מחמד האשם אחמד חסן נוארה נ. בית המשפט הצבאי לערעורים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5373/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5373/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון העותר: מחמד האשם אחמד חסן נוארה נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט הצבאי לערעורים 2. התובע הצבאי הראשי 3. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד סמדר בן נתן; עו"ד עדי לרנר פסק-דין השופטת א' חיות: זוהי עתירה המופנית נגד החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים (כב' המשנה לנשיא סא"ל צ' לקח) בב"ש 1007/14 מיום 25.3.2015 אשר דחה את בקשתו של העותר להורות על קיום משפט חוזר בעניינו. 1. ביום 12.10.2000 נרצחו רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'ץ ז"ל (להלן: המנוחים) על ידי המון מוסת לאחר שנכנסו בטעות עם רכבם לעיר רמאללה, בפרשה המכונה "הלינץ' ברמאללה". העותר הורשע ביום 24.11.2004 על ידי בית המשפט הצבאי יהודה בכך שהיה שותף ללינץ' וגרם בכוונה למותם של שני המנוחים. בהכרעת דינו קבע בית המשפט הצבאי כי יש להעדיף את האמור בהודעותיו של העותר במשטרה על פני הגרסה הכבושה אותה מסר בעדותו בבית המשפט וציין בהקשר זה כי התרשם שעל אף גילו הצעיר בעת החקירה ידע העותר לעמוד על שלו ולא הובל על ידי חוקריו. אשר לחלקו של העותר באירוע קבע בית המשפט הצבאי כי הוא הגיע לתחנת המשטרה בה הוחזקו המנוחים מתוך סקרנות, אך כאשר ראה את שריפת מכוניתם ואת ההמון הצועק הבין עד מהרה כי בפניו מתרחש אירוע אלים. בשלב זה נכנס העותר אל תחנת המשטרה ועלה ביחד עם אחרים לחדר בו הוחזקו המנוחים, שם בעט ברגלו של רס"ל אברהמי ז"ל, ניסה לדקור אותו בפצירה שמצא במקום ולקח את נרתיק האקדח שהיה עליו, כל זאת בעת שהמנוחים מותקפים קשות על ידי שאר בני החבורה. בית המשפט הצבאי קבע כי מעשיו של העותר מלמדים כי הצטרף באופן ספונטאני לחבורת התוקפים וזאת מתוך רצון לגרום למותו של רס"ל אברהמי, וכי גם אם יניח שמעשים אלו לא תרמו תרומה משמעותית לגרימת מותו של רס"ל אברהמי הם הופכים את העותר לשותף מלא לרציחתו בידי ההמון. עוד קבע בית המשפט הצבאי כי הגם שהעותר לא השתתף באופן פיזי בתקיפתו של רב"ט נורז'ץ ז"ל, עצם נוכחותו במקום בו הותקף, בצירוף העובדה שהיה מודע למעשים הקשים המבוצעים בו ולכך שיביאו קרוב לוודאי למותו, הופכת את העותר לחלק ממעגל האחראים להריגתו. לפיכך, הרשיע בית המשפט הצבאי את העותר בשתי עבירות של גרימת מוות בכוונה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון, התש"ל-1970. כמו כן, הרשיע בית המשפט הצבאי את העותר בביצוע שתי עבירות של אחזקת כלי ירייה ללא היתר ובעבירה של אימונים צבאיים ללא היתר, אך זיכה אותו מעבירה של קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה שיוחסה לו בכתב האישום. 2. ביום 22.12.2004 גזר בית המשפט הצבאי על העותר ברוב דעות עונש מאסר עולם, וזאת כנגד דעתו החולקת של שופט המיעוט אשר סבר כי יש להטיל עליו עונש של 25 שנות מאסר בפועל. בגזר דינם, התייחסו שופטי הרוב לגילו הצעיר של העותר ולעובדה שהיה בן 17 שנים בעת ביצוע העבירות, בעמדם על כך שגם הדין באזור יהודה והשומרון מכיר בצורך להתחשב בשיקולי ענישה מיוחדים בנוגע לקטינים. עם זאת, קבעו שופטי הרוב כי גילו הצעיר של העותר בעת ביצוע העבירות אינו יכול לשמש מחסום מפני ענישה ראויה, וציינו בהקשר זה כי גם בתי המשפט בישראל לא נמנעו מלגזור עונשי מאסר עולם על קטינים שרצחו. עוד ציינו שופטי הרוב כי התרשמו מהעותר כבעל אישיות חזקה וקבעו כי אין ספק שהבין את חומרת מעשיו וביקש ליטול חלק בגרימת מותם של המנוחים. מנגד, דחו שופטי הרוב את בקשת התביעה הצבאית להטיל על העותר עונשי מאסר מצטברים בגין כל אחת מעבירות ההרג בכוונה בהן הורשע, וזאת הן מן הטעם שרציחתם של המנוחים בוצעה כמסכת אחת, והן מן הטעם שאין להפלות את העותר ביחס לנאשמים אחרים בפרשה אשר חלקם ברצח היה גדול משלו ונגזר עליהם עונש מאסר עולם אחד בלבד. לעומת שופטי הרוב סבר שופט המיעוט כי על אף חומרת מעשי העותר יש לתת במקרה דנן משקל מכריע לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות. כמו כן, סבר שופט המיעוט כי יש לתת משקל לכך שהעותר לא הגיע לזירת העבירה מתוך כוונה להשתתף ברציחתם של המנוחים ופעל מתוך לחץ מסוים שהפעילו עליו בוגרים ממנו. מטעמים אלו, סבר שופט המיעוט כי יש לגזור על העותר עונש מאסר קצוב בשנים. 3. העותר ערער על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט הצבאי יהודה לבית המשפט הצבאי לערעורים באזור יהודה והשומרון (להלן: בית המשפט הצבאי לערעורים). התביעה הצבאית ערערה מצדה על גזר דינו של בית המשפט הצבאי בטענה כי היה עליו לגזור על העותר שני מאסרי עולם ולא עונש מאסר עולם אחד בלבד. ביום 25.1.2006 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים הן את ערעורו של העותר והן את ערעורה של התביעה הצבאית. אשר לערעורו של העותר קבע בית המשפט הצבאי לערעורים, כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים והמשפטיים של בית המשפט הצבאי יהודה ומכל טענותיו של העותר ראה לנכון להידרש אך לטענה לפיה היה על בית המשפט הצבאי להתחשב בעובדת היותו בן 17 שנים בעת ביצוע העבירות. בית המשפט הצבאי לערעורים עמד על כך שאין חולק כי על פי החקיקה באזור יהודה והשומרון שהייתה בתוקף בתקופה הרלבנטית העותר לא היה קטין בעת ביצוע העבירות, ואולם אין בעובדה זו כדי למנוע מבית המשפט להתחשב בגילו הצעיר בעת גזירת עונשו. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, כך קבע בית המשפט הצבאי לערעורים, אין מקום להקל בעונשו של העותר מפאת גילו וזאת נוכח חומרתם הרבה של מעשיו ומניעיו הנפשעים לביצועם. עוד ציין בית המשפט הצבאי לערעורים כי העובדה שלאחר הרצח התאמן העותר בנשק ובאימונים צבאיים אסורים מפריכה את הסברה כי נוכח גילו הצעיר לא הבין לגמרי את חומרת מעשיו בעת ביצועם והיא מעידה כי העבירות בהן הורשע היו חלק מן הדרך שבה בחר. 4. לאחר שנדחה ערעורו הגיש העותר עתירה לבית משפט זה בה עתר להורות על זיכויו מרצח המנוחים (בג"ץ 8125/11). העתירה נדחתה על הסף ביום 1.7.2012 ובפסק הדין (מפי השופט ס' גובראן ובהסכמת השופטים נ' הנדל ו- ע' פוגלמן) נקבע כי טענותיו של העותר נגד הרשעתו ברציחתם של המנוחים הן בעלות אופי ערעורי ואינן מגלות עילה להתערב בפסקי הדין שניתנו בעניינו. עוד נקבע כי העותר הגיש את עתירתו בשיהוי רב ואף מטעם זה יש לדחות את עתירתו על הסף. מעבר לצורך נקבע כי גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט הצבאי בעניינו של העותר שכן נראה כי נתמלאו התנאים להרשעתו ברציחתם של שני המנוחים. בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין בעתירה הנ"ל נדחתה ביום 28.2.2013 על ידי המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (דנג"ץ 6722/12). 5. לאחר הדברים האלה, הגיש העותר ביום 30.10.2013 בקשה לבית המשפט הצבאי לערעורים לקיום משפט חוזר בעניינו, אותה דחה בית המשפט הצבאי לערעורים ביום 25.3.2015. בהחלטתו עמד בית המשפט הצבאי לערעורים על כך שהעותר אינו טוען לקיומן של ראיות או עובדות חדשות ואף אינו מלין על קביעותיו של בית המשפט הצבאי לגבי חלקו ברצח המנוחים, אלא טוען כי הופלה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה וכי נגרם לו עיוות דין בשל העובדה שנשפט כבגיר. בית המשפט הצבאי לערעורים דחה את טענת העותר לפיה לו היה נשפט על מעשיו כיום היה הדבר מביא לשינוי בהרשעתו ובעונש שנגזר עליו, בקבעו כי גם לאחר שינויי החקיקה שחלו ביחס להעמדה לדין של קטינים באזור יהודה והשומרון אין כל מניעה להרשיע קטין ברצח אם התקיימו בו כל יסודות העבירה. בהקשר זה ציין בית המשפט הצבאי לערעורים כי גם על פי החקיקה הקיימת כיום באזור יהודה והשומרון, עצם העובדה שקטין נשפט כבגיר אינה מהווה עילה לקיום משפט חוזר. כמו כן, קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כי בית המשפט הצבאי ששפט את העותר התחשב בגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות הן במסגרת הכרעת דינו והן במסגרת גזר הדין, ועל כן אין לומר כי נגרם לו עיוות דין בשל העובדה שנשפט כבגיר. בהתייחס לטענה לפיה לא היה מקום להרשיע את העותר גם ברציחתו של רב"ט נורז'ץ, קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כי מדובר בטענה ערעורית מובהקת אשר נדחתה לגופה גם על ידי בית משפט זה, ולפיכך אינה מקימה עילה לקיום משפט חוזר. כמו כן, נקבע כי העונש שנגזר על העותר אינו מפלה אותו לרעה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה, וכי אין מקום להשוות בינו לבין נאשמים שנגזרו עליהם עונשי מאסר קצובים וזאת משום שנאשמים אלו לא הורשעו בעבירות של גרימת מוות בכוונה או שחלקם בפרשה היה קטן מזה של העותר. לבסוף, נדחתה טענתו של העותר לפיה העונש שנגזר עליו נוגד את הדין הבינלאומי. מכאן העתירה דנן. 6. לטענת העותר שגה בית המשפט הצבאי לערעורים משדחה את בקשתו למשפט חוזר ולשיטתו לא ניתן לחמוק מהמסקנה כי נגרם לו עיוות דין. ראשית, טוען העותר כי החלטת התביעה הצבאית להאשים אותו בשתי עבירות של גרימת מוות בכוונה לוקה בהפליה ובשרירותיות קיצונית, שכן נאשמים אחרים בפרשה שחלקם ברצח היה משמעותי בהרבה משלו הואשמו בעבירה אחת בלבד של גרימת מוות בכוונה. עוד טוען העותר כי אף הרשעתו בשתי עבירות של הריגה בכוונה תחילה מפלה אותו ביחס לנאשמים אחרים אשר חלקם ברצח המנוחים היה גדול משלו אך הורשעו בסופו של דבר בעבירת גרימת מוות בכוונה אחת בלבד או בעבירות קלות יותר. כמו כן, טוען העותר כי גם בחינת מעשיו כשלעצמם מעלה כי לא היה מקום להרשיעו ברציחתם של שני המנוחים, וזאת נוכח העובדה שלא לקח כל חלק בפגיעה ברב"ט נורז'ץ, כמו גם העובדה שפעולותיו לא הסבו פגיעה משמעותית לרס"ל אברהמי. לבסוף, טוען העותר כי העובדה שנשפט כבגיר הביאה ללא ספק להערכה שגויה של היסוד הנפשי שמתוכו פעל ולהרשעתו בעבירות חמורות מאלו שבוצעו על ידו בפועל, כמו גם להחמרה בלתי מידתית בעונשו. 7. דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים. בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בתי המשפט הצבאיים ולא יתערב בהחלטותיהם אלא במקרים חריגים בהם פעלו בחוסר סמכות או תוך פגיעה של ממש בכללי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה, בפסקה 6 (24.05.2007)). במקרה דנן הרשעתו של העותר ברצח המנוחים נבחנה על ידי בית משפט זה ונמצא כי אין עילה להתערב בה (בג"ץ 8125/11), ועתירה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין נדחתה אף היא (דנג"ץ 6722/12). בעתירה דנן שב העותר ומעלה "בלבוש חדש" סוגיות אשר בעיקרן כבר נבחנו וזכו להתייחסות בהליכים הקודמים ודי בכך על מנת לדחותה. מעבר לצורך, אציין כי החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים הדוחה את הבקשה למשפט חוזר מנומקת ומפורטת לעצמה ואינה מגלה כל עילה להתערבות. אכן כפי שצוין, היותו של העותר בן 17 בעת ביצוע העבירות נלקחה בחשבון הן על ידי בית המשפט הצבאי והן על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים ואילולא עובדה זו היה עונשו חמור יותר. אשר לטענת האפליה שמעלה העותר אף היא אינה מצדיקה קיום משפט חוזר בעניינו שכן העונש שנגזר עליו הולם את חומרת העבירות בהן הורשע ובית המשפט הצבאי אף התייחס מפורשות בהקשר זה לעונשים שנגזרו על נאשמים אחרים בפרשה עת גזר את דינו של העותר. הנה כי כן, הבקשה לקיום משפט חוזר בעניינו של העותר אינה עונה על איזה מאמות-המידה הנדרשות לקיומו של משפט חוזר ועל כן בדין דחה אותה בית המשפט הצבאי לערעורים. העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו באב התשע"ה (‏11.8.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15053730_V01.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il