בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
5349/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
ד"ר רבקה זוסמן
2.
פרופ' איגור זוסמן
3.
נוגדן מוצרים אימונוכימיים בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
רולנד טייב
2.
שרה שובל
ערעור
על פסק דין של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 2.6.97 בתיק 167/97
שניתן
על ידי כבוד השופט ד"ר א"צ בן-זמרה
תאריך
הישיבה: כג' בשבט תש"ס (30.1.2000)
בשם
המערערים 1-3: עו"ד יאיר גרין, עו"ד שמואלי
ניצן
בשם
המשיבים 1-2: עו"ד אברהם ניזרי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
הרקע
1. המערערת 1 (להלן: המערערת) היא מדענית, הנושאת
תואר שלישי בכימיה. בעלה, המערער 2, הוא מומחה בביולוגיה.
המערערת פיתחה חומר שבאמצעותו ניתן לבודד את
החלבון P53, המשמש כסמן לסוגים מסוימים של מחלת הסרטן.
החומר שבודד נועד לאבחן את המחלה באמצעות בדיקת דמו של החולה. בגין
המצאתה זו הגישה המערערת, ביום 23.8.92, בקשה לרישום פטנט בישראל (להלן: הפטנט).
ביום 23.8.93 היא הגישה בקשה זהה בארצות הברית.
המערערים, שביקשו לפתח את הפטנט, להוציאו מן
הכוח אל הפועל, ולשווקו, נזקקו לאמצעי מימון. הם פנו למשיבה 2, (להלן: המשיבה),
שעיסוקה ברפואה האלטרנטיבית, וביקשו ממנה לסייע להם במציאת שותף שיעסוק במציאת
אמצעי מימון. בעקבות הפנייה הזו, הפגישה אותם המשיבה עם המשיב 1, (להלן: המשיב),
אזרח צרפתי, שהוצג על ידה כאיש עסקים בעל נסיון בגיוס משקיעים.
בין המערערים לבין המשיבים נערכו מפגשים אחדים
שבעקבותיהם חתמו הצדדים, ביום 15.2.94, על מסמך שכותרתו "סיכום ישיבה"
(להלן: ההסכם). המסמך הוכן, מבעוד מועד על ידי בתו של המשיב, עורכת דין במקצועה,
והוא קובע את דבר היווסדה של חברה חדשה בשם "נוגדן" (להלן: החברה).
ההסכם מונה שורה של הוראות הנוגעות להתקשרות בין הצדדים. בין השאר קובע ההסכם כי
מניותיה של החברה יחולקו בין ארבעת המייסדים - המערערת, אישה, המשיבה 2, והמשיב 1
- באופן שווה, באופן שכל אחד מהם יאחז ברבע מכלל המניות. המערערת, כך נקבע בהסכם,
תעניק לחברה, בעת הקמתה, את הזכויות הבלעדיות לפיתוח הפטנט, ליצורו ולשיווקו.
ההסכם מגדיר את תפקידיהם של מייסדי החברה כך: המערערים "יהיו אחראים באופן
בלעדי לפעילות החברה בתחום המחקר, הפיתוח והכנת המוצרים המוגמרים לפני הוצאתם
לשיווק מסחרי". המשיב "יהיה האחראי הבלעדי לשיווק המוצרים בישראל ובעולם
כולו. כן יהיה מוטל עליו למצוא אמצעי מימון לחברה החדשה באמצעות משקיעים
חיצוניים". תפקידה של המשיבה הוגדר כ"יועצת".
2. משנחתם ההסכם החלו הצדדים לפעול על פיו. הם
הכינו תוכנית עסקית המתבססת על פיתוח ערכת בדיקה כאמור (להלן: התכנית העסקית
הראשונה), והציגוה במהלך ועידת הפורום הישראלי להזדמנויות עסקיות. הם קיימו מספר
ישיבות, בחודשים אפריל ומאי 1994, בהן דנו בפרטי התוכנית העסקית הראשונה, והעלו את
סיכומיהם על הכתב. החברה נרשמה ביום 8.11.94.
המשיב, מצידו, החל לפעול במטרה לגייס את אמצעי
המימון הנדרשים למימוש התוכנית העסקית הראשונה, ובנסיון לשווק את ערכות הבדיקה
נשוא הפטנט.
בחודש אפריל 1994 יצר המשיב קשר עם משקיעים
אפשריים בארץ והפנה אותם למערערים. התקשרות זו לא הניבה פרי. במהלך החודשים
מאי-יוני 1994 קיים המשיב, בצרפת, פגישות עם מנהלי חברות שונות וביקש לעניין אותם
ברכישת הפטנט וערכות הבדיקה. הפגישות לא עלו יפה, משנתברר כי קיימות בשוק העולמי
ערכות דומות, וכי השוק צר מהכיל ערכה חדשה - חדשנית ככל שתהיה.
בחודש אוקטובר 1994 נפגש המשיב עם המערער 2,
בארץ, סיפר לו כי ערכות הבדיקה, אינן מעוררת עניין בקרב ציבור המשקיעים והמליץ
בפניו למקד את מאמציו בבידוד ובהפקה של החלבון 53P, עצמו. הדבר עשוי, כך סבר, להביא לחברה רווחים גדולים -
בהשקעה קטנה יחסית. בעקבות הדברים האלה הוכנה תכנית עסקית נוספת לבידוד והפקה של
החלבון עצמו (להלן: התכנית העסקית השניה). התוכנית נוקבת בסכום השווה ל 525,000$
למימון הפעלתה.
בראשיתה של שנת 1995 בא המשיב לצרפת במטרה
למצוא משקיעים לתכנית העסקית השניה. באותה עת החלו להתפרסם מאמרים פרי עטו של
המערער אודות הפטנט. המשיב נפגש עם פרופ' סוגי מבית החולים St.
Louis ועם פרופ' מאי, יו"ר המחלקה לאונקולוגיה מולקולרית במרכז
הלאומי הצרפתי למחקר מדעי. זה האחרון יצר קשר, בטלפון, עם המערערים. המשיב דיווח
למערערים באופן שוטף על פעולותיו, ואלה שיבחוהו על מאמציו.
במהלך הפעילות הזו הוציא המשיב,
מכיסו שלו, הוצאות שונות. הוא נשא בעלות הבקשה להרחבת רישום פטנט ובעלות השתתפותה
של המערערת בועידה מדעית. המשיב תרם סכום השווה ל10,000-$, לאוניברסיטה העברית,
לצורך פיתוח מעבדתו של המערער 2, שילם עבור מקצת מהוצאות נסיעתו, של המערער,
לצרפת, ונשא בחלק מאגרות החברה.
אין חולק על כך כי חרף הפעולות האלה לא עלה
בידי המשיב, בסופו של יום, להשיג את המימון הדרוש, ולו גם בהיקף המצומצם הנדרש
לתחילת מימוש התוכניות העסקיות של החברה.
3. במהלך החודשים מרץ ואפריל 1995 נוצר קרע בין
המערערים לבין המשיב. הקרע נתהווה על רקע סירובם של המערערים להיענות לבקשת המשיב,
ולהדגים בפניו את פעולת הפטנט, באמצעות ערכת בדיקה אותה יוכל להציג בפני משקיעים
אפשריים. לעת ההיא באו כבר המערערים לכלל מסקנה כי ההסכם עם המשיב היה, מבחינתם,
בגדר מקח טעות, וביום 18.4.95 הם שיגרו למשיב מכתב (להלן: מכתב ההתראה) ובו ניתנה
לו ארכה של ארבעה חודשים להשגת המימון הנדרש, בטרם יבוטל ההסכם. המשיבים, שניהם,
כתבו, מצידם, למערערים, כי הם חולקים על זכותם לבטל את ההסכם. בשלב זה חדל המשיב
לגייס הון לחברה.
בחלוף ארבעה חודשים הודיעו המערערים למשיבים,
בכתב, על ביטול ההסכם. עוד קודם לכן הגישו בקשה לפירוק החברה. כיוון שכך, הגישו
המשיבים לבית המשפט המחוזי תובענה למתן פסק דין המצהיר כי ההסכם בין הצדדים תקף,
וכי אין ממש בהודעת הביטול ששלחו להם המערערים.
בית המשפט המחוזי דחה את
טענות המערערים בדבר שיהוי בהגשת התובענה. הוא דחה גם את הטענות שהשמיעו בדבר
פגמים שנפלו בהסכם, מחמת כפיה, עושק והטעיה, ואת הטענה כי המשיב הפר את ההסכם הפרה
יסודית. בית המשפט פסק, לפיכך, כי ההסכם בוטל שלא כדין.
כנגד פסק הדין הזה מופנה הערעור. בפי המערערים
טענה משולשת: ההסכם בטל, לטענתם, בשל קיומה של טעות משותפת אשר עמדה בבסיס ההסכם, מחמת
טעות, של המערערים עצמם, בדבר כישורי המשיב, ובשל הפרת ההסכם מצד המשיב.
אין לקבל טענה זו - על כל חלקיה.
"טעות משותפת"
4. המערערים טוענים כי ביסוד ההסכם עמדה ההנחה,
שהכל היו שותפים לה, כי באמצעות הפטנט ניתן יהיה לייצר חלבון טהור מסוג P53, וכי על בסיס ההנחה הזו הוכנו התוכנית העסקית הראשונה והתכנית
העסקית השניה. בפועל, כך נטען, התברר למערערים, כי יישום הפטנט מצריך הערכות בקנה
מידה רחב מן הצפוי וכי נדרש מימון בהיקף רב מזה שהוערך מראש. התברר, כך הם טוענים,
כי על מנת לממש את העסקאות, נדרשות מספר שנות עבודה, ויש גם צורך בהעסקת צוות
מחקר מורחב. כל אלה לימדום, בדיעבד, כך הם טוענים, כי הורתו של ההסכם בטעות משותפת
של הצדדים, וכי דינו להתבטל מכוח הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)
תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים).
המשיבים, מצידם, טוענים כי המערערים לא העלו
כלל את טענת הטעות המשותפת בפני בית המשפט קמא וכי, לפיכך, אין מקום לדון בה היום.
5. ואכן, טענת ה"טעות המשותפת", או כל
טעות אחרת, לא הועלתה בבית המשפט קמא. בא כוח המערערים טען, שם, אמנם, כי
"העילה לביטול היא הטעות הבסיסית שקוראים לו ההסכם הזה", אולם טענה זו,
שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, נתייחסה לקיומם של מצג שווא והטעיה.
המערערים אינם רואים בעובדה זו מכשול המונע
מהם להעלות את הטענה היום. הם סבורים כי עילת הביטול מחמת הטעות כלולה, בעיקרה,
בעילת ההטעיה, שנטענה במשפט, וכי מכל מקום, אין מניעה להעלותה בשלב זה, משהמדובר
בטענה משפטית, העולה, לטענתם, מן העובדות, שהוכחו במשפט.
בנסיבות המקרה אין לקבל את הטענה. כלל הוא כי
"בית המשפט לערעורים לא ידון, בדרך כלל, בנימוק שלא נטען בדרגה הראשונה;
מערער שלא הביא טענה לפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין על שלא נתקבלה?
אמנם רשאי בית המשפט לערעורים, לפי שקול דעתו, להתיר, לראשונה בערעור, להעלות טענה
משפטית צרופה העולה מן התשתית העובדתית שנקבעה כדין בערכאה הראשונה" (י'
זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 818), אלא
שהמדובר ב"טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים
העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית המשפט ובפני הצד שכנגד...לשון אחרת,
כאשר טענה משפטית מועלית לראשונה בערכאת הערעור אך היא מעוגנת בעובדות שאינן
שנויות במחלוקת ואינה אלא בגדר פרשנות משפטית, במסגרת עילת התביעה וכתבי-בי-הדין,
יהיה זה נכון להתיר השמעתה של טענה זו..." (ע"א 271/75 שושן נ' שושן,
פ"ד ל(1) 473, 476).
לא כך הם פני הדברים כאן. אמנם, "בהיות
ההטעיה טעות של צד אחד לחוזה, שנגרמה על ידי משנהו, מהווה הטעות יסוד מעמיד גם של
עילת הביטול לפי סעיף 15 לחוק החוזים ולא רק של עילת הביטול לפי סעיף 14",
(ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, 217) ובלשונו של הנשיא מ' שמגר: 'מי שלא טעה
לא יכול להיות מוטעה' (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533,
541). אלא שכנגד דרישת סעיף 15, כי הטעות תיגרם על ידי הצד השני, מציב סעיף 14 את
הדרישה כי הטעות תהא יסודית. טעות המקימה עילת ביטול היא טעות יסודית, שאלמלא היא
לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לא כך לעניין הטעות העומדת ביסוד עילת הביטול בגין
ההטעיה - זו אינה צריכה להיות יסודית. (ג' שלו, שם, בעמ' 217).
בענייננו, לא הונחה כלל, בפני הערכאה הראשונה,
תשתית עובדתית המצביעה על יסודיות הטעות. ממילא, נגרע אחד מעמודי התווך התומכים
בעילת הבטלות הזו.
6. גם לגוף הדברים אין ממש בטענתם של המערערים.
טעות המקימה עילת ביטול היא טעות שנתרחשה בעת החתימה על ההסכם והמתייחסת למצב
העובדתי שהיה קיים באותה עת. לא כך - כאן. בית המשפט קמא קבע, לעניין זה, כי בעת
חתימת ההסכם, ובעת הכנת התכנית העסקית הראשונה, עמדה לנגד עיני הצדדים שאלת ייצור
ערכות הבדיקה ושיווקן. רק משהתברר למשיב כי אין דורש לערכה הוא המליץ בפני
המערערים למקד את פעילותם ב"בידוד והפקה של חלבון אנושי נקי P53". בהתאם לכך הוכנה התכנית העסקית השניה. גם מעדותה של
המערערת במשפט עולה כי טרוניותיה אינה מופנית אלא כנגד אירועים שהתרחשו בשלב מאוחר
יותר לשלב חתימת ההסכם, ובלשונה: "היום כשאנחנו יודעים
שמה שאנחנו בידדנו באותו זמן, זה היה רק צעדים ראשוניים בחקר ה-P53. זה היה באותו זמן שכתבנו...היום זה לא
רלבנטי" (ההדגשות הוספו).
בעת חתימת ההסכם, לא עמד, כלל, נושא בידוד
החלבון האנושי P53, בו מתמקדת
טענת הטעות, במרכז מעייניהם של הצדדים, ואף לאחר שהוסטה פעילותם
לתחום זה, משבאו המערערים לכלל מסקנה כי התוכנית החדשה
מצריכה השקעה בהיקף נרחב מן הצפוי, לא היתה זו אלא הערכה מאוחרת. הערכה זו אינה
משנה מן ההנחה הראשונית בדבר עצם האפשרות לבודד את החלבון, כי אם נוגעת לשומה
מאוחרת של עלות המימוש של הפטנט. ציפיה שנכזבה בעניין זה אינה עולה לכלל טעות
כשמשמעותה בסעיף 14 לחוק. למירב היתה זו טעות בכדאיות העסקה, שאינה מקימה עילה
לביטול ההסכם. הגורם המכביד, שהצדדים כולם לא ידעו עליו, כטענת המערערים, לא
נתקיים מראש ואין הוא בא במסגרת הפגמים, שבכריתת ההסכם, העשויים להקים עילת ביטול.
התוצאה היא, שגם לגוף העניין, אין לקבל את טענת המערערים לפיה נפלה "טעות
משותפת" בעת כריתת ההסכם.
טעות
6. הוא הדין באשר לטענתם האחרת של המערערים, כי
כרתו הם את ההסכם, עם המשיבים, בשל שטעו לחשוב, הם לבדם, כי למשיב היכולת להשיג
אמצעי מימון ליישום הפטנט, לאור נסיונו, ובשל קשריו העסקיים. הם סברו, כך הם
טוענים היום, כי יעלה בידו של המשיב להשיג מימון שכזה בתוך זמן סביר. לטענתם, טעו
בתכונותיו של המשיב, ובמידת התאמתו לתפקידים שנטל על עצמו.
הטענה בדבר טעות בתכונות המשיב מועלית, אף
היא, לראשונה, בשלב הערעור, ואין לה תימוכין בחומר הראיות שבא בפני בית משפט קמא.
בבית המשפט קמא טענו המערערים כי המשיבים הטעו אותם, ביוצרם מצג שווא, לפיו יוכל
המשיב, הודות לקשריו העסקיים והאישיים, לגייס משקיעים תוך תקופה קצרה. בית המשפט
קמא דחה כאמור את הטענה. עתה שבים המערערים ומעלים את אותה טענה עצמה, אלא שהם
מעטים עליה אדרת שונה: שוב אינם טוענים כי הוטעו על ידי המשיבים בעניין זה כי אם
שהם עצמם טעו. טענה זו אין לקבל.
לא זו בלבד שלא הוכח בערכאה הראשונה כי תכונות
של המשיב, כפי שהוצגו על ידיו, אינן אמת, אלא שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי
בפועל הוכיח המשיב את סגולותיו משעלה בידיו ליצור קשרים עסקיים, בארץ ובחו"ל,
לצורך השגת אמצעי מימון להשקעה. מאמציו נכשלו כך נקבע משלא ניתנה לו ההזדמנות
להביאם לכלל מימוש.
משקבע בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים,
בשאלה זו עצמה, ומשלא נמצאה עילה לשנות מקביעותיו אלה, יש לדחות, כאמור, גם את
הטענה הזו.
הפרת ההסכם
7. לטענת המערערים הפר המשיב את ההסכם עמם משלא
עמד בהתחייבותו להשיג אמצעי מימון חיצוניים לחברה החדשה. טענה זו כורכת עימה שאלות
עובדתיות שנבחנו כבר במסגרת הדיון בעילת הביטול ואף היא נדונה בהרחבה על ידי בית
המשפט קמא - ונדחתה. אין לקבל את טענת המערערים כאילו הפר המשיב את ההסכם עמם.
ראשית, ספק רב הוא, בנסיבות העניין, אם חרגה התחייבותו של המשיב, לפי ההסכם, מגדר
מחוייבות להשקיע את מירב המאמצים בנסיון לגייס משקיעים לצורך מימוש התכנית העסקית
- להבדיל מהתחייבות להביא לסיום מוצלח של הנסיון. היתה זו התחייבות למאמץ, כך נראה
על פי נסיבות העניין, ולא התחייבות לתוצאות.
ואפילו נלך לשיטת המערערים, ונניח לטובתם, כי
המשיב אמנם התחייב על-פי ההסכם לקטוף את פרי עמלו - לא תשתנה התוצאה. בית המשפט
קמא העדיף את גרסת המשיב, על פני גרסתה של המערערת, בכל הנוגע לשאלת ההפרה של
ההסכם. הסיבה העיקרית לביטול ההסכם, כך נפסק, לא היתה הפרתו על ידי המשיב, אלא
דווקא בחירתה של המערערת לחזור בה מהקשר החוזי עם המשיבים, בשל התערערות יחסי
האמון בין הצדדים ומחמת ההכרה כי יישום הפטנט מצריך משאבים בהיקף העולה על
המתוכנן.
המערערים, כך פסק בית משפט קמא, לא קיימו את
התחייבויותיהם, על פי ההסכם, בדרך מקובלת ובתום לב, וביטלוהו שלא כדין, מבלי ליתן
למבקש, שהשקיע זמן מאמץ וכספים, את מלוא ההזדמנות לעמוד בהתחייבותו ולהביא לכלל
מימוש את הקשרים שיצר בארץ ובחו"ל.
8. בית המשפט נדרש לפרק הזמן הסביר שהיה דרוש
לביצוע התחייבויותיו של המשיב - בהעדר קביעה מפורשת לעניין זה בהסכם. בנסיבות
המקרה דנן, כך נפסק, פרק הזמן הנוסף בן ארבעת החודשים, שקצבו המערערים למשיב,
במכתב ההתראה, למימוש מאמצי המימון, אינו סביר. על אף מאמציו, כך נפסק, לא יכול
היה המשיב למצוא את מקורות המימון הנדרשים בתוך פרק הזמן שהוקצב לו. המשיב לא זכה
לשיתוף פעולה מצד המערערים לשם גיוס המשקיעים. הם פרסמו את מאמריהם המקצועיים,
אודות הפטנט, באיחור, ומנעו מן המשיב את האפשרות להדגים את יישומי הפטנט. זאת ועוד
זאת: בתקופה בה פעל המשיב לגיוס משקיעים לא נרשם עדיין הפטנט, בארץ ובארצות הברית,
ואף לא הוכר על ידי רשות התרופות האמריקנית ה- FDA.
העדר רישום של הפטנט והעדר הכרה בו יצרו הכבדה נוספת על מאמצי השיווק של המשיב.
כישלונם של המערערים עצמם, להשיג מימון לפטנט, בטרם ההסכם עם המשיב, ולאחר שהלה
הפסיק את מאמציו, אך מאשש את מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיים היה קושי
אובייקטיבי בהשגת אמצעי מימון לפטנט.
בהתחשב במכלול הנסיבות האלה, קבע בית המשפט
המחוזי, על דרך האומדן, כי פרק הזמן הסביר לביצוע התחייבויות המשיב נמשך על פני
שנה ומחצה, החל ממועד הקמת החברה - מועד החופף את מועד גיבושה של התכנית העסקית
השניה - שהכילה תנאי לפיו יסייעו המערערים למשיב במילוי חלקו על פי ההסכם. במסקנה
זו לא מצאנו עילה להתערב. פרק הזמן שקבע בית המשפט המחוזי הינו סביר ביותר בנסיבות
העניין ובפרט בהתחשב בעובדה שאין לזקוף לחובת המשיב את התקופה שקדמה למועד גיבוש
התכנית העסקית השניה. מאחר שמועד זה הוא הקובע, לא היה די בתקופה שנקצבה על-ידי
המערערים במכתב ההתראה, וצדק בית המשפט המחוזי משקבע תקופה ארוכה יותר כזמן סביר
למילוי התחייבויות המשיב, זמן שנשלל ממנו על-ידי הודעת הביטול.
בשל התוצאה אליה הגענו, מתייתר הצורך לדון
בבקשת המשיבים לצרף לתיק הערעור ראיות נוספות מטעמם.
הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיב
בסכום כולל של 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כד' באייר תש"ס (29.5.2000).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97053490.W10/אמ