אשר ספיר נ. שר המשפטים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5326/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5326/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: אשר ספיר נ ג ד המשיבים: 1. שר המשפטים 2. כבוד השופטת מלכה אביב עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד דרור נאור בשם המשיבים: עו"ד חני אופק פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. עתירה למתן צו על תנאי שעניינה החלטת שר המשפטים (להלן - השר) שלא להפעיל את הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 18 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), ולהגיש קובלנה משמעתית נגד המשיבה 2, כבוד השופטת מלכה אביב, שופטת בית משפט השלום בירושלים (להלן - השופטת). 2. ביום 13.5.2008 ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין על ידי השופטת בשתי תובענות אזרחיות, שהדיון בהן אוחד. העותר היה אחד מבעלי הדין. לעניינים השונים שנדונו בפסק הדין אין כל רלוונטיות לסוגיה שלפנינו. העותר לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 28.10.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את התיק לדיון בפני השופטת במספר סוגיות (ע"א 2331/08, הרכב כבוד השופטים צ' זילברטל, י' ענבר ור' שטרנברג-אליעז). ביום 24.9.2009, לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט השלום, ניתן פסק דין נוסף על ידי השופטת. פסק הדין, האוחז 72 עמודים, מוקדש בעיקרו לפולמוס עם קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי ולביקורת על פסק הדין של ערכאת הערעור. יצוין, כי השופטת לא מילאה אחר הנחיותיו של בית המשפט המחוזי והותירה על כנן את קביעותיה, כפי שהיו בדיון הראשון בתיק. בעקבות זאת, הגיש העותר תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים (להלן – הנציב). לנציב אף הוגשה, באמצעות מנהל בתי המשפט, בקשת בירור מטעם נשיאת בית המשפט העליון, לפי סעיף 14(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על השופטים, התשס"ב-2002 (להלן – החוק). ביום 4.1.2010 ניתנה החלטת הנציב, בה נקבע כי התלונה ובקשת הבירור נמצאו מוצדקות. בהמשך, פנה העותר מספר פעמים אל השר בבקשה כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 18 לחוק בתי המשפט ויגיש קובלנה נגד השופטת לבית הדין המשמעתי לשופטים. במענה לפנייה ציין השר, כי אינו רואה מקום להגיש קובלנה נגד השופטת. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי נשיאת בית המשפט העליון ערכה פגישה עם השופטת בעניין. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה לשר להפעיל סמכותו כאמור ולהגיש קובלנה נגד השופטת לבית הדין המשמעתי. 3. למעלה מחודשיים לאחר הגשתה של העתירה, וכשבועיים לאחר שהשר הגיש את תגובתו לעתירה, הגישה תנועת אומ"ץ, עמותת אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי, בקשה להצטרף כעותרת נוספת. התנועה, המיוצגת בבקשה על ידי אותם עורכי דין המייצגים את העותר, אינה מתיימרת להוסיף טענות לאמור בעתירה. היא אומרת במפורש, כי הוספתה כעותרת נוספת אינה מצריכה כל תיקון, תוספת או שינוי בעתירה המקורית. לדבריה, אין היא יכולה לעמוד מנגד בלא שקולה יישמע בסוגיה ציבורית חשובה. משהגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ומשהתנועה האמורה אינה מבקשת להוסיף טיעונים אלא להוסיף את משקלה לעתירה, איננו רואים צורך להתייחס לבקשת ההצטרפות. 4. טענתו העיקרית של העותר הינה, כי החלטת השר היא בלתי-סבירה בנסיבות העניין. זאת, בהתחשב בעובדה כי התלונה שהגיש לנציב נמצאה מוצדקת. ואולם, סעיף 24(ב) לחוק קובע, כי החלטה של הנציב אינה יכולה לשמש כראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי. הוראה דומה מופיעה אף בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (להלן - חוק מבקר המדינה), אשר קובע כי "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". משמעות ההוראה שבסעיף 24(ב) לחוק לענייננו הינה, כי במסגרת עתירה זו לא יכולה החלטת הנציב לכאורה לשמש כראיה. כמו כן, נראה כי אילו היה השר מורה על נקיטת הליך משמעתי נגד השופטת, לא הייתה החלטת הנציב בעניין יכולה לשמש כראיה במסגרת אותו הליך. לצד זאת, ברי כי השר רשאי, ואף חייב, להתחשב בהחלטת הנציב שעה ששוקל הוא האם להעמיד את השופטת לדין משמעתי (השוו, בג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(3) 145, 161 (השופט מ' חשין) (2004)). בהליך שלפנינו, תוקף העותר את שיקול הדעת שהפעיל השר בהחלטה שלא להורות על פתיחת הליך משמעתי. לפיכך, נראה כי החלטת הנציב הינה בעלת משמעות ראייתית מסוימת בהליך שלפנינו ולוּ בעקיפין. זאת בשל כך שהשר עצמו, שהינו המשיב בעתירה, חייב להתחשב בהחלטה. עם זאת, אפילו אם החלטת הנציב הייתה יכולה לשמש כראיה, הרי שההחלטה כשלעצמה אינה מקנה לעותר עילה במסגרת ההליך הנוכחי. זאת, נוכח ההוראה המופיעה בסעיף 24(א)(1) לחוק ולפיה החלטת הנציב בעניין תלונה שהובאה לבירורו אינה יכולה להעניק למתלונן "זכות או סעד, בבית משפט או בבית דין, שלא היו להם לפני כן" (הוראה דומה קיימת אף ביחס להחלטה של נציב תלונות הציבור לפי סעיף 45 לחוק מבקר המדינה). 5. לגופם של דברים, ברי כי סמכותו של שר המשפטים לפי סעיף 18 לחוק בתי המשפט הינה סמכות שברשות. השר רשאי, במקרים מסוימים המנויים בחוק, להחליט על הגשת קובלנה נגד שופט לבית הדין המשמעתי לשופטים. היינו, השר הינו הגורם המוסמך לפי חוק להחליט בעניין פתיחה בהליכים משמעתיים נגד שופטים. כידוע היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשות המוסמכת בעניין העמדה לדין משמעתי או פלילי הינו מצומצם ביותר (ראו למשל, בג"ץ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 533, 541-539 (1983); בג"ץ 4230/05 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 11.6.2009)). הכלל האמור נכון וראוי אף כאשר השאלה עולה בהקשר לנקיטת הליך בפני בית הדין המשמעתי לשופטים. בנסיבות המקרה דנא, איננו סבורים כי קמה עילה להתערבות בהחלטת השר. אכן, התבטאויותיה של השופטת בפסק הדין מיום 24.9.2009 ראויות לביקורת. איננו רואים לנכון להביא את כל ההתבטאויות הבלתי ראויות שיצאו מתחת ידה של השופטת בפסק דינה. נביא אך דוגמאות; כך כתבה השופטת (בעמוד 4 לפסק הדין), כי התערבות של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים תעשה רק במקרים יוצאי דופן וכי "המקרה דנן כלל וכלל אינו המקרה בו ראוי היה להתערב". במקום אחר בפסק הדין (עמוד 13) כותבת השופטת כי בהמשך היא תתייחס לנימוקיו של בית המשפט המחוזי "ואראה כי אין להם מקום" ובהמשך (בעמוד 14) נכתב לגבי עניין מסוים כי "פרשנותו של בית המשפט המחוזי, בכל הכבוד, מביאה לתוצאה אבסורדית על פיה". נסתפק בציטוטים אלה, אף שניתן היה להביא עוד ועוד. נדמה, כי במקרה זה התהפכו היוצרות בין תפקידה של הערכאה הדיונית לתפקידה של ערכאת הערעור. שופט בערכאה דיונית, אינו מוסמך ואינו רשאי לבקר את החלטת ערכאת הערעור ונימוקיה. עליו לדון בתיק מחדש, כאשר התיק הוחזר לו, בהתאם להנחיות ערכאת הערעור, אף אם אינו מסכים עם החלטתה. הדבר מתחייב כמובן מסמכויות ערכאת הערעור לפי חוק, מההירארכיה השיפוטית ומכללי הנימוס הנוהגים בין הערכאות השונות. ברי, כי בענייננו אף לא הייתה רשאית השופטת להתעלם מפסק דינה של ערכאת הערעור לעניין התוצאה הסופית אליה הגיעה בפסק דינה (ראו גם, ע"א 5381/07 פוזאילוב נ' חלפון, פיסקה 10 (לא פורסם, 26.11.2007)). ואולם, כפי העולה מתשובת המשיב לעתירה, לאחר שנערכה לשופטת שיחה אישית עם נשיאת בית המשפט העליון נרשמה נזיפה בתיקה האישי. כלומר, נגד השופטת ננקט הליך בעל אופי משמעתי בקשר עם התבטאויותיה בפסק הדין על ידי העומדת בראש מערכת השפיטה, היא נשיאת בית המשפט העליון. נזיפה מגורם כה רם, אינה דבר קל ערך. דומה, שאף אין מדובר במהלך שכיח, וטוב וראוי שכך. ניתן להניח שהנזיפה לא תישכח במהרה. לפיכך, אין לומר כי התקלה שנפלה בהתנהלותה של השופטת לא זכתה להתייחסות (השוו, בג"ץ 176/99 פדרמן נ' שר המשפטים (לא פורסם, 18.4.1999)). מעבר לכך, סעיף 22(ד) לחוק קובע, כי הנציב רשאי להמליץ לשר במסגרת החלטתו על הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים. בענייננו, הנציב לא נתן במסגרת החלטתו המלצה כאמור. אילו ניתנה המלצה כזו ואילו השר היה דוחה אותה, אפשר שהיה מקום לבחינה מעמיקה יותר של שיקול דעתו של השר. מכל מקום, במצב הדברים הקיים, אין לראות בהחלטת השר שלא להגיש קובלנה נגד השופטת משום החלטה בלתי-סבירה באופן קיצוני עד כדי שתצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק. 6. העתירה נדחית אפוא על הסף. לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט' בחשון התשע"א (17.10.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10053260_S03.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il