גדעון חרלפ נ. עירית ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5327/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5327/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: גדעון חרלפ נ ג ד המשיבים: 1. עירית ירושלים 2. הממונה על הארנונה 3. משרד הפנים, הממונה על מחוז ירושלים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. עתירה שעניינה מחלוקת בין העותר לבין משיבה 1 (להלן – העירייה) בנוגע לחוב ארנונה. תמצית טענתו של העותר היא, כי העירייה מבקשת לגבות ממנו תשלומי ארנונה עבור נכס מסוים ברחוב יפו בירושלים (להלן – הנכס), בגין תקופה בה לא החזיק בנכס. 2. העתירה שלפנינו הינה המשך למסכת הליכים המתנהלת בין העותר לבין העירייה בנוגע לחיוב העותר בתשלום הארנונה. ביום 27.11.2007 הגישה העירייה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בירושלים. בתביעה נטען, כי העותר חייב ארנונה עבור הנכס בגין התקופה שמיום 1.1.2003 עד יום 31.12.2006 בסך 123,150 ש"ח. בקשתו של העותר למתן רשות להתגונן נדחתה. בתגובה ובתצהיר שהגיש העותר לבית משפט השלום הודה העותר, כי הוא החזיק בנכס שלגביו נדרש התשלום מיום 1.1.2003 עד יום 28.1.2004. באשר ליתרת התקופה הודיע העותר, כי טענותיו מתבררות בבית המשפט לענייניים מינהליים. זאת, בגדרו של ערעור שהגיש העותר על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה (להלן – ועדת הערר) שדחתה את השגותיו של העותר על השומה שהומצאה לו. לפיכך, ביום 17.9.2008 נתן בית משפט השלום (כבוד הרשם א' פוני) פסק דין חלקי המחייב את העותר בתשלום הארנונה לתקופה שתחילתה ביום 1.1.2003 וסיומה ביום 28.1.2004. כמו כן נדרשו הצדדים להודיע לבית המשפט מיד עם מתן החלטה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, על מנת שיינתן פסק דין משלים לגבי התקופה השנויה במחלוקת. 3. ביום 25.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת י' צור), בהסכמת הצדדים, את הערעור שהגיש העותר על החלטת ועדת הערר. יצוין, כי בפסק הדין המליץ בית המשפט לעירייה ללכת לקראת העותר בנוגע לסכום החיוב בארנונה. זאת, בשל מצבו הבריאותי והאישי של העותר. בעקבות דחיית הערעור, ניתן ביום 4.11.2008 פסק דין משלים של בית משפט השלום (כבוד הרשם א' פוני) בתביעת העירייה. בפסק הדין המשלים חויב העותר בתשלום מלוא הסכום שנתבע על ידי העירייה (123,150 ש"ח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. כמו כן חויב העותר בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ביום 17.12.2008 הגיש העותר בקשה לביטול פסק הדין. ביום 9.3.2009 נדחתה הבקשה. 4. על ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול פסק דין הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 16.12.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (כבוד השופטת מ' מזרחי). יוער, כי בית המשפט המחוזי דן בטענות העותר, אף על פי שהעותר לא נקט הליך נכון ולמרות שהעירייה עוררה את שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להידרש להליך. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר, כי בתגובה שהגיש העותר לרשם בית משפט השלום צוין ש"כל הסוגיות המשפטיות והעובדתיות עליהן חלוקים הצדדים נדונים (כך במקור – א' ג') בימים אלו בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ערעור על החלטת וועדת הערר". לפיכך קבע בית המשפט, כי משנדחה הערעור על החלטת ועדת הערר כל שנותר לרשם בית משפט השלום היה להשלים את פסק הדין בתביעת העירייה, כפי שאכן נעשה. מכאן, שלא נפל פגם בהחלטת הרשם לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. 5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 16.12.2009 הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 378/10). ביום 7.2.2010 דחה חברי השופט ע' פוגלמן את בקשת רשות הערעור. בהחלטתו ציין השופט פוגלמן, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש (העותר דכאן) ולפיכך אין להיעתר לבקשה. השופט פוגלמן הוסיף, כי המקום לדון בהשגותיו של העותר על ההליך שהתנהל בפני ועדת הערר היה בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. אולם, העותר חזר בו מן הערעור שהגיש על החלטת ועדת הערר, מבלי שהעלה כל הסתייגות בקשר לטענות אותן ביקש לשמור לעצמו לצורך הכרעה בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום. כמו כן נאמר בהחלטה, כי טענות אחרות של העותר נוגעות לשאלות שבעובדה שהמסגרת הראויה לליבונן אינה בהליך של בקשת רשות ערעור. מכאן העתירה דנא. 6. בעתירה מבקש העותר, שאינו מיוצג על ידי עורך דין, ליתן צו על תנאי המורה לעירייה לנמק מדוע לא תימנע היא מגביית ארנונה מהעותר עבור הנכס. טענתו העיקרית של העותר היא, כי אין לחייבו בתשלום ארנונה עבור השנים 2006-2004 משום שהוא עזב את הנכס בתחילת שנת 2004. לעותר טענות נוספות. בין היתר הוא טוען, כי לא היה מקום לדון בתביעת העירייה בהליך של סדר דין מקוצר וכי טענותיו בהליכים שהתנהלו עד כה נדחו מטעמים פורמאליים בלבד. עוד הוא טוען לפגמים שונים שנפלו בהליך שהתנהל בפני ועדת הערר. 7. דין העתירה להידחות על הסף. המחלוקת בין הצדדים התבררה בהליכים רבים בערכאות השונות. ההליך האחרון שנקט העותר קודם להגשת העתירה דנא הינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהוגשה לבית משפט זה. בקשת רשות הערעור נדחתה כאמור על ידי השופט פוגלמן ביום 7.2.2010. בעתירה מעלה העותר טענות דומות לטענות שנדונו ונדחו בהחלטתו של השופט פוגלמן. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו כבית משפט לערעורים (ראו למשל, בג"ץ 3349/05 מזדיקוב נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 31.5.2005); בג"ץ 5952/08 פלונית נ' בית המשפט העליון (טרם פורסם, ניתן ביום 3.7.2008)). נוסיף, כי טענותיו העיקריות של העותר הינן במישור העובדתי. בהחלטת השופט פוגלמן נאמר, כי הליך של בקשת רשות ערעור איננו המסגרת הראויה לליבונן של טענות אלה. מקל וחומר נכונים הדברים לגבי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. 8. עם זאת חובה להזכיר, כי בית המשפט המחוזי המליץ לעירייה להתחשב במצבו האישי והבריאותי של העותר ולעשות ככל הניתן כדי ללכת לקראת העותר בנוגע לגובה סכום החיוב של הארנונה. אף על פי שאין מנוס מדחיית העתירה שלפנינו, רואים אנו לנכון להצטרף לדברים שאמר בית המשפט המחוזי. נראה, כי בנסיבות העניין ונוכח מצבו של העותר, טוב תעשה העירייה אם תבחן דרכים ללכת כברת דרך מסוימת לקראת העותר. זאת, כמובן, בכפוף לנהלים ולכללים המקובלים. 8. העתירה נדחית אפוא בלא שנתבקשה תגובה. משכך, מתייתרת בקשת העותר ליתן צו ביניים. ניתן היום, י"א באב התש"ע (22.7.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10053270_S02.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il