נאלה שחאתית נ. שר הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5306/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. נאלה שחאתית 2. מוסא שחאתית 3. יוסף שחאתית 4. יחיא שחאתית 5. רואא שחאתית 6. רנים שחאתית 7. יאמן שחאתית 8. רפיף שחאתית נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד עדי לוסטיגמן בשם המשיב: עו"ד אודי איתן פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: עניינה של העתירה שלפנינו היא בבקשת העותרים כי נורה למשיב לחזור בו מהחלטתו השלילית מתאריך 09.05.2017 ולהעניק לעותר 2 רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5 בהתאם להודעת שר הפנים שניתנה במסגרת בג"ץ 813/14 פלונים נ' שר הפנים (18.10.2017). עוד מבקשים העותרים, בין היתר, כי נורה לוועדה המקצועית, הפועלת מכוח האמור בסעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הועדה המייעצת וחוק הוראת השעה, בהתאמה), למסור לעותרים את פרוטוקול הדיון שנערך בעניינו של העותר 2 וכן את המלצתה של הוועדה המייעצת בעניין העותר 2 לשר הפנים. להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול. לפי המתואר בעתירה, העותר 2, תושב האזור במקור, נשוי לעותרת 1, תושבת ירושלים, ולהם שישה ילדים, בהם: "ילד נכה, חולה וסיעודי לחלוטין, וילדה נוספת הסובלת מבעיות קוגנטיביות". בקשת העותרים לאיחוד משפחות של העותרים הוגשה בשנת 1999 ואושרה בשנת 2001. נטען כי בתאריך 08.11.2016 פנה העותר 2, באמצעות בא-כוחו, למשיב, בבקשה לשדרוג מעמדו לרישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, וזאת מכוח הודעת המדינה ב-בג"ץ 813/14 מתאריך 11.04.2016 (להלן: הודעת המדינה), לפיה: "4. ... שר הפנים החליט לאשר את שדרוג מעמדם של מי שמחזיקים בהיתרי שהייה בישראל ואשר הגישו בקשות לאיחוד משפחות בהתאם להליך המדורג עד לסוף שנת 2003 (והבקשות אושרו) (להלן: בני זוג מוזמנים), כך שיינתן להם ולילדיהם הקטינים (מי שנולדו לאחר יום 1.1.98) רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5. השדרוג יעשה בכפוף לעמידה בתנאים הדרושים לשם בחינת בקשות מעין אלה (קרי, הוכחת מרכז חיים בישראל, הוכחת כנות קשר הנישואין והמשך קיומו, והיעדר מניעה ביטחונית ופלילית). בהתאם לכך, שר הפנים הנחה את הוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה (להלן: הוועדה המייעצת), כי מי שיימצא כעומד בתנאים שלעיל, מעמדו ומעמד ילדיו הקטינים ישודרג כאמור" (ההדגשות במקור: ח"מ). לטענת העותרים עניינם עומד בקריטריונים שנקבעו בהודעת המדינה הנ"ל. לאחר שלא התקבלה תשובת המשיב – העותרים הגישו ערר לבית הדין לעררים. לאחר מכן, בתאריך 19.01.2017 ניתנה החלטת המשיב, הדוחה את בקשתם, בין היתר מפני שהעותר 2 לא נטל היתר כניסה לישראל מהמת"ק. כן צוין כי טענת העותרים שלפיה ההיתרים לא ניטלו מחמת היותו מאוים וחששו של העותר 1 מלהיכנס לאזור – לא נתמכה בראיות. מעבר לכך צוין בהחלטה כי בקשת העותר 2 "סורבה מטעמים פליליים בין השנים 08-05 והובהר במסגרת עתירתו דאז כי תקופה זו לא תמנה במניין השנים בהליך איחוד המשפחות" (ראו: ע/23). על החלטה זו העותרים הגישו ערר פנימי שנדחה בתאריך 09.05.2017 מנימוקים דומים, תוך שצוין כי על דחיית ההחלטה ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים בירושלים, וזאת מכוח סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) (ראו: ע/27). העותרים לא הגישו ערר כאמור, אלא עתרו לבית משפט זה ובמסגרת זו הוצא צו ארעי בעתירה שלפיו אין להרחיק את העותר 2 מישראל – עד לקבלת החלטה אחרת. לאחר הגשת העתירה – פנתה באת כוח העותרים לועדה המייעצת וביקשה להעביר לידיה את פרוטוקול הדיון בועדה ואת פרוטוקול השימוע שנערך לעותר 2, וטענה כי טרם התקבלה החלטה סופית בעניינם של העותרים. בתאריך 15.01.2018 קבעתי כי על המשיב לעדכן את בית המשפט בדבר החלטתו בעניין העותרים. לאחר מכן, הוריתי למשיב להגיש הודעה מעדכנת עד לתאריך 19.08.2018 ביחס לדיון שהתקיים בוועדה המייעצת בעניין העותרים, וזאת לאחר שבאת-כוח העותרים העבירה לוועדה מסמכים עדכניים בעניין שנתבקשו ממנה. בהמשך לכך, בתאריך 18.09.2018 הגיש המשיב הודעה מעדכנת, שבגדרה נמסר כי המשיב אימץ את המלצת הוועדה המייעצת שהתקבלה בענין, והחליט לדחות את בקשת העותר לרישיון ישיבה בישראל מטעם הומניטרי. מנימוקי ההחלטה עולה כי עניינו ההומניטרי של המבקש לא נבחן לגופו של עניין, וכי הוא נדרש עדיין למצות קודם לכן הליכים אחרים. וכך נאמר שם בהקשר זה: "...על המוזמן למצות את ההליך כמקובל, כפי שנמסר בהחלטת רשות האוכלוסין וההגירה לשכת מז' ירושלים ביום 09.05.2017, טרם פנייתו לוועדה המייעצת לשר הפנים מטעמים הומניטריים מיוחדים. הוועדה מדגישה כי בשלב זה אינה נוקטת עמדה ביחס לסוגיית התקיימותו של טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד" (ההדגשה במקור – ח"מ). נוכח כל האמור לעיל – המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי והוא הגשת ערר לבית הדין לעררים מכוח סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל. העותרים הגישו תגובה להודעת המשיב הנ"ל ובגדרה ביקשו כי יתקיים דיון בעתירה ולחילופין כי יתאפשר להם להגיש עתירה מתוקנת. בשים לב להתפתחויות המפורטות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה, ודינה להימחק. כאמור, ביני לביני, התקבלה החלטה עדכנית בעניינם של העותרים. והכלל הוא שיש להימנע מלדון בעניין שבו קיים בידי העותרים סעד חלופי (ראו: בג"ץ 5705/17 ליגאי נ' שר הפנים (19.7.2017)). הנה כי כן, ככל שהעותרים חפצים בתקיפתה של ההחלטה הנזכרת בפיסקה 7 שלעיל, הם זכאים להגיש ערר על ההחלטה בהתאם לסעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, כפי שצוין בהודעה המעדכנת מטעם המשיב (עיינו גם: בג"ץ 4601/17 קוידר נ' שר הפנים (18.03.2018)). מניין 30 הימים להגשת הערר יימנה מיום מתן פסק דין זה. העתירה נמחקת, איפוא, תוך שמירה על זכויות וטענות כל הצדדים – אותן הם יהיו רשאים להעלות בהליך מתאים לפני הערכאה המוסמכת. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. הצו האוסר על הרחקת העותר 2 מישראל, שניתן בבית משפט זה, יעמוד בתוקפו 60 ימים ממועד פסק דין זה. ניתן היום, ‏י"ד בשבט התש"פ (‏9.2.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17053060_K23.docx על+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il