פנחס אבורמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5373/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5373/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: פנחס אבורמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 13.5.2012, ועל גזר דין מיום 29.5.2012, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 21491-01-11, על ידי כב' השופטת צ' קינן תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התשע"ה (23.10.2014) בשם המערער: עו"ד סימי פלג-קימלוב בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 13.5.2012, ולחילופין על גזר דין מיום 29.5.2012, שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן), בת"פ 21491-01-11. המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות הבאות: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו בדין, הושתו על המערער העונשים הבאים: 17 שנות מאסר לריצוי בפועל; הופעלו עונשי מאסר על תנאי, בני 8 ו-4 חודשים (אשר הוטלו על המערער בפסק דינו של בית משפט השלום בעכו, בת"פ 3977/06, מיום 28.12.2006, שניתן על-ידי כב' השופט א' משה), ונקבע כי הם יצטברו בינם לבין עצמם וירוצו במצטבר לעונש המאסר שהושת עליו בתיק זה, כך שבסך הכל הוטל על המערער עונש של 18 שנות מאסר בפועל, שימנו מיום מעצרו - 18.12.2010. בנוסף, הושתו על המערער 20 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע; ו-10 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג עוון. כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים לעיזבונו של ג'מאל כיוואן ז"ל (להלן: המנוח), בסך של 80,000 ₪. עובדות כתב האישום 2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען, כי ביום 18.2.2012, סמוך לשעה 01:00, הגיעו המנוח, רידאל חמאדו (להלן: רידאל), ודיאא אלדין דיב (להלן: דיאא), ברכב הנהוג בידי המנוח, לרחוב קיבוץ גלויות בעיר נהריה. בהגיעם למקום, יצאו המנוח ורידאל מן הרכב, ופגשו במערער, אשר שהה באותה העת מחוץ לביתו, בשביל הגישה לבניין בו הוא מתגורר, המצוי במרחק כמה עשרות מטרים מבניין המגורים. המערער פנה אל המנוח, ואמר לו כי אין לערבים מה לחפש במקום, ובין השניים התפרץ ויכוח, אשר במהלכו אמר המערער למנוח, בין היתר, שייזהר ממנו; שהוא ישרוף אותו; ושאם המנוח ורידאל גברים, שימתינו לו באותו המקום. מיד לאחר הדברים האלו, עזב המערער את המקום, שב לביתו, נטל סכין ומוט ברזל, חזר אל שביל הגישה לבניין, שם היה המנוח, והחל להכותו באמצעות מוט הברזל. המנוח תפס את מוט הברזל מידי המערער והשליכו ארצה, ואו אז המערער דקר את המנוח בסכין. בין השניים התפתח מאבק על הרצפה, תוך שהמנוח מנסה להתגונן מפני המערער. במהלך המאבק, שב המערער ודקר את המנוח, באמצעות הסכין, מספר פעמים. בשלב מסויים, תפס רידאל את מוט הברזל, והפריד בין השניים, ולאחר זאת הוא והמנוח נמלטו מן המקום באמצעות הרכב. המנוח, כשהוא פצוע ומדמם, החל לנהוג ברכב, ולאחר מספר מטרים הוא התמוטט. הדקירות שדקר המערער את המנוח, גרמו לו לפציעות רבות, כמפורט להלן: א. פצע דקירה בגוו מימין, עם מעבר דקירה דרך הריאה הימנית, ותמת ודימומים בריאה. ב. שבר בצלע 5 מימין. ג. שני פצעי חתך דקירה בשכם ימין. ד. שלושה פצעי חתך בגב מימין. ה. חמישה פצעי חתך בגפיים העליונים. ו. דימומים תחת קרום הלב. ז. פצעי שפשוף וקרע בפנים, בכתף, ובגפיים. הדקירה בגוו מימין היא שהביאה למותו של המנוח, וזאת כתוצאה מכשל נשימתי והלם תת נפחי, בשל נזק חמור לריאה הימנית ולכלי דם ראשיים. מסתבר, כי בעת שהמערער שהה מחוץ לביתו, הפר המערער הוראה חוקית שניתנה על-ידי בית משפט השלום בקריות, במ"ת 38782-01-10, מיום 24.3.2010, ומיום 24.10.2010, לפיה על המערער לשהות בביתו, בתנאי מעצר בית מלא, בין השעות 22:00-06:00. תשובת המערער לכתב האישום 3. בישיבה מיום 29.3.2011, כפר המערער בעובדות כתב האישום, וטען שהוא כלל לא יצא את ביתו בליל האירוע, וזאת בשל תנאי מעצר הבית הליליים שהוטלו עליו בתיק אחר. בנוסף, ביקש המערער חוות דעת בנוגע לממצאי דנ"א, טרם שימסור את תשובתו המפורטת לכתב האישום. 4. בישיבת בית המשפט מיום 25.10.2011, מסר המערער תשובה מפורטת לכתב האישום, אשר במסגרתה הודה, לראשונה, כי בליל האירוע הוא שהה מחוץ לבית מגוריו, בניגוד לתנאי שחרורו לחלופת מעצר, ובכך הפר הוראה חוקית, כמיוחס לו בכתב האישום מושא הערעור. המערער אישר את עצם המפגש עם המנוח ורידאל. לגרסתו, כאשר הבחין כי רידאל והמנוח מתעתדים להיכנס לבניין בו הוא מתגורר, שאל אותם לסיבת הימצאותם במקום. לדבריו, השניים השיבו לו כי הם רוצים להטיל את מימיהם בחדר המדרגות, ועל רקע הדברים האלו, התפתח ויכוח בין הצדדים. עוד מסר המערער, כי הויכוח הסתיים ב"סולחה", אשר בסופה שם המערער את פעמיו לביתו, אלא שאז התקרב המנוח לעברו כשפניו לעימות, ובתגובה לאיום שהוא חש מפני המנוח, הרים המערער מוט ברזל שמצא על הרצפה, וזאת בניסיון להגן על עצמו. בהמשך, נשמט מוט הברזל מידו, והמערער והמנוח נפלו ארצה והתעמתו האחד עם השני, כאשר המערער שוכב על גבו והמנוח מעליו. לטענתו של המערער, בשלב זה הוא הבחין כי המנוח הביא עמו סכין, שנשמטה מידיו, וכי הוא מנסה להגיע אליה. בתגובה לכך, הקדים המערער את המנוח, תפס את הסכין והצמידה לגופו של המנוח, והכל במטרה למנוע מהמנוח להגיע אל הסכין ולדקור אותו קודם. עוד טען המערער, כי לאחר שהוא חש במצוקה הולכת וגוברת, הוא החל לצעוק וקרא לעזרה. מיד לאחר מכן, שמע המערער את המנוח כשהוא צורח, והבחין כי המנוח קם על רגליו, ונמלט מן המקום ביחד עם רידאל. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 5. בתחילה, סקר בית משפט קמא את ארבע הודעותיו של המערער במשטרה, מהן עולה כי הלה שמר על שתיקה מוחלטת, חרף האישומים הקשים שהופנו נגדו, וסירב לשתף פעולה בהליכי חקירה, ובכלל זאת, במסדר זיהוי; בבדיקת חיים; ובעימות עם עד התביעה המרכזי, רידאל. 6. בנסיבות אלה, עמדה במוקד הכרעת דינו של בית משפט קמא, עדותו של עד התביעה המרכזי, רידאל. עדות רידאל בבית משפט קמא 7. רידאל מסר את עדותו בבית המשפט במהלך שתי ישיבות. לדבריו, ביום האירוע, סמוך לשעה 20:00, הוא נסע ביחד עם המנוח ופאדי, חבר נוסף של המנוח, לסיבוב במג'ד אל כרום. בהמשך, התלווה אליהם דיאא, והם ישבו ושתו וודקה יחד עם אחרים. לאחר מכן, פאדי ושני חברים נוספים עזבו את המקום, ואילו המנוח, דיאא ורידאל נסעו לנהריה. המנוח נהג ברכב, דיאא ישב מאחוריו, ורידאל ישב בכיסא שלצד הנהג. יצויין, כי בתחילת חקירתו של רידאל במשטרה הוא נמנע מליתן הסבר לגבי מטרת הנסיעה, אך בהמשך החקירה, ולאחר שהשוטרים הציגו בפניו פירוט שיחות טלפוניות שהתקיימו בליל האירוע, בינו ובין ל., צעירה תושבת נהריה, מסר רידאל כי הוא נסע לנהריה כדי לפגוש את ל., והסביר כי הקשר ביניהם היה סודי, ולבקשתה של ל. הוא השתדל להצניע את בואו אליה. לדברי רידאל, בעת שהמנוח פנה לרחוב קיבוץ גלויות בנהריה, הרכב נתקל במדרכה ונשמע רעש של חיכוך. משהגיעו השלושה (המנוח, רידאל ודיאא) סמוך לדירתה של ל., עצר המנוח את הרכב, ויצא ממנו על מנת לבדוק האם נגרם נזק לרכב. בשלב זה, הבחין רידאל במערער כשהוא יושב בכניסה לשביל המוליך לבניין. עוד מסר רידאל, כי בעת שהמנוח יצא מרכבו, הוא עצמו נשאר ברכב ושוחח עם ל., כדי שתאשר את כניסתו לדירתה. דיאא ישן ברכב, לאורכו של האירוע כולו. 8. רידאל מסר עוד, כי בעת שהמנוח החנה את הרכב, החל המערער לצעוק עליו ולפנות אליו בצורה מזלזלת, באומרו "מה יש לך לעשות פה?". בהמשך, בעודו יושב במכונית, שמע רידאל את המנוח והמערער מתווכחים, וזאת "בקטע של זלזול, הנאשם רצה להסתלבט על ג'מאל, אתה רוצה עזרה ומה יש לערבים לעשות פה. זה בקטע של זלזול וג'מאל התעצבן" ( עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 6-2). 9. המנוח חזר על מנת להחנות את רכבו, אלא שבשלב זה התלהט הויכוח בינו לבין המערער. בהמשך, יצא רידאל מן המכונית והצטרף למנוח. המערער הראה לשניים כי יש לו אזיק אלקטרוני ברגלו, ואמר "אני פנחס ואתם נפלתם בידיים של עבריין ואתם לא יודעים מי זה פנחס, אני אשרוף אתכם, אני לא רוצה שאתם תכנסו לפה, לא יודע מה" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 27-21). בעדותו, טען רידאל כי הוא ניסה להרגיע את הרוחות, והצדדים התפייסו, התנשקו, ולחצו ידיים. אלא שבהמשך, שב הויכוח והתלהט בשנית, והמערער אמר למנוח ולרידאל "אם אתם גברים, תחכו לי כאן, תישארו פה" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 15-11), תוך שהוא פונה לעבר הבניין. בשלב זה, חזר רידאל לכיוון הרכב, כדי להעיר את דיאא, אך הוא החליט שלא התקרב יותר מדי לרכב, וזאת על מנת לשמור על קשר עין, למקרה שהמערער יחזור למקום. או אז, הבחין רידאל במערער כשהוא נע לכיוונם של השניים, כשבידו הימנית מוט ברזל בצבע אפור, ובידו השמאלית סכין מטבח. 10. לדברי רידאל, המערער כיוון לעבר המנוח את המוט והסכין ו"התחיל לעשות עם המוט והסכין לכיוון ג'מאל, כאילו לתת לו מכות" ( עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 3-2). המנוח הצליח למשוך מהמערער את מוט הברזל והשליך אותו על הקרקע, בגינה ליד השביל. מיד לאחר מכן, דקר המערער את המנוח בסכין, בפלג גופו הימני העליון, ובשלב זה הפיל המנוח את המערער ארצה. 11. רידאל מסר בעדותו בבית המשפט, כי במהלך האירוע הוא לא סייע למנוח באופן ישיר, מאחר שנפגע בידיו בתאונת עבודה, אולם הוא הכה מספר פעמים, באמצעות מוט הברזל, על הרצפה, עד שהצליח "לשחרר" את המנוח מידי המערער. בשלב זה, החל המערער לכוון את הסכין לעברו של רידאל, והמנוח אמר לו שיברח. לאחר מכן, קרא המערער לעזרה, ואילו רידאל והמנוח ברחו לכיוון הרכב, המנוח התניע את רכבו, ונסע כ-500 מ', עד שלפתע איבד את השליטה על הרכב, ופגע ברכב אחר, אשר חנה בצד הדרך. לדברי רידאל, מעוצמת הפגיעה ברכב החונה התעורר דיאא. רידאל מסר, כי המנוח אמר בשלב זה, "נדקרתי, נדקרתי" ( עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 8-3) ואיבד את הכרתו. בהמשך, ירדו רידאל ודיאא מהרכב, כדי להעביר את המנוח למושב האחורי, ולפנותו לבית החולים. שני בחורים שעברו במקום, הבחינו ברידאל ודיאא, כאשר האחד אמר כי יזמין אמבולנס, ואילו השני המשיך בדרכו לעבר הבניין. רידאל ודיאא השכיבו את המנוח על הרצפה, עד לבואו של האמבולנס. דיאא התלווה אל המנוח באמבולנס, ואילו רידאל נעצר על-ידי השוטרים, שהגיעו לזירת האירוע. גרסת המערער בעדותו בבית משפט קמא 12. כזכור, מילא המערער את פיו מים ושתק במהלך כל תקופת חקירתו במשטרה. בבית משפט קמא, העיד המערער כי בליל האירוע הוא היה נתון במעצר בית, וישן בביתו. סמוך לשעה 01:00, התעורר המערער מצלצול טלפון, ומשלא הצליח להירדם שוב, הוא החליט לרדת לכניסה לבניין ולקח עימו בקבוק משקה. ב"פתח הבלוק", הבחין המערער, לדבריו, בשני אנשים שהתקרבו לעברו, כאשר אחד מהם נראה לו מבולבל, ולכן הוא שאל אותו "אני יכול לעזור לך במשהו?", והלה השיב בשלילה. המערער העיד, כי אמר למנוח שאם הוא מעוניין להתפנות, הוא יכול ללכת לצד הבניין, אך בתגובה לכך החל המנוח לצעוק לעברו "מי אתה, בוא אני אראה לך מה זה, תבוא איתי". לדברי המערער, הוא התקדם כמה מטרים, ביחד עם רידאל והמנוח, ותוך כדי הליכה ציין בפניהם כי הוא נתון במעצר בית, ושאינו יכול להתרחק מהבניין כי הוא "בחור טוב". בהגיעם למרחק של כ-15 מטרים מהכניסה לבניין, השלושה נעצרו, ובשלב זה רידאל ביקש להתפייס, והם לחצו ידיים והתנשקו. בהמשך, העיד המערער כי אמר לשניים שמותקן ברגלו איזוק אלקטרוני, ואו אז שבו לפתע הרוחות להתלהט. המערער העיד בנוסף, כי הוא הבחין שרידאל מחזיק בידו בקבוק וודקה ועומד לתקוף אותו, ועל כן הוא פנה אל השניים וביקש מהם לעזוב את המקום. משהבין כי הם אינם מתכוונים לעזוב, הוא חזר לביתו, ומילא את כוסו במשקה. לאחר מכן, הסתכל המערער מבעד לחלון ביתו כדי לראות האם רידאל והמנוח עזבו את המקום. משלא הבחין בהם, הוא יצא מביתו והתקדם לכיוון הכביש. בהגיעו לאמצע השביל, סובב המערער את ראשו, והבחין במנוח כשהוא מגיח מהכביש בהליכה מהירה ובפנים תוקפניות. המערער טען, כי הוא ניסה לחמוק מפניו, אך מאחר שהדבר לא עלה בידו, הוא הרים מוט ברזל שהיה מונח על הרצפה, והחל להתעמת עם המנוח. עוד מסר המערער, כי עוד טרם שפרץ העימות, הוא הבחין בבחור צעיר בשם נאור לוי (להלן: נאור), ואמר לו להתכופף ולברוח מהמקום. בהמשך, תיאר המערער את המאבק עם המנוח, וסיפר כי הם נאבקו במשך כ- 6-5 דקות, כאשר במהלכן הוא ראה כי המנוח מנסה להגיע לסכין שהייתה מונחת על הרצפה, ובשלב זה הוא הקדים את המנוח, תפס את הסכין, וקירבה לגופו, וזאת במטרה למנוע כל אפשרות שאחד מהם יידקר. לגרסתו של המערער, רידאל הגיע למקום, והחל להכותו באמצעות מוט הברזל שהיה מונח על הרצפה. במענה לשאלה, כיצד נדקר המנוח בסכין בפלג גופו העליון, השיב המערער כי ייתכן שהמנוח נדקר במהלך העימות ביניהם, אולם הוא אינו יודע זאת בוודאות, ולא הייתה לו כל כוונה לפגוע במנוח. במענה לשאלה נוספת, המערער לא אישר אך גם לא שלל את האפשרות כי הסכין שנמצאה בזירת האירוע הינה הסכין בה אחז. 13. בית משפט קמא שמע, במסגרת פרשת הראיות, עדויות נוספות וביניהן, עדותם של אלירן ונאור, בחורים צעירים שנקלעו לזירת האירוע במקרה; עדותו של פרופ' היס, שהגיש חוות דעת פתולוגית שנערכה על-ידו בעניינו של המנוח; עדותו של אחמד חטיב, חובש מלווה במד"א, אשר הוזעק למקום האירוע; עדות דיאא, חברו של המנוח, אשר ישן במהלך האירוע, והתעורר כאשר רכבו של המנוח פגע ברכב נוסף; ועדותה של ל., עמה קבע רידאל להיפגש, ביום האירוע. 14. במסגרת הכרעת הדין, נדרש בית משפט קמא לבחינת מהימנות גרסתו של רידאל, עד התביעה המרכזי, וקבע לעניין זה, כי: "גרסתו של רידאל נמצאה מהימנה בעיני בהיותה עקבית, סדורה והגיונית, וזאת בניגוד לגרסת הנאשם. גרסתו של רידאל גם עולה בקנה אחד עם ממצאי חוות הדעת הפתולוגית של פרופ' היס, חוות דעתו לעניין פצעי הנאשם, עדויות העדים הנוספים, וגם בעיקר עדותו של הנאשם, כפי שנמסרה לראשונה בבית המשפט. רידאל חזר ודבק בעדותו בבית המשפט בדברים שמסר לאורך חקירותיו במשטרה, גם לאחר שעמד בחקירה נגדית ארוכה ונוקבת שירדה לפרטי פרטים. יחד עם זאת, לא התעלמתי מפרכות וסתירות שהתגלעו בגרסתו, בהן מיקד בא-כוח הנאשם את השגותיו באשר למהימנות". 15. בהמשך, עמד בית משפט קמא על החיזוקים לגרסתו של רידאל, וביניהם, חוות דעתו של פרופ' יהודה היס, ממנה עולה כי "פצעי ההגנה" על גופו של המנוח נוצרו, ככל הנראה, שעה שהקורבן ניסה להתגונן בידיים חשופות, מפני פגיעה על-ידי חפץ חד; ממצאי הבדיקה הביולוגית, אשר אישרו את אמיתות גרסתו של רידאל בדבר מעורבותו של המערער באירוע, שעה שהאחרון הכחיש באופן גורף כל קשר לאירוע, וחזר בו מהכחשתו רק לאחר שנתקבלו תוצאות בדיקת הדנ"א אשר קושרות אותו, באופן החלטי וודאי, לאירוע. עוד נקבע, כי גרסתו המאוחרת של המערער בבית המשפט, תואמת את גרסתו של רידאל באופן כמעט מלא, כאשר ההבדלים היחידים בין שתי הגרסאות נוגעים למקום הפגישה בין המערער למנוח ולרידאל, לסיבת הימצאותם של המנוח ורידאל בקרבת ביתו של המערער, לרקע העימות, וליוזמה ליצירת העימות. חיזוק נוסף, מצא בית משפט קמא בעדותה של ל., וכן בממצאים שונים שנתפסו בזירת האירוע. 16. אשר למהימנות עדותו של המערער, קבע בית משפט קמא, כי זו "אינה ראויה לאמון, נוכח התנהגותו בחקירה, נוכח הכחשתו הגורפת כל קשר לאירוע, אף בבית המשפט בדיונים הראשונים, בהיות עדותו בבית המשפט, עדות כבושה, בשל השקרים שבה, ונוכח היעדר היגיון שבגרסתו". 17. אשר ליסוד העובדתי בעבירת ההריגה, קבע בית משפט קמא, כי "מן העובדות המוכחות עולה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מדקירתו בסכין, בידי הנאשם [...] אין חולק כי התקיים היסוד העובדתי, שהרי המנוח מצא את מותו מידי הנאשם בדקירת סכין". בהמשך, דן משפט קמא בטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער, ודחה אותה. בהקשר זה, ציין בית המשפט, כי משנתקבלה גרסתו של רידאל באשר לאירוע הדקירה, ונוכח העובדה כי לא מתקיימים תנאיו של סייג ההגנה העצמית, אין כל ממש בטענה זו. עוד צויין, כי גם העיתוי המאוחר של העלאת טענת ההגנה העצמית על-ידי המערער, פוגע באמינותה של הטענה. 18. בהתייחס ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה, נקבע, כי המערער "ידע וצפה בפועל, או לכל הפחות היה עליו לצפות כי בחזרתו לזירת האירוע, תוך שהוא מאיים על רידאל ועל המנוח, כשהוא מצויד במוט ברזל ואוחז בסכין, עלולה להתרחש פגיעה קטלנית, כפי שקרה בפועל". אשר לקשר הסיבתי העובדתי, בין המעשה האסור לתוצאה הקטלנית, הדגיש בית משפט קמא, כי "הדעת נותנת כי שימוש חוזר בסכין באורך כזה עלול לגרום לחבלה חמורה, ואף לתוצאה הקטלנית של מוות, וכי היה על הנאשם לצפות תוצאה זו". בהמשך, קבע בית משפט קמא, כי גם "בהסתמך על 'חזקת המודעות הכללית', אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה [...] ניתן להניח כי הנאשם היה מודע גם לתוצאה הקטלנית". 19. לאור האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין מעשה הדקירה שביצע המערער, לבין מותו של המנוח, ואף הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. לפיכך, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, אשר יוחסה לו בכתב האישום. 20. בנוסף, הורשע המערער גם בעבירת האיומים, וזאת נוכח האמירות שהשמיע בפני המנוח ורידאל, "אני פנחס ואתם נפלתם בידיים של עבריין ואתם לא יודעים מי זה פנחס, אני אשרוף אתכם, אני לא רוצה שאתם תכנסו לפה, לא יודע מה" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 27-21). לטענתו של המערער, דברים אלו שלא הוכחשו, לא נאמרו על-ידו בכוונה רעה ובנימה של איום, אלא נועדו להבהיר למנוח ולרידאל כי פניו אינם לריב. בית משפט קמא קבע, כי הסברו של המערער בלתי הגיוני, שכן מתוכן האמירות עולה כי הוא ביקש "להלך על השניים אימים, להרתיעם מפניו, ולגרום להסתלקותם מהמקום". בהסתמך על העובדות שלא הוכחשו, ונוכח הודאתו המפורשת של המערער, לפיה הוא הפר את תנאי מעצר בית שהושתו עליו במ"ת 38782-01-10, הורשע המערער גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 21. לאחר זאת, פנה בית משפט קמא לבחון את טענותיו של המערער בנוגע לקיומם של מחדלי חקירה, המתבטאים בהימנעותה של המאשימה מלשלוח את הסכין המתקפלת שנמצאה בזירת האירוע לבדיקת ט"א, ולבדיקת דנ"א. לעניין זה, קבע בית משפט קמא, כי "יש לזכור כי לאורך כל החקירה, עמדה בפני השוטרים הכחשתו של הנאשם כל קשר לאירוע. בהיעדר גרסה שלו, ובהמשך נוכח הכחשה גורפת של מעורבותו [...] לא קם הצורך לברור פרטים שנראו באותו שלב שוליים". עוד צוין, בהקשר הנדון, כי "הסכין שגרם לדקירה הקטלנית, לא תאם את מאפייני הסכין המתקפלת. אף על פי כן נשלחה הסכין לבדיקת מעבדה, ומשלא נמצאו עליה כל סימני דם (ת/71), נשללה מעורבותה באירוע". המערער טען למחדלי חקירה נוספים, המוצאים את ביטויים בהימנעותם של החוקרים מלבדוק את רכבו של המנוח, ואי איתורה של בחורה בשם סמאח/מונה, עמה שוחח רידאל, לאחר האירוע. נטען על-ידי המערער, כי מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, אשר יש לזקוף אותם לחובת המשיבה, שכן לוּ היו נבדקים הדברים, הייתה לכך חשיבות רבה מבחינת הגנתו של המערער. בית משפט קמא, דחה טענה זו, בציינו, כי: "מדובר בפרטים שוליים, במיוחד לאור הימנעותו העקבית של הנאשם ממסירת גרסתו על האירוע". גזר דינו של בית המשפט המחוזי 22. בבואו לגזור את דינו של המערער, שקל בית משפט קמא לחומרה את העובדה כי המערער קיפד את חייו של אדם, תוך שימוש בסכין, "בשל ויכוח של מה בכך, והתלהטות יצרים רגעית". בהקשר זה, הדגיש בית המשפט, כי המדובר בתופעה שהפכה להיות נגע של ממש, "המחייבת את בתי המשפט להכביד את ידם על מי שהורשע בדין, כדי להביע את הגינוי והסלידה מן המעשים וכדי להתריע ולהרתיע". בהמשך, עמד בית משפט קמא על עברו הפלילי המכביד של המערער, ועל נסיבות ביצוע עבירת ההריגה, אשר מעמידות אותה ברף גבוה ביותר. עוד צויין, בהקשר זה, כי מעשיו של המערער בוצעו תוך שהוא מפר הוראה חוקית. לצד הקולא, התחשב בית משפט קמא, בגילו הצעיר יחסית של המערער; בצער והחרטה שהביע על מעשיו; ובעובדה שעבירת האלימות האחרונה, בוצעה על-ידו לפני כ-5 וחצי שנים. לאחר שנבחנו השיקולים לקולא ולחומרה, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער את העונשים המפורטים בפסקה 1, לעיל. תמצית טענות המערער בערעור על הכרעת הדין 23. ביום 6.1.2013, הגיש המערער, באמצעות באת-כוחו, עו"ד סימי פלג-קימלוב, הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. בעקבותיה, הוגשו ביום 16.9.2014, עיקרי הטיעון מטעמו של המערער, ובמסגרתם התבקש בית משפט זה לזכות את המערער מהרשעתו בהריגת המנוח, וכן מעבירת האיומים בה הורשע. הערעור על הכרעת הדין נסב, בעיקרו של דבר, על קביעותיו העובדתיות ועל ממצאיו של בית משפט קמא, ונשען על ארבעה אדנים מרכזיים. האדן הראשון עליו נסמך הערעור, עניינו בטענה לפיה שגה בית משפט קמא, כאשר קבע כי עדותו של רידאל מהימנה ועדיפה על עדותו של המערער. לשיטתו של המערער, מדובר בעדות יחידה של עד בעל עניין, אשר מסר גרסאות משופעות בסתירות ובפירכות רבות, בעניינים מהותיים. נטען, בהקשר זה, כי עדותם של דיאא, פרופ' היס, נאור, ו-ל., מפריכות את גרסתו של רידאל, ויש בהן כדי לחזק את גרסת המערער. על כן, מבקש המערער כי נתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדתיות, עליהן ביסס בית משפט קמא את הרשעתו בדין. האדן השני של הערעור על הכרעת הדין, נוגע לסייג ההגנה העצמית (סעיף 34י לחוק העונשין). נטען, בהקשר זה, כי "הפעולות בהן נקט המערער כדי להדוף את תקיפת המנוח היו דרושות לו באופן מיידי על מנת להציל את חייו, שכן היה נתון בסכנה ממשית". לפיכך, מבקש המערער לקבוע כי כל התנאים המגבשים את סייג ההגנה העצמית, מתקיימים בעניינו. האדן השלישי, עניינו בטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה. המערער חזר על טענותיו, כפי שאלה נטענו בבית משפט קמא, באשר להימנעותה של המשיבה מלשלוח את הסכין המתקפלת שנמצאה בזירת האירוע לבדיקת ט"א, ולבדיקה פתולוגית; הימנעות החוקרים מבדיקת רכבו של המנוח; ואי איתורה של בחורה בשם סמאח/מונה, עימה שוחח רידאל בסמוך לאירוע. לטענת המערער, מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, אשר פגעו באורח מהותי בהגנתו. האדן הרביעי שבערעור מתייחס ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה. לטענת המערער, לא הייתה לו כל מודעות לאפשרות גרימת מותו של המנוח, ועל כן לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה. 24. המערער טוען בנוסף, כי אין לייחס לשקרים שנאמרו על-ידו לשוטרים, אשר הגיעו לביתו ביום ה-18.12.2010, כמו גם לטענת האליבי הכוזבת שהעלה בבית משפט קמא, לפיה הוא כלל לא יצא את ביתו בליל האירוע, משקל מכריע. זאת שכן, לשיטתו, ההסבר שנתן במסגרת עדותו בבית המשפט לסיבת השקרים, מניח את הדעת. עוד נטען על-ידי המערער, כי הדברים שהשמיע בפני המנוח ורידאל, לפיהם הוא עבריין המצוי תחת איזוק אלקטרוני, נאמרו שעה שהצדדים עשו ביניהם "סולחה", ולא נמסרו בנימה מאיימת, ומשכך יש לזכותו מעבירת האיומים בה הורשע. בנוסף, נטען על-ידי המערער כי שגה בית משפט קמא, משלא נענה לבקשת באת-כוחו להעיד את עד ההגנה, נאור, בדלתיים סגורות, וכן טעה, כאשר לא התיר לסנגור לחקור את העד בחקירה נגדית. לפיכך, סבור המערער כי יש לזכותו מאשמת ההריגה שבה הורשע, וכן מעבירת האיומים שיוחסה לו. הערעור על גזר הדין 25. במסגרת הערעור על חומרת עונשו של המערער, נטען כי גם אם לא תתקבל עמדתו לעניין תחולתו של סייג ההגנה העצמית, "הרי שבשלב מסוים היה המערער נתון בסכנת חיים ממשית", ולגישתו של המערער שגה בית משפט קמא, משלא נתן לכך כל משקל, טרם שגזר את עונשו. נטען בנוסף, כי גם לעובדה שהמנוח סירב לעזוב את מקום האירוע, והיה "נחוש" להתעמת עם המערער, לא ניתן משקל ראוי. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא, משהעמיד את עבירת ההריגה במדרג הגבוה של עבירות אלה. לאור האמור, התבקשנו להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער. תגובת המשיבה 26. המשיבה תומכת את יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא, וטוענת כי יש לדחות את הערעור. לגישת המשיבה, טענותיו של המערער באשר להרשעתו בהריגה ובעבירת האיומים מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית משפט קמא, וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. עוד נטען, כי גם במחדלי החקירה הנטענים על-ידי המערער, אין כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, שכן מדובר בפרטיים שוליים, וגם לו היה נקבע כי מדובר במחדלי חקירה, "לא היה בהם כדי להטיל ספק באשמתו של המערער". המשיבה הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא, קבע את ממצאי המהימנות, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של רידאל, מחד גיסא, ומעדותו של המערער, מאידך גיסא. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי גרסתו של רידאל מהימנה בעיניו, ונתמכת בחיזוקים נוספים, וזאת מבלי להתעלם מהסתירות עליהן הצביע המערער. נטען עוד, כי גרסתו של המערער באשר למעורבותו באירוע, הינה גרסה כבושה, אשר נמסרה על-ידו רק לאחר שהובהר לו כי הראייה המדעית קושרת אותו לאירוע ואינה ניתנת לסתירה, ובכל מקרה בית משפט קמא התרשם כי המערער אינו מהימן, וכי גרסתו אינה ראויה לאמון. אשר לטענה בדבר היעדר יסוד נפשי אצל המערער, הנדרש לעבירת ההריגה, נטען כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה בנסיבות העניין המערער צפה את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית. עוד נטען, בהקשר זה, כי גם על פי חזקת המודעות הכללית, "אדם המשתמש שימוש חוזר בסכין בעלת להב באורך כזה, מודע לאפשרות גרימת מותו של האדם אותו הוא דוקר". נטען בנוסף, כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית המשפט הנכבד שלא להורות על העדתו של עד ההגנה, נאור, בדלתיים סגורות, ושלא לאפשר לבאת-כוחו של המערער לחקור את העד בחקירה נגדית. המשיבה הוסיפה עוד, כי בסופו של יום, בית משפט קמא לא ביסס כל ממצא עובדתי על עדותו של העד נאור. 27. אשר לטענות המערער לעניין חומרת גזר הדין, סבורה המשיבה, כי העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת המעשים בהם הורשע ואת תוצאותיהם הקשות. זאת, בשים לב לעובדה כי המערער היה זה שיזם את האירוע האלים, ואף שב לזירת האירוע, לאחר שהרוחות נרגעו, כשהוא מצויד במוט ברזל ובסכין, וכשפניו לקרב. המשיבה הוסיפה וטענה, כי בעת גזירת העונש עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא נסיבות לחומרה וביניהן, עברו הפלילי המכביד של המערער; קיומם של מאסרים על תנאי, ברי הפעלה, שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, בעת ביצוע העבירות; והעובדה כי העבירות בוצעו תוך הפרת תנאי מעצר בית שהוטלו על המערער במסגרת תיק אחר. הדיון בפנינו 28. במסגרת הדיון בערעור שבה וטענה באת-כוחו של המערער, עו"ד פלג-קימלוב, כי בעניינו של מרשה מתקיימים החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות, עליהן ביסס בית משפט קמא את ההרשעה בעבירת ההריגה ובעבירת האיומים. זאת, בעיקר נוכח סתירות מהותיות שנתגלו בעדותו של עד התביעה המרכזי, רידאל. נטען בנוסף, כי גזר הדין החמיר עם המערער יתר על המידה, וכי לא היה מקום להציב את עבירת ההריגה במקרה דנן ברף הגבוה ביותר לעבירות מסוג זה. 29. המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד תמר פרוש, גורסת כי פסק דינו של בית משפט קמא הינו מפורט ומנומק, וקביעותיו של בית משפט קמא מבוססות על אדנים מוצקים. נטען, בהקשר זה, כי המערער לא הצביע על עילה כלשהי המצדיקה התערבות בקביעות המהימנות ובממצאים העובדתיים שנעשו על ידי בית משפט קמא. לגישת המשיבה, התזה אותה הציגה באת-כוח המערער, באשר להבדלים בין גרסת המערער וגרסתו של רידאל, מבוססת על גרסה כבושה ומאוחרת של המערער, אשר אינה מתיישבת עם ראיות נוספות כמו ממצאים פתולוגים על גופת המנוח, ועדותה של ל., המחזקת את הטענה כי לא הייתה כל פרובוקציה מצד המנוח ורידאל כלפי המערער . על יסוד האמור, סבורה המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת ההריגה, כמו גם את הערעור על ההרשעה בעבירת האיומים. בנוסף, נטען על-ידי המשיבה, כי יש לדחות גם את טענותיו של המערער באשר לעונש שהושת עליו, שכן נסיבות ביצוע העבירה והתוצאה הקשה שנגרמה, מציבות את המעשה ברף חומרה גבוה ביותר. דיון והכרעה 30. ארבע שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת ערעור זה. השאלה האחת, שהוצבה במרכזו של הערעור, היא האם שגה בית משפט קמא עת ביסס את הכרעת הדין על עדותו של רידאל, אשר נמצאה על-ידו כעדות מהימנה, וזאת בניגוד להערכה השלילית את עדותו של המערער. השאלה השנייה, היא האם התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. השאלה השלישית הטעונה הכרעה, עניינה בטענת ההגנה העצמית, והאם בנסיבות העניין, קם למערער סייג זה. השאלה הרביעית היא, האם בית משפט קמא התעלם ממחדלי חקירה, דבר אשר הביא לקיפוח הגנתו של המערער . אדון בשאלות אלה כסדרן. אקדים תוצאה להנמקה ואומר, כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בהכרעת דינו המקיפה של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, ובתגובת המשיבה, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. 31. כאמור, האדן המרכזי עליו נסמך הערעור שבפנינו, נוגע לטענתו של המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו הנחרצת כי יש להעדיף את גרסתו של עד התביעה המרכזי רידאל על פני גרסתו הבלתי אמינה של המערער. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן סבירות בעליל; כאשר נפלה בהן טעות מהותית, הברורה על פני הדברים; או כאשר מדובר בהכרעה המבוססת על ראיות חפציות או על שיקולים שבהיגיון, שבהם אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן), פסקה 28 לפסק דיני; ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל (5.6.2013), פסקה 10 לפסק דיני; ע"פ 5019/09 חילווה נ' מדינת ישראל (20.8.2013), פסקה 28 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; וע"פ 5921/12 סבג נ' מדינת ישראל (7.5.2013), פסקה 21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). 32. לאחר בחינה מדוקדקת של הכרעת דינו היסודית של בית משפט קמא, ועיון בטענות הצדדים בערעור, הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה דנן אינו נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, ולגישתי אין עילה להתערבותנו בקביעות אלה של בית משפט קמא. כאמור, הכרעת דינו של בית משפט קמא מנומקת ומפורטת כדבעי, ובמסגרתה נדונה כל טענה שהועלתה על ידי בא כוחו של המערער. בית-משפט קמא בחן את גרסאות המערער ורידאל לעומקן, התמודד עם סתירות, שאלות וקשיים, שהתעוררו בנוגע לגרסאות השונות, ולאחר זאת מצא בית משפט קמא, כי יש להעדיף את גרסתו של רידאל על פני גרסתו של המערער. בנוסף, עמד בית משפט קמא על ראיות חיזוק שונות, התומכות בגרסתו של רידאל ומחזקות אותה. אל מול גרסתו של רידאל, אשר זכתה לאמונו של בית משפט קמא, עמדו שקריו המוכחים של המערער וסירובו למסור גרסה כלשהי במהלך חקירותיו, ובכלל זאת, סירובו לעמוד למסדר זיהוי, סירובו לערוך בדיקת חיים, והימנעותו ממתן תגובה או עימות עם דבריו המפלילים של רידאל, כפי שהוטחו בפניו. כאמור, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי המערער, בגרסתו הכבושה והמאוחרת, אישר חלק גדול מדבריו של רידאל, וככל שהיו הבדלים בין הגרסאות, ציין בית משפט קמא, כי "את קביעת הממצאים העובדתיים יש לבסס על גרסתו המהימנה של רידאל ולדחות מפניה את גרסת הנאשם, ככל שזו עומדת בסתירה לעדות רידאל". 33. כאמור, גרסתו של רידאל, אינה עומדת לבדה, והיא נתמכת, בין היתר, על-ידי חוות הדעת הפתולוגית של פרופ' היס, ממנה עולה כי על גופו של המנוח נמצאו, מלבד פצע הדקירה הקטלני, לא פחות מחמישה פצעי חתך ודקירה נוספים, וחמישה פצעי חתך בגפיים העליונים, כמו גם "פצעי הגנה". הממצאים שהופיעו בחוות דעתו של פרופ' היס אינם מתיישבים עם גרסת המערער, לפיה "לא הייתה לו כל כוונה לפגוע במנוח, וכי תוך כדי המאבק אף לא היה ער לכך שהמנוח נדקר". 34. נטען על-ידי המערער כי רידאל מסר לשוטרים, אשר הגיעו לזירת האירוע, במסגרת תחקור ראשוני, כי אינו יודע דבר על התרחשות האירוע, ועל נסיבות פציעתו של המנוח, שכן הוא ישן ברכב ולא ראה את אירוע הדקירה, דבר אשר הסתבר כשקר. ואולם, בית משפט קמא, קיבל את הסברו של רידאל באשר לדברים שמסר, בציינו כי "הסברו זה אינו מופרך. דבריו אלה נאמרו בסמוך לאירוע הקשה, בהיותו בסערת רוחות [...] יחד עם זאת, מיד לאחר מכן, בחקירתו הראשונה במשטרה, עוד באותו לילה, סיפר בהרחבה את השתלשלות העניינים לפרטי פרטים, שכאמור, מרביתם אושרו על-ידי הנאשם בעדותו". בית משפט קמא גם לא התעלם מכך שרידאל לא סיפר בעדותו הראשונה כי עשה שימוש במוט הברזל. אלא שעוד במהלך החקירה במשטרה, מסר רידאל ביוזמתו, כי :"רציתי להפריד בינהם אז נתתי עם המוט ברצפה. אני ניסיתי לפגוע עם המוט על היד אבל לא פגעתי וכבר ג'מאל הצליח להשתחרר ולקום ממנו" (נ/3, בעמ' 5). בית משפט קמא ציין, לעניין זה, כי "אף אם בתחילה [רידאל] ביקש להעלים את מעורבותו באירוע, הרי שבהמשך, נמלך בדעתו וסיפר את האמת, חרף החשש להפללתו ומבלי שלחוקרים היה מידע על כך, מפי נאשם, שכאמור, שמר על השתיקה לאורך כל החקירה". אשר לסיבת הימצאו במקום האירוע, מסר רידאל בתחילה, כי "סתם, הסתובבנו" (נ/1, בעמ' 3, שורה 45). ואולם, בהמשך הסביר רידאל כי הגיע למקום כדי לבקר את ל., ולבקשתה, הוא נמנע מלחשוף את הקשר ביניהם. ואולם, ככל שהחקירות התקדמו, הוא נאלץ לספר את כל האמת (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 27-23, ועמ' 25 לפרוטוקול, ש' 1-6). בית משפט קמא, מצא כי הסברו זה של רידאל, מניח את הדעת, ואף מתחזק נוכח תיעוד השיחות בינו ובין ל., וכן לאור עדותה בבית המשפט, ממנה עולה כי היא ביקשה מרידאל להצניע את הקשר ביניהם. 35. הנה כי כן, לא נעלמו מעיניו של בית משפט קמא סתירות ואי דיוקים מסויימים שנפלו בעדותו של רידאל, אך נקבע כי אין בכך בכדי לערער את מהימנותו של העד. מסקנותיו אלה של בית משפט קמא מבוססות על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מעדותו של רידאל, ומיתר העדים שבאו לפניו. בנסיבות אלה, נראה כי אין כל סיבה לסטות במקרה דנן מההלכה, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (30.5.2012), בפסקה 64; ע"פ 5889/11 עבאס נ' מדינת ישראל (3.9.2012)). זאת, בעיקר כאשר הסתירות עליהן הצביע המערער אינן נוגעות ללב גרסתו של רידאל, אלא בעניינים שוליים שאינם עומדים במרכזה של הגרסה. לאור האמור, יש לדחות את טענותיו של המערער באשר לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה גרסתו של רידאל הינה גרסה מהימנה, שניתן לבסס עליה את הממצאים העובדתיים הדרושים להכרעתו. באותה מידה, יש לדחות את טענת המערער באשר לקביעה כי עדותו נמצאה בלתי מהימנה וכי גרסתו אינה אמינה. 36. מכאן, נעבור לדון בסוגיה השנייה, שעניינה בשאלה האם התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. תחילה, אעמוד בקצרה על יסודות עבירת ההריגה, לרבות היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו, כעולה מפסיקתו של בית משפט זה. יסודות עבירת ההריגה 37. סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר את עבירת ההריגה, כך: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים" היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה - "מעשה או מחדל אסורים", ורכיב תוצאתי - "מותו של אדם". מאחר שמדובר בעבירה תוצאתית, יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה הקטלנית (ראו, למשל, ע"פ 6415/11 פולוחין נ' מדינת ישראל (24.12.2012) (להלן: עניין פולוחין); ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל ( 5.8.2012) (להלן: עניין שולמן); ע"פ 9723/03 בלזר נ' מדינת ישראל (12.10.2004) (להלן: עניין בלזר); ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, 45 (1986)). על טיבו של הקשר הסיבתי הנדרש, עמדתי בהרחבה בעניין שולמן: "דרישה לקשר סיבתי משמעה כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן. יודגש, כי התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שזו ארעה בפועל (ראו: ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נגד שי בלזר [לא פורסם, 12/10/2004] [להלן: פסק דין בלזר]; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין(תשמ"ד, כרך א) 436, 756; ע"פ 418/77 בדריאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3, 8). הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על פי מבחן הצפיות הסבירה, קרי: הדרישה לקיומו של קשר סיבתי משפטי משמעה כי יש לבחון אם ניתן היה לצפות, באורח סביר ואובייקטיבי, את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית. נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר בעבירות בהן נדרש יסוד נפשי של מודעות סובייקטיבית של הנאשם לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית – כמו בעבירת ההריגה –אין צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, ודי בקיומה של מודעות אישית –סובייקטיבית, לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221 [להלן: פסק דין חסיין], 232). במילים אחרות, הקשר הסיבתי המשפטי 'נבלע' ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה, ואין טעם בדיון מקדים בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי". 38. אשר ליסוד הנפשי בעבירת ההריגה, בשונה למשל מעבירה של גרם מוות ברשלנות, נדרשת בעבירה זו מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". 39. לעניין "תוצאות המעשה", יש להוכיח כי מתקיימת בנאשם מחשבה פלילית מסוג של "פזיזות", המוצאת את ביטויה, בין בהלך רוח של "אדישות", היינו "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", ובין בדרך של "קלות דעת", במובן של "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34 (2001)). ומכאן לטיב המודעות הנדרשת לגבי התרחשותה של התוצאה הקטלנית. בע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' ג'מאל אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327 (2001) (להלן: עניין אבו-אלהווא), נקבע כי: "הדעה השלטת כיום בפסיקתנו הינה כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה" (שם, בעמ' 333, וראו גם: ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (25.1.2010). ועוד נאמר, בהקשר זה, כי "לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות, המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. בענייננו, יש להחיל את חזקת המודעות, לפיה חזקה על אדם כי הוא מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו" (עניין שולמן, בפסקה 22; ע"פ 2772/11 נחמני נ' מדינת ישראל (2012), בפסקה 28)). ומן הכלל אל הפרט 40. נקבע עובדתית בנידון דידן, כי המערער דקר את המנוח דקירה קטלנית אחת בגוו מימין, ולכך הצטרפו, בשלב כלשהו, דקירות נוספות בחלקי גוף נוספים. מחוות דעתו של פרופ' היס (ת/31) עולה כי סיבת המוות של המנוח היא חד משמעית – היינו כתוצאה מפצע דקירה בצד הימני של הגוו, דבר אשר גרם לאיבוד דם מסיבי, ומכאן עולה כי הדרישה לקשר סיבתי עובדתי, בין מעשיו של המערער לבין התוצאה הקטלנית, באה על סיפוקה. 41. ומכאן ליסוד הנפשי המיוחס למערער. אין חולק כי הסכין ומוט הברזל, בהם הצטייד המערער, ואשר שימשו לתקיפתו של המנוח, הם כלים קטלניים, כאשר אופן ביצוע המעשה –דקירות מרובות בגופו של המנוח – שתוצאתן הטבעית היא קטלנית, כל אלה מעידים כי התקיימה במערער מחשבה פלילית מסוג של "פזיזות". מבלי להתייחס, בשלב זה, לטענתו של המערער בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית, ניתן לקבוע כי המערער היה מודע, הן לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע, והן לאפשרות כי התנהגותו, ובעיקר השימוש שעשה בסכין לדקירתו של המנוח בכל חלקי גופו, תגרום לתוצאה קטלנית, שהיא תוצאה טבעית ומסתברת של מעשיו. סיכומם של דברים, הוכח בעניינו של המערער היסוד הנפשי, כמו גם יתר היסודות הנדרשים בעבירת ההריגה. טענת ההגנה העצמית 42. לטענת המערער עומד לו סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין. נביא, אפוא, את 34 י לחוק העונשין ,כלשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". בע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006) (להלן: עניין אלטגאוז), נקבע על-ידי השופטת ע' ארבל, בפסקה 13: "שישה הם התנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם ההגנה העצמית, כפי שהוגדרו בחוק, ופורשו בפסיקה ובספרות. הראשון הוא תנאי התקיפה שלא כדין. השני הוא תנאי הסכנה. תנאי מוקדם למעשה ההתגוננות הוא קיומה של 'סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא [...] התנאי השלישי הוא תנאי המיידיות. לפי לשון החוק, נדרש כי מעשה ההתגוננות היה 'דרוש באופן מיידי' על מנת להדוף את התקיפה. תנאי זה בוחן את עיתוי המעשה, על שני היבטיו: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה [...] התנאי הרביעי הינו שהאדם לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה[...] התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות [...] תנאי הנחיצות כולל בתוכו הן את הנחיצות האיכותית (בפני העושה לא עמדו אלטרנטיבות אחרות) והן את הנחיצות הכמותית (העושה לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר) [...] התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה". בע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (2.7.2009) חידדה השופטת מ' נאור (כתוארה אז) את הדברים בקובעה, כי "יש להבחין בין חמשת התנאים הראשונים, אשר הינם יסודות עובדתיים מובהקים, לבין התנאי השישי, שהינו תנאי נורמטיבי, הנקבע על-ידי בית המשפט" (שם, בפסקה 32, וראו גם: ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (21.7.2010); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (28.9.2005)) . 43. סעיף 34ה לחוק העונשין, שכותרתו "נטל ההוכחה" קובע לאמור: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". ואילו סעיף 34כב(ב) הדן ב"נפקותו של ספק" קובע, כי: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". 44. לסיכום, עולה מלשונם של סעיפים 34ה ו-34(כב)(ב) לחוק העונשין, כי הנטל להוכחת קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית, רובץ על שכמו של הנאשם, אך זאת עד כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג (עניין פולוחין; יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק ראשון 648 (2012); וראו גם, ע"פ 4856/99 אלגעאר נ' מדינת ישראל (7.11.1999); ע"פ 5555/00 גבריאלוב נ' מדינת ישראל (21.11.2002)). 45. טרם שנתייחס לשאלת תחולתו של סייג ההגנה העצמית בענייננו, מן הראוי להזכיר את העובדה כי המערער כלל לא טען, במסגרת חקירותיו במשטרה, להגנה עצמית, כאשר טענה זו הועלתה לראשונה רק לאחר שמיעת ראיות התביעה. הנני מציין עובדה זו, שכן "מטבע הדברים ועל פי ההיגיון וניסיון החיים, טענה של הגנה עצמית מועלית על ידי מי שמייחסים לו ביצוע עבירה - על אחת כמה וכמה כה חמורה - מיד עם חקירתו הראשונית, ולכל המאוחר בפתח משפטו, בהשיבו לכתב האישום. אי העלאת הטענה אף בשלב זה מערערת על פניה את גירסת ההגנה העצמית" (ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 221, 236 (1992)). עם זאת, לא אמנע מלדון בטענת ההגנה העצמית לגופו של עניין. 46. לאחר שבחנתי את הטענה, בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית, הגעתי למסקנה כי מרבית התנאים הקבועים בסעיף 34י לחוק העונשין אינם מתקיימים. כך, התנאי העוסק בתקיפה שלא כדין כלפי הטוען להגנה עצמית, אינו מתקיים בעניינו של המערער. במקרה דנן, המערער הוא זה שיזם את העימות, שעה שחזר למקום האירוע, בחפשו אחר המנוח ורידאל. לפיכך, אין מדובר, מבחינתו של המערער, בהדיפת תקיפה שלא כדין מצידו של המנוח, אלא ברצונו של המערער להסלים את האירועים כאשר הוא מצוייד ברוח קרב. אשר לתנאים שעניינם סכנה מוחשית ו-מיידיות הצורך בהגנה עצמית, אף הם אינם חלים במקרה דנן. המערער עצמו מודה כי הרים מוט ברזל שהיה מונח על הרצפה, הניפו באוויר מספר פעמים, והחל להתעמת עם המנוח, וזאת מבלי שהבחין כי בידו של המנוח מצוי כלי משחית כלשהו. בהמשך, היה זה המערער לבדו, אשר אחז בסכין, ועשה בו שימוש. בנסיבות אלה, ברור מאליו כי המערער לא היה נתון בסכנה מוחשית ולא היה כל צורך בתגובה מיידית להדיפת התקפה, מצידו של המנוח. המערער גם אינו עונה לתנאי שלפיו הטוען להגנה עצמית לא נכנס למצב של התגוננות בהתנהגותו הפסולה. נראה, כי אכן מדובר בהתנהגות פסולה מצידו של המערער, שכן עמדו בפניו אפשרויות נוספות מלבד דקירתו של המנוח בסכין, לוּ אכן חש עצמו מאויים, כגון: הזעקת המשטרה או נטישה זמנית של המקום, כפי שעשה טרם שנכנס לעימות האלים. תנאי הנחיצות, היינו כי לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך פוגענית פחות, הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית, גם הוא אינו חל בענייננו. כפי שהובהר לעיל, המערער יכול היה למנוע את תקיפתו על-ידי המנוח לוּ נמנע מלחזור למקום האירוע, ולוּ נקט באמצעים אחרים, פוגעניים פחות, על-מנת להימנע מהדקירה הקטלנית. גם תנאי הפרופורציה, היינו קיומו של יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה, אינו מתקיים. בהתאם לחוות הדעת הפתולוגית שהוגשה, עולה כי המערער דקר את המנוח מספר פעמים, ואין ספק, כי נעיצת סכין בגופו של המנוח של המנוח, בעוצמה רבה, פעם אחר פעם, אינה מקיימת את דרישת הפרופורציה. הנה כי כן, המערער לא הרים את הנטל להוכיח את דבר קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית, ולוּ כדי הותרת ספק סביר באשר לקיומו של סייג זה. למעלה מן הצורך, וכפי שציינתי לעיל, גם העיתוי המאוחר בו העלה המערער את טענת ההגנה העצמית, מעיב על אמינותה של הטענה. לפיכך, דינה של טענת ההגנה העצמית להידחות. סיכום ביניים בנוגע להכרעת הדין 47. העולה מן המקובץ הוא, כי המערער היה מודע היטב לכל פרט מהפרטים המרכיבים את עבירת ההריגה, וביצע את המעשה הנפשע בהיותו מודע להתנהגותו ולתוצאותיה הקשות. משנדחתה טענתו של המערער בנושא סייג ההגנה עצמית, המסקנה המתבקשת היא דחיית ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת ההריגה. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 48. ואם הגענו עד הלום, נותר לנו עוד לדון בטענת המערער באשר למחדלי חקירה שהתקיימו בעניינו. כפי שיובהר להלן, אין בטענה זו כדי לשנות את התוצאה שאליה הגעתי. הנושא הראשון, אשר הועלה על-ידי המערער, עניינו בטענה כי המשטרה חדלה בכך שלא שלחה את הסכין שנמצאה בזירת האירוע (ת/78), לבדיקת ט"א, ולבדיקה פתולוגית שתבחן את השאלה האם הסכין תואמת את תעלת הדקירה בגופו של המנוח. אין כל ממש בטענה זו. הבדיקה הביולוגית שנערכה לאותה הסכין העלתה כי לא נמצאו על הסכין שרידי דם, ועל כן נקבע, בצדק, כי אין זה סביר שהסכין המדוברת קשורה לאירוע. בהינתן עובדה זו, בצירוף לכך כי הסכין נמצאה כשהיא סגורה, במרחק מה מזירת העבירה, לצד הכחשתו הגורפת של המערער בדבר מעורבותו באירוע, אין מדובר כלל במחדל חקירה. טענה נוספת שהועלתה על-ידי המערער נוגעת למחדל חקירה הנעוץ, לשיטתו, בכך שרכבו של המנוח לא נשלח לבדיקה, אשר תאשש או תפריך את טענת רידאל, לפיה עובר לאירוע, המנוח יצא את הרכב כדי לבדוק האם רכבו נפגע כתוצאה מהתקלות במדרכה. עוד נטען, למחדל חקירה הנוגע לאי איתורה של בחורה בשם סמאח/מונה, עימה שוחח רידאל בסמוך לאירוע. בית משפט קמא, דחה טענות אלו, בעיקר בשל העובדה כי מדובר בפרטים שוליים, וכן לאור התשתית הראייתית המבוססת, אשר עמדה לנגד עיניו. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי אכן מדובר בעניינים שוליים, ונראה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין מדובר במחדלי חקירה מבחינתם של חוקרי המשטרה. לבסוף, גם אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי מדובר במחדלי חקירה, והיה על החוקרים לבדוק את הסכין שנמצאה בזירת האירוע ואת רכבו של המנוח, וכן לאתר בחורה בשם סמאח/מונה, עדיין יש להראות כי בשל מחדלים אלו, "נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן" (עניין ניימן, בפסקה 48, וראו גם, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)). כפי שהובהר לעיל, ובשים לב למכלול הראיות שהוצג בעניינו של המערער, אינני סבור כי באי עריכת הבדיקות, ובאי איתורה של הבחורה, נפגעה כהוא זה הגנתו של המערער, או שקופחה זכותו להליך הוגן, וגם מסיבה זו יש לדחות את הטענה הנוגעת לקיומם של מחדלי חקירה. טענות נוספות 49. אשר לטענה כי אין לייחס לשקרים שהמערער מסר בחקירותיו, משקל של ממש, אפנה לע"פ 3731/12 ‏ סוילם נ' מדינת ישראל (11.11.2014), שם ציינתי כי: "הלכה היא, כי בנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט ליתן לשקרים מהותיים שנמסרו על-ידי נאשם במהלך חקירתו, משקל ראייתי עצמאי, עד כדי ראיית סיוע במקום שנדרשת ראיה כזו. כל זאת, בהתקיימם של מספר תנאים: מדובר בשקר בעניין מהותי; אשר מוכח בראיה או בעדות עצמאית; השקר ברור וחד משמעי; והוא מכוון להכשיל את החקירה ולהטעות את בית המשפט; תנאי נוסף הוא כי השקר קשור לעבירה עליה נסב המשפט ואינו נובע מעילה שאינה רלבנטית, לצורך בירור האשמה (ראו: עניין גץ, בפסקה 76 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; קדמי, חלק שני, בעמ' 830-840). שקרי הנאשם בחקירה אינם יכולים להחליף את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה, אך ניתן לייחס להם משקל עצמאי, כראיה המחזקת את ראיות התביעה (ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל; קדמי, שם). כוחם הראייתי של השקרים מותנה בהיעדרו של הסבר סביר, שניתן על-ידי הנאשם לאותם שקרים" מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי יש ליתן לשקריו של המערער את מלוא משקלם הראייתי לחובתו, מאחר שהם מקיימים את התנאים הנדרשים בפסיקתו של בית משפט זה. שקריו של המערער נוגעים, בין היתר, לשאלת נוכחותו בזירת העבירה במועד הרלוונטי; לעצם קיומו של המפגש עם רידאל ועם המנוח; ולאופן פציעתו של המנוח, ונראה בעליל כי מדובר בשקרים מהותיים, ברורים וחד משמעיים, אשר נועדו להכשיל את החקירה בעניינו. נראה, כי המערער לא הציג בפני בית משפט קמא כל הסבר מניח את הדעת לשקריו אלה, וכזכור הוא בחר, במהלך חקירתו, לשמור על זכות השתיקה, דבר המחזק, כשלעצמו, את ראיות התביעה. 50. טענה נוספת אותה העלה המערער, היא כי הדברים שהשמיע בפני המנוח ורידאל, לפיהם הוא עבריין המצוי תחת איזוק אלקטרוני, נאמרו שעה שהצדדים עשו בינהם "סולחה", ולפיכך אין מדובר באיום, שהופנה כלפיהם. כפי שציין, בצדק, בית משפט קמא, "אין הדעת נותנת שמי שמבקש להרגיע את הרוחות ולסיים עימות בדרכי שלום יציג את עצמו כעבריין שמפאת חומרת עבירותיו נתון במעצר בית ובאיזוק". דברים אלה מקובלים עליי, ועל כן דין הטענה כי יש לזכות את המערער מעבירת האיומים להידחות. מה גם שהושמעו על-ידי המערער דברי איום מפורשים וברורים הרבה יותר. 51. בנוסף, סבורני כי אין כל ממש בטענתו של המערער כי שגה בית משפט קמא, משלא נענה לבקשת באת-כוחו של המערער להעיד את עד ההגנה, נאור, בדלתיים סגורות, וכן טעה, כאשר לא התיר לסנגור לחקור את העד בחקירה נגדית. לגישתי, לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, שעה שלא הובא בפניו כל טעם המצביע על הצורך בסגירת הדלתיים. בנוסף, מאחר שלא התגלתה כל עוינות מצידו של העד כלפי המערער, לא היה מקום להתיר למערער לחקור אותו בחקירה נגדית. סיכומם של דברים 52. מהאמור לעיל עולה, כי בדין הורשע המערער בעבירת ההריגה כמו גם בעבירת האיומים, ולפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער, ולהותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה. הערעור על חומרת העונש 53. בפתח הדברים ראוי לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו, לעניין זה, עניין פולוחין; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (12.12.2007); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.7.2006)). בית משפט קמא גזר על המערער 17 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי, ופיצוי לעיזבון המנוח בסך של 80,000 ₪. בנוסף, הופעלו, באופן מצטבר, עונשי מאסר על תנאי, בני 8 ו-4 חודשים, שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער, באופן שעליו לרצות 18 שנות מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. בית משפט קמא ציין, בצדק, כי נסיבות האירוע מציבות את עבירת ההריגה במקרה דנן על רף גבוה ביותר. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה, נסיבותיו של המקרה דנן נושקות לקיומה של הגנה עצמית, ואף אני סבור כי המערער אינו מתקרב לנסיבות בהן ניתן להעלות את טענת ההגנה העצמית, בין אם לצורכי הכרעת הדין ובין אם כתמיכה לטענתו כי יש להקל בעונשו. 54. הערך המרכזי שבו פגע המערער הוא ערך קדושת חיי האדם, וכפי שציין חברי השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (5.7.2007): "לקדושת חיי האדם, מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מנין. קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות" (שם, בפסקה ח(1)). המערער רמס ברגל גסה ערך זה, שעה שהחל בעימות סתמי, חסר כל פשר, אשר במהלכו הוא נעץ, בעוצמה רבה, סכין בפלג גופו הימני העליון של המנוח, בנוסף לדקירתו של המנוח בחלקי גוף נוספים. לא למותר הוא להביא מדברי השופט נ' הנדל, בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010), אשר התייחסו לתופעת האלימות בכלל, ולתופעת הסכינאות בפרט: "האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העיתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך –הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח 'למען יראו וייראו'. תופעה זו של 'סכינאות' יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במילים אחרות 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות" וכך גם בע"פ 4877/07 יוחייב נ' מדינת ישראל (2.2.2009), מפי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "בענייננו, נטל המערער חייו של אדם על רקע ויכוח סתמי. אין חולק כי חומרת המעשה מצדיקה הטלת עונש מאסר ממושך. רבות דובר בפסיקת בית משפט זה על החשיבות שבענישה מכבידה כאמצעי להתמודדות עם תופעת הסכינאות" (שם, בפסקה 5). טענתו של המערער להקלה בעונשו, מתבססת על העובדה, הנכונה כשלעצמה, כי בעבירת ההריגה קיימת קשת רחבה של ענישה, על פי מגוון המצבים והנסיבות, ולגישתו של המערער שגה בית משפט קמא משהעמיד את העבירה המיוחסת לו על הרף הגבוה לעבירות מסוג זה. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל, אך נראה כי יש בו כדי לשקף כראוי את חומרת המעשים ותוצאותיהם, והוא אינו סוטה, ובוודאי שלא באורח קיצוני, מרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים (ע"פ 4705/11 פרץ נ' מדינת ישראל (29.06.2014); ע"פ 6162/10 כבאז נ' מדינת ישראל (11.06.2013); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2007); ע"פ 3216/01 שכאר נ' מדינת ישראל (18.2.2002); ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1), 609 (2001)). יש לחזור ולהזכיר כי המערער קיפד את חיי המנוח, בפרץ אלימות קשה וחמורה, חסרת כל פשר והגיון, תוך שהוא גורר אותו לעימות בגין דברים של מה בכך. בגוזרו את דינו של המערער, עמד בית משפט קמא בהרחבה על כלל השיקולים, לקולא ולחומרה, ונראה כי בית המשפט לא התעלם מכל טענה מהותית שהועלתה בפניו. סבורני, כי בסופו של יום העונש, אותו קבע בית משפט קמא, הינו ראוי ומאוזן. גזר הדין משרת את התכלית ההרתעתית, הוא הולם את נסיבות האירוע, ומשקף את יחסה של החברה לעבירת הריגה בכלל, ולתופעת הסכינאות בפרט, ובעיקר כאשר עסקינן במעשים אכזריים ואלימים, כדוגמת המקרה שלפנינו. 55. לאור האמור, הנני סבור כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם. אבקש להידרש לנקודה אחת, והיא העובדה שהמערער שתק לאורך כל תקופת חקירתו במשטרה, ובחר למסור את גרסתו בבית המשפט במהלך משפטו בלבד. בעיניי נודעת לכך חשיבות רבה בהערכת גרסתו הכבושה. חברי מנה (פסקה 32) את סירובו של המערער למסור גרסה במהלך חקירותיו, לרבות סירובו למסדר זיהוי ולערוך בדיקת חיים, וכן הימנעותו מתגובה לדברי העד המפליל רידאל. בעיני השימוש בשתיקה בחקירות, גם אם בבית המשפט ניתנה לימים גרסה מפי המערער, אומר דרשני ובעיניי רלבנטי להרשעה ולערעור. אכן, בנידון דידן – משהעיד המערער במשפט - לא חל סעיף 162 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, הקובע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שנדרש להן סיוע...". בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (2007) נדרשתי (פסקה 5 (13)) בהרחבה לשתיקת המערערים דשם במשפטם, וראו גם סקירת המשפט העברי בכגון דא שם; ראו גם ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2011), פסקה קמ"ג והאסמכתאות שם, וכן ע"פ 2560/08 מדינת ישראל נ. וול (2010), פסקה ע"ו, שם נאמר, בעקבות שתיקת הנאשמים במשפטם: "...השתיקה היא זכותו של נאשם, והיא לבדה אינה יכולה כמובן להביא להרשעה – אין אדם צריך לספק את כלי הנשק נגדו; אין היא יכולה לבוא תחת ראיות פוזיטיביות והיא לבדה, אך ברי כי השתיקה תוכל לחזק ראיות קיימות; זהו צו המחוקק בסעיף 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי ("הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..."); זו גם כמובן מצוות השכל הישר. בהקשר זה שוברה של השתיקה בצידה. בית המשפט אינו יכול להתייחס לשתיקה בשויון נפש גמור, בחינת שוטה שבעולם. השותק סוכר את פיו, אך עיניו פקוחות לרווחה, ויודע הוא על שום מה בחר בשתיקה. דבר זה אינו נעלם מעיני בית המשפט, שגם הן פקוחות". ב. ואולם, גם לשתיקה בחקירה משקל ראייתי. סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, מסדיר את האזהרה הניתנת לחשוד על ידי קצין המאריך את מעצרו או משחרר אותו בערובה, "כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו, וכי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות כנגדו" (הדגשה הוספה – א"ר). בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה הוחלט להוסיף את הצלע השלישית, קרי, כי שתיקה עשויה לחזק ראיות שיהיו נגד החשוד, גם לאזהרה בחקירה הרגילה. כמובן שתיקה אינה יכולה להוות ראיה עצמאית כשלעצמה, וזכות השתיקה במקומה וכבודה בהחלט עמה, אך לכך משמעות חיזוקית (ראו עניין פלוני הנזכר, פסקה קמ"א). ואכן, אפשר לגזור גזירה שוה משתיקה בבית המשפט לשתיקה בחקירה. הצד השוה בשתיהן הוא העין החשדנית שבה מתייחס בית המשפט לשתיקתו של מי שלוחם על חפותו, ולכאורה האינטרס המובהק שלו, על פי ההיגיון, הוא לפרוס את גרסתו ולנסות לשכנע בה. בעניין יוסף פסקה ז'(13)(א) נאמר, "ככלל, מסופקני אם יש בנמצא שופטים שאינם מייחסים משקל חיזוקי משמעותי לשתיקה. הדברים נעוצים בשכל הישר: אדם הנאבק על חפותו, ייכבד וימסור את גרסתו". ואם נבחרה שתיקה בחקירה, ואכן זו זכות החשוד כשם שזכות נאשם לשתוק באולם בית המשפט, ברי כי היות הגרסה כבושה ובאה לעולם בפרשת ההגנה במשפט, לאחר שנשמעו ראיות התביעה ובידי הנאשם להתאים את סיפורו בעדותו לראיות אלה, מחשידה את הגרסה ומכרסמת מאוד באמינותה. ג. דברים אלה יפים לענייננו, מצטרפים לדברים הנכוחים שכתב חברי השופט שהם ומחזקים אותם, וכאמור מצטרף אני לחוות דעתו. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ג בניסן התשע"ה (‏15.4.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12053730_I15.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il