רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ. מדינת ישראל

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5316/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערערת: רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"מ 046107-03-16 שניתן ביום 04.03.2020 על ידי כבוד השופטת ת' בזק-רפפורט תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשפ"א (13.01.2021) בשם המערערת: עו"ד יחזקאל גרוסברג, עו"ד יצחק הומינר בשם המשיבים: עו"ד ברק מימון פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט) בת"א 46107-03-16 מיום 4.3.2020, שבו נתקבלה בקשת המשיבים לסילוק חלק מתביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות. רקע עובדתי ודיוני 1. במוקד המחלוקת שלפנינו ניצבים מקרקעין בשטח של כ-40 דונם המצויים באזור שכונת רמות בירושלים. בחודש מרץ 2016 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות או הפקודה). התביעה המקורית הוגשה על סכום של 30 מיליון ₪ (אומדן) בגין הפקעה של כ-60 דונם, שלטענת המערערת נרכשו על ידה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת והופקעו ממנה לאחר מלחמת ששת הימים. בכתב התביעה המקורי הדגישה המערערת כי תביעתה מוגשת במועד הגשתה מטעמי זהירות ומבלי שיש בידיה את מלוא המידע הדרוש לה, וזאת על מנת להבטיח כי תביעתה לא תתיישן מכוח ההלכה שנפסקה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור, שאליה עוד נשוב ונידרש להלן). כבר בכתב התביעה ביקשה המערערת כי בית המשפט יתיר לה לתקן את כתב התביעה בהמשך ככל שהדבר יידרש. 2. בחודש פברואר 2018, עוד בטרם הגישו המשיבים כתב הגנה, הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתה טענה המערערת כי "חלה פריצת דרך משמעותית בזיהוי מיקום חלק מהמקרקעין מושא התביעה", כך שיש בידיה כעת את מלוא הראיות הנדרשות; וכי היא החליטה למחוק מכתב התביעה מספר חלקות שלא עלה בידיה לגלות את מיקומן. בהתאם לכך, כתב התביעה המתוקן התייחס לכ-40 דונם שהופקעו, וסכום התביעה הופחת ל-20 מיליון ₪. עם זאת, בסוף כתב התביעה המתוקן טענה המערערת כי הסכום הנ"ל של 20 מיליון ₪ בגין ההפקעה הוא "בנוסף לזכותה לקבל פיצוי בגין דמי חכירה כפי שהיה קבוע בסעיף 13 לפקודה... וכן כל פיצוי נוסף המגיע לפי כל דין" (סעיף 26 לכתב התביעה המתוקן, ההדגשה הוספה – י"ע). המשיבים הסכימו לתיקון כתב התביעה ככל שהדבר נוגע למחיקת חלקות מקרקעין והפחתת סכום התביעה. לעומת זאת, המשיבים התנגדו להוספת טענות עובדתיות חדשות ועילות חדשות שהתיישנו, וכן התנגדו להוספת דרישת המערערת לפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה בנוסף לפיצוי בסך 20 מיליון ₪. 3. ביום 13.5.2018 התיר בית המשפט המחוזי (כב' הרשמת ת' בר-אשר) למערערת לתקן את כתב התביעה, וזאת מבלי לנקוט עמדה לגבי טענת ההתיישנות ושאר הטענות שהעלו המשיבים, ובכפוף לכך שהמשיבים יהיו רשאים להעלותן במסגרת כתב ההגנה. בהתאם לכך הגישו המשיבים כתב הגנה הכולל שורה של טענות סף, בכללן טענת התיישנות. כעבור כשנה, בחודש נובמבר 2019, בעקבות דיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, הגישו המשיבים בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף. משהוגשו תגובת המערערת ותשובת המשיבים, נתן בית משפט קמא (כב' השופטת ת' בזק רפפורט) את החלטתו בבקשת הסילוק, וקיבל אותה בחלקה. על החלטה זו של בית משפט קמא נסב הערעור שלפנינו. [הערה: החלטת בית משפט קמא בבקשת הסילוק הוכתרה כ"החלטה", אך משעה שבקשת הסילוק התקבלה (הגם שבחלקה), הרי שמדובר בפסק דין חלקי שעליו נתונה למערערת זכות לערער]. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי ציין תחילה כי בשונה מסעיף 12(ב) לפקודה, הקובע את שיעור הפיצוי המגיע לנפקע בגין הפקעת המקרקעין, סעיף 13 לפקודה עוסק בפיצוי המגיע לנפקע במצב שבו המדינה תפסה חזקה במקרקעין שהופקעו וחל עיכוב בתשלום הפיצוי. לפיכך, בית המשפט דחה את טענת המערערת כי עילת תביעה לפי סעיף 13 עוסקת ב"אופן ושיטת חישוב הפיצוי", וקבע כי מדובר בעילת תביעה שעל התובע הנטל להוכיח את העובדות המקימות אותה. באשר למקרה דנן, בית המשפט קבע כי "מרכיבי היסוד" של עילת התביעה לפי סעיף 13 לפקודה לא נמנו בכתב התביעה המקורי, אף לא במשתמע. כך, סעיף 13 לפקודה לא נזכר בכתב התביעה המקורי; לא נטען כי המדינה תפסה חזקה בקרקע ומתי עשתה כן; לא הונחה תשתית עובדתית ביחס לרווח שהפיקה המדינה לכאורה מהשימוש במקרקעין; ולא צורפה חוות דעת שמאית בגין אובדן דמי חכירה עבור השנים הרלוונטיות. בית המשפט קבע אפוא כי תביעה מכוח סעיף 13 לפקודה מהווה עילת תביעה חדשה שאינה נובעת מן העובדות שבכתב התביעה המקורי; כי המערערת לא הראתה כל טעם לאיחור בהעלאת עילת תביעה זו; וכי אין מקום לאפשר הוספת עילה זו בדרך של תיקון כתב התביעה, באופן העוקף את דיני ההתיישנות. על קביעה זו של בית משפט קמא הגישה המערערת את הערעור שלפנינו. יש לציין כי המשיבים העלו בבית משפט קמא טענות סף נוספות, ובכללן העדר עילה, חוסר סמכות עניינית ומקומית, שיהוי וכן התיישנות של טענות נוספות שנכללו בכתב התביעה. טענות אלה לא הוכרעו על ידי בית משפט קמא, שהותיר את ההכרעה בהן לשלב מאוחר יותר תוך שמירת טענות הצדדים. משכך, טענות סף אלה אינן מענייננו בערעור דנן, ודיוננו יתמקד בשאלת התיישנות רכיב התביעה המתבסס על סעיף 13 לפקודה, שנוסף על ידי המערערת לכתב התביעה המתוקן. עיקר טענות הצדדים 5. לטענת המערערת, טענות המשיבים לאורך ההליך מלמדות כי הם ויתרו על טענת ההתיישנות, ובנוסף לכך, הם לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כנדרש לפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק). עוד טוענת המערערת כי כתב התביעה המקורי התייחס לפיצוי מכוח הפקודה, וזאת מבלי להזכיר את סעיפי הפקודה – לא סעיף 12 ולא סעיף 13 – וממילא הוא כלל את שני הסעיפים. כך או כך, המערערת טוענת כי אין חובה לציין את סעיף החוק, וכשם שתביעתה לפיצוי מכוח סעיף 12 לא התיישנה, כך תביעתה לפיצוי מכוח סעיף 13 לא התיישנה. מכל מקום, המערערת טוענת כי בקשתה להגיש כתב תביעה מתוקן נעשתה לצורך פישוט ההליך, מבלי שהיתה לה חובה לעשות כן ומבלי שהיתה לה תועלת מהוספת ראשי תביעה או עילות תביעה חדשות. לגופה של סוגיה, המערערת סבורה כי פיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה אינו מהווה "עילה חדשה", שכן מדובר בתשלום המהווה ריבית במסווה של דמי חכירה. לחלופין, המערערת טוענת כי אף אם מדובר בעילה חדשה, הרי שבנסיבות דנן לא היה מקום לקבוע כי עילה זו התיישנה, בהינתן שתיקון כתב התביעה מתייחס לאותו מעשה הפקעה. 6. מנגד, המשיבים טוענים כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה; וכי התרת תיקון כתב התביעה תקפח את הגנתם, שכן אילו היתה המערערת מגישה תביעה חדשה מכוח סעיף 13 לפקודה (חלף הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה המקורי), זו היתה נדחית מחמת התיישנות. לטענת המשיבים, כתב התביעה המקורי כלל לא הזכיר את סעיף 13 לפקודה, ולא ניתן להסתפק בציון פקודת הקרקעות כדי להכשיר תביעה מכוח סעיף זה. זאת, בהינתן שכתב התביעה המקורי לא כלל רכיבים עובדתיים חיוניים לצורך ביסוס תביעה לפי סעיף 13; לא הוגשה חוות דעת שמאית להוכחת שיעורם של דמי החכירה האבודים; ולא נטען דבר לגבי תפיסת החזקה במקרקעין או לגבי המועד שבו נתפסה החזקה. לשיטת המשיבים, מכך יש להסיק כי מלכתחילה המערערת בחרה שלא לתבוע לפי סעיף 13, ותחת זאת בחרה לתבוע פיצוי במסלול של מנגנון השערוך הקבוע בסעיף 12 לפקודה (בצירוף סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964), שרכיביו נכללו כולם בכתב התביעה המקורי. לפיכך, כפי שנקבע בפסיקה, המערערת מנועה כעת מלחזור בה ומלבקש כעת פיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה. עוד טוענים המשיבים כי המערערת מבקשת כעת לשמור לעצמה את האפשרות לתבוע את מסלול הפיצוי המועדף עליה בכל שלב של ההליך; וכי בחירה של המערערת במנגנון של סעיף 13 היא בבחינת נטילת סיכון מצידה, שכן אם לא יעלה בידה להוכיח את שיעור דמי החכירה האבודים, תביעתה תידחה. בהתאם לכך, המשיבים טוענים כי אם יתקבל ערעורה של המערערת, אזי יש להורות על השבת סכום ששולם למערערת על ידי המשיבים על פי מנגנון השערוך שבסעיף 12 לפקודה. לבסוף, המשיבים טוענים כי החלטת בית משפט קמא מגשימה את תכליות דיני ההתיישנות; כי תיקון כתב התביעה כמבוקש על ידי העותרת יוביל לסרבול ההליך; וכי מתן אפשרות לשינוי מסלול הפיצוי כמבוקש על ידי המערערת, טומן בחובו השלכות רוחב על תיקים רבים התלויים ועומדים בערכאות השונות בעקבות הלכת ארידור. 7. המערערת הגישה סיכומי תשובה קצרים, שבהם טענה, בין היתר, כי קבלת הערעור לא תוביל לסרבול ההליך, שכן טרם החל שלב ההוכחות; כי אין כל מניעה להגיש תביעה לפי סעיף 12 ביחד עם סעיף 13 לפקודה (בכפוף לאי קבלת כפל פיצוי); וכי אין יסוד לטענת המשיבים כי אם יתקבל הערעור יהיה מקום להורות על השבת כספים ששולמו – שכן כספים אלו שולמו בתור כספים שאינם שנויים במחלוקת ועל פי הסכם בין הצדדים, שבו נקבע במפורש כי התשלום לא גורע מזכותה של המערערת להמשיך בכל ההליכים נגד המשיבים. דיון והכרעה 8. הערעור שלפנינו מערב בין שלושה תחומי משפט: דיני ההפקעה, דיני ההתיישנות, וסדר הדין האזרחי על הלכותיו לגבי תיקון כתב תביעה. נפתח אפוא באקדמות מילין קצרות באשר לדין הרלוונטי לכל אחד משלושת התחומים, ומשם נפנה ליישום הדברים על נסיבות המקרה דנן. פיצויי הפקעה – קרן ופירות 9. כפי שהוסבר פעמים רבות בפסיקה, מקום שבו הרשות מפקיעה מידי הפרט את מקרקעיו, זכאי האחרון לפיצוי שיעמידו במצב כספי שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, כך שבכספי הפיצויים שיקבל יוכל לרכוש זכות או טובת הנאה דומה לזו שהופקעה מידיו (ראו, בין היתר, ע"א 738/10 דבאח נ' מדינת ישראל, פסקה 12 והאסמכתאות שם (17.11.2013)). בתרחיש אופטימלי, בד בבד עם הפקעת המקרקעין אמורה הרשות לפצות את הנפקע בסכום המשקף את שווי המקרקעין, על פי התמורה שהיתה משולמת על ידי קונה מרצון למוכר מרצון (ראו סעיף 12 לפקודה, הקובע כי הערכת השווי תיעשה נכון ליום פרסום הודעת ההפקעה ברשומות). ברם, במציאות, לא אחת התקיים פער זמנים, לעתים של שנים, בין מועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה לבין מועד תשלום פיצויי ההפקעה לבעל המקרקעין. במצב שכזה, ברי כי פיצוי המשקף את שווי הקרקע נכון ליום פרסום הודעת ההפקעה (פיצויי קרן), המשולם לנפקע בחלוף שנים ממועד תפיסת החזקה, אין בו כדי להעמיד את הנפקע במצב כספי השקול למצבו אלמלא ההפקעה. כאן נכנס לתמונה סעיף 13 לפקודה, שקבע בשעתו כדלקמן: פיצויים על אבדן דמי חכירה 13. (1) מקום שקנה הנציב העליון חזקה באיזו קרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני אדם הזכאים בזכות או טובת הנאה כל שהן בה, בשל אבדן דמי חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה הנציב העליון החזקה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה התמורה המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם לאדם הזכאי בה [...] הוראה זו נועדה להשלים את הפיצוי שישולם לנפקע, כך שבגין תקופת הביניים – בין מועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה, לבין מועד תשלום פיצויי הקרן לנפקע – יהא האחרון זכאי לתשלום בגין אובדן דמי חכירה. וכך תיאר את הדברים השופט (כתוארו אז) חשין בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הורוביץ ז"ל, פ"ד נא(5) 23, 35 (1997) (להלן: עניין הורוביץ): "המחוקק מדמה הפקעתה של קרקע למכירתה של הקרקע, ועל-כן מורה הוא על שומת שווייה כבעיסקת מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. כך הוא במקום שהקרקע נמכרת ותמורתה ניתנת לאלתר. ואילו במקום שהתמורה אינה משולמת לאלתר, מדמה המחוקק את תפישתה של הקרקע בידי המדינה – באין תשלום שווייה – לחכירתה של הקרקע מידי בעליה עד לתשלום הפיצוי בעבור הקרקע, ועל-כן מחייב הוא את המדינה לשלם לבעלים דמי-חכירה כאילו חכרה את הקרקע מבעליה. נמצא לנו אפוא כי שני סוגי הוראות הם בפקודת ההפקעות לעניין פיצוי הבעלים. סוג הוראות אחד עניינו בפיצוי כשוויים של המקרקעין גופם, והוא 'פיצוי-קרן' (או 'פיצוי-הון'). לעניינו של פיצוי זה קובעת הפקודה כי חייבת היא המדינה לשלם לבעלים פיצוי כשוויים של המקרקעין ביום פרסום ההודעה על ההפקעה. סוג הוראות שני עניינו בפיצוי בעבור פירות שהמקרקעין מניבים: שוויים של המקרקעין במנהרת-הזמן. לעניינו של פיצוי זה קובעת הפקודה, כי במקום בו תופשת המדינה חזקה במקרקעין המופקעים בלא לשלם בד-בבד את תמורתם, חייבת היא לשלם לבעלים פיצוי בשל אובדן דמי-חכירה למיום התפישה ועד ליום תשלום הפיצוי. 'פיצוי-קרן' מזה, 'פיצוי-פירות' – הטפל לו – מזה". 10. לא בכדי ציינו לעיל כי סעיף 13 לפקודה קבע בשעתו את "מנגנון דמי החכירה" המתואר. זאת, משום שסעיף 13 לפקודה בוטל בשנת 2010 עם חקיקתו של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010. אלא שביטול זה נעשה באופן פרוספקטיבי רק ביחס להפקעות שהודעה עליהן פורסמה ברשומות מיום 15.2.2010 ואילך. לפיכך, סעיף זה עומד בתוקפו ביחס להפקעות העומדות במוקד הערעור דנן. על כך דומה כי אין חולק. להשלמת התמונה נציין כי לצד "מנגנון דמי החכירה" שבסעיף 13 לפקודה, הותוו לאורך השנים שני מנגנוני פיצוי חלופיים בגין רכיב הפיצוי הפירותי: האחד – מנגנון פסיקתי בדמות ריבית שנתית לא צמודה בשיעור של 6%; והשני – מנגנון שנקבע בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, המשלב הצמדה למדד המחירים לצרכן לצד רכיבים של ריבית צמודה ולא צמודה בשיעורים שונים בגין תקופות שונות (ראו תיאור הדברים בע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, פסקאות 11-9 (4.7.2012) (להלן: עניין הייטנר); ע"א 8717/17 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח אחמד ז"ל, פסקאות 2-1 לפסק דינו של השופט שטיין (23.7.2019) (להלן: עניין עזבון אחמד)). יובהר, כי שלושת המנגנונים האמורים הם חלופיים ומוציאים זה את זה, וכפי שהובהר בפסיקה אין הנפקע רשאי להסב לשולחן אחד ולאחר מכן לשולחן אחר (עניין הורוביץ, פסקה 44; עניין הייטנר, פסקה 11; ע"א 8937/08 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' חביב אללה, פסקה 17 (1.12.2011)). שני המנגנונים הנוספים שהזכרנו אינם נוגעים במישרין לענייננו, שכן כפי שפורט בראשית הדברים, תיקון כתב התביעה שהתבקש על ידי העותרת העומד במוקד הערעור דנן, עניינו בתביעה לפיצויי פירות מכוח סעיף 13 לפקודה ולא מכוח שני המנגנונים האחרים. 11. השאלה העומדת להכרעתנו בערעור דנן היא כיצד יש להשקיף על תביעת המערערת מכוח סעיף 13 לפקודה. האם יש לראותה כעילת תביעה נפרדת מהתביעה לפיצויי הפקעה שהגישה המערערת בכתב התביעה המקורי? או שמא מדובר בתביעה שהיא חלק אינהרנטי מעילת התביעה לפיצויי הפקעה? אל טיבו של הפיצוי הניתן מכוח סעיף 13 לפקודה נשוב ונידרש בהמשך דברינו. חוק ההתיישנות 12. את ליבת דיני ההתיישנות ניתן לדמות למשולש שצלעותיו שקולות כנגד שלושת נדבכי היסוד של דיני ההתיישנות: נושא ההתיישנות; תקופת ההתיישנות; ומועד פתיחת מירוץ ההתיישנות. שלושה נדבכים אלו מוסדרים בסעיפים 2, 5 ו-6 לחוק ההתיישנות. בבסיס המשולש ניצב סעיף 2 לחוק, המגדיר מהו נושא ההתיישנות. סעיף זה עונה על השאלת מה מתיישן, והתשובה הניתנת בו היא כי "תביעה לקיום זכות" היא הנתונה להתיישנות, להבדיל מהזכות עצמה (על מונחי חוק ההתיישנות ראו ביתר הרחבה בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635 (2012) (להלן: עניין רובאב)). הצלע השניה של המשולש מעוגנת בסעיף 5 לחוק המגדיר מהי תקופת ההתיישנות. סעיף זה עונה על השאלה מתי מתיישנת תביעה, והוא קובע כי כאשר מדובר בתביעה שאינה במקרקעין, תקופת התיישנותה עומדת על שבע שנים. הצלע השלישית מעוגנת בסעיף 6 לחוק. סעיף זה עונה על השאלה מתי נפתח מירוץ ההתיישנות, קרי ממתי יש למנות את תקופת התיישנות. התשובה לשאלה זו לפי לשון הסעיף היא כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". טיבו של המונח "עילת תובענה" (ליתר דיוק "עילת תביעה") נמצא במוקד הדיון בערעור דנן, ונשוב ונידרש אליו להלן. זוהי תמציתו של "השילוש הקדוש" של דיני ההתיישנות, כאשר יתר סעיפי חוק ההתיישנות עוסקים ברובם בחריגים ובהסדרים מיוחדים. 13. כאן המקום להזכיר את ההלכה שנקבעה בעניין ארידור, שעסקה בתחולתם של דיני ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה. בפסק הדין נקבע כי תביעות אלו כפופות לדין ההתיישנות הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, כך שתקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים ממועד לידת עילת התובענה. עוד נקבע כי מירוץ ההתיישנות נפתח, לכל המאוחר, במועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות. פסק הדין בעניין ארידור ניתן ביום 21.3.2013, ולנוכח החידוש הטמון בו, שעשוי היה להוביל במחי יד להתיישנותן של תביעות רבות, נקבעה בו "הוראת מעבר" שהחילה את פסק הדין באופן פרוספקטיבי רק לגבי תביעות שתוגשנה בתום שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין. במקרה שלפנינו, לפי המתואר בכתב התביעה, המקרקעין הופקעו מהמערערת לאחר מלחמת ששת הימים, והיא הגישה את תביעתה לבית משפט קמא ביום 21.3.2016. תאריך זה כמובן לא היה מקרי, שהרי מדובר ביום האחרון למניין שלוש השנים שנקבעו בהוראת המעבר בעניין ארידור. כפי שהזכרנו בפתח הדברים, המערערת הדגישה בכתב התביעה כי תביעתה הוגשה במועד האמור מטעמי זהירות ומבלי שיש בידיה את מלוא המידע הדרוש לה, וזאת על מנת להבטיח כי תביעתה לא תתיישן מכוח הלכת ארידור. בכתב התביעה אף ביקשה המערערת כי בית המשפט יתיר לה לתקן את כתב התביעה בהמשך ככל שהדבר יידרש. בקשה זו של המערערת בדבר האפשרות לתקן בהמשך את כתב תביעתה, מובילה אותנו לנושא השלישי שעליו נסב הערעור דנן – תיקון כתב תביעה והיחס בינו לבין דיני ההתיישנות. תיקון כתב תביעה 14. כתבי הטענות, כידוע, תוחמים את יריעת המחלוקת בין הצדדים, ותקנות סדר הדין האזרחי מפרטות את הרכיבים שעל התובע לכלול בכתב התביעה. כך, בין היתר, נקבע כי כתב התביעה צריך לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה" (תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), שהיו בתוקף בעת שהגישה המערערת את תביעתה לבית משפט קמא; והשוו לתקנה 11(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), הקובעת כי חלקו השני של כתב התביעה צריך לכלול את "תמצית העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה", וכן תקנה 14(א) לגבי חלקו השלישי של כתב התביעה). בד בבד, תקנות סדר הדין האזרחי מכירות באפשרות שבעל דין יבקש לתקן את כתב טענותיו לאחר הגשתו. כך, התקנות הישנות הסמיכו את בית המשפט, בכל שלב של הדיון, "להתיר לכל אחד מבעלי הדין לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" (תקנה 92 לתקנות הישנות). 15. לאורך השנים השתרשה בפסיקה תפישה ליברלית בנוגע לפרשנות תקנה 92, ונטייתם של בתי המשפט היתה להיעתר ברוחב לב לבקשת בעל דין לתקן את כתב טענותיו (ראו, מבין רבים, רע"א 2345/98‏ דנגור נ' ליבנה‏, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998)). עם זאת, הנטייה להיעתר לבקשות תיקון אינה אוטומטית, ומדובר בהחלטה שהיא פרי של איזונים בין שורה של שיקולים, ובכללם: האינטרס של מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית אל מול אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך; השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה; שיהוי אפשרי מצדו של מבקש התיקון בהגשת הבקשה; אינטרס הציבור ביעילות הליכים ואי הקצאת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך; והאפשרות כי היעתרות לבקשה תכביד על ההליך ותוביל לסרבולו והארכתו (רע"א 3162/14 גזונטהייט נ' איזנברג, פסקה 5 והאסמכתאות שם (12.10.2014) (להלן: עניין גזונטהייט); רע"א 7615/13 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל‏, פסקה 4 והאסמכתאות שם (30.1.2014) (להלן: עניין מובילי עטיה)). מובן כי שיקולים אלה משמשים יחדיו בערבוביה "ואף לא אחד [...] אינו מוחלט ואינו קונקלוסיבי" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 139 (מהדורה שניה, 2008)). אציין כי התקנות החדשות מסמיכות אף הן את בית המשפט להורות על תיקון כתב טענות בכל עת, וזאת "לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג" (תקנה 46(א) לתקנות החדשות). השוואה בין לשון תקנה זו אל מול הנוסח של תקנה 92 לתקנות הישנות, מלמדת כי המטרה שלִשמה יתיר בית המשפט תיקון של כתב טענות, שונתה במידת מה בתקנות החדשות. כמו כן, הותוו לבית המשפט שיקולים שעליו לקחת בחשבון בבואו להורות כן, וניתן להיווכח כי אלו נלקחו מהפסיקה שפירשה את תקנה 92 לתקנות הישנות, כמובא לעיל (על רקע זה הובעה הדעה כי מתקין התקנות לא התכוון לשנות מן הדין שנהג לפי התקנות הישנות בנושא של תיקון כתבי טענות (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 270 (2021) (להלן: רוזן-צבי)). 16. הבחנה מוכרת שהתגבשה בפסיקה היא בין בקשת תובע לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת עילה חדשה, לבין בקשות תיקון מסוג אחר (כגון תיקון עובדתי, צירוף צד להליך וכיו"ב). בעניין זה הובהר כי ככלל, בית המשפט "ייטה שלא להתיר תיקון כתב טענות אם מטרת התיקון היא הוספת עילה חדשה, אשר הראיות להוכחתה שונות מן הראיות הדרושות להוכחת העילה המקורית", וכי "אין להפוך את התביעה לתביעה אחרת, בפרט בשלב מאוחר של ההתדיינות" (רע"א 867/17 פנינת הצומת בע"מ נ' ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ, פסקה 12 (22.3.2017); עניין גזונטהייט בפסקה 5; עניין מובילי עטיה בפסקה 4 והאסמכתאות שם). עוד הובהר בעניין זה – ונקודה זו היא בעלת חשיבות לענייננו – כי כאשר בקשה לתיקון כתב תביעה מוגשת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והתיקון המבוקש כולל עילה חדשה החורגת מעילת התביעה המקורית, אזי אין להתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו, שכן היענות לבקשה תקפח את האינטרס של הנתבע ותאפשר לתובע לעקוף את דיני ההתיישנות (ראו, בין היתר, רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון‏, פסקה 11 והאסמכתאות שם (28.5.2012) (להלן: עניין עזבון אשתייה); רע"א 6541/19 קופת חולים לאומית נ' פלוני, פסקה 7 והאסמכתאות שם (26.11.2019) (להלן: עניין קופ"ח לאומית)). 17. השאלה מה ל"עילה חדשה" ייחשב לצורך תיקון כתב תביעה, התעוררה פעמים רבות בפסיקה, וכפי שנזדמן לי לומר בעבר, "קו הגבול בין עילת תביעה חדשה - שאז אין לאפשר התיקון מקום בו יש בכך כדי לעקוף טענת התיישנות - לבין תיקון גרידא של כתב התביעה, אינו תמיד פשוט" (רע"א 8073/18 קופת חולים לאומית נ' פלונית, פסקה 7 (19.12.2018) (להלן: עניין פלונית); וראו בדומה דברי השופט (כתוארו אז) גרוניס ברע"א 11137/05‏ אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל, פסקה 4 (21.3.2006)). בהקשר זה חשוב להזכיר כי המונח "עילת תביעה" משמש בפסיקה ובחקיקה בהקשרים שונים. בדברינו לעיל הזכרנו מונח זה בהקשר של חוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). ניתן למצוא מונח זה גם בתחומים נוספים, כגון מעשה בית דין, פיצול סעדים וסמכות עניינית. המונח "עילת תביעה" אף זכה להגדרה מפורשת בתקנה 6 לתקנות החדשות, שהיא "מסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות את התובע בקבלת הסעד שהוא מבקש" (אך השוו לשימוש שנעשה במונח זה בתקנה 24 לתקנות החדשות, מה שעשוי ללמד על אופיו החמקמק של המונח). החשוב לענייננו, שיש להבחין בין המונח "עילת תביעה" בהקשרים שונים כגון דיני ההתיישנות, לבין הסוגיה של תיקון כתב תביעה שעליה נסב הערעור דנן. זאת, שהרי "הדיבור 'עילת התביעה' (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד" (דברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963); כן ראו ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858 (1990); עניין רובאב, פסקה 17). 18. לצורך הכרעה בשאלה מהי "עילת תביעה" בתחום של בקשות לתיקון כתב תביעה, אומץ בפסיקה מבחן רחב שעניינו "העִסקה או המעשה המובא לדיון" (ראו, בין היתר, רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 25-24 והאסמכתאות שם (19.3.2018) (להלן: עניין תומא); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 346-345 (מהדורה שביעית, 1995 (להלן: זוסמן)). עוד נאמר בהקשר זה כי "כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע – אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות" (ע"א 702/86‏ איטונג בטרום בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 166-165 (1989); ראו גם רע"א 2607/12 אל על נתיבי אויר נ' כלל חברה לביטוח בפסקה 10 (29.4.2012), שם חזר השופט זילברטל על ההלכה הפסוקה שבה הודגש כי יש לפרש את המונח "עילת תביעה" בהקשר של תיקון כתב תביעה "בהרחבה"; אך השוו לרע"א 7488/12 דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (17.2.2014) ולרע"א 6863/12 ‏מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 10 (24.2.2013), שם התייחס השופט זילברטל אל מבחן זה כאל מבחן צר (וראו אזכור הדבר בעניין תומא בפסקה 24); כן ראו אצל רוזן-צבי בעמ' 274-273, הסבור כי יש לפרש את המונח "עילת תביעה" בהקשר של תיקון כתב תביעה כמשמעו לצורך הכלל של השתק עילה). הבחנה נוספת שהוזכרה בפסיקה היא בין מצב שבו תובע מבקש לערוך תיקון בכתב תביעה מקורי שגילה עילה, לבין מצב שבו מלכתחילה כתב התביעה לא הקים עילת תובענה שלמה והתיקון המבוקש נועד להשלים את החסר (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126 (1980)). לגבי המצב הראשון נקבע כי אין מניעה להתיר את התיקון אם "אינו חורג מגדר עילת התובענה, כהגדרתה הרחבה"; ואילו לגבי המצב השני נאמר כי השאלה היא "אם כָּלַל כתב התביעה העיקרי מרכיבי יסוד כלשהם של העילה שמהם משתמעת, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע", שאם לא כן לא יתוקן כתב התביעה. השופט ד' לוין הוסיף כי היה "מרחיק לכת ואומר כי די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתישנות" (שם בעמ' 132-131 (ההדגשה הוספה – י"ע); וראו התייחסות לדברים אצל זוסמן בעמ' 353). דברים אלו של השופט לוין אומצו בהמשך על ידי הנשיא גרוניס לצורך בחינת עילת התביעה לפני ואחרי התיקון המבוקש (עניין עזבון אשתייה‏, פסקה 11; וראו גם אצל רוזן-צבי, העומד על כך שכאשר מחמת טעות בתום לב כתב התביעה המקורי אינו מראה עילה או היקף העילה המקורית מצומצם ביחס להיקפה של העילה המתוקנת, בית המשפט יאפשר את התיקון אף אם חלפה תקופת ההתיישנות (שם בעמ' 277-276)). 19. ניתן לסכם ולומר כי מבחן "העסקה או המעשה המובא לדיון" המשמש לצורך הכרעה בבקשות לתיקון כתב תביעה, משקף אמת מידה מקלה; כי באספקלריא של מבחן זה, המונח "עילת תביעה" זוכה לפרשנות רחבה; וכי אף כאשר כתב התביעה המקורי הוא בלתי מלא וחבותו של הנתבע השתמעה ממנו על דרך החסר, אין בכך בהכרח כדי לחסום את האפשרות לתקן את כתב התביעה, ובלבד שכתב התביעה כלל מרכיבי יסוד כלשהם של העילה. זאת, אף אם בין הגשת כתב התביעה המקורי להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, חלפה תקופת ההתיישנות. עתה, לאחר שהנחנו את התשתית העיונית שעליה נסב דיוננו, נפנה לבחון את יישום הדברים על נסיבות המקרה דנן. תביעה לפי סעיף 13 לפקודה – האמנם "עילה חדשה"? 20. ראשית, בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות לגופה, אין חולק כי במקרה שלפנינו תקופת ההתיישנות עברה חלפה לה, שהרי חלפו עשרות שנים מאז לידת עילת התובענה. אף תקופת שלוש השנים שנקבעה בהוראת המעבר בפסק הדין בעניין ארידור חלפה זה מכבר. מובן אפוא כי אישור תיקון כתב התביעה המבוקש ובירור תביעתה של המערערת לפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה, מותנה בכך שאין מדובר בהוספת "עילת תביעה חדשה" לכתב התביעה המקורי. זהו אפוא לוז הסוגיה העומדת להכרעה בערעור דנן. כפי שפורט בראשית הדברים, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי תביעתה של המערערת מכוח סעיף 13 לפקודה מהווה עילה חדשה. זאת, לאחר שמצא ש"מרכיבי היסוד" של עילת התביעה לפי סעיף 13 לא נזכרו בכתב התביעה המקורי, ומשעה שלא הונחה תשתית עובדתית הולמת לעילה זו (אם בנוגע לתפיסת חזקה בקרקע על ידי המדינה, אם באשר לרווח שהפיקה המדינה, ואם בנוגע לשיעורם של דמי החכירה האבודים בתקופה הרלוונטית). עוד ציין בית המשפט כי בירור עילה זו יהיה כרוך בבירור עובדתי מסובך. תביעת המערערות מכוח סעיף 13 לפקודה נדחתה אפוא על הסף מחמת התיישנות. 21. דעתי שונה. לטעמי, תביעתה של המערערת מכוח סעיף 13 לפקודה אינה בבחינת עילת תביעה חדשה, אלא יש לראותה כחלק מהתביעה המקורית שהוגשה, ולפיכך לא היה מקום לדחותה מחמת התיישנות. אסביר, ולשם כך אשוב לרגע קט לפסק הדין בעניין עזבון אחמד, שיש בו לטעמי כדי לשפוך אור על הסוגיה שלפנינו ולסייע בידינו להכריע בה. פסק הדין בעניין עזבון אחמד כלל דיון בשאלה מהו הבסיס העיוני שעליו הושתת מנגנון דמי החכירה האבודים שעוגן בשעתו בסעיף 13 לפקודה. השופט שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, אחז בדעה כי הבסיס הקונספטואלי של מנגנון דמי החכירה הוא דיני עשיית עושר ולא במשפט. לגישתו, מצב שבו המדינה עשתה שימוש במקרקעין מבלי לשלם עבורם לאורך תקופת הביניים, עולה כדי "הנאת חינם" שהעשירה את המדינה על חשבון הנפקע, וכמוה כ"זכייה" כמשמעה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר). לפיכך, הנאת חינם זו בדמות דמי השכירות שאבדו לבעל המקרקעין, שהמדינה הרוויחה כביכול על חשבונו, היא הנאה שעליה להשיב לנפקע (עניין עזבון אחמד, פסקאות 29-27). באשר למנגנון השערוך, השופט שטיין סבר כי בסיסו הקונספטואלי הוא דיני חייבים ונושים שיש ביניהם יחסים כספיים. השופט הנדל הצטרף לתוצאת פסק הדין, אולם העיר כי לתפישתו, דיני עשיית עושר אינם בסיס מתאים למנגנון דמי החכירה האבודים. השופט הנדל ציין כי דיני ההפקעה והנטילה השלטונית יוצאים מנקודת הנחה כי ההפקעה נועדה לטובת הציבור ולמענו, ועל כן קיים קושי בעמדה שלפיה הפיצוי ניתן בגין התעשרות בלתי מוצדקת של הרשות על חשבון הזולת. לגישת השופט הנדל, הדגש אינו על רווחי המדינה כתוצאה מההפקעה אלא על רווחיו האבודים של הנפקע; וכשם שפיצוי ההפקעה ההוני (קרי שווי הקרקע במועד ההפקעה) נועד להשיב את מצבו של הנפקע לקדמותו ולהעמידו במצב כספי שבו היה אלמלא ההפקעה, כך הדבר לגבי מנגנון דמי החכירה, שתכליתו זהה ושאינו אלא נגזרת מהרכיב ההוני של הפיצוי. השופט קרא הצטרף אף הוא לתוצאת פסק הדין, וכן הוסיף הערה בנוגע לאופן חישוב דמי החכירה האבודים, אך נמנע מלהביע עמדתו במחלוקת המתוארת לעיל שנפלה בין שני חבריו למותב (לניתוח דעות שופטי המותב, ראו החלטת הנשיאה חיות שבה נדחתה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 5261/19 מיום 25.2.2020)). 22. במחלוקת העיונית המתוארת, דעתי כדעתו של השופט הנדל. אף בעיניי יש קושי להשקיף על פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה, ככזה שנועד להשיב לנפקע התעשרות שבה זכתה המדינה שלא על פי זכות שבדין (כלשון סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר); ואף אני סבור כי יש לראות פיצוי זה כמכשיר שנועד להעמיד את הנפקע במצב הכספי שבו היה נתון אלמלא ההפקעה. הדברים מתכתבים עם דברים שנזדמן לי לומר בשעתו בעניין הייטנר: "[...] מטרתו של סעיף 13 היא להעמיד את הנפקע באותו מצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה. מכאן הרציונל מדוע חישוב דמי החכירה האבודים צריך להיעשות על פי שווי הנכס משנה לשנה על פי ייעוד הנכס והשימושים שניתן היה לעשות בנכס על פי התוכניות התקפות עובר להפקעתו, מה שמתיישב עם 'הדרך הקניינית' המבטאת המשך רעיוני של הקשר בין בעל הקרקע לבין הפירות המופקים ממנה (עניין חביב אללה, בפסקה 16). מטרת הסעד של סעיף 13 היא לפצות בגין עיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה ולא בגין השימוש במקרקעין, ולכן נקבע בפסיקה כי הפיצוי ייעשה בדרך של פסיקת ריבית או לחלופין בדרך של אחוז משווי הקרקע משנה לשנה (שם בפסקה 25, ההדגשות בקו אינן במקור – י"ע). תימוכין נוספים לדברים ניתן למצוא באמירה בפסיקה, שלפיה זכותו של נפקע לקבל פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה כלל אינה מותנית בהוכחה כי בפועל היה לו סיכוי להשכיר את הקרקע, שכן "מטרת הסעיף היא לתת לבעל [הקרקע] פיצוי נוסף בעד עיכוב התשלום של תמורת הקרקע המופקעת" (דברי השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"א 254/68 עירית פתח תקוה נ' ויסנשטרן, פ"ד כב(2) 902, 906 (1968); עניין עזבון אחמד, פסקה 3 לפסק דינו של השופט הנדל). רוצה לומר, שלא "התעשרות" הרשות המפקיעה והשימוש שעשתה בקרקע הן העומדות בבסיס הפיצוי, כי אם השאיפה לפצות את הנפקע ולהעמידו במצבו שבו היה אלמלא ההפקעה. 23. הנה כי כן, הן מנגנון דמי החכירה האבודים והן מנגנון השערוך – שהם חלופיים זה לזה – נועדו להגשים מטרה אחת והיא: לפצות את הנפקע בגין "שווים של המקרקעין במנהרת הזמן" לנוכח העיכוב שחל בתשלום הפיצוי ההוני, ולהעמיד את הנפקע במצב כספי שבו היה עומד אלמלא ההפקעה (דברי השופט חשין בעניין הורוביץ בעמ' 35). המנגנון האחד מגשים מטרה זו באמצעות תשלום ריבית שתתווסף לפיצוי ההוני, והמנגנון האחר עושה כן באמצעות תשלום דמי חכירה אבודים שיתווספו לפיצוי ההוני. זה גם זה מגשימים אפוא מטרה זהה, הגם שבדרכים שונות. 24. ההכרה בכך שהפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה, כמו אחיו מנגנון השערוך, נועד להשלים לנפקע את חסרון הכיס שנגרם לו בגין העיכוב בתשלום שוויה ההוני של הקרקע, מתיישב בעיניי עם המסקנה כי תביעת המערערת מכוח סעיף זה אינה בגדר "עילת תביעה חדשה" לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה. אכן, "ברי כי ההפקעה כוללת מיניה וביה את האיחור בתשלום בגינה" (עניין עזבון אחמד, שם (ההדגשה הוספה – י"ע)). משעה שמצאנו כי מנגנון דמי החכירה נועד לפצות על האיחור בתשלום, הרי שיש להשקיף על התביעה לפיצוי בגין ההפקעה גופה ועל התביעה בגין העיכוב שחל בתשלום הפיצוי – כעל עילת תביעה אחת. באספקלריא של "מבחן העסקה או המעשה המובא לדיון", ניתן לומר כי התביעה לפיצויי הפקעה והתביעה בגין העיכוב שחל בתשלום פיצויי ההפקעה – נסבות על אותו "מעשה הפקעה" והן נכנסות בגדרה של אותה "עילת תביעה". 25. תימוכין לכך שתביעה בגין איחור בתשלום אינה בבחינת עילת תביעה נפרדת מתביעה לאכיפת התשלום עצמו, ניתן למצוא בתקנות סדר הדין האזרחי ובאופן שבו פורשו בפסיקה. כך, תקנה 14(ב) לתקנות הישנות קבעה כי בגדרו של כתב תביעה, התובע לא נדרש לבקש סעד כללי כדוגמת הפרשי הצמדה וריבית, ובית המשפט רשאי לפסוק רכיב זה אף אם לא נתבקש לעשות כן (ראו, בין היתר, ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פסקה 28 והאסמכתאות שם (21.8.2012); ע"א 552/88‏ קובטי‎ ‎נ' אזרחי, פ"ד מה(3) 782, 788 (1991)). עוד הוסבר כי "ריבית [...] נחשבה, לפי ההלכה מימים ימימה, כסעד, שבית המשפט מעניק לגבי עילה שנפסקה ולא כעילה בפני עצמה" (ע"א 527/80 שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 51, 54 (1984) (ההדגשות הוספו – י"ע)). ודוק: כסעד ולא כעילה (על ההבחנה בין השניים ועל ערבוב המושגים בחקיקה ובפסיקה בנושא, ראו גם עניין רובאב בפסקה 17; כן ראו פסק דיני ברע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (7.11.2011); ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, פסקה 2 לפסק דיני (25.11.2014); ע"א 4052/19 ‏י.ש.מ לבניין בע"מ נ' תדביק בע"מ, פסקה 27 (13.9.2020)). כך לגבי רכיב הריבית באופן כללי, וכך בסוגיה שלפנינו, שהרי הפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה הריהו "בעצם, בדומה לריבית, פיצוי על הזמן שבמהלכו לא פוצה הנפקע בגין הרכיב ההוני של הקרקע" (עניין עזבון אחמד, פסקה 1 לפסק דינו של השופט הנדל (ההדגשה הוספה – י"ע)). 26. ניתן להשוות במידת מה בין המקרה שלפנינו לבין הדוגמה הבאה הלקוחה מתחום דיני החוזים: ראובן ושמעון מתקשרים בחוזה למכירת מכונה תמורת מיליון ₪. ראובן מוסר לשמעון את הממכר, ושמעון מתחייב לשלם את התמורה בתוך 30 יום. שמעון מפר את החוזה ולא משלם לראובן את התמורה. ראובן מגיש תביעה נגד שמעון בגין הפרת החוזה, בה הוא תובע אכיפה בדמות תשלום הקרן בסך מיליון ₪. בהמשך מגיש ראובן בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיתווסף לתביעה רכיב של תשלום ריבית בגין האיחור בתשלום התמורה. האם בדוגמה המתוארת, תיקון כתב התביעה המבוקש הוא בגדר הוספת עילה חדשה לכתב התביעה? התשובה על כך שלילית. כפי שהוסבר, תשלום ריבית נתפש כסעד ולא כעילה, וממילא הוספתו לכתב התביעה אינה עולה כדי הוספת עילת תביעה חדשה (למען שלמות התמונה יצויין כי זכותו של נפגע מהפרת חוזה לקבל פיצוי בדמות ריבית בגין פיגור בתשלום, ללא הוכחת נזק, מעוגנת בסעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). 27. לאמיתו של דבר, המקרה שלפנינו פשוט אף יותר. במקרה דנן, המשיבים כלל אינם כופרים בזכותה של המערערת – מכוח כתב התביעה המקורי – לתבוע פיצויי פירות לפי מנגנון השערוך. טענת המשיבים היא כי המערערת מנועה כעת מלתבוע פיצויי פירות לפי מנגנון דמי החכירה. במילים אחרות, המשיבים מכירים בזכותה של המערערת לתבוע פיצוי בגין העיכוב שחל בתשלום פיצויי ההפקעה, אולם הם מבקשים להגביל את האופן שבו ייקבע שיעורו של פיצוי זה. עמדה זו של המשיבים מעוררת קושי. משעה שאין חולק על זכותה של המערערת לתבוע פיצוי בגין העיכוב מכוח כתב התביעה המקורי, הרי שהשאלה על פי איזה מנגנון יחושב שיעור הפיצוי אינה מפצלת את התביעה לעילות שונות. אמנם, צודקים המשיבים בכך שהעובדות הטעונות הוכחה לצורך הפעלת מנגנון דמי החכירה הן שונות מאלו הנדרשות לצורך הפעלת מנגנון השערוך. זאת, שכן לצורך הפעלת מנגנון דמי החכירה יש צורך לקבוע מה היה מועד תפיסת החזקה בקרקע ולהוכיח את שיעורם של דמי החכירה. אלא שבכך אין כדי להפוך את התביעה לפי מנגנון זה לעילת תביעה חדשה. השאלה אם טענה מהווה "עילה חדשה" לצורך תיקון כתב תביעה, אינה מוכרעת לבדה על פי השאלה אם טענה זו מבוססת על רכיב עובדתי שלא נטען בכתב התביעה המקורי, שהרי "לא כל שינוי בעובדות כתב תביעה מהווה שינוי של 'עילת התביעה'" (עניין פלונית, פסקה 7; זוסמן, עמ' 345). 28. נשוב לדוגמה החוזית שהבאנו לעיל: נניח כי על פי חוזה המכר, הועמדו לרשות ראובן שני מנגנוני פיצוי חלופיים למקרה של איחור בתשלום התמורה על ידי שמעון: מנגנון אחד בדמות פיצוי מוסכם בסך 1,000 ₪ בגין כל יום איחור; ומנגנון שני בדמות דמי שכירות יומיים של המכונה, כשיעורם המקובל בשוק. כעת נניח כי ראובן הגיש תביעה נגד שמעון שבה תבע אכיפה של תשלום התמורה (קרי - הקרן בסך מיליון ₪), ולצד זאת תבע את הפיצוי המוסכם בסך 1,000 ₪ לכל יום איחור (קרי - הפירות). בחלוף זמן מה ביקש ראובן לתקן את כתב התביעה, ולכלול בו רכיב של דמי שכירות יומיים בגין האיחור במסירת התמורה, וזאת חלף הפיצוי המוסכם בסך 1,000 ₪ ליום. לטעמי, דוגמה זו שבה ביקש התובע להחליף בין הסעדים בגין העיכוב בתשלום התמורה, אינה עולה כדי הוספת עילה חדשה. [במאמר מוסגר: הסוגיה של תביעת פיצוי מוסכם לצד תרופות אחרות מעוררת שאלות מעניינות, אך אלה חורגות מענייננו. להרחבה ראו יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 43-38 וההפניות שם (2018))]. בהיקש למקרה שלפנינו, משעה שהמשיבים מכירים בזכותה של המערערת לתבוע פיצוי – מכוח כתב התביעה המקורי – בגין העיכוב בתשלום התמורה לפי מנגנון השערוך, אזי קשה לקבל את הטענה כי תיקון כתב התביעה כך שיכלול את מנגנון דמי החכירה, כמוהו כהוספת עילה חדשה. ובמילים אחרות: אף אם נניח כי "עילת התביעה" בהקשר דנן אינה תביעה לפיצויי הפקעה (פרשנות רחבה), אלא תביעה לפיצוי בגין העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה (פרשנות צרה) – הרי שהוספת המנגנון שלפיו ייקבע שיעורו של הפיצוי אינו עולה כדי שינוי עילת התביעה. 29. ההבחנה לעיל בין עילת התביעה לבין הסעד הנתבע בהקשר של תיקון כתב תביעה, היא בעלת קווי דמיון מסוימים להלכה שנקבעה בעניין רובאב בנוגע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות. סעיף 9 לחוק קובע כי אם "הודה הנתבע [...] בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה". דהיינו, הודאה של נתבע בקיום זכותו של התובע, מביאה לאיפוס מירוץ ההתיישנות. בעניין רובאב טענו המשיבות-הנתבעות כי הודאתן בהפרת החוזה (אי רישום הדירות על שם התובעת-המערערת) אמנם מאפסת את מירוץ ההתיישנות, אך זאת רק לצורך זכותה של המערערת לתבוע את אכיפת החוזה. לעומת זאת, תביעת המערערת לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת החוזה היא בגדר עילה חדשה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, ולפיכך סעיף 9 לחוק לא חל לגביה ועל כן היא התיישנה. טענה זו נדחתה בפסק הדין. נקבע כי לצורך החלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אין הנתבע נדרש להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. לפיכך, "כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ...", ולכן הנתבע לא יוכל לטעון להתיישנות זכותו של התובע לתבוע את התרופות והסעדים הנובעים מהפרת החוזה (שם בפסקה 30).   הלכת רובאב אמנם עסקה בנושא שונה מהסוגיה שלפנינו, והיא נסבה בעיקרה על פרשנות מונחי חוק ההתיישנות ועל טיבה של "הודאה בזכות" של התובע לפי סעיף 9 לחוק. נושא זה אינו מענייננו בערעור דנן, וברי כי אין לקשור בין הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות לבין הסוגיה של תיקון כתב תביעה. אף על פי כן, בהיקש זהיר לסוגיה שלפנינו, ניתן לומר כי בהינתן שהמשיבים מודים בזכותה הדיונית של המערערת – מכוח כתב התביעה המקורי – לתבוע פיצויי הפקעה, הרי שהם מודים בזכותה הדיונית לתבוע פיצוי בגין האיחור בתשלום פיצויי ההפקעה (שכן כפי שהוסבר, ההפקעה והאיחור בתשלום פיצויי ההפקעה חוסים תחת אותה עילת תביעה). על דרך של קל וחומר, ניתן לומר כי בהינתן שהמשיבים מודים בזכותה הדיונית של המערערת לתבוע פיצוי בגין העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה (לפי מנגנון השערוך), אזי אין הם יכולים לטעון להתיישנות התביעה לפיצוי בגין רכיב זה אך משום שהמערערת מבקשת לקבוע את שיעורו לפי מנגנון דמי החכירה. כאמור, עילה לחוד וסעד לחוד, ואין בהוספת סעד או בשינויו משום הוספה של עילת תביעה חדשה. 30. הנה כי כן, אין ענייננו במצב שבו התובע מבקש לפרושׂ מסכת עובדתית חדשה ונפרדת נגד הנתבע ולהעמיד נגדו עילת תביעה חדשה. במקרה דנן, "המעשה המובא לדיון" – כלשון המבחן הנוהג בפסיקה – הוא מעשה ההפקעה; והתביעה לפיצויי הפקעה כוללת מניה וביה גם את התביעה בגין האיחור בתשלום פיצויי ההפקעה. השאלה לפי איזה מנגנון יחושב שיעורו של הפיצוי בגין האיחור בתשלום, עניינה בסעד המבוקש ואין בה כדי להקים עילת תביעה חדשה. [השוו למקרים מדיני הנזיקין שבהם תיקון כתב התביעה המבוקש פרשׂ מסכת עובדתית חדשה ונפרדת נגד הנתבע לעומת כתב התביעה המקורי, ולכן נקבע כי מדובר בעילת תביעה חדשה. זאת, בין היתר על בסיס ההבחנות הבאות: רשלנות במהלך הלידה לעומת רשלנות במהלך ההיריון (רע"א 4699/18 פלוני נ' בית חולים העמק (15.8.2018); רשלנות במהלך ההיריון לעומת רשלנות לפני ההיריון (רע"א 4645/19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (11.9.2019); רשלנות בבדיקת סקירת מערכות במהלך ההיריון לעומת הפרה של חובת הגילוי (רע"א 4371/19 פלוני נ' פלוני (8.9.2019) (וראו תיאור הדברים בעניין קופ"ח לאומית בפסקה 11). מקרים אלה אינם דומים למקרה שלפנינו, שכן הם עוסקים במקרים שבהם התובע ביקש להוסיף כלפי הנתבע תביעה בגין מעשה נפרד של רשלנות, המגבש לבדו עילת תביעה נפרדת. לעומת זאת, המקרה שלפנו נסב על מעשה אחד – מעשה ההפקעה; ותיקון כתב התביעה המבוקש נסב במהותו על אופן חישוב שיעורו של הנזק שנגרם בגין האיחור בתשלום פיצויי ההפקעה]. סיכום והערות נוספות 31. נסכם את הנקודות העיקריות שעליהן עמדנו לעיל: (-) לצורך הכרעה בשאלה מהי "עילת תביעה" בתחום של בקשות לתיקון כתב תביעה, אומץ בפסיקה מבחן שעניינו "העִסקה או המעשה המובא לדיון". למונח "עילת תביעה" בהקשר זה יש ליתן פרשנות מרחיבה. (-) יש להבחין בין עילה לבין סעד. ככלל, רכיב הריבית המתווסף לפיצוי נתפש כסעד ולא כעילת תביעה עצמאית. תביעה לפיצוי ותביעה לתשלום ריבית בגין האיחור בתשלום הפיצוי, הן אפוא חלק מאותה "עילת תביעה". (-) יש להשקיף על עילת תביעה לפיצויי הפקעה (פיצויי קרן) ככזו הפורשׂת חסותה גם על רכיב הפיצוי בגין העיכוב בתשלום הפיצויים, שהוא דומה במהותו לתשלום ריבית (פיצויי פירות). על פי מבחן "העִסקה או המעשה המובא לדיון", יש לראות את השתיים כחלק מאותה "עילת תביעה". (-) מנגנון דמי החכירה ומנגנון השערוך הם שני מנגנונים שעניינם שיעורו של הפיצוי הפירותי ואופן חישובו. העובדה שמנגנון דמי החכירה מצריך הוכחת רכיבים עובדתיים נוספים (כגון מועד תפיסת החזקה במקרקעין ושיעורם של דמי החכירה), אין בה כשלעצמה כדי להפוך תביעה לפי מנגנון זה לכזו המהווה "עילת תביעה חדשה". 32. המסקנה העולה מהדברים היא כי טענת המערערת בכתב התביעה המתוקן, ולפיה היא זכאית לפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות בגין העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה (קרי פיצוי לפי מנגנון דמי החכירה), אינה עולה כדי הוספת עילה חדשה. לפיכך, לא היה מקום לסלק רכיב תביעה זה על הסף מחמת התיישנות, ועל כן דין הערעור להתקבל. 33. שלוש הערות נוספות בטרם סיום. א. הסוגיה שעמדה להכרעתנו בערעור דנן היתה צרה וממוקדת: האם היה מקום לסלק על הסף, מחמת התיישנות, את תביעת המערערת לפי סעיף 13 לפקודה שנוספה לכתב התביעה המתוקן. הא ותו לא. המשיבים העלו טענות סף נוספות, ובית משפט קמא הותיר את ההכרעה בהן להמשך ההליך. מובן אפוא כי אין בפסק דיננו משום הבעת עמדה כלשהי, לא לגבי יתר טענות הסף ולא לגבי תביעת המערערת לגופה. בנוסף, איננו נדרשים לטענות הצדדים בנוגע להשבת כספים ששולמו למערערת על ידי המשיבים מכוח הסכם שנכרת ביניהם; או לטענת המשיבים כי המערערת היתה מנועה מלבחור במנגנון דמי החכירה, לאחר שבפועל בחרה כביכול במנגנון השערוך. טענות אלה לא הוכרעו בפסק דינו של בית משפט קמא, והערעור דנן אינו המקום להידרש להן. ב. כפי שהוסבר בראשית הדברים, בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להתיר תיקון של כתב תביעה, עליו ליתן דעתו על השלב הדיוני שבו הוגשה הבקשה; על שיהוי אפשרי מצדו של מבקש התיקון בהגשת הבקשה; ועל האפשרות כי היעתרות לבקשה תכביד על ההליך ותוביל לסרבולו והארכתו. במקרה דנן, חלף זמן רב מאז הגשת התביעה (כחמש שנים), ועל פני הדברים, יש בסיס לחשש כי תיקון כתב התביעה יסרבל את ההליך ויהיה כרוך בבירור עובדתי לא פשוט. במצב הדברים הרגיל, נימוקים אלה עשויים היו להוביל לדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה. אולם, בהינתן שהתיק מצוי בשלב דיוני מוקדם ושלב ההוכחות טרם החל; ובהינתן שהמערערת אף "התריעה" בכתב התביעה המקורי כי בכוונתה לתקן בהמשך את כתב התביעה – במכלול נסיבות אלה, אני סבור כי ראוי לאפשר את התיקון המבוקש. ג. בעניין עזבון אחמד העיר השופט שטיין כי על הנפקע לבחור לעצמו את מנגנון הפיצוי המתאים לו "בתבונה ובזהירות", שהרי משבחר במנגנון המועדף עליו שוב אין דרך חזרה. השופט שטיין הוסיף כי באין אפשרות להוכיח כי שיעורו של פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה עולה על שיעורו של פיצוי לפי מנגנון השערוך, אזי טוב יעשה הנפקע אם יניח למנגנון דמי החכירה (שם בפסקאות 41, 43). במקרה דנן, המערערת בחרה בכתב התביעה המתוקן לתבוע לפי מנגנון דמי החכירה. ברוח דבריו של השופט שטיין וכפי שציינו המשיבים, בכך נטלה על עצמה המערערת סיכון, שכן ככל שלא יעלה בידה להוכיח את שיעורם של דמי החכירה, היא צפויה לאבד את הפיצוי הפירותי (ונזכיר כי לטענת המערערת, המקרקעין הופקעו ממנה לפני כחמישים שנה). דברים אלה, בצירוף החשש מפני סרבול ההליך והארכתו כמוזכר לעיל, מחדדים את ההכרה כי טוב יעשו הצדדים אם ישכילו לפתור את המחלוקות שביניהם בצורה מוסכמת, ובכך יגדרו את הסיכונים הטמונים בניהול ההליך עד תומו ויחסכו מעצמם את העלויות הכרוכות בכך. סוף דבר 34. סוף דבר, שתביעת המערערת בכתב התביעה המתוקן לפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות, אינה מהווה "עילה חדשה". לפיכך, לא היה מקום לסלק רכיב זה של התביעה על הסף מחמת התיישנות. אשר על כן, הערעור מתקבל. לנוכח הנסיבות שפורטו לעיל, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: מסכים אני עם חוות דעתו של חברי השופט י' עמית. לטעמי עיון בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן אינו מותיר הרבה מקום לספק כי אין המדובר בהוספת עילת תביעה חדשה אלא בהבהרת הסעד שכבר נתבקש בתחילה. הנה כי כן, בכתב התביעה המקורי נטען כי "האגודה (המערערת – ד.מ.) תיטען כי נוכח ההפקעה שבוצעה, היא זכאית לקבל פיצוי בגין ההפקעה בסך שלא יפחת מ-500,000 ₪ לכל דונם, ובסך הכל ל-30,000,000 ₪" (סעיף 18). בהמשך נכתב כי כתב התביעה יתוקן ככל שיידרש, "לרבות המצאת חוות דעת שמאית עדכנית בעניין סכום הפיצוי המגיע, ולרבות הוספת כל ראש תביעה בגינו יגיעו לתובעת (המערערת – ד.מ.) תשלומים לפי כל דין" (סעיף 22). ואכן נאמנה לדבריה, לאחר שהגיע לידיה מידע, המערערת הגישה כתב תביעה מתוקן ובו ציינה כי "האגודה תיטען כי נוכח ההפקעה שבוצעה, היא זכאית לקבל פיצוי בגין ההפקעה בסך שלא יפחת מ-500,000 ₪ לכל דונם, ובסך הכל ל-20,000,000 ₪, וזאת בכפוף לזכותה לקבלת פיצוי בגין דמי חכירה כפי שהיה קבוע בסעיף 13 לפקודה [...], וכן כל פיצוי נוסף המגיע לפי כל דין" (סעיף 26). אין להלום אפוא את הטענה שהמערערת הוסיפה סעד שלא נתבע בכתב התביעה המקורי. לכל היותר היא הוסיפה "ראש תביעה" חדש, שאינו בא בגדרה של עילת תביעה חדשה, אלא כפי שהיטיב להסביר זאת חברי, משמעותו נוגעת לסעד הנלווה לעילת התביעה. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים לפסק דינו של השופט י' עמית ולהערתו של השופט ד' מינץ. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ב בניסן התשפ"א (‏4.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20053160_E09.docx סח+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1