אברהם זריאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5317/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5317/03 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: אברהם זריאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת, בת.פ. 1025/02, מיום 25.5.03, שניתנה על-ידי כבוד השופטים: הנשיא י' אברמוביץ, סגן הנשיא ח' גלפז והשופט נ' ממן. תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשס"ה (10.1.05) בשם המערער: עו"ד תמי אולמן בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: פתח דבר בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים: הנשיא י' אברמוביץ', סגן הנשיא ח' גלפז, נ' ממן), הרשיע את המערער בת.פ 1025/02 בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו עונש של מאסר עולם. כתב האישום כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירה של רציחת חברתו לחיים, שולה עמר (להלן: המנוחה), בדקירות סכין. על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 8.1.02, בשעות הערב, יצאה המנוחה מביתה. המערער התקשר לביתה מספר פעמים, אך לא זכה למענה. המערער חשד במנוחה כי היא מסתובבת בחברת גברים אחרים, חשדות שהעלה בפניה מספר ימים לפני הרצח. המערער ארב למנוחה בחשאי, בתוך מכונית, בחניית ביתה. בחצות הלילה, חזרה המנוחה במונית לביתה. המערער הגיח מן המכונית בה ישב, ניגש לנהג המונית וחקר אותו לעניין מקום איסופה של המנוחה. מיד לאחר מכן, התקרב המערער למנוחה, ובין השניים התפתח ויכוח קולני. המנוחה ביקשה מהמערער להפסיק את הויכוח, והחלה מתקדמת לעבר ביתה. בדרך אל הבית, תפס המערער את המנוחה בשערות ראשה, גרר אותה על האדמה, איים עליה ודחף אותה מעבר למעקה הגשר המוביל לבית כך שחצי גופה היה תלוי באוויר, בגובה של כ-20 מטר מעל האדמה. המנוחה הצליחה להשתחרר מן המערער, הגיעה לפתח ביתה וצעקה לבתה נטלי שתפתח עבורה את הדלת. משפתחה נטלי את הדלת נכנסו המנוחה והמערער לבית. המנוחה הבהירה למערער כי בכוונתה להגיש נגדו תלונה במשטרה למחרת בבוקר. המערער ניסה להניא אותה מכוונתה זו, אך המנוחה עמדה על דעתה. היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית ו"לצאת מחייה", בעוד המערער התחנן בפניה לקבלו בחזרה בטענותיו כי הוא אוהב אותה ואינו יכול בלעדיה. מכתב האישום עולה, כי בשלב הזה המנוחה החלה ללכת לכיוון חדר השינה, ואילו המערער ניגש במהירות למטבח, נטל משם סכין, רדף אחרי המנוחה במסדרון הבית והחל לדקור אותה, שוב ושוב, בבטנה ובחזה, תוך שהוא צועק "את ביקשת את זה". הבת נטלי, כמו גם אחיה הקטן, היתה עדה למתרחש, קפצה על המערער בנסיון למנוע פגיעה נוספת במנוחה, אולם המערער הדף אותה מעליו והיא נפלה לרצפה. המנוחה בשארית כוחותיה, ניסתה להגן על עצמה בידיה ורגליה ואף הצליחה לבעוט במערער ולהפיל את הסכין ארצה, אך המערער נטל את הסכין והמשיך לדקור את המנוחה אשר שכבה שותתת דם. מיד לאחר מכך, חתך המערער את פרקי ידיו, דילג מעל לגופה של המנוחה ונשכב על רצפת חדר השינה. כתוצאה מהדקירות הנ"ל, נגרמו למנוחה חתכים ופצעי דקירה רבים בפלג גופה העליון, אשר גרמו לנזקים חמורים לוותין, לריאות ולטחול. נטלי ניסתה לטפל במנוחה, אך לשווא. כתוצאה מנזקים אלו, נגרם מותה. בתגובתו לכתב האישום, הודה המשיב כי דקר את המנוחה, ולא חלק על ממצאי חוות הדעת הפתולוגית. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי נסמכת על מספר מקורות, העיקרי שבהם הוא עדותה של נטלי, אשר נכחה בבית בשעת הרצח והיתה עדה לכל אשר התרחש. בית-המשפט המחוזי קבע כי עדותה של נטלי היתה עשויה מעור אחד, סדורה והומוגנית, בעוד שעדותו של המערער לעניין מעשה הרצח עצמו ולדקות שקדמו לו, וגם למערכת היחסים בינו לבין המנוחה בכלל ולפרידה האחרונה בפרט, היתה מבולבלת, מלאת סתירות ובלתי מתקבלת על הדעת, וכי גרסתו של המערער היתה בלתי אחידה ולוקה בסתירות. עוד נקבע, כי המערער לא הצליח להסביר כיצד ולמה הסתיים המפגש לאחר חצות במעשה נורא. בית-המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המערער היתה מלאת סתירות הן לעניין מעשה הרצח והרגעים שקדמו לאירוע זה, והן לעניין היחסים בינו לבין המנוחה בכלל, והפרידה האחרונה בפרט. לגישתו של בית-המשפט המחוזי, הסתירות בנושאים שוליים לכאורה, מספקים את המניע במידה שהוא דרוש לשם הפרכת טענות ההגנה שהמערער העלה. בית-המשפט המחוזי התרשם כי סיפור דקירותיו הקטלניות של המערער, אין להם מניע מתקבל על הדעת, ואין הסבר להתנהגותו של המערער מלבד אובססיה וקנאה שבעטיין ביקש לרצוח את המנוחה בכוונה תחילה במובן הפשוט של הביטוי. עוד נקבע כי, חרף הכחשותיו של המערער, מכתב הכיבושין ששלח המערער למנוחה שבוע עובר לרצח, מעידים על כך שהמערער לא יכול היה להסתגל לעובדה כי חברתו לחיים דורשת ממנו לעזוב את הבית, ועוד יותר מזה ביקש להענישה או לנקום בה על רצונה להתנתק מהאובססיה שפיתח כלפיה, ועל מה שנראה לו כהתרועעות עם גברים אחרים. הערעור באת-כוח המערער פרשה בפנינו ערעור ארוך ורחב, בגדריו היא חוזרת על כל פרשת ההגנה שנטענה בבית-המשפט המחוזי. המערער לא חסך מעצמו לערער כמעט על כל קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. חלק לא מבוטל מהערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. בגדריו של הערעור, טוען המערער כי טעה בית-המשפט המחוזי שעה שהרשיעו בעבירה של רצח, ובגינה הטיל עליו עונש של מאסר עולם. המערער טען כי המנוחה קנטרה אותו בסמוך למעשה הדקירות, ועל-כן אין להרשיעו בעבירה של רצח, אלא בעבירה של הריגה בלבד. בנוסף, הוא טען, השימוש בסמים בתכוף לאירוע הדקירות גרם להעצמת רגשותיו, לאור הקנטור שהופנה כנגדו. עוד לטענתו, יש לראות בניסיון ההתאבדות ראיה לכך כי שיקול דעתו היה לקוי. לחילופין, טען המערער כי התנהגותו נכנסת תחת כנפי סעיף 300א' לחוק העונשין, בדבר האחריות המופחתת, וזאת לאור המצב הנפשי הקשה בו היה נתון. הלכה היא כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט של הערכאה הראשונה אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן אלא במקרים חריגים. (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך כי מדובר במקרה חריג שכזה ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה (ראו ע"פ 7022/03 יניב דוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 232, 233) ככל שהם מתייחסים למהימנות העדים, והמוצגים שהונחו לפניה. הלכה היא, כי אין זה מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, לגבי הקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם (ראה ע"פ 525/78 סנובסקי ואח' נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270), המערער הלין על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, אך לא הצביע על טעם מיוחד שבעטיו, ישנה בית-משפט זה את הקביעות דנן. בית-המשפט המחוזי סקר בהרחבה ובהנמקה מספקת את יסודות העבירה בה הורשע המערער, ובית-משפט זה נדרש עתה לעמוד על הכרעת-הדין הנ"ל. הכרעת הדין היא מקיפה מאוד ומבוססת היטב, ולא ראיתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי ככל שהוא מתייחס לקביעות העובדתיות, כפי שהבהרתי לעיל. עיינתי היטב בהכרעת-הדין ובחומר הראיות שהונח לפני, על רקע הטענות המועלות בערעור, ודעתי היא, כי שלוש הן הטענות העיקריות שיש לבחון בערעור דנן: א. המצב הנפשי: במענה לכתב האישום, טענה באת-כוח המערער, כי "מצבו של הנאשם היה כזה שלא אפשר לו להבין ולהשכיל ולדעת באותה שעה מה טוב ומה רע, שיפוט לקוי" (עמ' 8 להכרעת הדין). בית-המשפט המחוזי דן בטענה זו ודחה אותה בקובעו, כי יש לדחות כל טענה בדבר מחלת נפש, הפרעה נפשית קשה או דחף שאינו בר כיבוש שהמערער כביכול סבל מהם בעת הרצח, שכן אין לטענה זו כל יסוד בעובדות ובחוות הדעת הרפואיות. המערער עבר מספר בדיקות פסיכיאטריות מיד לאחר שנעצר, ובימים שלאחר האירוע. הבדיקות הנ"ל, לא הצביעו על הפרעה או מחלה נפשית וגם לא על מצוקה נפשית. באת-כוח המערער ניסתה להובילנו, ללא הצלחה, למסקנה כי ניסיון ההתאבדות של המערער מצביע על הפרעה נפשית חמורה ואף על מחלה נפשית. לא הובאה כל ראיה המוכיחה כי המערער סובל מהפרעה או ממחלה נפשית, או לחילופין שסבל מהפרעה כזו בעת האירוע. דר' ג'ורג' ודר' חסין אשר בדקו את המערער, קבעו חד-משמעית כי אין למצוא אצל המערער סימנים למצב פסיכוטי. עוד נבחנה האפשרות כי קיים קשר בין מחלת נפש לבין ניסיון ההתאבדות של המערער, אך נקבע, כי ניסיון ההתאבדות אינו מעיד על הפרעה נפשית. לפי חוות הדעת הפסיכיאטריות, המערער ניסה לשלוח יד בנפשו עקב חרדה וכתוצאה ממעשהו, ולא בשל מחלת נפש או הפרעה נפשית שסבל ממנה. בית-המשפט המחוזי קבע כי בעת מעשה לא סבל המערער מכל הפרעה נפשית או מחלה נפשית שפגעה ביכולתו להבחין בין טוב לרע, וגם לא בכוח הרצון שלו להימנע מרצח (ראו עמ' 19 להכרעת-הדין): "אנו מאמצים את חוות הדעת הפסיכיאטריות הללו וקובעים כי בעת מעשה לא סבל הנאשם מכל הפרעה נפשית כל שכן מחלת נפש שפגעה ביכולתו להבחין בין טוב לרע, וגם לא בכוח הרצון שלו להמנע מהרצח. גם אין יסוד עובדתי או רפואי לטענה כי מצב נפשי או רגשי חמור הביאו לכך שיפעל שלא בשיקול דעת. הדברים שעשה ואמר לפני הרצח במהלכו ולאחריו לא הראו בשום מובן כי קיימת בעיה נפשית אצל הנאשם, למעט הטראומה החריפה שנקלע אליה ואשר הביאה לידי איבוד זמני של הזכרון לגבי פרטי הרצח עצמו. תופעה זו עשויה להיגרם אצל כל אדם, גם מי שאינו סובל משום הפרעה נפשית." המערער הוסיף וטען, כי השימוש בסם מסוג גראס בתכוף לאירוע הדקירות, גרם להעצמת רגשותיו, לאור הקנטור בידי המנוחה, שגרם לפרץ הזעם הבלתי נשלט אשר בסופו דקר המערער את המנוחה. בית-המשפט המחוזי בחן טענה זו, ודחה אותה בקובעו, כי המערער הכחיש בפני הפסיכיאטרים שימוש בסמים בכלל וביום הרצח בפרט. המערער שיקר בכך שהעיד כי חברו סיפק לו את הסם ועישן יחד איתו, בעוד שאשתו של החבר הכחישה זאת. יתרה מזו, הבדיקה הטוקסיקולוגית שנעשתה בדגימת דם שניטלה מהנאשם לא העלתה ממצאים בדבר שימוש בסם. חוות הדעת הפסיכיאטריות שללו כל קשר בין השימוש בסם, ובין המעשה ואובדן הזיכרון. בנוסף, נקבע כי התנהגות המערער עובר לרצח לא מצביעה על כך שפעל תחת השפעת סם. בית-המשפט המחוזי, קבע כי גרסת המערער כי השתמש בסם, אין בה אמת, ואף אם נכונה היא, הרי שאין לה כל משמעות משפטית. מסקנה עובדתית-משפטית זו מקובלת עלי, ואיני רואה לנכון להתערב בה. ב. העדר קנטור: העדר הקנטור היינו יסוד הכרחי מיסודות עבירת הרצח, לפיו, על התביעה להוכיח כי הרצח בוצע בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה. בית-המשפט המחוזי קבע, בכפוף למבחנים הנ"ל, כי התביעה הוכיחה את היסוד של היעדר קינטור. בית-המשפט המחוזי ביסס את קביעתו זו, על דבריה של נטלי, ולפיהן, לא היה במעשיה או בדבריה של המנוחה שום דבר שיכול היה להביא את המערער וכל אדם אחר לכלל איבוד עשתונות. באת-כוח המערער טוענת, כי המערער דקר את המנוחה, זאת לאחר שהיא קנטרה אותו באופן אינטנסיבי החל מרגע כניסתו אל הדירה, וכי אירוע הדקירה היה בבחינת התפרצות זעם בלתי נשלטת. עוד היא טענה, כי התנהגות המנוחה עובר לאירוע, ודרישתה מן המערער כי יסלק את חפציו מן הבית עוד באותו לילה, מהווה חלק מרצף ההקנטות שהושמעו כלפיו מפי המנוחה. לשיטת המערער, הקנטות אלה מהוות קנטור בוטה של המנוחה, בגינו איבד את שיקול דעתו. עוד נטען, כי בזמן בו נטל המערער את הסכין לידו, כלל לא שלט במעשיו, וכי אלה הינם בבחינת תוצאה של התפרצות זעם בלתי נשלט לאור קנטורה של המנוחה. בית-המשפט המחוזי דן בטענות אלו וקבע, כי דרישת המנוחה שהמערער יטול את חפציו היתה פועל יוצא של ההחלטה להיפרד ממנו וכי דרישה זו היתה מוצדקת גם נוכח התנהגותו המטרידה של המערער, שבעטיה היא הודיעה לו כי תתלונן נגדו למחרת במשטרה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי תגובתה זו של המנוחה הינה תגובה הולמת ומידתית למה שעשה לה המערער, ולא היה בה כדי להוציאו משלוותו. מסקנה זו צודקת ומתבקשת מנסיבות האירוע, ואין מקום להתערב בה. בית-המשפט המחוזי, למד מעדותה של נטלי, אשר העידה כי המערער השמיע את המילים "את ביקשת את זה, את רצית את זה", שלשיטת בית-המשפט המחוזי מוכיחות כי המנוחה לא קנטרה את המערער, אלא זה הקנטור העצמי שהמערער הפנה עוד ועוד כלפי עצמו, כאילו ביקש לעורר את עצביו עד מעבר למידה האפשרית, עד שיהיה בידיו תירוץ לרצוח אותה. נוכח מסקנה זו, לאור עדותה של נטלי, מצטרף אני לקביעה של בית-המשפט המחוזי, כי המנוחה לא קנטרה את המערער בתכוף לאירוע, ולו במשמעות הסובייקטיבית של מושג זה. ההלכה הפסוקה פירשה את העדר הקנטור כמרכיב הכולל שני יסודות במצטבר: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. אודות שני מבחנים אלו ראו ע"פ 3071/92 מוריס אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 573, 578: "המבחן הסובייקטיבי, על פי הפסיקה, הוא זה: "האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאות מעשהו" (הנשיא אגרנט בע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד 559, 561). המבחן האובייקטיבי הוא זה: "האם 'אדם מן הישוב' היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך קטלנית בה הגיב הנאשם" (שם, שם). המבחן הסובייקטיבי שולל מהכוונה של הנאשם את אופיה המיוחד פרי שיקול דעת ויישוב דעת. הוא הופך אותה לספונטנית גרידא, כהחלטה פתאומית-רגעית המאופיינת באיבוד שליטה עצמית." בהצבת המבחן האובייקטיבי במצטבר למבחן הסובייקטיבי, נוצר מצב בו די במקרה נתון בשלילת התקיימותו של המבחן האובייקטיבי כדי לשלול קיומו של קנטור, אף בלא צורך לברר אם נתקיים קינטור בהקשר הסובייקטיבי (ראו ע"פ 759/97 אליאבייב אלכסנדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 472 : "עניינו [הכוונה למבחן האובייקטיבי- ס.ג'] ביצירת ערך נורמטיבי המתבסס על מושג הסבירות, המבקש להציב אמת-מידה להבחנה בין התנהגות אנושית שהחברה מוקיעה בחומרה המרבית לבין התנהגות שהיא מוכנה לשאת כעילה להכרה בנסיבות מקלות על רקע הבנה לקיומן של חולשות הטבע האנושי (ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, [פ"ד מב(3), 383], בעמ' 390). זהו בלם ערכי שנועד לכפות נורמה של התנהגות על רקע ההכרה כי יש להשיג באמצעותו תכלית חברתית-ערכית שלא ניתן בלעדיה בחברה תרבותית (ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 587; ע"פ 402/87 הנ"ל [פ"ד מב(3), 383], בעמ' 390). כמבחן מצטבר ליסוד הסובייקטיבי, מוציא המבחן האובייקטיבי לבחינת הקנטור את התנהגותו של נאשם ספציפי ממסגרת ניתוח אחריותו האישית בלבד, ומבקש לבחון את התנהגותו לא רק על-פי מהלכי הנפש המיוחדים לו אלא על-פי סטנדרד אנושי ממוצע המניח קיומן של חולשות אנוש באדם הממוצע. במובן זה, מתקיים תהליך של אובייקטיביזציה של האחריות הפלילית האישית בעבירת הרצח בכוונה תחילה שהוא תהליך ייחודי לעבירה זו ומהווה חריג לתפיסת האחריות הסובייקטיבית-האישית, המאפיינת את השיטה העונשית המקובלת." המערער טען כי המנוחה הייתה מקניטה אותו כדבר שבשגרה, נוהגת כלפיו באלימות, וכי הרשעתה בגין תקיפתו חשפה בבירור את נטיותיה האלימות ואת דרכה הקנטרנית בה נהגה בו. עוד הוא טען, כי בהמשך להתנהגותה החוצפנית והמקנטרת-המתמשכת, המנוחה קנטרה אותו בסמוך למעשה הדקירות, שכן, היא קנטרה אותו באופן אינטנסיבי החל מרגע כניסתו אל הדירה, ועל-כן אין להרשיעו בעבירת הרצח אלא בעבירת הריגה בלבד. מסקנת באת-כוח המערער, לפיה המערער הוקנט וקונטר אינה מקובלת עלי. קנטור זה, אם היה בכלל, הינו קינטור ברמה האישית-סובייקטיבית, אך אין צורך להרחיב בבחינת היסוד הסובייקטיבי במקרה דנן, שכן, בחינת יסוד זה מתייתרת נוכח האמור לעיל, ולאחר שהיסוד האובייקטיבי בטענת הקנטור לא הוכח. מצטרף אני לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, שלא מצא כל יסוד לטענת הקנטור באותו יום, גם לא כשיאו של קנטור מתמשך לאורך זמן. לעניין הקנטור המתמשך, יפים דבריו של הנשיא מ' שמגר בע"פ 686/80 שלמה סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2) 253, 268: "ייתכנו נסיבות, בהן יונע אדם לבצע מעשהו האלים אחרי התגרויות, שנמשכו זמן רב והעלו בו חמת זעם הולכת וגוברת, שהולידו בליבו הרהורי נקמה. יש שהוא יכול גם אז להיחשב למי שפעל נוכח התגרות נוספת, שאירעה בסמוך למעשה, אך זאת בכפיפות לשני תנאים מצטברים, והם, שלא התגבשה בלבו כבר לפני כן ההחלטה להרוג, וכי אכן אירע בתכוף לפני ביצוע המעשה קינטור נוסף, שהוא בעל מעמד וכוח עצמיים לצורך הנושא שלפנינו." (ההדגשה שלי ס. ג'.) בית-המשפט המחוזי קבע, כי יחסי בני הזוג לאורך השנים לא היו משופעים בשלום, אבל גם לא היו יחסי ריב, קנטור מתמשך או כעסים ממושכים, וכי אין לראות בהחלטת בני הזוג בחודש האחרון שלפני הרצח בעניין הפרידה הסופית, ככעסים צבורים או קנטור מתמשך. קביעה זו מקובלת עלי. למעלה מן הצורך נציין, כי גם לפי התנאי הראשון שלעיל, ובהתאם לחומר הראיות המונח לפנינו, המסקנה המתבקשת היא כי אכן התגבשה בלבו של המערער ההחלטה לפגוע במנוחה. עיון במוצג ת/24, שהינו מכתב המכותר במילים "אני לא יזיק לך לעולם", שלפי עדותה של נטלי, המערער השאירו למנוחה כשבוע לפני הרצח, מוכיח את צפונות לבו של המערער, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, שהכוונה להזיק למנוחה קיננה בלבו ימים אחדים לפני שמימש אותה ברצח. בית-המשפט המחוזי ראה במכתב זה העמדת פנים ולא יותר, וכי בניגוד לאמור במכתב, הוא לחלוטין לא הסכים שהמנוחה תפתח בחיים חדשים ושתבלה עם גברים אחרים, וכי האמירה הנ"ל שהודגשה במסגרת המכתב המקורי, כל כך צורמת בחוסר נחיצותה, , ולכן לא ניתן לפרשה אלא כאמירה שמשקפת את מה שהמערער הרגיש באמת. מקובלת עלי הפרשנות הנ"ל, ולא מצאתי מקום להתערב בה. שנית, אף אם נלך בדרכה של באת-כוח המערער, ונקבע כי אין לראות במכתב זה כהוכחה על הלך מחשבותיו הזדוניות של המערער, נותר לו למערער לעבור משוכה נוספת, היינו התנאי השני כאמור לעיל, כי אכן אירע בתכוף לפני ביצוע המעשה קנטור נוסף, שהוא בעל מעמד וכוח עצמיים. כפי שקבענו לעיל, הקנטור הסובייקטיבי, אם היה בכלל, היה קנטור עצמי שהמערער הפנה כלפי עצמו, כאילו ביקש לעורר את עצביו, ולא קנטור של המנוחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערער הכניס את עצמו בשבוע שקדם לרצח להליך אובססיבי עמוק שמטרתו לשכנע את עצמו כי חשדותיו בדבר התנהגותה של המנוחה הם נכונים. בית-המשפט המחוזי ראה בחיפושיו הקדחתניים אחרי המנוחה בשעות שקדמו לרצח דירבון עצמי, היינו קנטור עצמי שמטרתו היתה להביאו לידי מצב שבו הרצח יהיה צעד מתבקש. אני מצטרף למסקנה זו גם כן. על-כן גם בדרישות התנאי השני המערער לא עומד, ובכך יש לדחות את הטענה בדבר הקנטה וקנטור מתמשכים של המנוחה כלפי המערער. ג. עונש מופחת: סעיף 300א' לחוק נותן לבית-המשפט שיקול דעת להפחית מעונשו של מורשע ברצח בלי לגרוע מאחריותו הפלילית. לעניין הוראות סעיף 300א(א), ראו את דבריו של השופט י' קדמי בע"פ 5951/98 גד מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 49, 58: "בבסיסן של שתי ההוראות - הוראת הסייג לאחריות הקבועה בסעיף 34ח(2) לחוק והוראת העונש המופחת הקבועה בסעיף 300א(א)(2) לחוק, עומד עיקרון יסוד של הדין הפלילי, לפיו תנאי מוקדם לנשיאה באחריות פלילית הוא: יכולתו של אדם לשלוט במעשיו, לרבות במחדליו. במקום שבו "נעדרת" - קרי: לא קיימת - "יכולת שליטה" כאמור, אין טעם שבהגיון ואין הצדקה שבמוסר להטיל על "חסר היכולת" אחריות פלילית; והוראת הסייג לאחריות בשל "העדר שליטה" הקבועה בסעיף 34ז לחוק, משקפת עקרון בסיסי זה [...] סעיף 300א(א)(2) לחוק, מרחיב את השלכותיה של פגיעה ביכולת השליטה מכוחו של ליקוי נפשי; ומאפשר לבית המשפט להפחית מעונש של מאסר עולם חובה בשל רצח, במקום שבו מדובר בהגבלת יכולת השליטה ב"מידה ניכרת" מכוחה של "הפרעה נפשית חמורה". שניים הם התנאים שהטוען לעונש מופחת מכוח סעיף 300א(א) חייב לעמוד בהם. האחד, להוכיח כי בשעת מעשה לקה בפועל ב"הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי"; והשני, כי הפרעה נפשית חמורה זו, גרמה להגבלה ב"מידה ניכרת" ביכולתו להבין את אשר הוא עשה או להימנע מעשיית המעשה. יש לציין כי הפחתת העונש על רקע זה אינה אוטומטית, והיא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יצטרך לקבוע אם נסיבות העניין מצדיקות הפחתה ובאיזו מידה. השאלה שיש להשיב עליה עתה, לעניין תחולת ההוראה בדבר הפחתת העונש שבסעיף 300א(א) לחוק היא: איזו היא אותה "הפרעה נפשית חמורה" (להבדיל מ"מחלת נפש") המביאה להגבלת יכולתו של הנאשם ב"מידה ניכרת" (להבדיל מ"חוסר יכולת של ממש") להימנע מעשיית המעשה שבגינו עמד המערער לדין ? הפסיקה לא חסכה מלהשיב על שאלות אלה בקובעה כי (שם עמ' 58-59): ""הפרעות נפשיות", אינן באות בגדר "מחלה" ומשקפות רמת ליקוי חמורה פחות. ככלל, "מחלות הנפש" הן אלו הבאות בגדר ההגדרה הרפואית של "פסיכוזה"; כאשר ההפרעות הנפשיות אינן באות בגדריה של הגדרה זו. "הפרעה נפשית" על פי טיבה והשלכותיה יכולה להיות "קלה", "בינונית" או "חמורה". כאשר השלכתה של "הפרעה נפשית" היא, בין היתר, הגבלה ב"מידה ניכרת" ביכולת השליטה של אדם במעשיו, בוודאי שיש לראותה - בהקשר הנדון כאן - כ"הפרעה נפשית חמורה". "הגבלה ניכרת" ביכולת השליטה של אדם במעשיו - הינה הגבלה המקרבת את הכירסום ביכולת השליטה לרמה של "חוסר יכולת של ממש" הדרושה ליישום הוראת החריג לאחריות הקבוע בסעיף 34ח(2); ונראה כי "קירבה" זו היא העומדת בבסיס ההוראה המעניקה לבית המשפט שיקול דעת של הפחתת עונש, כאמור בסעיף 300א(א) לחוק." סעיף 300א(א)(2) קובע, איפוא, מבחן סובייקטיבי של הגבלת יכולת השליטה "במידה ניכרת" מכוחה של "הפרעה נפשית חמורה" בשעת מעשה. נטל ההוכחה מוטל על שכמי המערער להוכיח כי בשעת מעשה לקה הוא בפועל ב"הפרעה נפשית חמורה", וכי הפרעה נפשית חמורה זו, גרמה להגבלה ב"מידה ניכרת" ביכולתו להימנע מעשיית המעשה. אך נשאלת השאלה: איך קובעים אם אדם מסוים אכן סבל או סובל מהפרעה נפשית, כזו או אחרת? גם על שאלה זו השיב השופט י' קדמי (שם עמ' 60): "במישור הראייתי ייצא הנאשם ידי חובתו לענין ישומו של סעיף 300א(א)(2) לחוק בעדות ראויה של מומחה לדבר, אשר תימצא אמינה, מהימנה ומשכנעת במידה הדרושה; כאשר, בין יתר שיקוליו בענין זה, יתן בית המשפט את דעתו לקיומה של ראיה חיצונית אוביקטיבית התומכת בעמדת המומחה, כגון: התנהגות "מוזרה" של הנאשם בשעת מעשה, המוכחת מפיו של עד ראייה. ואילו במישור שיקול הדעת יינתן בוודאי משקל, בין יתר השיקולים, לשאלה אם הנאשם "הכניס את עצמו" לנסיבות שהולידו אצלו אותה הפרעה נפשית חמורה, שהגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מעשיית המעשה. " המערער לא הגיש חוות דעת מטעמו להוכחת טענתו כי סבל מהפרעה נפשית, ולא יכל להצביע על מהותה וסוגה של ההפרעה ממנה סבל כטענתו. בהיעדר ראיה כזו, נתפס המערער כמי שלא עומד בנטל ההוכחה, ובכך אין הוא זכאי להפחתה בעונשו. לפנים משורת הדין, בית-המשפט המחוזי נדרש לחוות הדעת שהגישה המשיבה, בנסותו לדלות מהן ראיה המצביעה על הפרעה נפשית כלשהי. בהכרעת הדין נקבע, כי התנהלותו של המערער בשעת האירוע, אינה מעידה על הפרעה נפשית או מצב פסיכוטי. כפי שסיכמתי לעיל, וכאמור בהכרעת הדין (עמ' 34), המערער לא סבל משום הפרעה נפשית חמורה, וממילא גם לא הוגבלה יכולתו במידה ניכרת, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מהרצח. למעלה מן הנדרש יוער, כי אף אם יוכח כי המערער סבל מהפרעה נפשית חמורה, עדיין נתון לבית-המשפט שיקול דעת, כאמור לעיל, ליתן משקל הולם לשאלה אם המערער "הכניס את עצמו" לנסיבות שהולידו אצלו אותה הפרעה נפשית חמורה. מסקנתי לעניין הקנטור היתה כמסקנת בית-המשפט המחוזי, כי זה היה הקנטור העצמי שהמערער הפנה עוד ועוד כלפי עצמו, כאילו ביקש לעורר את עצביו. משקבעתי כי עורר את עצביו בעצמו, קבעתי כי המערער הכניס את עצמו למצב הזה. מקרהו של המערער איננו נמנה על אותם מקרים שהמצדיקים הפחתה בעונש. מסקנה זו אף חוסכת מאיתנו את בחינת החלופה שבסעיף 300א(ג) לעניין הפחתת העונש. שכן, הדרישה בסעיף קטן ג' היא, כי המצוקה הנפשית ממנה סבל המערער, הינה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו בידי המנוחה. קביעתי לעיל הינה כי המערער לא סבל מהפרעה נפשית קשה וכי בכל מקרה הוא הכניס את עצמו למצב זה. משכך, המערער אינו עונה לתנאי סעיף 300א(ג). על יסוד כל האמור לעיל, אני מציע לחברותי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י' באדר ב' תשס"ה (21.3.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03053170_H03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il