אלכסנדר קוזקין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5311/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5311/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: אלכסנדר קוזקין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 12.5.04, בתיק 40251/03, שניתן על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: כ' באלול התשס"ו (13.09.06) בשם המערער: עו"ד שקלאר יעקב בשם המשיבה: עו"ד ליאנה מגד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-245(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית המשפט למערער שבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, במצטבר, כך שבסופו של יום נכלא המערער ל-8 שנים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, ולחלופין, כנגד חומרת העונש. 2. המערער והמתלוננת הוגדרו בכתב האישום כמי שבשנים האחרונות קיימו משק בית משותף ולהם ילדה משותפת. עקב סכסוכים שנתגלעו ביניהם עברו המתלוננת ובתה לגור בנפרד. בתאריך 3.8.03 הצליח המערער לאתר את כתובתה של המתלוננת, וארב לבואה. בשעה 12:30 לערך, כאשר הבחין בה נכנסת לחדר המדרגות של הבניין בו היא גרה, ניגש אליה המערער וביקש לשוחח עימה. משסירבה, אחז המערער בצווארה בשתי ידיו, והחל לחנוק אותה בחוזקה ולשרוט אותה עד אשר איבדה את הכרתה ונפלה על הרצפה (סעיף 4 לעובדות כתב האישום). משהחלו אנשים להתקהל בזירה, הסתלק המערער מהמקום. ועוד נטען, כי בהמשכו של אותו יום הדיח המערער את אימו ואחותו למסור בחקירתן במשטרה גרסה כוזבת, לפיה בשעת האירוע שהה במחיצתן, וכך הן עשו. את טענת האליבי הזו הציג המערער בעת שנחקר לראשונה במשטרה (ראו ההודעה ת/1), אולם בהמשך שינה את טעמו, הודה במעשים שיוחסו לו, ומכאן ואילך התמקדה הגנתו בטענה כי לא התכוון לגרום חבלה חמורה למתלוננת. 3. בית המשפט המחוזי קבע כי היסוד הפיזי בעבירה התקיים בעניינו של המערער, וזאת בהסתמך על ממצאיה של בדיקה רפואית בה אובחנו אצל המתלוננת סימני חבלה חיצוניים בעור הצוואר, ובשטפי דם תת שטחיים בגרון, שהיו עלולים להתפתח לחסימה ממוקדת של כלי דם בצוואר ולבצקת בריאות. באשר ליסוד הנפשי – נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה שהמערער לא הגיע לזירה לגרום חבלה למתלוננת, ובלשון המקור: "אני מאמין לגרסתו של הנאשם, שהוא לא הגיע לביתה של המתלוננת כדי לפגוע בה. לו היה מתכנן זאת מראש היה מצייד את עצמו בכלי נשק או בוחר מקום או שעה נוחה יותר לביצוע התקיפה. העובדה שהגיע ללא נשק ותקף בספונטאניות את המתלוננת בעזרת ידיו בלבד מניחים את דעתי בנוגע לטענתו שלא הגיע לשם על מנת לפגוע בה, אלא לדבר עימה בלבד" (עמ' 6 להכרעת הדין). עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המערער לפיה אחז בצווארה של המתלוננת כדי למנוע ממנה לצעוק, הואיל והיו פתוחות בפניו דרכי פעולה אחרות, פחות אלימות. לאור זאת, נקבע כי במערער גמלה הכוונה הפלילית עובר לאחיזתו בצווארה של המתלוננת, ואת זאת למד בית המשפט מכך ש"לפיתת הידיים על צווארה של המתלוננת ועוצמת הלפיתה שהשאירה על גופה סימנים כה קשים וברורים ... וכן סכנת החיים שנשקפה למתלוננת והנזק שעדיין אינו נרפא, מעידים כאלף עדים על עוצמת החניקה ועל הזמן הממושך שבו היא התבצעה. הזמן הממושך ועוצמת הלפיתה קיימו אצל הנאשם מודעות בדרגת הסתברות הקרובה לוודאי שיגרם למתלוננת נזק קשה כתוצאה ממעשיו" (ראו עמ' 8 להכרעת הדין). 4. איננו סבורים כי במסקנה זו של הערכאה הראשונה נפל פגם. אדרבא, כל "חטאה" של המתלוננת נבע מכך שהיא סירבה לשוחח עם המערער, ועל פי ממצאו של בית משפט קמא, בו לא מצאנו עילה להתערב, עוד לפני שפתחה את פיה כדי לזעוק לעזרה, כבר אחז המערער בצווארה. סעיף 329 (א)(1) קובע כי: "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה ... דינו מאסר 20 שנים: 1. פצע אדם או גורם לו חבלה חמורה שלא כדין." "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34כד של חוק העונשין, לאמור: "חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים הפנימיים או החושים החיצוניים או הפנימיים". על חומרתה של החבלה שנגרמה למתלוננת ניתן להתרשם מהתמונות הקשות המצויות במוצג ת/3. מקור אחר ממנו ניתן ללמוד על חומרת החבלה הוא עדותה של המתלוננת. זו סיפרה כי המערער קפץ עליה, ובלשונה: "עם הידיים ממש, ועשה לי ככה (מדגימה חניקה עם שתי ידיים על הצוואר), ניסה לחנוק אותי. אפילו לא הרגשתי את זה. אני זוכרת שהסתכלתי עליו, הוא חנק אותי בכזה אכזריות, לא היה לי הזדמנות. רציתי להגיד לו עם העיניים, עזוב, לא מזמינים משטרה, לא הצלחתי להגיד כלום. מספר שניות והתעלפתי" (ראו עמ' 22 לפרוטוקול הדיון). באותו עניין הוסיפה המתלוננת בעמ' 23: "ראיתי את האכזריות, זה רגע של הזדמנות לחנוק אותי ... מסתכל עלי עם העיניים, ממש עיניים כאלה עצבני כזה ... אני אפילו לא הספקתי לצעוק. אני אפילו הרמתי את הראש כדי להגיד לאמא שלא להזמין משטרה". ובאשר לנזקים שנגרמו לה מסרה המתלוננת (ראו עמ' 22 לפרוטוקול): "לא היה לי קול ... כי כל כך פגע בי בגרון. עברה חצי שנה והקול שלי כמעט חזר. אני מרגישה כאילו שריטה בגרון. אם אני מרימה קול, יוצא לי קול כמו שריטות. גם בטלפון לא מזהים את הקול שלי ומתייחסים אלי כמו בחור". המקור השלישי ממנו יכול היה בית המשפט המחוזי להתרשם מטיבה של הפגיעה וחומרתה, היו התעודה הרפואית ת/14 ועדותו של מי שערך אותה ד"ר דן שרביט. בעמ' 30 לפרוטוקול מסר עד זה, כי שעה שהמתלוננת הובאה לבית החולים איבחן אצלה שפשופים חיצוניים על עור הצוואר והסנטר, סימני חבלה חיצוניים על העור, ושטפי דם תת שטחיים על הגרון. כאשר נתבקש ד"ר שרביט לתאר את השלכותיהן של אותן פגיעות, הוא השיב כי אם מיתרי הקול מתנפחים, הם יכולים לחסום את מעבר האוויר. העד הוסיף ומסר כי: "החשש היה ששטפי הדם האלה יגדלו או שהבצקת תגדל. זה עלול היה לגרום לחסימת דרכי אוויר ומוות, וסכנה נוספת יכולה להיות חסימה של כלי דם ממוקדת, כלי דם בצוואר, שגם כן יכולה להתפתח תוך כמה שעות וימים. ויש עוד סכנה של התפתחות בצקת בריאות אחרי חסימה. כל זה לא קרה". ובאשר לסכנה שחניקה מסוג זה תגרום למוות מיידי השיב העד (ראו עמ' 31), כי "יש מקרים גם של מוות מידי בזמן ומיד אחרי החניקה, ויש מוות של כמה שעות או כמה ימים לאחר החניקה ...". להשקפתנו, יש בכל אותן ראיות שמינינו כדי לענות על הגדרתה של ה"חבלה חמורה" בה עוסק סעיף 329(א) לחוק. חניקתה של המתלוננת היתה עלולה לפגוע קשות בחייה או בבריאותה, שלא לדבר על גרימת נכות. אולם, בכך לא די, הואיל ולהשקפת בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' שקלר, לא הוכח כי בשעת מעשה התקיימה הכוונה הפלילית הנדרשת לעניין סעיף 329(א). גם את הטענה הזו אין בידינו לקבל. ראשית, מאחר וכאמור לא ראינו מקום להתערב בממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיה חניקתה של המתלוננת היתה בטרם הספיקה להקים קול צעקה. שנית, מעיון בהודעה מפיו של המערער ביום 4.8.03 (ת/2) עולה, כי שעה שהגיע לזירה וניסה לאתר את הדירה בה גרה המתלוננת, הוא שוחח עם בעל מרכול ממנו הבין, ככל הנראה בשגגה, שלמתלוננת יש גבר אחר בחייה. המערער העיד על עצמו כמי שהדבר הכעיס אותו, הואיל ובתו גרה עם המתלוננת. משהבחין המערער במתלוננת וניגש אליה, הוא אמר לה, לגרסתו: "אני רוצה לדבר איתך, אני רוצה לראות את הבת שלי ולדעת איזה גבר נמצא בבית". משסירבה המתלוננת לשוחח עמו וגם לא היתה מוכנה לאפשר לו לראות את בתם, הגיע השלב שבו עבר המערער לאלימות. ובלשונו (ראו עמ' 2 להודעה ת/2): "אני שמעתי את אמא שלה צועקת צריך משטרה, משטרה, ואני לא יודע מה קרה לי בזמן הזה, התעצבנתי שהיא צועקת משטרה ואז [המתלוננת] גם התחילה לצעוק עוד לפני שעשיתי משהו. אני לא יודע על מה היא צעקה. ואז אני התעצבנתי ואני חנקתי בגרון ותפסתי אותה בגרון (מראה ... בשתי ידיו לוחץ על גרונו). ואז היא מנסה להשתחרר ולברוח, היא נופלת ואז אני עוזב אותה ואז אני באצבע של היד שמאל הזרת בציפורן נחתכה באמצע סנטר ואז ירד דם והיא נפלה במדרגות". בהמשך נשאל המערער אם הוא ביקש להרוג את המתלוננת ועל כך השיב: "לא, לא רציתי להרוג אותה סתם התעצבנתי עליה בגלל הבעל ולא רצתה לתת לי לראות את התינוק". הנה כי כן, בדבריו של המערער עצמו הוא סותר את הגרסה המאוחרת בה התגונן, היינו, שאחז בצווארה של המתלוננת כדי למנוע את צעקותיה. עתה שוב אין ספק כי היתה זו תגובה על סירובה לשוחח עימו, ועל כך שהיא מנעה ממנו לראות את בתו. בכך די, להשקפתנו, כדי לקיים את הכוונה המיוחדת לפגוע במתלוננת עד כדי גרימת חבלה חמורה, ונוכח מסקנה זו דעתנו היא שבהרשעת המערער לא נפל פגם. 5. הערעור כנגד גזר-הדין – העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם גם המעשה בו חטא קשה וחמור מאין כמותו. זאת ועוד, זו אינה הפעם הראשונה שהמערער תקף את המתלוננת, וקדם לכך אירוע נוסף בו הסתפק בית המשפט בשימת הדגש על הרתעת המערער לעתיד, בדרך של השתתו של מאסר על-תנאי. עינינו הרואות, כי המערער לא עמד במבחן זה, והוא עשה זאת זמן קצר ביותר לאחר שהסתיים ההליך הקודם. בנסיבות אלו שוב אין מנוס מדחיית הערעור על שני חלקיו, וכך אנו עושים. ניתן היום, כ' באלול תשס"ו (13.9.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04053110_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il