אוסאמה ביאעה נ. אחים בולוס-חברה לבנין ושיכון (1978) בע"מ (בפ

פסק-דין בתיק רע"א 5306/04 בבית המשפט העליון רע"א 5306/04 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשים: 1. אוסאמה ביאעה 2. בילאל ביאעה 3. לאיקה ביאעה פאהום 4. תג'ריד ביאעה ח'יאט 5. מכרם ביאעה 6. עז' המנוח מוחמד ביאעה 7. עז' המנוח סובחיה ביאעה נ ג ד המשיבה: אחים בולוס-חברה לבנין ושיכון (1978) בע"מ (בפירוק) בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.5.04 בבש"א 5803/04 שניתנה על ידי כבוד השופט ב' גילאור בשם המבקשים: עו"ד מ' מויס בשם המשיבה: עו"ד ר' שרגיל פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' גילאור) מיום 24.5.04, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים להמשיך בהליכים משפטיים נגד המשיבה, אשר ניתן נגדה צו פירוק. 2. המבקשים הינם בעלים במשותף של חלק ממקרקעין מסוימים (להלן - המקרקעין). ביום 17.6.86 נחתם הסכם קומבינציה (להלן - ההסכם) בין המבקשים ומספר אחרים (יחד להלן - המוכרים), לבין המשיבה. על פי ההסכם, התחייבו המוכרים למכור למשיבה 87 אחוזים מזכויותיהם במקרקעין. בתמורה, התחייבה המשיבה לבנות על המקרקעין מבנה למסחר ולמגורים, ולמסור למוכרים 13 אחוזים מן השטחים הבנויים. באותו יום אף נחתמה תוספת להסכם, ועל פיה התחייבה המשיבה לפעול לפינוי הדייר המוגן אשר החזיק אותה עת במקרקעין. בין היתר נקבע בתוספת האמורה, כי היה ולא יעלה בידה של המשיבה לקבל את החזקה במקרקעין תוך פרק זמן מסוים, או לחלופין לא תצליח היא להשיג את היתרי הבנייה הנדרשים תוך פרק זמן נוסף - ייחשב ההסכם כבטל. עם זאת צוין, כי אם תגרום המשיבה לפינויו של הדייר המוגן, תוכל היא למנוע את ביטולו של ההסכם על ידי כך שתשלם למוכרים דמי שכירות השווים לאלה ששולמו על ידי הדייר המוגן (להלן - דמי השכירות). 3. בחודש יולי 1999 גרמה המשיבה לפינויו של הדייר המוגן. ממועד זה ועד לחודש מרץ 2000, שילמה המשיבה למוכרים את דמי השכירות. החל מחודש אפריל 2000 חדלה המשיבה מתשלום דמי השכירות. משכך, הגישו המוכרים לבית משפט השלום בעכו ביום 19.4.01 תובענה כספית נגד המשיבה. בעקבות התנהלותה של המשיבה, הודיעו המבקשים ביום 20.2.03 על ביטולו של ההסכם. ביום 22.5.03 הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגדרה עתרו לסעד הצהרתי לפיו ביטול ההסכם נעשה כדין. כן ביקשו הם להורות לרשם המקרקעין למחוק את הערות האזהרה ביחס למקרקעין, אשר נרשמו לטובת המשיבה מכוח ההסכם (להלן - התובענה). ביום 3.7.03 ניתן צו לפירוקה של המשיבה. בעקבות מתן צו הפירוק, עיכב בית המשפט המחוזי ביום 8.12.03 את ההליכים בתובענה. בעקבות זאת, הגישו המבקשים לבית המשפט שעל הפירוק בקשה להתיר את המשך ניהולה של התובענה. ביום 24.5.04 דחה בית משפט קמא את הבקשה, בציינו כי המבקשים רשאים להגיש תביעת חוב למפרק. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 4. כאמור, במסגרת התובענה אשר הגישו המבקשים נגד המשיבה לא נכללה עתירה לסעד כספי. תחת זאת, ביקשו הם כי יינתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם בוטל כדין, וכי רשם המקרקעין יצווה למחוק את הערות האזהרה אשר נרשמו מכוחו של ההסכם. משתביעותיהם של המבקשים אינן כספיות במהותן, הרי שאין מקום לבררן במסגרת תביעת חוב בפני המפרק (ראו, ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 743-739; Re Coregrange Ltd. [1984] BCLC 453; E. Bailey, H. Groves & C. Smith, Corporate Insolvency – Law and Practice (Butterworths, 2001), 359; אולם השוו, ע"א 400/88 סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק), פ"ד מה(2) 866). הדרך הראויה לברר עניינים שלא ניתן להביאם בגדר תביעת חוב הינה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות בפני בית המשפט שעל הפירוק, או לחלופין במסגרת הליך בפני בית המשפט האזרחי נגד החברה שבפירוק, לאחר קבלת רשות לכך (סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות)). 5. נעיר במאמר מוסגר, כי ייתכן שקיים הבדל - לעניין הצורך באישור בית המשפט של חדלות פירעון באשר לחלופה הנזכרת של תובענה רגילה - בין הליכי פירוק להליכי פשיטת רגל. זאת, לאור הניסוח השונה של סעיף 267 לפקודת החברות לעומת זה שבסעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. סעיף 20(א) מדבר על תרופה לנושה שיש לו "חוב בר-תביעה". לעומת זאת, סעיף 267 אינו מזכיר כלל את המונח "חוב בר-תביעה". לפיכך, ניתן אולי לטעון שסעיף 267 מצריך אישור כאמור של בית המשפט שעל הפירוק אף כאשר מדובר בהליך שלא ניתן להביאו בגדר תביעת חוב; ולעומת זאת אין צורך באישור בית המשפט של פשיטת רגל על פי סעיף 20, מקום שמדובר בסעד שלא ניתן ממילא להביאו בגדר תביעת חוב. מצד שני יש לזכור, כי הרציונל של שני הסעיפים זהה הוא. מכאן, כך הטענה ההפוכה, שאין מקום להבחין בין שני המקרים. משמע, בדומה לכלל במסגרת דיני הפירוק, נדרש אישורו של בית המשפט לפשיטת רגל אף מקום שמדובר בהליך שאינו יכול לבוא בגדר תביעת חוב. זאת ועוד, ייתכן שבתוך הסוגיה של הצורך באישור יש לכלול אבחנה נוספת. כוונתי לאבחנה בין מקרים בהם צד שלישי מעוניין לקבל סעד שאינו כספי נגד החייב בפשיטת רגל וכאשר אין לכך השפעה כלשהי על קופת פשיטת הרגל (למשל, סילוק יד), לבין מקרים בהם יכולה להיות להליך כאמור השפעה על הקופה. מכל מקום, טעה בית משפט קמא בקובעו כי תובענתם של המבקשים שכאמור אינה תובענה כספית, תידון בפני המפרק. אדגיש, כי אין בדבריי כדי להביע כל עמדה ביחס לתובענה גופה, ובכלל זה לעניין השפעתו האפשרית של צו הפירוק נגד המשיבה על מתן הסעדים הנתבעים על ידי המבקשים. 6. התוצאה היא כי הערעור מתקבל והחלטתו של בית משפט קמא מבוטלת. העניין יוחזר לבית המשפט שעל הפירוק, על מנת שיחליט האם עניינם של המבקשים יתברר בפניו או שמא בפני בית המשפט האזרחי. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח. ניתן היום, ו' באדר ב' תשס"ה (17.3.05). ש ו פ ט עותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04053060_S04.docחכ/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il