליו בתום לב ובכנות בידי העותר. השאלה היא אחרת: האם, חרף קניית הסמכות בידי בית הדין, שמט בית הדין סמכות זו מידיו משעה שלא הושגה הסכמת הצדדים ביחס לדין המהותי שיחול על התביעה הרכושית; אם אמנם כך, משעה זו ואילך, רשאי היה בית המשפט למשפחה להפעיל את סמכותו המקבילה לדון בתביעת הרכוש; או שמא נאמר, כי בית הדין האזורי, בהחלטתו להפסיק את הדיון בתביעה הרכושית, לא התכוון לשמוט מידיו את הסמכות לדון בתביעה, אלא ביקש להתלות את הדיון בהליך לשעה, עד שתושג הסכמה בין הצדדים ביחס לדין שיחול על תביעת הרכוש. אם זו פרשנותה הנכונה של החלטת בית הדין, כי אז נותרה הסמכות בתביעה הרכושית בידי בית הדין, ולא היה מקום להפעלת סמכות בית המשפט למשפחה בתביעת הרכוש, על שום עקרונות היסוד בדבר כיבוד הדדי של ערכאות בתי הדין ובתי המשפט למשפחה. ההתחקות אחר משמעות ההחלטה הראשונה של בית הדין כרוכה בעיקרה בשאלה פרשנית הנגזרת מהלשון, מהתכלית, ומהקשר הדברים שברקע ההחלטה, המצביעים על אומד דעת מותב בית הדין שנתן אותה. התשובה לשאלת המפתח כהגדרתה לעיל מקרינה מצידה על מידת תוקפה הנורמטיבי של החלטת בית המשפט למשפחה, אשר פירשה את החלטת בית הדין, וקבעה כי משמעותה היא כי בית הדין שמט מידיו את סמכותו לדון בענין תביעת הרכוש. היא אוצלת על קביעת בית המשפט כי משכך, הוא רשאי להפעיל את סמכותו המקבילה לדון בתביעת הרכוש שהוגשה מלפניו. יש לקבוע עמדה גם בשאלה מה תוקפה המשפטי של החלטת בית המשפט למשפחה בענין הנדון. נדון בשאלות אלה, אחת לאחת. משמעות החלטת בית הדין האזורי להפסיק את הדיון בתביעה הרכושית 11. בית הדין האזורי החליט, כאמור, כי במצב שנוצר, שבו אינו יכול להפעיל את הסמכות השיפוטית על פי דין תורה, "בית הדין מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית". נוסח החלטה זו ניתן לשני פירושים אפשריים: האחד, כי בהעדר הסכמת בני הזוג בדבר החלת דין תורה, מושך בית הדין את ידיו מהדיון בתביעת הרכוש, ומפסיק לטפל בה. משמעות זו עשויה להתיישב עם התפרקות בית הדין מסמכותו לדון בתביעת הרכוש, השקולה כביטול התביעה. על פי עקרון כיבוד הערכאות, מצב דברים זה מתיר הפעלה של סמכות השיפוט המקבילה של בית המשפט למשפחה לדון ולהכריע בענייני רכוש בין בני הזוג. הפירוש האפשרי האחר הוא, כי הפסקת הדיון בתביעה הרכושית על ידי בית הדין האזורי הינה זמנית, ומשמעותה היא התליית הדיון לשעה עד אשר יסכימו הצדדים על הדין המהותי שיחול על התביעה. על פי חלופה זו, השימוש בביטוי "מפסיק את הדיון" אינו שקול ל"דחיית התביעה" או ל"מחיקת התביעה", המצביעים על ביטולו של ההליך, אלא עשוי להתיישב עם הפסקה זמנית של הדיון עד לחידושו. בחירת הפרשנות הראויה להחלטת בית הדין האזורי נגזרת מהלשון, מהתכלית, מהרקע הדיוני, ומאופי הסמכות השיפוטית הנתונה לבית הדין. בכל אלה יש כדי להקרין על אומד דעת מותב בית הדין שנתן את ההחלטה. ממכלול ההיבטים האמורים בהשתלבותם, יש להסיק כי החלופה הפרשנית השניה היא התואמת את אומד דעת מותב בית הדין. כך פורש הדבר על ידי בית הדין האזורי עצמו בהחלטתו השניה, ועל ידי בית הדין הגדול, ובדין כך. לפיכך, יש להותיר את החלטתו בעינה, ולא להתערב בה. 12. אשר ללשון ההחלטה: בית הדין האזורי נקט בהחלטתו בלשון של "הפסקת הדיון", אשר אינה חופפת למחיקת התביעה הרכושית או לדחייתה. השימוש הלשוני בהחלטה מתיישב עם קיום כונה להתייחס להפסקת הדיון כמעין התלייה, להבדיל מביטול ההליך, גם אם טוב היה עושה בית הדין אילו הבהיר כוונתו בניסוח יותר ברור ונהיר, שהיה מייתר את המחלוקת על פירוש כוונתו. 13. אשר לתכלית שבקשה ההחלטה להשיג, יש לומר את הדברים הבאים: החלטת בית הדין ניתנה על רקע ההסדר החקיקתי שבסעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, הקובע: "בענין שחוק זה דן בו, ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי". בתביעות רכוש הנכרכות בתביעות גירושין המובאות בפני בית הדין, קובע חוק יחסי ממון כי הוראותיו יחולו, אלא אם כן הסכימו בעלי הדין להחיל את הדין הדתי על תביעת הרכוש. בית הדין בענייננו היה מודע, כמובן, להוראה זו, וראה עצמו קשור בציווייה, תוך ציפייה כי בעלי הדין יסכימו להתדיין בפניו על פי הדין הדתי. אולם משלא הושגה הסכמה כזו בין בני הזוג, הוא החליט להפסיק את הדיון בתביעה הרכושית. ניתן להניח, כי בעשותו כן, ביקש להפעיל השפעה על בעלי הדין להגיע להסכמה ביניהם בענין תחולת הדין הדתי, שאז ניתן היה, לגישת בית הדין, לחדש את הדיון בתביעה, ולפסוק בה על פי הדין הדתי. במסגרת אותה השפעה, החליט בית הדין בהחלטתו הראשונה לבטל את חיוב האשה בגט, מתוך צפייה כי הבעל, שיזם את תביעת הגירושין וכריכת תביעת הרכוש, יונע, חרף התנגדותו הראשונית, להסכים להחלת הדין הדתי בענייני הרכוש, לאור רצונו בהכרעה שיפוטית בענין הגירושין ותביעת הרכוש כאחד. קו מחשבה זה, שעמד מאחורי ההחלטה, הוסבר בבירור בהחלטתו השניה של בית הדין האזורי, ודבריו בענין זה מתיישבים עם לשון החלטתו הראשונה, ועם התכלית החבויה בה – להפסיק לדון בתביעת הרכוש לפי שעה, עד להשגת הסכמת הצדדים להחיל עליה את הדין הדתי. תכלית זו של ההחלטה, המתיישבת עם נסיבות הענין, מצביעה על הותרת ההליך הרכושי תלוי ועומד בפני בית הדין, תוך ציפייה והמתנה לשינוי בעמדת בעלי הדין. אין תכלית זו מתיישבת עם פרשנות ההחלטה ברוח ביטולו של ההליך, ושמיטת סמכות בית הדין לחזור ולפסוק במחלוקת הרכושית בין בעלי הדין. 14. לא ניתן שלא להעיר, ושלא להשיג על עצם הגישה שננקטה על ידי בית הדין האזורי כאשר החליט להתלות את המשך הדיון בתביעת הרכוש עד לקבלת הסכמת הצדדים להתדיין על פי הדין הדתי. בגישה זו, סטה בית הדין מציוויו של סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, הקובע כי, בהעדר הסכמת שני בעלי הדין להחלת הדין הדתי, על בית הדין הדתי לדון על פי חוק יחסי ממון האזרחי. על פי הוראה זו, הבכורה ניתנת לחוק האזרחי. האפשרות להחיל דין דתי על התביעה הרכושית היא שיורית לחוק האזרחי, וחלה רק במצב שבו ניתנה לכך הסכמת הצדדים, כאמור. הימנעות בית הדין לדון בתביעת הרכוש, והתלייתה כל עוד לא הושגה הסכמת הצדדים בדבר החלת הדין הדתי, אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, המחייבות את בית הדין לדון על פי החוק האזרחי בהעדר הסכמה אחרת של הצדדים. היה, אפוא, על בית הדין לדון בתביעת הרכוש על פי החוק האזרחי, משעה שלא הושגה הסכמת הצדדים להחלת הדין הדתי. בהתליית התביעה הרכושית, תוך המתנה להשגת ההסכמה, שגה בית הדין האזורי במישור הדיוני, ופעולתו זו ראויה לביקורת (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252 (1994); בג"ץ 9734/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נט(2) 295, 301 (2004)). חרף כל זאת, ועל אף המשגה הדיוני שבהתליית הדיון בתביעה, אין לראות בהחלטה הראשונה משום שמיטת סמכות בית הדין. מכאן, שסמכותו המתמשכת של בית הדין האזורי ביחס לתביעת הרכוש נותרה בעינה, ולא פקעה עם קבלת החלטה זו. 15. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן לדלות מן העקרון הרחב, החל על כל ערכאה שיפוטית באשר היא, אשר על פיו, משמוגש הליך שיפוטי בפני ערכאת שיפוט מוסמכת, מוטלת עליה חובה לדון ולהכריע בו. אין ערכאת שיפוט רשאית לומר כי, על אף שקנויה בידה סמכות שיפוט, היא אינה רוצה, משיקוליה שלה, להפעיל את סמכותה ולהכריע בהליך. קיום סמכות שיפוט להכריע בהליך משמעו חובה להכריע, להבדיל מאופציה או רשות להכריע. הסמכות השיפוטית, והחובה להפעילה, עם הגשת הליך, צועדות יד ביד, באין מפריד. לפיכך, משהוגשה בפני בית הדין האזורי תביעת הרכוש הנכרכת, והוא קנה סמכות לדון בה, היתה עליו חובה לדון ולהכריע בה; בית הדין לא היה רשאי ביוזמתו לסרב להכריע, ולדחות ביוזמתו את התביעה בלא הכרעה בה. הפעלת הסמכות השיפוטית אינה בגדר אופציה, אלא היא בגדר חובה המוטלת על הערכאה השיפוטית, כחלק בלתי נפרד מהאחריות הרובצת עליה ליתן שירות שיפוטי לציבור המתדיינים, המבקש הכרעה שיפוטית במחלוקותיו. האחריות והחובה להכריע בהליך משפטי שהוגש בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת טבועים באופייה של הפונקציה השיפוטית, והם חלק בלתי נפרד ממנה. אכן, "הזכות לשבת בדין היא גם חובה לעשות כן. חובה זו היא, בראש וראשונה, כלפי מערכת השפיטה כחלק מתפקידו המוסדי של השופט, ומהצהרת האמונים שלו. חובה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה של השופטים (תשנ"ג), הקובעים כי "שופט יטפל וידון בכל תיק המועבר לטיפולו, בהתאם לחוק ולנהלים, אלא אם קיימים טעמים המחייבים כי יפסול עצמו מלדון בענין". אולם, החובה לשבת בדין אינה רק חובה של השופט כלפי מערכת השפיטה. זוהי חובה גם כלפי הצדדים, במסגרת הצורך בהשגת הכרעה צודקת וברורה, תוך זמן סביר. נוסף לכך, זוהי חובתו של השופט גם כלפי הציבור בכללותו, שציפייתו המוצדקת היא כי שופט לא יבור לו את התיקים, אלא ידון באלה המובאים לפניו" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 22, 23 (2006)). כבר הובהר בפסיקה לא אחת, כי הזכות לשבת במשפט היא גם חובה לעשות כן; השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון וההכרעה במשפט פוגעת בהגינות המשפט, ועלולה לגרום לעיוות דין (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 39, 43 (1995); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם, 28.7.2003); ע"א 5939/01 ממן נ' ממן (לא פורסם, 11.9.2001); המ' 258/65 מיקולינסקי נ' בית א.ב.ג. בע"מ, פ"ד יט(2) 645, 647 (1965); ע"פ 1816/90 גרשוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.1990); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.1995); ע"א 4160/90 שחר נ' מושנוב (לא פורסם, 29.7.1996); ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.1998); ע"פ 5796/07 יום טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 13.8.2007); בג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 814 (1995)). בענין בג"ץ 321/60 לחם חי בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד טו 197, 208 (1961), אומר השופט ויתקון: "השמירה על הסמכויות, שני לאווין בה שעלינו להיזהר מהם: אחד – שלא נחרוג מגדר סמכותנו; ואחד – שלא נהסס למצות אותה עד תומה". העקרון כי בית המשפט אינו רשאי להתפרק מסמכויותיו וחובותיו מקובל גם בארצות הברית. הגישה לפיה כח השיפוט כולל חובת דיון והכרעה שיפוטית בעניינים שנמסרו לסמכותו של בית המשפט חוזרת ומשתקפת בפסיקה האמריקאית (W.S. Kirkpatrick & Co. v. Environmental Tectonics Corp. Int`l, 493 U.S. 400 (1990); Colo. River Water Conservation Dist. v. United States, 424 U.S. 800 (1976); Chicot County v. Sherwood, 148 U.S. 529 (1893)). 16. מניתוח זה עולה, כי מתן פרשנות להחלטה הראשונה של בית הדין האזורי לפיה כוונת בית הדין היתה לשמוט במודע את סמכותו לדון ולהכריע בתביעה הרכושית אף שהוגשה מלפניו כדין, ואף שהצדדים ציפו להכרעתו, איננה מתיישבת עם מושכלות יסוד של אחריות וחובה המוטלות על ערכאת שיפוט באשר היא. לאור זאת, יש לפרש, ככל שהדבר ניתן, את החלטת בית הדין כמתיישבת עם עקרונות יסוד החלים על ממלאי תפקידים שיפוטיים. גם מטעם זה ראוי לפרש את ההחלטה כמכוונת להתליית הדיון בתביעה, להבדיל מביטולה, בטרם היא נדונה והוכרעה. 17. משקלם המצטבר של לשון ההחלטה, התכלית שברקעה, כשאליה נלווית ההנחה כי בית הדין לא התכוון להשתמט מקיום חובתו השיפוטית לדון ולהכריע בהליך שהוגש מלפניו במסגרת סמכותו, כל אלה מביאים למסקנה כי צדק בית הדין הגדול בקביעתו כי הליך התביעה הרכושית לא נתבטל בידי בית הדין האזורי אלא הותלה בלבד. מכאן, כי סמכות השיפוט בתביעה הרכושית היתה ונותרה בידיו של בית הדין האזורי, ועליו לממשה ולמצותה. משסמכות השיפוט בתביעה הרכושית נתונה לבית הדין הדתי, כל עוד הוא מפעיל את שיפוטו, והנסיבות המקנות לו סמכות שיפוט עומדות בעינן, נתון לו שיפוט ייחודי שעליו להפעילו, וכך גם בענייננו (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 375 (1984) (להלן – ענין נגר)). סמכות השיפוט בתביעת הרכוש היתה ונותרה, אפוא, בידיו של בית הדין האזורי, כפי שקבע בית הדין הגדול בהחלטתו. משמעותה המשפטית של החלטת בית המשפט למשפחה 18. בית המשפט למשפחה נתן מצידו פרשנות משלו להחלטת בית הדין האזורי, הנוגדת את זו שניתנה על ידי בית הדין הגדול. מה משמעותה המשפטית של החלטה זו בהתייחסותה להחלטת בית הדין הגדול? שאלה זו מחייבת בחינת היחס בין סמכות בית הדין הרבני לסמכות בית המשפט למשפחה בנסיבות ענין זה. נתייחס לכך בקצרה. 19. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט), ולפיה: "שיפוט בענייני נישואין וגירושין 1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". ענייני גירושין, שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין, כוללים את פירוק קשר הנישואין עצמו (בג"ץ 9611/00 נבאל נ' מרעי (לא פורסם, 4.4.2004)). עניינים אחרים, הנילווים לגירושין, הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי. הוראת הכריכה קבועה בסעיף 3 לחוק השיפוט, וזו לשונה: "שיפוט אגב גירושין 3. הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין..." ההלכה הפסוקה הבחינה בין שני סוגי ענייני "נכרכים". עמד על כך בית המשפט בהבחינו בין שתי הקטיגוריות הבאות: "(1) עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין. (2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש 'נכרך' על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית... ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה..." (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג 1085, 1091 (1959); בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1 (1982); בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321 (1996)). 20. סמכות "מקבילה" של בית הדין הרבני קבועה גם בסעיף 9 לחוק השיפוט. עיקרה הוא שבענייני המעמד האישי בהם לא קנה בית הדין סמכות ייחודית "יהא לבית הדין הרבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לכך". ואולם, תביעות רכוש אינן יכולות לבוא בגדר תביעות עצמאיות מכוח סעיף 9, שכן התוצאות הממוניות של הנישואין אינם חלק מן המונח "עניני המעמד האישי" (פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א 34-36 (מהדורה שניה, 1995)). 21. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, אפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה (ע"א 139/75 פלדמן נ' פלדמן, פ"ד ל(1) 263, 267 (1975)). יחד עם זאת, חלוקת הרכוש בין בני זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. על מנת שבית הדין ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, נדרשת כריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין (ענין פלמן, שם). הוראת הכריכה נועדה להקנות לבעלי דין אפשרות לכרוך את מכלול הסוגיות הנלוות לפירוק קשר הנישואין במסגרת דיונית אחת (ראו בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457, 1466 (1961); אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 49 (תש"ן)). כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בענין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בשלושה תנאים (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם, 8.6.1998)): עליו לתבוע בכנות גירושין; עליו לכרוך כדין את הענין הנוסף; ועליו לכרוך בכנות את הענין הנוסף. שלושת מבחני העזר, שנקבעו נוכח תופעת מירוץ הסמכויות בין הערכאות, נועדו למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על ידי מי מבני הזוג. מטרתם למנוע שימוש לרעה באמצעי הכריכה על ידי הקמת מחסום מלאכותי מפני פנייה לערכאה האזרחית (בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2005)). 22. הסמכות להכריע בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג אינה נתונה באופן ייחודי לבית הדין הרבני. בנושא זה, נתונה סמכות מקבילה לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה (סעיפים 1(6)(ז), 3 ו-25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן – חוק בית משפט למשפחה); ענין פלמן, בעמ' 134). תופעת הסמכות המקבילה הנתונה לשתי הערכאות הולידה "מירוץ סמכויות" בין הערכאות, הנשלט על ידי העקרון כי מעת שערכאה אחת הפעילה את סמכותה לדון בענין, לא תיזקק הערכאה האחרת, בעלת הסמכות המקבילה, לאותו הליך, על שום כיבוד הערכאות המתחייב במציאות כזו. עקרון זה מוצא את ביטויו כיום בסעיף 25(ב) לחוק בית משפט למשפחה, הקובע כי בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון, כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו. כאשר ענייני רכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, ומתקיימים לגביה תנאי הכריכה, הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית המשפט למשפחה לא תועיל, ועל בית משפט זה להימנע מלהיזקק לה, באשר בית הדין הקדים ורכש סמכות שיפוטית ייחודית לגביה (ענין פלמן, בעמ' 132). הלכה זו מעוגנת בעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט, ושורשיה נעוצים בפסיקת בית משפט זה מקדמת דנא (בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא 247, 250 (1957); ענין נגר, בעמ' 398-399). 23. משעה שהוקנתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה הרכושית הנכרכת, עליו למצות סמכות זו, ובית המשפט למשפחה מנוע מלהפעיל את סמכותו המקבילה. בית משפט למשפחה המפעיל סמכות מקבילה בנסיבות אלה פועל בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה, ועליו למשוך ידו מדיון בהליך כזה. 24. בענייננו, הסמכות לדון בתביעת הרכוש הנכרכת של בני הזוג היתה ונותרה בידו של בית הדין הרבני. החלטת בית הדין הרבני להפסיק את הדיון בתביעה הרכושית אין משמעותה שמיטת הסמכות, אלא הפסקה דיונית זמנית שאינה שקולה כביטול התביעה הרכושית בערכאה הרבנית. כתוצאה מכך, לבית הדין הרבני היתה ונותרה סמכות ייחודית לדון בתביעה הרכושית שהוגשה אליה כדין. בתנאים אלה, החלטת בית המשפט למשפחה לפיה החלטתו הראשונה של בית הדין משמעה ביטול תביעת הרכוש ושמיטת סמכותו לדון בה הינה שגויה ואינה יכולה לעמוד. משכך, גם תוצאתה של החלטה זו, לפיה בית המשפט למשפחה יכול להפעיל את סמכותו השיפוטית לדון בתביעה, דינה להתבטל. מאחר שבית הדין היה ונותר בעל הסמכות לדון בתביעה הנכרכת, וזו נותרה בידיו, מנוע בית המשפט למשפחה מכח הדין (סעיף 25 לחוק בית משפט למשפחה) ומכח ההלכה הפסוקה מלהפעיל את סמכותו הוא, ולהיזקק לתביעה. קביעה זו אינה עומדת בסתירה להלכת פלמן (שם). אותה הלכה אינה נוגעת למקרה שבו אין עוררין על כך כי הסמכות לדון ולהכריע בתביעת רכוש נכרכת ניתנה לבית הדין הרבני מלכתחילה. 25. בית הדין הרבני הגדול בצדק פסק, כי אין מתעוררת כאן שאלה של מירוץ סמכויות בין בית הדין הרבני לערכאה האזרחית, מאחר שבנסיבות הענין, בית הדין קנה סמכות שלא נתבטלה בהחלטתו הראשונה. המחלוקת מתמקדת בפרשנות החלטת בית הדין בה הורה על הפסקת הדיון בתביעת הרכוש. פרשנות ההחלטה מובילה למסקנה כי הסמכות היתה ונותרה בידי בית הדין, ועליו לדון בתביעה הרכושית ולהכריע בה על פי החובה המוטלת עליו מכח הדין כממלא תפקיד שיפוטי. משהחלטת בית המשפט למשפחה לא ייחסה את הפרשנות הראויה להחלטת בית הדין, דינה להתבטל (ענין פלמן, בעמ' 139). 26. לאור כל אלה, אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין הגדול, ופרשנותו להחלטת בית הדין האזורי בדין יסודה. הסמכות לדון בתביעת הרכוש נתונה לבית הדין הרבני בכריכה לתביעת הגירושין. סמכות זו עומדת בעינה עד להכרעה בהליך. על בית הדין האזורי לדון להכריע בהקדם בתביעה הרכושית, ולמצות בכך את חובתו השיפוטית. על בית הדין להחיל על התביעה הרכושית את הדין המהותי מכח סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, קרי: על התביעה יחול חוק יחסי ממון, אלא אם כן יסכימו שני הצדדים להחלת הדין הדתי. העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: 1. אני מצטרף לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, וברצוני להוסיף רק שתי הערות תומכות. 2. לגישת חברתי, "ההתחקות אחר ההחלטה הראשונה של בית הדין (בגדרה נקבע כי הוא מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית – ח"מ), כרוכה בעיקרה בשאלה פרשנית הנגזרת מהלשון, מהתכלית ומהקשר הדברים שברקע ההחלטה, המצביעים על אומד דעת מותב בית הדין שנתן אותה". תפיסה זו מבוססת על שיטה, לה אני שותף, שעל פיה פרשנות של החלטות שיפוטיות צריכה להעשות – בהתאמה – על פי אמות מידה וכללים לפיהם מתפרשים "טקסטים" משפטיים אחרים (חיקוקים, או חוזים). עיינו: דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 7 (1991); FREEMAN, A TREATISE ON THE LAW OF JUDGMENTS 132-155 (5th Ed 1925, Revised by Futtle (1993)); חוות דעתי ב-רע"פ 9795/07 שביטה נ' מדינת י שראל (טרם פורסם, 1.2.09). מכאן, שלשופט שניסח את ההחלטה השיפוטית אין עדיפות עקרונית בפרשנות שלה, הרחבתה או סיוגה – על פני פרשן אחר (זאת לגבי החלק הנורמטיבי שבה, בשונה, אולי, מהחלק הנרטיבי-ספרותי, או סגנוני שבה). נוכח האמור, אף אני סבור שההחלטה של בית הדין הרבני האזורי בדבר הפסקת הדיון – לא היתה בגדר מחיקה של התביעה הרכושית, אלא רק בבחינת התליה זמנית של הדיון בה, כזו שאיננה שוללת סמכות. 3. מסקנתי הנ"ל נשענת, בין השאר, גם על העובדה שהביטוי: "הפסקת דיון" – במינוח המקובל בערכאות של בתי הדין הרבניים – משמעו "התליה זמנית" (בשונה ממשמעותו של ביטוי זה במערכת בתי המשפט האזרחיים – השוו: תקנה 154 ו-527 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 379-377 (1994); זו ההנמקה שהובאה בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול (נספח א' לעתירה), ויש לה סימוכין בסדרי הדין הנוהגים בהתדיינויות המתנהלות על פי המשפט העברי. עיינו: אליאב שוחטמן סדר הדין עמ' 183-179 (התשמ"ח-1988), המסביר כי הפסקת הדיון בדין העברי מותנית בכך שלנתבע לא ייגרם נזק (עיינו: שו"ע חו"מ סי' כ"ד, סעיף א', ונושאי הכלים והגהת הרמ"א, שם). לעניין זה חשובה העמדה, המתנגדת למחיקה, אותה הציגה המשיבה 3 (שהיתה הנתבעת בתביעה הרכושית) בהודעה שמסר מטעמה בא כוחה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתאריך 3.9.07, בגדרה ביקשה המשיבה, בין היתר, כדלקמן: "(א) ... (ב) להבהיר שהפסקת הדיון איננה מחיקת הנושא והסמכות לדון בו. (ג) אין בית הדין מוסמך למשוך ידיו מתביעה שדן בה כדין". דברים קצרים וקולעים אלה מתמצתים במקרה שלפנינו את הדין המצוי והראוי, ומצדיקים את דחיית העתירה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התש"ע (‏08.04.10). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08053760_R02.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il