פלוני נ. ביה''ד הרבני הגדול לערעורים בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5334/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5334/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ביה''ד הרבני הגדול בירושלים 2. ביה''ד הרבני האזורי ברחובות 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 3: עו"ד מוטי גנץ פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עתירה לביטול פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.5.2012 (תיק מספר 847101/1) שדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי רחובות מיום 25.1.2011 (תיק מספר 763984/1). 1. העותר ובעלה המנוח של המשיבה 3 (להלן: המשיבה) הם אחים. אביהם נפטר בשנת 1970. בחודש דצמבר של אותה שנה ניתן על-ידי בית הדין הרבני האזורי רחובות צו ירושה, המחלק את עיזבונו של המנוח לעשרה יורשים – ילדיו של המנוח. אחד הילדים, בעלה המנוח של המשיבה, קנה, בנוסף לחלקו בירושה, גם את חלקם של שבעה מאחיו, כך שלבסוף החזיק בשמונה חלקים מן הירושה. יוער כי לאחר שנפטר בעלהּ, ירשה המשיבה את כל זכויותיו בהתאם לצו קיום צוואה משנת 2001. העותר ואח נוסף לא מכרו לבעלה המנוח של המשיבה את חלקם בירושה. בשנת 1998, חתמו הבעל המנוח והעותר כאן על הסכם לחלוקת מקרקעין שירשו במשותף (להלן: הסכם החלוקה). הסכם החלוקה קבע את חלקו של כל אחד מהם במקרקעין. לאחר מות בעלה, הגישה המשיבה את הסכם החלוקה לאישורו של בית הדין הרבני האזורי רחובות. 2. העותר התנגד לאישור ההסכם. לטענתו, כבר בשנות ה-70 נמצאה צוואה שהותיר אחריו אביו, ולפיה יורשיו הם אך ורק שלושה מילדיו (ובכללם הוא עצמו) ואימם, כך שלשאר הילדים אין כל חלק בעיזבון (צוואה זו צורפה כנספח ב' לעתירה שלפנינו). לשיטת העותר, מכך נובע כי הסכם החלוקה בטל ומבוטל שכן הוא נחתם בהסתמך על צו ירושה מוטעה. יצוין כי העותר גורס כי בשנת 1979 פתח תיק לקיום צוואת האב בבית הדין הרבני האזורי רחובות, אלא שבית הדין לא סיים את הבירור בעניין תוקפה של הצוואה והעניין נותר תלוי ועומד. נוכח טענות אלו של העותר, זימן בית הדין מהארכיב את התיק לקיום צוואה, אלא שתיק זה לא אותר. 3. ביום 25.1.2011 דחה בית הדין הרבני האזורי רחובות את טענות העותר ואישר את הסכם החלוקה. בפסק דינו נקבע כי גם אם אכן הונחה בקשה לקיום צוואה, הרי שזו הוזנחה ולא טופלה למעלה מעשרים שנה, וכי ישנו יותר מחשש סביר שהדבר הושהה מסיבות לא ראויות. משכך נקבע כי אין מקום לקיים את הצוואה הנטענת, וכי צו הירושה משנת 1970 – תקף. אשר על כן הוחלט לאשר את הסכם החלוקה. העותר לא הסכים עם תוצאת פסק הדין, וערער עליו לבית הדין הרבני הגדול. ערעורו נדחה ביום 16.5.2012. בית הדין הרבני הגדול קבע כי בית הדין האזורי שאליו הוגשה הבקשה לקיום הצוואה לא הזניח את הבקשה, אלא בוודאי דעתו היתה שאין מקום לקיימה. בעניין זה עמד בית הדין על דברי אחד מילדיו של המנוח, שציין כי בעת מתן צו הירושה, בשנת 1970, הועלה נושא הצוואה בפני בית הדין – אך זה בחר בכל זאת להוציא את צו הירושה האמור. מכך ניתן להסיק, לעמדת בית הדין הרבני הגדול, כי בית הדין שהוציא את צו הירושה היה מודע לנושא הצוואה. עוד ציין בית הדין הרבני הגדול כי הסכם החלוקה משנת 1998, שעליו חתום העותר, מוכיח בוודאות כי הלה הסכים לצו הירושה משנת 1970, ולפיכך – דחה את ערעורו. 4. מכאן העתירה שלפנינו. העותר שב וחוזר על טענותיו בעניין תוקפו של צו הירושה. לעמדתו, צו הירושה ניתן על יסוד מצג כוזב שהוצג לבית הדין, ועל כן הוא אינו תקף. טענה נוספת בפי העותר היא כי בית הדין הרבני האזורי ברחובות אשר דן באישור הסכם החלוקה בהתאם לבקשת המשיבה, עשה זאת שלא בהסכמת "כל הצדדים הנוגעים בדבר", כמתחייב מהוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. העותר טוען כי משלא הוכח כי בעלה המנוח של המשיבה אכן קנה את חלקם של שבעה מאחיו, כל יורשי אביו הם בגדר "נוגעים בדבר", שהיו חייבים לתת את הסכמתם לסמכות השיפוט של בית הדין הרבני. משום שהדבר לא נעשה, סבור העותר כי בית הדין פעל בלא סמכות שיפוט ותוך סטייה מכללי הצדק הטבעי, ולכן יש לשיטתו מקום להתערבות בית משפט זה. 5. המשיבה סומכת ידיה על הכרעת בית הדין הרבני הגדול, ומבקשת כי נדחה את העתירה על הסף. לעניין תוקפה של הצוואה גורסת המשיבה כי בית הדין האזורי שהוציא את צו הירושה הכריע בעניין ודחה מעל פניו את הצוואה לפני למעלה משלושים שנה. ממילא, לדבריה, מדובר בצוואה שלא היה בכוחה להביא לביטול צו הירושה. באשר לשאלת הסמכות טוענת המשיבה כי בפני בית הדין האזורי שדן בבקשת המשיבה לאשר את הסכם החלוקה התקיים דיון ארוך וממצה, ועל כן אין ממש בטענת העותר. המשיבה מדגישה כי העותר מודה כי הוא אכן חתום על הסכם החלוקה, ומוסיפה כי על-אף שההסכם האמור אושר כדין – העותר ממשיך להחזיק במקרקעין ואינו מאפשר לממש את הסכם החלוקה. נטען כי בעניין זה הוגשה על-ידי המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה לסילוק ידי העותר מהמקרקעין. 6. לאחר שעיינו בעתירה, בהודעה שהגישה המשיבה ובתגובתה המקדמית, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. כלל הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הדתיים אלא במקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק; או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 1903/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (לא פורסם, 29.5.2012)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים אלו. טענות העותר ביחס לצוואה ולצו הירושה הן ערעוריות באופיין, ונידונו על-ידי בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. לגופם של דברים, יש לציין כי העותר אינו חולק על כך שחתם על הסכם החלוקה בשנת 1998. נקודת המוצא להסכם החלוקה הייתה צו הירושה משנת 1970 והעברת הזכויות שבוצעה מכוחו, ופרק המבוא להסכם אף מתייחס אליו מפורשות. העותר לא הסביר מדוע הסכים לחתום על הסכם זה, ככל שסבר כי צו הירושה ניתן שלא כדין, וכי למעשה קיימת צוואה שונה שלא הובאה לכדי מימוש. גם בטענות העותר בדבר סמכות בית הדין הרבני לדון בסוגיה אין ממש. ראשית, השאלה שעמדה להכרעה בפני בתי הדין הרבניים היא אישורו של הסכם החלוקה. הצדדים להסכם זה היו העותר ובעלה המנוח של המשיבה, ובהסכם נאמר במפורש כי הצדדים מסכימים כי הסמכות לאשרו תהיה גם לבית הדין הרבני. שנית, גם אם במהלך הדיונים התעוררה בעקיפין שאלת מעמדה של הצוואה וצו הירושה שניתן בשנת 1970, הרי שממילא כל היורשים, ובכללם העותר כאן, הסכימו במקור לסמכות השיפוט של בית הדין הרבני אשר נתן את צו הירושה (פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי רחובות מיום 9.12.1970) (השוו: ע"א 513/98 דוד נ' גביש, פ"ד נג(2) 385, 393 (1999)). בהיעדר עילה להתערב בהכרעת בית הדין הרבני הגדול, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח. ניתן היום, ד' בכסלו התשע"ג (‏18.11.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12053340_M04.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il