אושרי גבאי נ. בית משפט העליון

החלטה בתיק בג"ץ 5345/18 בבית המשפט העליון בג"ץ 5345/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אושרי גבאי נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט העליון 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אבי חימי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפניי מופנית נגד החלטות בית משפט זה (המשנה לנשיאה חנן מלצר, והשופטים ניל הנדל ויוסף אלרון) בע"פ 6622/17, מיום 22.4.2018 ומיום 27.6.2016, בגדרן נתקבלה באופן חלקי בלבד בקשתו של העותר לדחיית ביצוע עונש מאסר בפועל שנגזר עליו. כן מופנית ההחלטה נגד המשיבה 2, מדינת ישראל, אשר התנגדה לבקשות האמורות. רקע והליכים קודמים 1. העותר הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אליהו ביתן) גזר על המערער עונש מאסר לתקופה של שישה חודשים, אשר שלושה מהם ירוצו בעבודות שרות, ושלושה מהם במאסר בפועל. העותר הגיש לבית משפט זה ערעור על חומרת העונש, במסגרתו ביקש להקל בעונשו ולהימנע מהשתת עונש מאסר לריצוי בפועל. בפסק דין מיום 10.1.2018 נדחה ערעורו, ובית המשפט הורה לעותר להתייצב לתחילת ריצוי עונש עבודות השירות ביום 28.1.2018, ולתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל ביום 3.6.2018. 2. ביום 17.4.2018 הגיש העותר בקשה לדחיית מועד תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל עד ליום 3.10.2018 (להלן: "הבקשה הראשונה"). זאת, על רקע היותו מנהל של מספר מלונות, מתחמי אירועים ומקומות בילוי באילת ובטבריה, אשר עיקר פעילותם בחודשי הקיץ (בין החודשים יוני לספטמבר), וחששו כי היעדרותו בעיצומה של תקופה זו תוביל לפגיעה קשה בעסקיו. המדינה, היא המשיבה 2 בהליך שלפני, התנגדה לבקשה הראשונה בנימוק שדחיית ריצוי עונש המאסר בפועל במספר חודשים, פוגעת באינטרס הציבורי שבריצוי מהיר של עונש חלוט. ביום 22.4.2018 ניתנה החלטת בית משפט זה בבקשה הראשונה. נוכח הנימוקים שהובאו בבקשת העותר, וחרף התנגדות בא כוח המשיבה 2, נדחה המועד שנקבע לריצוי עונש המאסר בכחודשיים (לעומת ארבעה חודשים שנתבקשו על ידי העותר), עד ליום 5.8.2018. עוד נקבע בהחלטה כי דחיה נוספת לא תינתן. בעקבות כך, הגיש העותר בקשה נוספת (להלן: "הבקשה השניה"), במסגרתה ביקש כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו מיום 22.4.2018, ויאשר את דחיית ריצוי העונש עד ליום 3.10.2018, כמבוקש בבקשתו הראשונה. המשיבה 2 התנגדה לבקשה, מאותם הטיעונים בעטיים התנגדה לבקשה הראשונה. בהחלטה מיום 27.6.2018, דחה בית המשפט את בקשת העותר. על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו. טענות העותר 4. העותר חוזר על טענותיו בבקשה הראשונה והשנייה, לפיהן היעדרותו בחודשי הקיץ תגרום לפגיעה קשה בעסקיו, בהם מועסקים כ-400 עובדים. נגד המשיבה 2 (המדינה) נטען, כי התנגדותה לבקשה הראשונה והשנייה בשם "האינטרס הציבורי", הייתה לא סבירה ולא מידתית, בשים לב לכך כי היא עצמה השתהתה בהגשת כתב האישום נגדו במשך כשלוש שנים מהמועד בו נחקר והודה בעבירה. נגד המשיב 1 (בית משפט זה) נטען כי החלטותיו היו בלתי סבירות ובלתי מידתיות בנסיבות העניין, וכי הן נתקבלו שלא כדין, משום שלא נערך עובר לקבלתן דיון במעמד הצדדים, חרף בקשת העותר. 5. לשיטת העותר, בית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק (להלן: "בג"ץ"), מוסמך ליתן לו סעד משני נימוקים: ראשית, משום שבקשתו לדחיית ריצוי עונש המאסר נדונה בבית המשפט העליון כערכאה ראשונה, ועל כן אין בנמצא בית משפט אחר המוסמך לדון כיום בבקשתו, זולת בג"ץ. מכך נגזרת לשיטתו סמכותו של בג"ץ ליתן לו "סעד למען הצדק", על פי סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה; שנית, נטען כי על פי סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, מוסמך בית משפט זה בשבתו כבג"ץ לבטל החלטה שניתנה שלא כדין. לטענת העותר, מאחר שההחלטות אשר דחו את בקשותיו לדחיית ריצוי עונש המאסר ניתנו שלא כדין בהיעדר דיון במעמד הצדדים, בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, מוסמך לבטלן. דיון והכרעה 7. סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי בית משפט זה לא יידרש לעתירות המופנות נגד בתי המשפט שחוק יסוד: השפיטה דן בהם, ובכלל זה כלול גם בית המשפט העליון (ראו סעיף 15(1)(א)(1) לחוק יסוד: השפיטה). אין לפיכך בסיס לטענת העותר לפיה סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה מקנה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ סמכות לבטל החלטה של בית המשפט העליון. אמנם, על פי הוראת סעיף 15(ג) לחוק היסוד מוסמך בית משפט זה להוציא צווים גם נגד אותם בתי משפט שחוק היסוד דן בהם, אם הוא "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק", ואולם כבר נפסק כי בית משפט זה יידרש לסמכות זו רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר, שעיקרן חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 7172/97 כרמקס נ' בית המשפט העליון (7.1.1998) והאסמכתאות המובאות שם). בענייננו, לא נטענה טענה לחריגה מסמכות, ואולם נטען, גם אם לא מפורשות, לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: לטענת העותר זכות הטיעון הנתונה לו נפגעה משלא התקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת מועד תחילת ריצוי העונש - לא בעת מתן פסק הדין (אשר ניתן בהעדר הצדדים, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים), ולא בעת הגשת הבקשה הראשונה והשנייה. מיום 9.4.1987 תיקון מס' 7 ס"ח תשמ"ז מס' 1213 מיום 9.4.1987 עמ' 112 (ה"ח 1703) 208. הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב – לדחות את הערעור מטעם זה בלבד. בטענה זו אין ממש. מימושה של זכות הטיעון, כאשר מדובר בבקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר בפועל המוגשת לאחר שניתן פסק הדין בערעור, אינו מחייב מתן זכות טיעון בעל פה דווקא. פתוחה הייתה הדרך בפני העותר לפרוש בבקשתו הראשונה והשנייה את מכלול טיעוניו בסוגיה, ודומה כי כך אכן עשה, שכן לא מצאתי בעתירה טיעון התומך בדחיית ריצוי העונש, אשר לא נזכר בבקשותיו. במובן זה, העתירה שלפניי אינה אלא ערעור פשוט, וכפי שציין בצדק העותר עצמו בעתירתו, בית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים (ראו: בג"ץ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 869, 873 (2002)). ויובהר: ההלכה לגבי בקשות לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל עד להכרעה בערעור היא כי אלה מחייבות דיון במעמד הצדדים, בהתאם להוראות סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (ראו ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (31.12.2017); והשוו ע"פ 3190/13 זאדה נ' מדינת ישראל (4.6.2013)). ואולם, בקשות העותר אינן בקשות לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, שהרי זה כבר הוכרע, כי אם בקשות לדחיית מועד ריצוי עונש המאסר אשר נקבע במסגרת פסק הדין בעליון (וכך הן אף הוכתרו במועד הגשתן, להבדיל מכינוין כבקשות לעיכוב ביצוע, במסגרת העתירה דנן). משכך, הפסיקה אליה הפנה העותר, המתייחסת לבקשות לעיכוב ביצוע, אינה רלוונטית לבקשות בהן עסקינן. 8. סוף דבר: העתירה נדחית. העותר יישא ב-5,000 ש"ח הוצאות משפט לטובת המשיבה 2. ניתן היום, ‏ה' באב התשע"ח (‏17.7.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18053450_Y01.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il