פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5353/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5353/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתפ"ח 1014/05 שניתן ביום 16.3.06 על-ידי השופטת (כתארה אז) רוטלוי – אב"ד, השופטת צ'רניאק והשופט ורדי תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשס"ז (12.04.07) בשם המערערת: עו"ד אורית חיון בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בפנינו – כפי שגם ציין בגזר דינו בית המשפט קמא (בהרכב השופטים רוטלוי, צ'רניאק וורדי) – פרשה טראגית; המערערת המיתה את בעלה לשעבר, בעקבות מחשבות שווא על רקע פסיכיאטרי. כתב האישום הוגש בעבירת רצח. לימים הומר בהסדר טיעון בכתב אישום בעבירת הריגה, שבו הודתה המערערת, והסדר הטיעון כלל טווח של 3 (עמדת ההגנה) עד 7 שנות מאסר בפועל (עמדת התביעה). בית המשפט קמא השית את העונש שברף הגבוה של הסדר הטיעון (7 שנות מאסר). הערעור מופנה כלפי חומרת העונש. ב. על פי כתב האישום המתוקן שבו הודתה המערערת, התגרשה היא מן המנוח, שהיה בעלה (מבוגר ממנה בתריסר שנים), בשנת 1989, אך שניהם המשיכו להתגורר יחד, תוך יחסים גרועים; המערערת נהגה להאשימו שהרס את חייה וכי הוא "מסריח" (היתה זו האשמת שווא – ראו להלן). ביום 17.1.05 חזר המנוח לדירתו מעבודתו, ושכב לישון; המערערת נטלה סכין גדולה לחיתוך בשר, נעצה אותה בצווארו של הקרבן, ופגעה בעורק ובשדרה, וכתוצאה מת מייד. ג. בפני בית המשפט הוצגו חוות דעת רפואיות באשר למערערת, שנידרש אליהן להלן, בת המנוח והמערערת, קצינה בשירות הקבע בצה"ל, העידה על ילדותה הקשה של המערערת, שאמה שלה היתה חולת סכיזופרניה רבת שנים. המערערת עצמה ניסתה בעבר להתאבד, אושפזה (לרבות בהקשר למחשבה להרוג את המנוח, ב-1992), ולאורך השנים פיתחה מחשבות שווא, ועמן כעס ושנאה, כלפי המנוח – שבפועל היה כנמסר אדם טוב מאוד שעזר רבות לזולת, לרבות למשפחת המערערת עמוסת הבעיות, וגם הסכים למגורי המערערת עמו לאחר הגירושין אף ששכר לה דירה; הוא גם הוריש לה בצוואתו את דירתו. המערערת פיתחה מחשבות שווא, ובנתה במוחה דמות בשם "מכשפה צילה" שבה ראתה את אויבתה הגדולה והאחראית לכל בעיותיה. מנגד נהגה המערערת בהיגיון ובנועם עם נכדיה. נאמר עוד מפי הבת (וכן מפי הסניגורית, גם בפנינו), כי הרופא שטיפל במערערת פרש לגמלאות, והרופא החדש הוריד את התרופות האנטי פסיכוטיות, וכך הידרדרה – כנטען – המערערת. גם בניה של המערערת מצויים, כך נאמר, בדיכאון. גם המערערת דיברה בפני בית המשפט קמא ותיארה את בדידותה. ד. (1) בית המשפט קמא תיאר בגזר דינו את השתלשלות ההליכים בפניו; תחילה קבעו הפסיכיאטרים שבדקוה מטעם הפסיכיאטר המחוזי בצו בית המשפט, כי המערערת מסוגלת להבדיל בין מותר ואסור ובין טוב לרע, וכי היתה מגמתית למדי בהתנהגותה, ועם זאת ניכרת ריאקטיביזציה של מחשבות שווא הפוגעת בשיפוט המציאות ולכן מקשה על מעקב אחר הליכים משפטיים, ולכן הומלץ על אשפוז לקבלת טיפול תרופתי, שלאחריו ייבחן מצבה הנפשי. כעבור ארבעה חודשים נמסרה חוות דעת משלימה ונמסר כי המערערת שיתפה פעולה, וכי לאחר בדיקות פסיכיאטריות מעמיקות בבית החולים לחולי נפש בו אושפזה נמצא כי מסוגלת היא לעמוד לדין, תוך המלצה להמשך טיפול. המערערת טענה לאי שפיות בעת המעשה, על פי חוות דעת שהוגשו מטעמה, ולבסוף הושג הסדר הטיעון. נמסרה לבית המשפט בהסכמה אסופת חוות דעת רפואיות, וזאת לא לשם הכרעה בעניין האחריות, שעליה אין עוד מחלוקת, אלא בקשר למשקל הבעיות הנפשיות לצורך גזירת הדין. (2) בית המשפט קמא, לאחר עיון, הניח כהנחת מוצא כי חרף היות המערערת חולה במחלת נפש, לא היתה בעת ביצוע העבירה במצב פסיכוטי או ששלל את הבנת טיב המעשה. המומחים לא הועדו. בית המשפט הטיל ספק בטענה שבחוות דעת מטעם ההגנה כי מצב המערערת הוחמר בתקופה שקדמה ליום המעשה. בית המשפט הוסיף, כי גם המערערת מקבלת את עמדת הפסיכיאטר המחוזי, וכי המדינה הביאה בחשבון באופן מירבי בהסדר הטיעון את העולה ממצבה הנפשי של המערערת, וזאת בהמרת העבירה לרצח ובהצבת רף עליון של שבע שנים, ובכך ניתן ביטוי לכל נסיבה אפשרית לקולה. צוינו דברי הבת, כי אילו ביצע את העבירה אדם אחר ולא אמה, היתה עותרת כי יוטל העונש המירבי שבדין. בית המשפט לא סבר כי יש מקום להתחשבות נוספת במערערת, אל מתחת לרף שביקשה המדינה, נוכח הערך החברתי המוגן – חיי אדם – ובהשוואה למקרים אחרים. לכן נגזרו, תוך אישורו של הסדר הטיעון, שבע שנות מאסר כאמור. ה. (1) בערעור, שנימוקיו מפורטים וסדורים, תוארו כל ההיבטים שברקע הפרשה העצובה; נטען שוב באשר להפסקת התרופות האנטי פסיכוטיות בטרם יום המעשה, והופנתה תשומת הלב לחוות הדעת שהוגשו מטעם המערערת; נתבקשה מידת חסד ורחמים נוכח הטרגדיה המשפחתית. (2) בפנינו טענה באת כוח המערערת, כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לחוות הדעת מטעם המערערת והעדיף את חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ובכך שגה. נטען כי העונש היה צריך להיות מאוזן יותר, וכי אין אינטרס ציבורי בענישה מחמירה במקרה טרגי זה. נמסר, כי כיום לומדת המערערת במדרשה בכלא (הוגש תיעוד) וחזרה לקבל תרופות אנטי פסיכוטיות. הוגשה גם אסופת פסיקה, הנוטה לצד קולה. (3) בא כוח המדינה הדגיש כי נקודת המוצא היא היעדר טענה לאי שפיות. הענישה בנסיבות אלה היתה מאוזנת, לאחר שהתביעה מצדה הסכימה לשנות את העבירה המיוחסת למערערת מרצח להריגה. ו. (1) עיינו בחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט קמא, וזאת מנקודת המוצא שאין כיום מחלוקת לגבי האחריות: חוות הדעת הראשונה של הפסיכיאטרים ד"ר אורן וד"ר שלמן מיום 8.2.05 וחוות הדעת המשלימה שלהם מיום 25.2.05, שתוכנן נזכר מעלה; חוות דעת ההגנה – מאת הפסיכיאטר פרופ' פניג מ-3.10.05, הפסיכיאטר פרופ' מסטר מ-26.10.05 וד"ר ברנט (פסיכולוג) מ-6.10.05. (2) נציין כי באת כוח המערערת, מתוך הנחה כי ייטען על ידי המדינה שהעונש שהושת עומד בגדרי הסדר הטיעון ואין מקום להקל בו, הצטיידה בפסיקה שלפיה אין מניעה לעשות כן; נוכח התוצאה אליה הגענו, אין צורך להידרש לכך, אך גם אם ייתכנו מקרים שבהם ייעשה הדבר, קרי, תהא התערבות בהסדר טיעון, יהא זה בוודאי חריג, ומקרה זה אינו מגבש חריג לעניין זה. בראש וראשונה, שיוינו לנגד עינינו את הערך של קדושת חיי האדם, דבר שאין צורך להכביר עליו מלים, והמעוגן גם בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. חומרת המעשה מתעצמת כשהמדובר בעבירה של הריגה שנסיבותיה במקרים אחרות היו מגבשות עבירת רצח, אילולא הרקע הנפשי המיוחד של המערערת (ואכן תחילה הוגש התיק כתיק רצח); המערערת נטלה סכין – מאכלת – והמיתה בה את מי שהיה בעלה, אלא שאיש לא יכול היה להתעלם מרקעה הנפשי. ישנן דרכים אחדות שקבע המחוקק להתמודדות עם מצבים נפשיים פתולוגיים שבגדרם נטל אדם את חיי זולתו – אם בקביעת אי היותו של הנאשם בר עונשין בשל אי שפיות (סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991), אם בקביעת אי יכולת לעמוד לדין מטעם החולי הנפשי (סעיף 15(א)), אם בענישה מופחתת בשל הפרעה נפשית חמורה ותוצאותיה (סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977); ראו למשל, בהקשר לא רחוק, ת"פ (נצרת) 2/99 מדינת ישראל נ' מיכאל (לא פורסם), שם קטל אדם את רעייתו בטענה כי נדמתה בעיניו כשטן בדמות חזיר; לבסוף הורשע ברצח תוך ענישה מופחתת ונדון לעשר שנות מאסר; ראו גם הערתי בע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במקרה דנא נמצאה דרך שננקטה אף היא לעתים, כמו בע"פ 8562/98 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759 (השופטת חיות), קרי הרשעה בהריגה. (3) עיינו באסופת פסיקת ענישה בעבירות הריגה שהציגה באת כוחה של המערערת, ושביקשה לתמוך בה יתדותיה להקלה בעונש. חלקן הם מקרים שבהם היו הנסיבות דומות לפרשת ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), שבה קדמה התעמרות של הקרבן בנאשמת; ודאי שאין מקרים אלה דומים לענייננו. אחרים היו נסיבות של תגובה לפגיעה בנאשם או בבני משפחתו, "תאונה" בסכסוך שיכורים ומתמכרים, או מכה בסכסוך שכנים. גם אף לא אחד מאלה אינו דומה לענייננו. (4) בסופו של יום סבורים אנו, כמותנו כבית המשפט המחוזי, כי האיזון שנערך במקרה דנא בהסדר הטיעון ברף הגבוה הוא נכון, ואין מקום להתערבות בו לצד קולה. העונש המירבי שקבע המחוקק לעבירת ההריגה הוא עשרים שנות מאסר; אכן, ישנו טווח נרחב בפסיקת בתי המשפט לגביה עבירה זו והדבר תלוי בנסיבות, אך במקרים קרובים יחסית לענייננו, כגון פרשת וענונו הנזכרת ופרשת ע"פ 75/04 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שהזכיר בית המשפט קמא, הוטלו עונשים גבוהים יותר (תריסר ועשר שנות מאסר בהתאמה). גם אילו קיבלנו את כל טענות הסניגורית המלומדת, אין מקום להתערבות בתוצאה במקרה דנא, ולדעתנו בנסיבות אולי אף נוטה העונש שהוטל לכף קולה. כל זאת – בהנחה, שממנה יצאנו, של אחריות המערערת למעשיה בעת העבירה. אכן, יכלה המערערת לשקול להמשיך בבית המשפט קמא בטענת חוסר השפיות, אך הדעת נותנת שהדבר נבחן היטב על ידי ההגנה, והאיזון שנבחר, בשיתוף עם המשפחה, שיקף החלטה מושכלת. כך גם לטעמנו. מנגד הבינה המדינה, כפי שנאמר גם בטיעוניה בבית המשפט קמא, כי כוונת הקטילה בגדרי עבירת הרצח היתה קשה להוכחה, מבחינת שיקול הדעת של המערערת. ואשר לאינטרס הציבורי, הריהו בודאי כי מי שהורשע בשל מצבו הנפשי בהריגה במקרה שבתנאים אחרים יגבש עבירת רצח, יימצא תקופה ממושכת במאסר, תוך קבלת הטיפול המתאים. (5) סוף דבר, לא נוכל להיעתר לערעור. אכן נסיים באשר פתחנו, כי המדובר לכל הדעות ובאין חולק בטרגדיה משפחתית, שבה מצבה הנפשי של המערערת הפך את חיי הזוגיות וחיי המשפחה לגיהנום, וסופו של יום שהמנוח שילם בחייו על סבלנות רבת השנים. סבל ילדיהם של המנוח והמערערת ניכר, ויש רק להוקיר את מה שהשיגה בתם בחייה ואת התמודדותה והתמודדות אחיה; על-פי מה ששמענו וקראנו בעדות הבת, נזכרנו בשירו של נתן אלתרמן "קץ האב" (שירי שמחת עניים, בקובץ שירים שמכבר, 219, 221): "את רואה: המוטל על גבו לא צעק, לא רעד, לא הניע גבה, כך באלם עיקש, עד עפר ועד דק, נלחמים השורדים על גבם. אבל גם בשכבו נטול קול ומזור, ובקרבך אליו, צעד צעד, עוד נדמה כי הוא הנקרא לעזור, ואת המבקשת סעד". (6) המערערת, עם כל העצב על תולדותיה המשפחתיות – עוד מבית אמה – והאישיות הקשות, עשתה מעשה שאין מנוס מענישתו במאסר משמעותי, ולא מצאנו עילה להתערבות בהכרעתו של בית המשפט קמא בעניין זה. על כן איננו נעתרים כאמור לערעור. ניתנה היום, כ"ד בניסן תשס"ז (12.04.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06053530_T02.doc לח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il