מגן ביטחון נ. ראש המטה הכללי-צה"ל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5311/24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. מגן ביטחון ו-23 אחרים נגד המשיבים: 1. ראש המטה הכללי - צה"ל 2. ראש אגף כוח אדם - צה"ל עתירה למתן צו על-תנאי; תגובה מטעם המשיבים בשם העותרים: עו"ד עדי נוי בשם המשיבים: עו"ד דנה מנחה פסק-דין השופט חאלד כבוב: מהות העתירה וטענות הצדדים עניינה של העתירה דנן, בבקשת העותרים למתן צווים על-תנאי שיורו למשיבים לבוא וליתן טעם: "א. מדוע לא יבטלו את הליכי [ה]שחרור והפיטורין בעילה של 'צמצום כוחות סדירים' של העותרים, שהיו ערב שחרורם משרתי קבע ותיקים ביותר, שנים ספורות טרם גיל הפרישה לגמלאות והמעוניינים בכך. ב. מדוע לא יקפיאו את הליכי השחרור והפיטורין בעילה של צמצום כוחות סדירים, של העותרים ומשרתי הקבע שטרם שוחררו בפועל והמעוניינים בכך. ג. לחלופין, מדוע לא יפצו את העותרים, פיצוי ראוי המשכלל את מלוא הנזקים שנגרמו להם, כתוצאה מהליכי השחרור והפיטורין בעילה של צמצום כוחות סדירים ולמצער בהיקף שניתן עד לשנת 2020 למשוחררים בעילה הנ"ל, בעלי ותק זהה" (ההדגשות במקור – ח' כ'). עותרת 1 היא עמותה רשומה המונה, לדבריה, למעלה משש מאות חברים – פורשים משירות קבע בצה"ל ובני ובנות זוגם, וכן בני ובנות זוגם של משרתי קבע; ופועלה הוא קידום זכויות הפורשים והמשרתים בצה"ל. עותרים 24-2 שימשו כמשרתי קבע בצה"ל, וכעולה מעמדת המשיבים, סיימו את שירותם בצה"ל בין השנים 2023-2021. במסגרת העתירה שלפנינו הלינו העותרים על שחרורם של עותרים 24-2 מצה"ל מכוח הוראת פיקוד עליון 3.0508, שכותרתה "נוהל לשחרור משרתי הקבע מטעמים ארגוניים" (להלן: הפקודה). ממעוף הציפור יוסבר כי פקודה זו מסדירה, בין היתר, את הליך השחרור של משרתי קבע מכוח שני טעמים ארגוניים, אשר לענייננו רלוונטי זה שכותרתו עילת "צמצום הכוחות הסדירים" (להלן: העילה). באופן קונקרטי יותר, וכמפורט בפקודה, העילה מתווה הליך סדור, שמטרתו צמצום כוח האדם בצה"ל מטעמים פנים-ארגוניים, כאשר בסופו ובכפוף לתנאים המפורטים בפקודה, ניתן להחליט על שחרור של משרת קבע. בתמצית, העותרים טענו כי בהחלטה בעניין שחרורם של עותרים 24-2 מצה"ל נפלו שורה של פגמים במישור הסמכות; במישור ההליך; ובמישור שיקול הדעת. ראשית נטען, כי בהתאם לפקודה, שחרור משרתי קבע בעילה מושא ענייננו יעשה אך ורק במקרים בהם יערכו בצה"ל שינויים ארגוניים. ואולם, לטענת העותרים במקרה דנן לא נערך כל תהליך ארגוני, ועל-כן שחרורם נעשה בחוסר סמכות. שנית נטען, כי נפלו פגמים משמעותיים בהליך השחרור עצמו, לרבות פגיעה בזכות הטיעון ובזכות לקבלת החומרים שעמדו ביסוד ההחלטה לשחררם משירות קבע. לבסוף, במישור שיקול הדעת נטען, כי ההחלטה נגועה באפליה, עת הוחלט על שחרור משרתי הקבע הוותיקים חלף משרתי הקבע הצעירים וכן כי במסגרת החלטה זו נשקלו שיקולים זרים, בדמות "רצון לצמצם את ההוצאה על הביטחון, רצון להצעיר את המערכת וכדומה". למקרא העתירה, שלא פירטה על אודות הליכי השחרור של כל עותר קונקרטי, הוריתי לעותרים להודיע האם מקובל עליהם כי העתירה תימחק, ללא צו להוצאות, ותוך שמירת כלל הטענות לגופו של עניין ותחתיה הם יפעלו למיצוי ההליכים על-פי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 (להלן: חוק שירות קבע או החוק). העותרים, כזכותם, הודיעו ביום 07.07.2024 על סירובם להצעת בית המשפט, משלל נימוקים, ועל כך שהם עומדים על עתירתם. בהמשך להודעת העותרים, ביום 08.07.2024 הוריתי על קבלת תגובת המשיבים. לאחר מספר ארכות שהתבקשו וניתנו, הוגשה ביום 04.12.2024 תגובת המשיבים. בתגובה המפורטת הודגש כי דין העתירה להידחות על סף, בראש ובראשונה לנוכח קיומו של סעד חלופי. בהקשר זה נטען, כי בהתאם לסעיף 4 לחוק שירות קבע הסמכות לדון בעניינים הקשורים, בין היתר, לסיום שירות הקבע נמסרה לוועדת ערר, שהוקמה מכוח חוק זה (להלן: ועדת הערר). בהתאם נטען, כי טענות העותרים היו צריכות להתברר לפני ועדת ערר זו, אולם משעה שבחרו לוותר על מסלול זה אין להם להלין אלא על עצמם. כמו כן נטען, כי העתירה שלפנינו מבוססת על תשתית עובדתית רעועה וחסרה, וזאת בלשון המעטה. בהקשר זה הוטעם כי "על אף שלעתירה מצורפים 23 משרתי קבע לשעבר, הרי שהעותרת כלל לא הציגה את עניינם, את מועד שחרורם, את ההליך שננקט בעניינם, הנזק שנטען שנגרם להם, או כל פרט עובדתי רלוונטי לבחינת טענותיהם הפרטניות". כן נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר זכות עמידה של עותרת 1; היותה של העתירה כוללנית; והשיהוי הרב שנפל בהגשת העתירה, אשר הוביל לכך שעסקינן במקרה מובהק של מעשה עשוי. יתרה מזאת, לטענת המשיבים דין העתירה להידחות אף לגופה, שכן הליכי השחרור מושא ענייננו התבצעו בהתאם להוראות הדין ולעקרונות המשפט המינהלי, ואין בנמצא כל עילה להתערבות שיפוטית בנדון דידן. בהקשר זה הודגש, כי טענת העותרים בדבר אפליה נדחתה זה מכבר בפסיקה שהכירה, לטענת המשיבים, בכך שבנסיבות העניין שלפנינו "שיקול הגיל, שאינו שיקול בלעדי, מהווה שיקול לגיטימי וסביר". דיון והכרעה לאחר עיון, מצאתי כי דין העתירה להידחות, והכל כי שיפורט להלן. לשם הנוחות, נעמיד לנגד עינינו את הוראות סעיף 4 לחוק שירות קבע: "(א) חייל בשירות קבע הרואה את עצמו נפגע מהחלטה של גורם מוסמך בעניינים כמפורט להלן, למעט בעניין שניתן להגיש לגביו עתירה לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים או שניתן לערער עליו לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985, רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת ערר: (1) ענייני שכר וזכויות נלוות לשכר, ובכלל זה זכאות לרכיבי שכר, חופשה, פדיון ימי מחלה, מענק שחרורין, ניכויים מהשכר, מימוש תכנית שירות שאינו כרוך בתפקיד או בקידום בדרגה, וכיוצא באלה; לעניין זה, "תכנית שירות" – הסדר שעניינו מתן הטבה כספית או הטבה בעין תמורת התחייבות לשירות קבע; (2) סיום שירות הקבע בעילה מהעילות הקבועות בפקודות הצבא". עינינו הרואות אם כן, כי הסמכות לדון בהשגות על החלטה שעניינה סיום שירות הקבע באחת העילות המנויות בפקודה, לרבות מכוח העילה, מסורה כיום לוועדת הערר, אשר הוקמה מכוח חוק שירות קבע. לעניין זה אפנה לדברי השופט י' דנציגר בבג"ץ 10152/09 סגל נ' ראש אגף כוח אדם במטה הכללי של צה"ל, פסקאות 22-21 (06.03.2011): "חקיקת החוק הנ"ל התרחשה על רקע קריאותיו של בית משפט זה למחוקק להסדיר מסגרת משפטית דיונית חלופית למשרתי הקבע בנוגע לתנאי שירותם בצה"ל, שכן בשל היעדר עיגון חוקי אחר היו מוגשות עתירותיהם של משרתי הקבע לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כערכאה ראשונה [...] עם חקיקת החוק הנ"ל התגבשה מסגרת דיונית חלופית עבור משרתי הקבע. לפי החוק הנ"ל שר הביטחון יקים ועדת ערר שהרכבה יהיה בהתאם למפורט בסעיף 3 לחוק. כמו כן, חייל בשירות קבע, המוגדר בסעיף 2 לחוק כ'חייל המשרת שירות צבאי לפי התחייבות לשירות קבע...', יוכל להגיש ערר לוועדת הערר בנושאים המעוגנים בסעיף 4 לחוק". העותרים אמנם הכירו לכאורה בסמכותה של ועדת הערר, ואולם לשיטתם ועדת הערר "מוגבלת לתחומה של החלטה פרטנית בלבד וכי ועדת הערר מוסמכת אך ורק לפעול ביחס לאותה החלטה פרטנית לשחרור ואינה מוסמכת לדון בהחלטות הרמה הממונה על הגורם המפיק את ההחלטה הפרטנית [...] בעתירה דנן, כלל הטענות מופנות כלפי ההחלטה ברמה המטכ"לית [...] שהתקבלו ברמה מינהלית [גבוהה] משל הגורם המוסמך" (ההדגשות במקור – ח' כ'). דא עקא, על-אף ניסיונם של העותרים לשוות לעתירה נופך עקרוני, העותרים למעשה מבקשים לתקוף את ההחלטות הפרטניות שהתקבלו בעניינם הפרטני של כל אחד מעותרים 24-2 – החלטות אשר התקבלו על יסוד נתוניו האישיים והמקצועיים של כל אחד מהעותרים – וכל זאת במסגרת דיונית אחת, כמקשה כוללנית (בג"ץ 7387/23 מגן ביטחון נ' ראש המטה הכללי, פסקה 3 (22.10.2023)). ודוק, כטענת המשיבים, בעשותם כן, העותרים אף לא הואילו לפרט, ולו באופן תמציתי, את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהעותרים ואת הליכי השחרור הפרטניים שהתנהלו בעניינם (ראו, מיני רבים: בג"ץ 8606/20 ואפעאל נ' משרד האנרגיה, פסקה 11 (24.02.2021)); זאת, באופן המעורר אף קושי לראות את 'התמונה הגדולה', כמבוקש על ידם. בנסיבות דנן 'דרך המלך' לתקיפת כל אחת מההחלטות ביחס לשחרור כל אחד ואחת מעותרים 24-2 משירות קבע, הייתה באמצעות פנייה לגופים המוסמכים, שהוקמו מכוח חוק משרתי קבע. משהעותרים נמנעו מלעשות כן – דין העתירה להידחות. בהקשר זה יודגש, כי טענת העותרים, לפיה אחד הסעדים שהתבקשו בעתירה הוא פיצוי כספי, סעד שלוועדת הערר אין סמכות ליתן ולכן לוועדת הערר אין סמכות כלל לדון בעניינם, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. זאת, משום שכפי שציינתי לעיל, העותרים לא פירטו כלל גם על אודות ה'פיצוי' שמגיע להם לשיטתם, ולכן ברי כי טענה שנטענה בעלמא מבלי שהובאו ראיות ולו מינימליות לביסוסה, לא תבטל מניה וביה את סמכות ועדת הערר, הקבועה בחוק, לדון בעניינם של העותרים. הרבה למעלה מן הצורך, אבהיר כי דין העתירה להידחות גם לגופה. כעולה מעמדת המשיבים, סמכותם לביצוע הליכי השחרור מושא עניינו מעוגנת היטב בפקודה ובחוק משרתי קבע. בהתאם לתשתית הנורמטיבית הענפה שנפרשה בעניין זה על-ידי המשיבים, התרשמתי כי המסגרת הנורמטיבית הקיימת כיום מעגנת את זכותם של אנשי הקבע להליך הוגן, במסגרתו עומדת להם, בין היתר, הזכות להשיג על כוונת רשויות הצבא לשחררם משירות קבע, והכל תוך צמצום האפשרות של פגיעה בזכויותיהם. במצב דברים זה, בהתאם לחזקת התקינות המינהלית, ובשים לב לכך שהעותרים לא העלו לפנינו כל טעם מבורר לסתירת חזקת התקינות המינהלית, חזקה כי רשויות הצבא פעלו בהתאם לדין, כפי שזה הוצג על-ידי המשיבים בתגובתם המנומקת. העתירה נדחית בזאת. לפני ולפנים משורת הדין – אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' טבת תשפ"ה (20 ינואר 2025). יעל וילנר שופטת חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת