אלכסנדר סקריפניק נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5308/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5308/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: אלכסנדר סקריפניק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40402/03 מיום 17.2.2005, שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ט' בטבת התשס"ו (09.01.06) בשם המערער: עו"ד ניר רהט בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"פ 40402/03), המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, המערער ואדם אחר (להלן: סמיון) נקלעו לויכוח במהלך שהותם במזנון ברחוב אלנבי בתל-אביב, ביום 20.12.2003, עם קבוצה של פועלים זרים רומנים, במהלכו שלף המערער אקדח, אשר היה ברשותו מתוקף עבודתו כמאבטח וירה באחד הפועלים (להלן: המתלונן). בתגובתו לכתב האישום, הודה המערער בכך שירה במתלונן, אולם כפר באחריותו הפלילית לעבירה המיוחסת לו, בשל התקיימותן של נסיבות סייג של הגנה עצמית. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק) זיכה את המערער מהעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שיוחסה לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית-המשפט גזר על המערער עונש של שישה חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, תוך הפחתת הימים אותם שהה המערער במעצר ושמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה שהיא פשע שיש בה יסוד של אלימות, למשך שלוש שנים. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער בדבר הגנה עצמית, בהתבססו על כך, שבנסיבות המקרה, שליפת האקדח על-ידי המערער ודריכתו, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהירי עצמו, אינן פעולות סבירות ומידתיות לנוכח האיום שעמד בפני המערער ועל-כן אין הן מקימות את סייג ההגנה העצמית. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין בלבד. טענות הצדדים לטענת המערער, שגה בית-המשפט המחוזי, משדחה את טענתו להגנה עצמית. לטענת המערער, שליפת האקדח נעשתה כדי למנוע את תקיפתו על-ידי כשישה-שבעה מהפועלים הזרים אשר הקיפוהו, מתוך חשש שמא ינסו לחטוף את נשקו ורק לאחר שעלו בתוהו ניסיונותיו להרגיע את הרוחות בדיבורים. לטענתו, מייד לאחר שליפת האקדח, הותקף המערער על-ידי הפועלים ודרך את נשקו במהלך מאבקו עמם וניסיונם לחטוף מידיו את האקדח. לטענת המערער, דריכת האקדח נעשתה לשם הרתעת תוקפיו. כך גם הירייה עצמה נעשתה במסגרת המאבק על האקדח, לאחר שהמערער הופל ארצה, כאשר קיים היה חשש ממשי לחייו. לחילופין, טוען המערער, כי גם אם פעולותיו לא היו סבירות בנסיבות העניין, הרי שטעה להאמין, כי אכן קיים היה חשש ממשי לחייו ועל-כן עומד לו הסייג של "הגנה עצמית" בשילוב עם הסייג של "טעות במצב הדברים". לעומתו, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, בצדק קבע בית-המשפט, כי פעולותיו של המערער היו בלתי סבירות, שכן מחומר הראיות עולה, כי דריכת האקדח נעשתה עוד בטרם הותקף המערער. דיון משלא הייתה כל מחלוקת סביב מרביתן של נסיבותיה העובדתיות של העבירה, נסוב עיקר הדיון בבית-המשפט המחוזי סביב טענת המערער, לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, או לחילופין, מתוך אמונה סובייקטיבית, כי הוא פועל מתוך הגנה עצמית. לאחר שבחן בית-המשפט את עדויותיהם של שניים מבין הפועלים הזרים – המתלונן ויואן רוסו (להלן: רוסו), אשר העידו בעדות מוקדמת בפני השופטת ע' קפלן-הגלר בטרם גירושם מן הארץ, את עדותה של המלצרית שנכחה במקום (להלן: המלצרית) ואת עדות המערער, קבע, כי המערער שלף ודרך את אקדחו בטרם הותקף, כשמעשה זה לא היה בגדר הכרח המציאות, לנוכח האיום כלפיו מצד הפועלים. כן קבע בית-המשפט, כי גם אם המערער הרגיש מאוים באופן סובייקטיבי, הרי שגם הוא עצמו לא יכול היה להסביר מה במעשי הפועלים גרם לו להרגיש מאוים עד כדי הצדקת שליפת אקדחו. כידוע, הלכה היא, כי בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא רק במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). הטעם העיקרי להלכה זו נובע מכך, שהערכאה הדיונית היא זו אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים אשר העידו בפניה (ראו ע"פ 895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מעדויותיהם של שני עדי התביעה המרכזיים – המתלונן ורוסו, לא הייתה התרשמות ישירה, שכן בעת הדיון בפניו כבר גורשו השניים מן הארץ. על-כן, בכל הנוגע לבחינת הממצאים אשר נקבעו בהתבסס על עדותם, אין אנו כבולים על-ידי הלכה זו ואיננו, כערכאת הערעור, מוגבלים ביכולתנו להתערב בממצאים העובדתיים אותם קבע בית-המשפט המחוזי בדרך זו. עם זאת, גם לאחר בחינה מחודשת של עדויותיהם של המתלונן ושל רוסו, יחד עם יתר העדויות שנשמעו בפני בית-המשפט המחוזי ומבחינת האמרות שנגבו על-ידי המשטרה מפי הצדדים, לא מצאתי מקום לסטות מקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה לא ניתן לקבל את טענתו של המערער להגנה עצמית. אין ספק, כי שלל הגרסאות אשר ניתנו על-ידי הנוכחים באירוע סותרות זו את זו, הן לגבי זהות ומספר הנוכחים בו והן לגבי דרך השתלשלות העניינים שהובילה לירייה אותה ירה המערער במתלונן. ניתן להבין סתירות אלו הן מכמויות האלכוהול אותן צרכו כלל המעורבים באירוע עובר להתרחשותו והן מהמהומה בה התרחש האירוע. כן ניתן להניח, כי חלק ניכר מהסתירות שנתגלו בעדויותיהם של עדי התביעה נבעו מרצונם להמעיט את תרומתם לאירוע, בין היתר, בשל היותם שוהים בלתי חוקיים בארץ. אלא שגם אם אקבל את גרסתו של המערער כגרסה הקרובה ביותר לתיאור העובדות, הרי שאיני רואה בה משום התקיימותה של מערכת נסיבתית אשר תעמיד לטובת המערער את הסייג של הגנה עצמית, או אף משום ספק סביר שמא נתקיים סייג זה. כפי שקובע סעיף 34י לחוק העונשין: הגנה עצמית 34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין דם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. כן, קובע סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, כי: נפקותו של ספק 34כב. (א) (ב) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג. עם זאת, קובע סעיף 34טז לחוק העונשין, כי: חריגה מן הסביר 34טז. הוראות סעיפים 34י,34יא ו-34יב לא יחולו באשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה. מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא גיבש כוונה מיוחדת לפגוע במתלונן או בכל אדם אחר מן הנוכחים, כמו גם קביעתו, כי המערער לחץ על ההדק תוך כדי מאבק עם הפועלים ומתוך ניסיונם להוציא מידיו את האקדח. אלא, שבכדי להגיע לנקודה בה ירה המערער מאקדחו, היה עליו ראשית לשלפו מתוך הנרתיק בו נשא את האקדח ולאחר מכן לדרוך אותו. לדידי, מעשיו אלו של המערער – שליפת האקדח ודריכתו, היוו התנהגות פסולה, שבה הביא המערער על עצמו את התקיפה מצד הפועלים, לשם הוצאת האקדח מידיו ובכך יש כדי לשלול את טענת ההגנה העצמית לה הוא טוען. גם אם נקבל את טענתו של המערער, לפיה הוקף לפתע על-ידי מספר פועלים זרים, אשר עמדו לתקפו, הרי שאין, גם אליבא דגירסתו, כל הצדקה, בנסיבות העניין, לשליפת האקדח שהופקד בידיו מתוקף היותו מועסק בחברת שמירה. כפי שמתאר זאת המערער עצמו, במהלך הערב ישבו הוא וחברו (להלן: סימיון) יחדיו, כשבינם ובין חבורת הפועלים הרומנים, אשר מנתה לטענת המערער לפחות כשישה אנשים, מתנהלות שיחות, על רקע מוצאם הקרוב למוצאו של המתלונן. לטענת המערער, במהלך הערב התלהטו מספר פעמים הרוחות, אך שבו ושככו במהרה, כפי שניתן אולי לצפות בהתחשב באווירה הלומת האלכוהול ששררה במקום. בשלב מסוים קצו המערער וסימיון בישיבה במקום, וסימיון אף עזבו. בשלב זה, טוען המערער, כי הוקף על-ידי מספר פועלים זרים אשר מנעו את יציאתו. לטענת המערער, הוא הוקף על-ידי לפחות שישה אנשים. עם זאת, משילוב עדויותיהם של כלל המעורבים, נראה, כי לכל היותר עמדו מולו ארבעה – המתלונן, רוסו ושניים נוספים הקרויים "מנולי" ו"ג'ורג'". באווירה המתוחה ששררה במזנון באותם רגעים או אף בנסיבות רגועות יותר, יכול היה המערער לצפות, כי שליפת אקדח אל מול פניה של קבוצת אנשים, תתפרש כאקט מאיים ותגרור תוצאות בלתי ניתנות לשליטה. המערער אינו מציין כל סיבה מדוע חש איום מצד הפועלים או מפרט כל דרך בה היוו הפועלים כל איום ממשי כלפיו, בדרך אשר תצדיק את שליפת האקדח. יתרה מכן, המערער אף אינו מביא כל הסבר לתחושת האיום הפתאומית אותה חש מצד הפועלים וזאת, כאשר אף לטענתו, המתיחות אשר שררה בין שתי הקבוצות דווקא נמצאה בשפל. לטענת המערער, הוא חש שהפועלים עומדים להתקיפו, אולם אין הוא טוען, כי מי מהם היה חמוש או אף ביטא עצמו בצורה מאיימת, בין אם באופן פיזי או באופן מילולי. יש לזכור שהאירוע לא התרחש במקום מבודד ואף שהמערער מצא עצמו לבדו, הרי שחברו סימיון שאך יצא מהמזנון, יכול היה לסייע לו באם היה מרים המערער את קולו. כן, נכחו במקום אנשים נוספים וביניהם המלצרית. בנסיבות אלו, סביר להניח, כי המערער יכול היה להימנע מפגיעה גם מבלי להיזקק לאקדחו. המערער מוסיף לחששו מפני הפועלים את החשש שבאם יותקף על-ידם יילקח ממנו נשקו ויעשה בו שימוש כנגדו. גם כאן, המערער אינו מפרט כל אינדיקציה מצד הפועלים, כי אכן בכוונתם לחטוף ממנו את נשקו או אף, כי ידעו כלל, כי הוא נושא נשק. לאור זאת, יש לראות בשליפת האקדח על-ידי המערער התנהגות פסולה, כשבגינה לא עומד לו הסייג של הגנה עצמית, שכן המערער, בהתנהגותו, יצר את המצב בשלו נורה המתלונן. לעניין זה, אין זה משנה באם המערער אכן חש, באופן סובייקטיבי, כי הפועלים מהווים כלפיו איום, בדרך של הרכבת הסייג של "טעות במצב הדברים" על הסייג של הגנה עצמית. כפי שתואר לעיל, גם לפי תפיסתו של המערער את המצב, לא היה כל מקום, בנסיבות העניין, לשליפת האקדח. גם אם נראה בשליפת האקדח ובדריכתו חלק בלתי נפרד מפעולתו של המערער להתגוננותו מפני הפועלים, הרי שבהיעמדו מול כארבעה אנשים בלתי חמושים, יש לראות בפנייתו לאפשרות השימוש באקדח ולו כדי להפחיד את הפועלים, משום פעולה שאיננה סבירה בנסיבות העניין, כדי למנוע את הפגיעה האפשרית שעלולה הייתה להיגרם לו על-ידי הפועלים. סיכומו של דבר, לא ניתן לראות בפעולותיו של המערער, אשר החלו בשליפת האקדח וכלו בפגיעה במתלונן, משום פעולות הנעשות בנסיבות המהוות סייג לאחריותו הפלילית של המערער. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מציע לחברותיי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ז באדר תשס"ו (27.3.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05053080_H03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il