פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5360/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5360/12 ע"פ 8730/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 5360/12: פלוני המערער בע"פ 8730/12: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.7.2012 בת"פ 1103-02-10 שניתן על ידי כבוד השופט א' ביתן תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"ג (21.3.2013) בשם המערער בע"פ 5360/12: עו"ד מאיר לחן בשם המערער בע"פ 8730/12: עו"ד ארז מלמד בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. שני המערערים הינם אחים, המערער 1 הוא יליד 17.6.1994 והיה קטין במועד ביצוע העבירה, ואילו המערער 2 הוא האח הבוגר, יליד 2.11.1991. במסגרת כתב אישום מתוקן יוחסה למערער 1 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ולמערער 2 יוחסה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין. 2. בית משפט קמא הרשיע את המערערים, על-פי הודאתם, בעבירות הכלולות בכתב האישום המתוקן וגזר על המערער 1 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 23.1.2010 ועד יום 25.4.2010; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 20,000 ₪. על המערער 2 גזר בית משפט קמא 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 24.1.2010 ועד יום 4.5.2010; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 15,000 ₪. עובדות כתב האישום המתוקן 3. מכתב האישום המתוקן עולה כי המערער 1 נשכר על-ידי המתלונן ורעייתו "לסייע בכישוריו החברתיים לבנם הקטין... תמורת שכר". באחד המפגשים בין המערער 1 לבין הקטין, נטל המערער מכשיר נייד השייך לקטין מסוג סוני אריקסון 995 W, ששוויו כ- 4,500 ₪, וזאת ללא רשותו של הקטין. בעקבות כך, הודיעו הורי הקטין למערער 1 כי לא ישלמו לו את שכרו, עד אשר יחזיר את המכשיר הגנוב. מאחר שהמכשיר לא הוחזר לבעליו, התקשר אל המערער 1 קרוב משפחה של הורי הקטין "אשר שהה באותה העת בבית הסוהר", ודרש מהמערער כי יחזיר את המכשיר הנייד לבעליו. לאחר שיחה זו, ביום 23.1.2010 בסמוך לשעה 20:45, הגיע המערער 1 ביחד עם אחיו, המערער 2, לבית המתלונן בקרית גת, כאשר המערער 1 מצוייד בכובע גרב ובסכין ואילו המערער 2 מצוייד במוט עץ. המערערים נקשו בדלת הכניסה לבית, והמתלונן פתח את הדלת, ומשהבחין במערער 1 ניסה לסגור אותה, אך המערערים הפעילו "כוח והתפרצו לבית". מיד עם כניסתם אל תוך הבית, שלף המערער 1 סכין שהיתה ברשותו והחל לדקור את המתלונן בכל חלקי גופו "וזאת בכוונה לגרום למתלונן נכות או מום או חבלה חמורה", ואילו המערער 2 הכה את מתלונן באמצעות מוט העץ שהיה ברשותו "עד אשר המוט נשבר". כתוצאה ממעשיו של המערער 1, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בדופן החזה משמאל, בגב, בבטן, במותן שמאל, בכתף ימין ובירך שמאל. כתוצאה ממעשיו של המערער 2, נגרמו למתלונן שפשופים ונפיחות בקרקפת, חבלה ושטף דם סביב עינו. המתלונן הובהל לבית החולים ובדיקתו "הדגימה חזה דם-אויר משמאל, דימום פעיל מהטחול ונוזל בחלל הבטן והאגן". המתלונן נותח בהרדמה מלאה, ואובחן פצע של כ- 6 ס"מ בסרעפת ימנית וקרע של כ- 2 ס"מ בגוף הטחול עם קריש דם בתוכו, ובוצעה תפירה לטחול ולסרעפת. המתלונן אושפז בעקבות הניתוח בבית החולים. גזר דינו של בית משפט קמא 4. בפתח גזר דינו, ציין בית משפט קמא כי המערערים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן לאחר שמיעת שלושה עדי תביעה. לאחר שהודו בעבירות שיוחסו להם, הופנו שני המערערים אל שירות המבחן (המערער 1 לשירות המבחן לנוער ואחיו, המערער 2, לשירות המבחן למבוגרים), לצורך הכנת תסקירי מבחן בעניינם. מהתסקיר הנוגע למערער 1 עולה כי הוא בן זקונים למשפחה בת 10 נפשות שמצבה הכלכלי קשה. בעת ביצוע העבירה הוא היה כבן 15.5, תלמיד כיתה י', כאשר התנהגותו בבית הספר אופיינה "בתגובה מהירה של כעס ומעורבות באירועים אלימים". בכתה י', עבר המערער 1 לביה"ס "אורט" בקרית גת, הוא הרבה להעדר מהלימודים ולפני ביצוע העבירה, הוא הפסיק לחלוטין לפקוד את ספסל הלימודים. בהתייחסו לעבירה, טען המערער 1 כי לאחר גניבת המכשיר הנייד הודיע לו המתלונן על פיטוריו וסירב לשלם לו סכום של 5,000 ₪, שהוא היה חייב לו. הוא סיפר על כך לאחיו, המערער 2, והם החליטו לנסוע אל המתלונן כדי לדבר עימו. השיחה ביניהם הפכה למריבה אלימה, ואו אז הוא שלף את הסכין שהיתה ברשותו ודקר את המתלונן, ולאחר שזה התמוטט נמלטו, הוא ואחיו, מהמקום. עוד עולה מהתסקיר כי נעשו נסיונות לשלב את המערער 1 במסגרות שונות, הן מסגרות חוץ ביתיות והן במסגרות בקהילה, אך למרות השמעת נכונות מילולית, נכשלו נסיונות הטיפול, עקב העדר שיתוף פעולה מצידו. המערער 1 הופנה להוסטל "נווה חורש" לצורך הסתכלות, אך כאשר הצוות המליץ על השמתו במעון "מצפה ים", הוא נמלט מההוסטל. נעשו נסיונות נוספים למצוא עבורו מסגרות טיפוליות חלופיות מטעם חסות הנוער, אך המערער לא שיתף פעולה ואף לא נסע לראיון קבלה במעון "נירים" וזאת "על אף שהתחייב בבית המשפט לעשות כן". שירות המבחן לנוער התרשם כי המערער 1 אינו מבין את חומרת מצבו, הוא אינו מצליח לגלות אמפטיה לקורבן העבירה והוא אף רואה את עצמו כנפגע העיקרי באירוע. נתגלו אצל המערער 1 גורמי סיכון מרובים, וכאמור הוא אינו נרתם לטיפולים שיקומיים, ואינו מסוגל לממש את הצהרותיו והבטחותיו. בנסיבות אלה, סבור שירות המבחן כי קיים ספק לגבי יכולתו של המערער 1 להפיק תועלת מטיפול שיקומי, ולפיכך נמנע שירות המבחן לנוער מהמלצה טיפולית בעניינו. 5. אשר למערער 2, ציין בית משפט קמא כי הוגשו בעניינו שלושה תסקירי מבחן. המערער היה כבן 18 במועד ביצוע העבירה, והוא נעצר במהלך לימודיו בכתה יב' ולפיכך לא השלים את חוק לימודיו. המערער 2 לא גוייס לצה"ל מסיבת אי התאמה, והוא עובד כיום בעבודות מזדמנות. המערער 2 מודה בביצוע העבירה, ולטענתו הוא התבקש לסייע לאחיו, לאחר "שגורמים עברייניים איימו עליהם". שירות המבחן התרשם כי למערער 2 רמת אינטליגנציה ויכולות וורבליות תקינות, אך הוא תופס כוחנות ואלימות כדרך התמודדות במצבים בהם הוא "חש מאויים, מנוצל או חווה זלזול ופגיעה מהאחר". המערער 2 מתקשה לראות בפנייה לגורמי החוק כדרך התמודדות נאותה עם קונפליקטים ומחלוקות. בית המשפט ציין כי שני התסקירים המשלימים, שהוגשו בעניינו של המערער 2, הציגו התקדמות חיובית במישור הטיפולי, ושירות המבחן התרשם כי הלה עושה מאמצים לשנות את אורחות חייו, ולפיכך הומלץ להעמידו בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. 6. בבואו לגזור את דינם של המערערים, עמד בית משפט קמא על חומרת מעשיהם, שעה שתקפו באכזריות את המתלונן שהוא "כבן 63, קטן גוף, משתמש במכשיר שמיעה ומתקשה בדיבורו". בית משפט קמא ציין עוד כי מדובר באדם חלש ופגיע אשר, מעבר לפגיעה הפיזית שנגרמה לו, הוא הפסיק לעבוד, הוא "מפחד מכל דבר", חושש לצאת מהבית וחייו השתנו לבלי הכר. בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי יש מקום לענישה, הכוללת תקופת מאסר משמעותית. בהתייחסו למערער 1, שהיה כאמור קטין במועד ביצוע העבירה, ציין בית משפט קמא כי כשמדובר בקטין יש להתחשב בשיקולי שיקום ושילוב בחברה, אך הקטינות כשלעצמה אינה מקנה חסינות מפני ענישה ממשית, כולל מאסר לריצוי בפועל. עוד הזכיר בית משפט קמא, כי כאשר מדובר בתופעת הסכינאות הרי שבני נוער הם קהל יעד חשוב להרתעה מפני תופעה זו, והטלת עונשים קלים עלולה להעביר מסר שגוי בקרב בני הנוער. עוד צויין לגבי המערער 1, כי ניתנו לו הזדמנויות רבות להשתלב במסגרות ובתוכניות שיקום "והוא בעט בכולן". הוא ברח ממוסדות שיקום, הצהיר הצהרות חסרות כיסוי לגבי נכונותו להירתם לטיפול, אך לא עשה את המצופה ממנו, עד כי גורמי הטיפול, כולל המפקחת הארצית על ההשמה במוסדות חסות הנוער (להלן: המפקחת), הגיעו למסקנה כי אין בידם לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי שקל את האפשרות לשלוח את המערער 1 למעון נעול לתקופה משמעותית, אך המפקחת ציירה תמונה עגומה לגבי המצב ואפשרויות ההשמה במעון נעול. לדברי המפקחת, ישנם, כיום, בישראל שני מעונות נעולים המיועדים ליהודים וקיים מחסור חמור במיטות, וקיימת רשימת המתנה ארוכה ביותר "עד כי השימוש האפקטיבי באפשרות הזו כדרך לנשיאת מאסר, מוטל בספק". נכון לעכשיו, שני המעונות הנעולים מצויים בתפוסה מלאה ועשרות נערים נמצאים ברשימת המתנה למקום שיתפנה. אשר למערער 1, באופן ספציפי, ציינה המפקחת כי בשים לב לנסיון הלא מוצלח עימו, ולנוכח גילו המבוגר יחסית וייחסו להליך הטיפולי "השמתו במעון נעול היא בלתי אפשרית". לאור האמור, ובהתחשב במכלול השיקולים לחומרה ולקולא, לרבות הודאתו של המערער 1 באשמה, גילו הצעיר, הבעת חרטתו ונסיבות חייו הקשות, החליט בית משפט קמא לגזור עליו 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. 7. אשר למערער 2, נתן בית משפט קמא את דעתו להמלצת שירות המבחן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וקבע כי אין בידו לקבלה. בית המשפט הדגיש כי שני המערערים תקפו באכזריות רבה את המתלונן ואף סיכנו את חייו. המערער 2 הוא האח הבוגר, ובמקום להשפיע על אחיו הקטין לפתור את המחלוקת עם המתלונן ורעייתו "בדרכים מקובלות" הוא הצטרף אל אחיו, כשהוא מצוייד במוט עץ והכה במתלונן עד שהמוט נשבר. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי "קשה להלום תוצאה עונשית שאינה כוללת מאסר לתקופה משמעותית". לאור זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 2 עונש של 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. יצויין, כי המערער 2 הגיש בקשה לבית משפט זה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, וביום 13.7.2012 החליט השופט ע' פוגלמן לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידו (ע"פ 5360/12-א). תסקירי מבחן שהוגשו לקראת הדיון בערעור 8. לקראת הדיון בערעור ביקשנו משירות המבחן להמציא לנו תסקירים מעודכנים על אודות שני המערערים. בתסקיר מטעם שירות המבחן לנוער, בעניינו של המערער 1, צויין כי הלה החל לרצות את עונש המאסר בכלא "דקל" בבאר שבע לפני כשבעה חודשים. בפגישה עם קצינת המבחן, מסר המערער 1 כי הוא "מרגיש מצויין", ולא הביע כל תסכול או מצוקה עקב מצבו. לאחרונה עבר המערער 1, לבקשתו, מכלא "דקל" לכלא "רמון", בשל דרישות המשמעת בכלא "דקל" ותחושתו כי הצוות במקום "אינו קשוב לצרכיו ובקשותיו". במהלך שהותו בכלא, הוצע למערער 1 להשתלב בתוכנית טיפולית, והוא הביע את הסכמתו לכך, למרות שאינו בטוח כי יצליח להתמיד בטיפול, אך הוא "מוכן להתאמץ ולנסות". הוא הביע את רצונו להתגייס לצה"ל לאחר שחרורו "ולו אף לשרות קצר". דווח לשירות המבחן כי התנהגותו של המערער 1 בכלא תקינה ולא התעוררו בעיות משמעת, וכיום הוא מועסק בכלא "רמון" כמשגיח כשרות. בהתייחסו לעבירה שביצע, הוא מבין כיום את הנזק שגרם למתלונן והוא אף הביע את רצונו להתנצל בפניו "אך אינו בטוח כי מסוגל לעשות זאת". הוריו של המערער מצויים בקשר טלפוני יומיומי עמו, והם מבקרים אותו בקביעות, ביחד עם חברתו של המערער. כיום, המערער הוא כבן 19, וכאמור הוא מציג "מוטיבציה ראשונית לטיפול", אך הוא מתקשה להתגייס להליכים טיפוליים. הוא הסתגל לתנאי מאסרו ו"למד את כללי הכלא ואת ההתנהלות הרצוייה". להערכת שירות המבחן לנוער, לא חל שינוי מהותי ביכולתו להשתלב בתהליך טיפולי, למרות המוטיבציה הראשונית שהוא מבטא. יצויין, כי מתדפיס המידע הפלילי בעניינו של המערער 1 עולה כי הוא הורשע בעבר בבית משפט השלום בקרית גת בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק לרכוש במזיד, ונדון לעונש מאסר מותנה, לקנס בשיעור של 1,000 ₪, והוא חוייב בתשלום פיצויים בסכום של 2,000 ₪ (ת"פ 2244/09). 9. בתסקיר שירות המבחן למבוגרים בעניינו של המערער 2, נאמר כי הוא מתגורר עם הוריו בתנאי פיקוח אלקטרוני. הוא משקיע מאמצים לאתר מקום עבודה מסודר, ומכין עצמו לקראת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו. הוא מודה בביצוע העבירה ומכיר בחומרתה והשלכותיה על המתלונן, ומביע חרטה עמוקה. לדבריו, הוא הפיק לקחים מהאירוע והוא מצליח להתמודד עם מצבי לחץ וקונפליקטים ללא הפעלת אלימות. לקראת הכנת התסקיר בבית משפט קמא, שולב המערער 2 בקבוצה טיפולית, ונטל חלק פעיל בקבוצה זו והוא רואה בה "גורם משמעותי לשינוי בחייו". עם מתן גזר הדין בעניינו, הופסקה השתתפותו של המערער 2 בקבוצה הטיפולית, אך למרות זאת, הוא המשיך לנתב את חייו לאפיקים מתפקדים ואף ניסה להשלים בגרויות. שירות המבחן סבור כי המערער 2 מתאים לטיפול וכי הקשר עם השירות "מהווה לו רשת תמיכה וגבול חיצוני משמעותי". לאור זאת, סבור שירות המבחן כי אם יוחלט לבחור באפיק שיקומי ובענישה שאינה כוללת מאסר בפועל, כי אז מומלץ להעמיד את המערער 2 בפיקוח השירות, במסגרת צו מבחן. ערעורו של המערער 1 10. בערעור שהוגש על-ידי עו"ד ארז מלמד, בא כוחו של המערער 1, נטען, כי בית משפט קמא חרג מרף הענישה הנוהג "בעניינם של קטינים ובגירים כאחד", בנסיבות דומות ואף חמורות יותר. עוד נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער 1, לגילו בעת ביצוע העבירה, להודאתו באשמה, להבעת חרטתו והפנמת חומרת מעשיו. נטען בנוסף, כי בית משפט קמא חרג ממדיניות הענישה הנוהגת בעניינם של קטינים, כאשר העונש שהושת עליו נעדר אופק שיקומי, והדבר עלול להוביל את המערער 1 "לעולם הפשע והעבריינות". אשר לרקע שהוביל לביצוע העבירה, נטען על-ידי בא כוח המערער כי קדמה לאירוע האלימות "מסכת איומים", שהופנתה מצד המתלונן ובני משפחתו כלפי המערער. בשל גילו וחוסר נסיונו, החליט המערער 1 "לפתור את העניין בעצמו", ושיתף בכך את אחיו הבוגר, שלא הפעיל שיקול דעת ולא פעל לסכל את תוכניתו של המערער 1. המערער 1 הגיע לבית המתלונן כדי לגבות את חובו, מבלי שהיתה לו כוונה לעשות שימוש בסכין ורק כאשר נמנעה כניסתו על-ידי המתלונן, הוא פעל "בשיקול דעת מוטעה" ותקף את המתלונן באלימות. לטענת עו"ד מלמד, קיים פער בלתי סביר בענישה, בין המערער 1, שהיה כבן 15.5 במועד האירוע, לבין המערער 2 שלא היה קטין, ולדידו של המערער 1, עונשו צריך להיות פחות בהרבה מעונשו של אחיו. לבסוף, נטען כי למרות המאמצים להמנע מריצוי עונש המאסר במתקן כליאה, ולהעדיף את ריצוי העונש במעון נעול המתאים לקטינים, הדבר לא התאפשר עקב "העדר מקומות פנויים במעונות הנעולים", וכן נתוניו האישיים של המערער. לאור האמור, התבקשנו להקל, באורח משמעותי, בעונש המאסר שהושת על המערער 1. ערעורו של המערער 2 11. בערעור שהוגש על-ידי עו"ד מאיר לחן, בא כוחו של המערער 2, נטען כי בית משפט קמא דחה, פעם אחר פעם, את הדיון על-מנת לקבל תסקירים משלימים מאת שירות המבחן, ולבסוף החליט להתעלם מהמלצות השירות ולגזור על המערער מאסר בן 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לגישת בא כוח המערער, משצלח המערער 2 את בדיקתו של שירות המבחן, היה ראוי לאמץ את המלצותיו ולתמוך בהליכי השיקום שבהם הוא החל. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא הבחין כראוי בין חלקם של שני המערערים, כאשר אין מקום להשוואה בין מעשיו של המערער 1, אשר פגע במתלונן באמצעות סכין, לבין חלקו הקטן יחסית של המערער 2. המערער הודה בהזדמנות הראשונה והביע צער וחרטה על מעשיו, תוך הבעת רצון להתגייס לצה"ל. עברו של המערער 2 נקי לחלוטין, וכליאתו מאחורי סורג ובריח "תוריד לטמיון את כל התהליך הטיפולי החיובי שעבר המערער". המדובר במעשים שנעשו ללא מחשבה או תכנון מוקדמים, ומדובר ב"פרץ של התנהגות שלילית לא נאותה עליה הוא מתחרט ומצר". מאז שהחל ההליך המשפטי נגדו, תעל עצמו המערער 2 לאפיקים חיוביים, ולשליחתו למאסר עלולה להיות "השפעה הרסנית", עליו. מאז האירוע לא הסתבך המערער בעבירות נוספות והוא עובד למחייתו, כעולה ממכתב שצורף לעיוננו מאת מעסיקו הנוכחי. לאור האמור, התבקשנו לקבל את הערעור ולהפחית את תקופת המאסר כך שניתן יהיה לרצותה בדרך של עבודות שירות. כמו כן, מבקש המערער להפחית את שיעור הפיצוי שהושת עליו. תגובת המשיבה 12. עו"ד אבי וסטרמן, בא כוח המשיבה, ביקש לדחות את שני הערעורים, שכן לטעמו, בית משפט קמא איזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. המערער 1 היה היוזם והרוח החיה באירוע, והוא אף פגע קשות במתלונן באמצעות סכין, אך מנגד הוא היה קטין, כבן 15.5, במועד האירוע, ולפיכך היה מקום להתחשבות בנתון זה, כשיקול לקולא. עו"ד וסטרמן הזכיר, בהקשר למערער 1, כי הוא לא שיתף פעולה עם מאמצי השיקום, ולכל היותר הוא מבטא כיום מוטיבציה ראשונית לשיקום. לפיכך, סבור בא כוח המשיבה כי אין מקום להתערב בעונשו. אשר למערער 2, נטען כי הוא הגיע בצוותא חדא עם אחיו, שהיה מצוייד בסכין ובכובע גרב, ואין לקבל את טענתו בדבר העדר תכנון מוקדם. הגם שהוא לא עשה שימוש בסכין, אין להקל ראש בעובדה כי הוא הכה את המתלונן באמצעות מוט עץ, עד לשבירתו של המוט. לפיכך, סבור בא כוח המשיבה כי צדק בית משפט קמא בדחותו את המלצותיו של שירות המבחן בעניינו. עו"ד וסטרמן טען בנוסף, כי המערערים לא שילמו עד כה את סכום הפיצויים שנפסק למתלונן, והדבר מעיד על העדר חרטה אמיתית. לאור האמור, התבקשנו לדחות את שני הערעורים. דיון והכרעה 13. המעשים המיוחסים לשני המערערים ושבהם הודו, הם קשים, אכזריים וחמורים על-פי כל אמת מידה. המערער 1 נשכר על-ידי המתלונן ורעייתו, על-מנת לסייע לבנם הקטין "בכישוריו החברתיים", והוא השיב להם רעה תחת טובה, בכך שנטל שלא ברשות מכשיר טלפון נייד, השייך לקטין, ששוויו כ- 4,500 ₪. המערער 1 סרב להחזיר את המכשיר, גם לאחר שנדרש לעשות כן על-ידי קרוב משפחה של המתלונן, אשר ריצה אותה עת עונש מאסר. בתגובה לשיחה זו, הגיעו שני המערערים לביתו של המתלונן, כאשר המערער 1 מצוייד בסכין ובכובע גרב והמערער 2 במוט עץ, ולאחר ויכוח עם המתלונן, הם הפליאו בו את מכותיהם. המערער 1 נעץ את סכינו בחלקים שונים של גוף המתלונן (בחזה, בגב, בבטן, במותן שמאל, בכתף ימין ובירך שמאל), ואילו המערער 2 הכה בראשו של המתלונן, חסר האונים והישע, באמצעות מוט עץ, עד לשבירתו של המוט, דבר המעיד על עוצמת המכות. לאחר זאת, הותירו המערערים את המתלונן כשהוא מתבוסס בדמו ונמלטו מהמקום. המתלונן, נותח ואושפז לתקופה לא קצרה בבית החולים. 14. מקרה זה מהווה נדבך נוסף למה שכונה בפסיקתו של בית משפט זה כ"תת תרבות הסכין" ואין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו בע"פ 3573/08 עוודרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010), בהתייחס לחומרת העבירה שעניינה שימוש בסכין או באמצעים קרים אחרים, לשם פתרון סכסוכים ומחלוקות: "...קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (שם, פסקה 45, וראו גם ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (10.11.2009); ע"פ 302/04 ארונוב נ' מדינת ישראל (25.5.2004); ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (20.7.2005); ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2008); ע"פ 3220/09 מוחמד נ' מדינת ישראל (11.10.2009)). דברים דומים נאמרו בע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011) (להלן: עניין חנוכייב): "כבר נפסק לא אחת כי אל לו לבית המשפט להישאר אדיש לתופעת 'תת-תרבות הסכין'... אשר פשתה בקרבנו... בתי המשפט מצווים להחמיר עם מי שלקח לידו כלי משחית כסכין במטרה ברורה לפצוע אדם אחר ומתוך הבנה לתוצאות הקשות האפשריות למעשיו" (שם, בפסקה 42) ויפים לענייננו דברי חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 7924/05 אבו דעוף נ' מדינת ישראל (11.1.2007): "לא נלאה, בהמשך לפסקי דין רבים שיצאו מתחת ידו של בית משפט זה, כולל בימים אלה ממש, להצהיר בקול רם וצלול על הצורך במאבק שיפוטי ב'תת תרבות הסכין', וזאת בכל גילוייה- בין ה'קלים' כהחזקת סכין, ובין הקשים במיוחד, דקירות שסופן אף מוות רחמנא ליצלן". 15. טענת הערעור המרכזית בעניינו של המערער 1 נוגעת לעובדת היותו קטין (כבן 15.5) במועד ביצוע העבירה. בית משפט זה עמד, לא אחת, על מדיניות הענישה והאיזונים הנדרשים, כאשר מדובר בענישתם של קטינים, "כשאז עובר מרכז הכובד אל נסיבותיו האישיות של העבריין-הקטין, תוך שימת לב לגילו ולסיכויי שיקומו. זאת, מבלי להתעלם מחומרת העבירה עצמה ומשיקולי ההרתעה" (ע"פ 4618/12 פלוני נ' מדינת ישראל (29.7.2012) בפסקה 9). כפי שנקבע ברע"פ 7480/10 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2011): "... המחוקק ראה בקטינים בתחום הפלילי ייחוד; הדבר עולה בעליל, כפי שציינו לא אחת, כבר משמו של החוק המסדיר שפיטת קטינים – חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, שתוקן תיקון נרחב (תיקון מס' 14) בתשס"ח... הנחת יסוד היא, כי קטינים בשלבי התבגרותם נתונים להשפעות שונות ואישיותם טרם עוצבה כדבעי וטרם נתייצבה. הנימוקים לגישה העונשית המבחינה בין קטין לבגיר הועלו בין השאר בפסקי הדין הללו, לרבות חוסר בשלותם של קטינים, הרצון למנוע השפעות שליליות בבית הסוהר, והשיקום" (ראו גם, ע"פ 8638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.3.2011); ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (8.3.2009); ע"פ 9040/06 פלונים נ' מדינת ישראל (19.2.2007)). בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010), נדרש השופט נ' הנדל לרציונל העומד מאחורי הגישה, לפיה יש להתחשב בקטינותו של נאשם כנימוק להקלה בעונשו או להעדפת תהליך שיקומי על פני תהליך ענישתי. לדעתו של השופט הנדל, קיימים שלושה נימוקים עיקריים לגישה המבחינה בין קטין לבגיר: "הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת, לאמור, הקטין בגיל מסויים... אמנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, העדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר... הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש... הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שיקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טיפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השיקום מקום נכבד יותר בבור בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר". עם כל השוני בשיקולי הענישה, הרי שבעת קביעת עונשו של קטין, עדיין יש צורך להידרש לטיבה של העבירה, לנסיבותיה ולמידת חומרתה, וכן לבחון "את תדירות העבירה בחברה בכלל, בידי בגירים, בידי קטינים, כלפי בגירים וכלפי קטינים" (ע"פ 5048/09 הנ"ל). אין צריך לומר, כי העובדה שמדובר בקטין אינה מעניקה לו חסינות מפני ענישה ראויה, ובכלל זה מאסר מאחורי סורג ובריח, וככל שמדובר בביצוע עבירה שנסיבותיה ותוצאותיה חמורות יותר, כן ייטו בתי המשפט להעדיף את המסלול הענישתי, ובכלל זה הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל, על-פני המסלול השיקומי. 16. המערער 1, היה כאמור היוזם, בעל העניין והרוח החיה בתקיפתו האכזרית וחסרת החמלה של המתלונן. אכן, הוא היה צעיר לימים במועד ביצוע העבירה, אך כפי שצויין לעיל, עברו אינו נקי והוא הורשע בעבירת אלימות והיזק לרכוש, כאשר באותו מקרה בית המשפט הסתפק בעונש הצופה פני עתיד. נסיונות בלתי נלאים של שירות המבחן לנוער לשלב את המערער 1 בתהליך שיקומי עלו בתוהו, והוא דחה את היד המושטת, ולכל היותר הביע נכונות מילולית להשתלב בתהליך טיפולי, ואין חולק כי מדובר באמירות שהן מן השפה אל החוץ. אל מול סיכויי השיקום בעניינו של המערער 1, שאינם גבוהים, ניצבת העבירה אשר בוצעה על-ידו, על חומרתה היתירה ותוצאותיה הקשות, והיא אשר מטה את הכף לדחיית הערעור. אין צריך לומר, כי אלמלא היותו של המערער קטין במועד ביצוע העבירה, ניתן להניח כי עונשו היה חמור בהרבה, בהתאם לרמת הענישה שנקבעה בעבירות דומות, ככל שמדובר בבגירים (ראו, מבין רבים אחרים, עניין חנוכייב, שם אושר עונש של 10 שנות מאסר בעבירה דומה; ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל (29.3.2007); ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל (5.9.2011)). לאור האמור, אציע לחבריי שלא להיעתר לערעורו של המערער 1. 17. אשר למערער 2, יש לדחות, בראש ובראשונה, את טענתו כי הוא הגיע לזירת האירוע ללא תכנון וללא מחשבה לגבי ההתפתחויות הצפויות, וזאת בשים לב לעובדה כי הוא הצטרף לאחיו הקטין, שהיה מצוייד בסכין ובכובע גרב. הוא עצמו הצטייד במוט עץ וטענתו כי הדבר נועד להגנה עצמית בלבד, הינה טענה אבסורדית, לנוכח ייחסי הכוחות אל מול המתלונן. באותה שעה שאחיו דקר, פעם אחר פעם, את המתלונן באיברים שונים בגופו, הנחית המערער 2 את אלת העץ על ראשו של המתלונן, עד לשבירתה של האלה כתוצאה מעוצמת המכות. כמתואר בכתב האישום, הרי שמעבר לפציעתו של המתלונן עקב השימוש בסכין, נגרמו לו חבלות שונות, עקב הנחתת מוט העץ על-ידי המערער 2, על ראשו. המערער 2 מבוגר בכ- 3 שנים מאחיו הקטין, והגם שהיה במועד האירוע צעיר לימים, ניתן היה לצפות ממנו כי ירסן את אחיו האלים, ושלא ישתף פעולה עם פרץ האלימות הקשה והאכזרי כלפי המתלונן. הוא, כמו אחיו, נטש את המקום כשהמתלונן מתבוסס בדמו ומשווע לעזרה. דומה, כי כל נפש בעלת מצפון תזעק ותתקומם לנוכח התנהגותם של המערער 2 ושל אחיו, והננו סבורים כי צדק בית משפט קמא בדחותו את המלצת שירות המבחן להסתפק בעונש שירוצה בעבודות שירות, בנוסף לצו מבחן. כפי שנאמר בבש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005): "... עם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו... לא למותר לציין גם כי השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול, לצורך החלטתו, לא בהכרח זהים וחופפים הם" (שם, בפסקה 6, וראו גם ע"פ 9044/11 מדינת ישראל נ' אלמליח (12.3.2012); ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.11.2012)). אל מול צורכי שיקומו של המערער 2 והמלצת שירות המבחן להימנע משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח, עומדים שיקולים חשובים לא פחות, והם שיקולי ההרתעה והצורך בקביעת עונש ההולם את נסיבות העבירה ותוצאותיה. לא מצאנו כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים, המצדיקים הימנעות מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על מערער זה, כמו גם על אחיו, המערער 1. במערכת האיזונים העונשיים בין שני האחים, ניתן לזקוף לזכות המערער 1 את גילו הצעיר במיוחד במועד ביצוע העבירה, ומנגד את חלקו הדומיננטי באירוע; ואילו לטובת המערער 2 יש לזקוף את עברו הנקי וחלקו הקטן יותר בתקיפתו של המתלונן, אך לצד החומרה יש לזקוף לחובתו את עובדת היותו האח הבוגר יותר, שהיה מצופה ממנו לקטוע את האירוע האלים, בעודו באיבו. עוד יש להזכיר את הכללים השגורים בידינו בנוגע להתערבותו של בית משפט זה במידת העונש, דבר המתוחם לאותם מקרים חריגים, בהם מדובר בעונש הסוטה באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); עניין חנוכייב). אינני סבור כי מדובר, בגזר דינו של המערער 2, כמו גם בעונשו של המערער 1, בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה במקרים דומים, וגם מסיבה זו דין הערעור להדחות. סוף דבר 18. לאור האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. המערער 2 יתייצב לריצוי עונש המאסר אשר הושת עליו, ביום 14.4.2013 עד לשעה 10:00, בביס"ר "דקל". המערערים ישלמו למתלונן את סכומי הפיצויים שנפסקו להם, עד ליום 2.6.2014. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם. אכזריותה של הפרשה – כניסה אלימה לביתו של הזולת, אדם לא צעיר, ופגיעה קשה בו – אינה מניחה להקל בעונשם של המערערים, ורוב מלים אך למותר, חרף מאמצי הסניגורים המלומדים. אי אפשר שלא ייצא מבית משפט זה המסר המחמיר כנגד המסדירים חשבונותיהם באלימות. ב. לעניין מערער 1 אוסיף, כי אמנם אין מקרה זה מתאים לצערנו, על פי תולדותיו שתיאר חברי (פסקה 7) למעון נעול, אך הפרשה הציפה שוב את הסוגיה שכבר נדרשנו אליה פעמים לא מעטות, קרי, המחסור במעונות נעולים. אביא כאן מדברים שנכתבו על-ידי בבש"פ 6147/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2012), פסקה י"ד: "עלי לפתוח ולציין את התסכול הרב שנושא מצוקה במקומות במעונות הנעולים מעורר בבית המשפט משמעותו כי אין בידי בית המשפט למלא את חובתו לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) – חובה שהטיל עליו המחוקק, הוא ולא אחר - במלואה. מזה שנים מתריע בית המשפט בעניין זה, ורק בעצם הימים האלה נזדמן לי עצמי להידרש למצב שבו מהיעדר חלופה מוסדית משוחררים נערים בעבירה חמורה למעצר בית, שעה שהחלופה המוסדית היתה מתאימה יותר הן להגנה על הציבור והן להם עצמם (בש"פ 6031/12 פלונים נ' מדינת ישראל (2012), פסקה ל"ג). באי כוח העורר הציגו רשימת דוגמאות להתייחסות שיפוטית לכך, כאמור (בש"פ 11518/05 מדינת ישראל נ' פלוני (2005); ע"פ 7792/05 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.06) בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.9.06); בש"פ 9832/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2008); בש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני (2010); בבש"פ 6718/06 הנזכר נאמר "אציין כאן בצער, כי אין זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתור רב-חודשים למעון נעול. גם בצוק העתים, חשיבותם של מקומות מתאימים לטיפול לנוער היא עצומה, שכן הצלחה בטיפול ובשיקום של אדם צעיר אולי מצילה אותו מהרס חלילה, פשוטו כמשמעו"; וכמובן - אטעים - נוספת לכך גם ההגנה על הציבור, ככל שהאלטרנטיבה תהא שחרור (להבדיל ממעצר מאחורי סורג ובריח). ראו גם ע"פ 4424/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012), שם נאמר בפסקה א' לחוות דעתי: '... המצב של המתנה ארוכה, ובמקרה דנא לפחות שישה חודשים (ראו פסקה 12 לחוות דעת חברי) לכניסת קטין למעון נעול, אינו מתקבל על הדעת. הוא מחטיא את מטרת המחוקק בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, בו נמנית החזקה במעון נעול על דרכי הענישה (סעיף 25(א)), וגורם למצב שבו יארע אחד משניים - או שהקטין בו מדובר 'יזכה מן ההפקר' ולא ירַצה את עונשו כדבעי, או שילך לבית האסורים, וגם בכך לא רצה המחוקק, אם החליט בית המשפט על החזקה במעון נעול. במקרה דנא אירעה הסיטואציה הראשונה, מצב שאינו תקין בעליל. מדינת ישראל אינה מצויה – תודה לאל – בשפל המדרגה הכלכלי, ובודאי יש להשמיע בה את קולן של חוליות חלשות בחברה, ו"אוכלוסיות המעון הנעול" הן כאלה במוטעם; ראו בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2000, פסקה ד (13)); בש"פ 1449/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2010, פסקה ז); בש"פ 1129/11 מדינת ישראל נ' פלוני (2011, פסקה יא), שם הוער 'כי נושא החסר במעונות הנעולים, קרי מחסור במקומות בהם, מחייב פעולת הרשויות, ואין צורך להכביר מלים על חשיבות הדבר לחוליות כה חלשות, של נוער שנידרדר לעבריינות'. עוד ראו ע"פ 2177/10 פלוני נ' מדינת ישראל (פסקה ט), שם דובר על 'המצב הבלתי סביר והמעורר תחושות קשות בהקשר למצבנו כחברה הגונה ומתוקנת, של היעדר מקומות במעונות נעולים של חסות הנוער'". גב' מרדר, נציגתו הותיקה והמנוסה של שירות המבחן לנוער, ציינה כי אין בפיה בשורה לשיפור. האם יש בחלונות הגבוהים הרלבנטיים מי שמקשיב בנושא זה? המצוקות התקציביות נהירות, אך התוצאה לטווח הקצר, הבינוני והארוך כאחד משמעה עלול להיות צורך תקציבי גדול עוד יותר – בראש וראשונה, ככל שפלוני לא ישוקם וימשיך להידרדר לעבירות, להוצאות מאסר; ומה באשר לקרבנות שבדרך?" ג. צר לי על שהארכתי בציטוט, אך הנה חלפו שבעה חודשים נוספים, וגם הפעם שאלנו את גב' מרדר ותשובתה היתה זהה, קרי, אין התפתחויות; וראו גם בש"פ 6033/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2012) והאסמכתאות שם. הנה עמנו עתה ממשלה חדשה. מוצע כי הנושא יבוא לפני שר הרווחה החדש, באיחולים כי דרכו תצלח גם בנושא זה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, י"ז בניסן התשע"ג (28.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12053600_I06.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il