בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
5300/92
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד
השופט א. גולדברג
כבוד
השופטת ד. דורנר
המערער: בנק
לאומי לישראל
נ
ג ד
המשיב: "אורות"
מושב עובדים של עולי אמריקה
להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ
ערעור
על פסק דין בית המשפט
המחוזי
בתל אביב יפו מיום
20.9.92
בה"פ 768/87 שניתן על ידי
כבוד
השופט א. גורן
בשם
המערער: עו"ד לוינבוק
בשם
המשיב: עו"ד דן כהן
פסק דין
המשנה לנשיא ש. לוין:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א. גורן)
בו נתקבלה עתירתו של המשיב להצהיר כי פרעון מלווה צמוד ערך בטכניקה שננקטה על ידי
הבנק המערער, שתוצאותיה חיובו של המבקש בריבית חח"ד או בריבית חריגה בשיעור
העולה על השיעור המירבי הקבוע בחוק הריבית, תשי"ז- 1957 (להלן- חוק הריבית)
ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל - 1970, הוא בניגוד לדין.
העובדות
2. המשיב (להלן: "המושב") הינו לקוחו של המערער
(להלן: "הבנק"), ובמסגרת יחסי בנק - לקוח הוא נטל מהבנק מספר הלוואות
במטבע ישראלי צמודות למדד המחירים לצרכן ובכללן הלוואה על סך מיליון לירות שנלקחה
ביום 10.9.78, שהיא נשוא להתדיינות הנוכחית.
לפי הסכם ההלוואה היה על המשיב לפרוע את
ההלוואה ב35- תשלומים חודשיים, כאשר היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה נשאה ריבית של
7.5% לשנה, אותה היה על הלווה לסלק ביום האחרון של כל אחד מהחודשים: מרץ, יוני,
ספטמבר ודצמבר של כל שנה. בסעיף 4 להסכם ההלוואה נאמר כי כל סכום המגיע לבנק בגין
ההלוואה שלא שולם במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם
לפעם לגבי הלוואות צמודות ערך. בסעיף 8 להסכם נאמר, בין השאר, שאם יהיה פיגור
בתשלום כלשהו מתשלומי ההלוואה רשאי המערער לדרוש את פרעון יתרת ההלוואה הבלתי
מסולקת.
בפועל נפרעו ההלוואות על ידי חיוב חשבון
החח"ד שהחזיק המושב בבנק. שיעור הריבית בגין משיכת יתר בחשבון החח"ד
אינו מוגבל על ידי חוק הריבית. בהגיע מועדי סילוק ההלוואה היה הבנק מחייב את חשבון
החח"ד בזמני הפרעון של שיעורי ההלוואה באופן אוטומטי, בלי קשר לשאלה האם
החשבון היה ביתרה או בחובה. המושב הפקיד את הסכומים בחשבון החח"ד בדרך כלל
באיחור של בין יומיים לשלושה שבועות לאחר זמני הפרעון של השיעורים. בעקבות הסדר זה
לא היה מעולם כל פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה, שכן חשבון החח"ד חוייב תמיד
ביום הפרעון בסכום הנדרש. לעומת זאת, באותם פעמים בהם עמד חשבון החח"ד ביתרת
חובה, הוא חויב בריבית עקב משיכת היתר בהתאם לתנאי חשבון החח"ד. פעמים חויב
המשיב עקב החריגה מהאשראי המאושר בריבית חריגה, הגבוהה מהריבית המירבית החלה על
הלוואות צמודות מדד הקבועה בחוק הריבית ובצו הריבית שהוצא מכוחו.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המושב מהטעמים
הבאים: הוראות חוק הריבית הן קוגנטיות אולם הן חלות רק על מלווה צמוד ערך, ומכאן
שאין הן חלות על מלווה שאינו צמוד ובכללו האשראי שניתן במסגרת החח"ד. אליבא
דהשופט המלומד, אין כל מניעה שעל מנת לפרוע את ההלוואה צמודת המדד יקבל הלווה
הלוואה אחרת שאינה כפופה להוראות חוק הריבית, למרות שהתוצאה הסופית היא שאותו אדם
שילם ריבית הגבוהה מזו הקבועה בחוק. השאלה שיש להציג - כך קבע השופט המלומד - היא
האם מדובר בעסקת הלוואה אמיתית שהיא תקפה, או שההלוואה הנוספת אינה באה לקדם כל
אינטרס כלכלי של הלווה, וכל מטרתה הוא לשמש מכשיר בידי הבנק כדי לעקוף את הוראות
חוק הריבית - שאז מדובר בהלוואה פסולה. לצורך מתן תשובה על שאלה זו הציג בית המשפט
המחוזי שתי שאלות: האחת - האם היה הלקוח מודע לטיבו של ההסדר בינו ובין הבנק -
דהיינו, לכך שהוא לוקח מהבנק הלוואה כספית לכיסוי ההלוואה הראשונה, או שמא מדובר
אך ורק ב"הוראת נוהל" שנועדה להסדיר את דרכי התשלום של ההלוואה המקורית;
והאחרת - האם אכן היה ללקוח אינטרס כלכלי בלקיחת הלוואה שכזו, או לחלופין, האם
הבנק הבהיר ללקוח את המשמעות הכלכלית של נטילת ההלוואה?
4. בסעיף 19 להסכם ההלוואה נאמר בין השאר:
"(א) במקרה שהלווים לא יסלקו
לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע...יהיה הבנק רשאי..."
(1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל
סכום שיגיע ללווים..
.....
(3)לחייב כל חשבון של הלווים או של
הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור;
....
(ד) כל חיוב כאמור בפיסקה א(3)
יעשו (אם יעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על
שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרידיטורי ובין אם יהיה דביטורי
או שיעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו)
בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל
שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי."
בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם כולל
סעיף זה את ההסכמה הדרושה לשם חיוב החשבון גם כאשר הוא מצוי ביתרת חובה, אולם
הסכמה זו באשר לדרך הגבייה, יכולה לעמוד רק כל עוד אין היא מתנגשת עם ההוראות
המהותיות של ההסכם וצו הריבית ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו. עוד קבע השופט כי גם
לו היתה לבנק אופציה לחייב את חשבון החח"ד, הרי שמימוש האופציה כאשר הריבית
בחח"ד עלתה על הריבית שנקבעה בצו, נעשה שלא "בדרך מקובלת ובתום
לב", כנדרש בסעיף 39 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. עוד קבע השופט
המלומד כי אין מדובר במקרה שלפנינו בעסקה אמיתית של נטילת הלוואה נוספת לצורך
פרעונה של ההלוואה המקורית, אלא בעסקה פיקטיבית שמטרתה לעקוף את הוראות חוק
הריבית. כמו כן קבע השופט כי העובדה שהבנק ניקז מטעמי נוחות, את הפעולות של הלקוח
לחשבון אחד, אין בה כדי להקנות לו זכויות מהותיות מעבר לאלו שניתנו לו בשאר סעיפי
ההסכם.
הסכמה לנטילת הלוואה נוספת או דרך גביה של ההלוואה המקורית?
5. בית המשפט המחוזי קבל כי בסעיף 19 להסכם, כשהוא לעצמו,
יש לראות הסכמה לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר זה נמצא
ביתרת חובה, אולם הוא סבר כי סעיף זה נדחה מפני סעיף 4 להסכם ההלוואה, בו נקבע
שיעור ריבית הפיגורים. קביעה זו אינה מקובלת עלי. הלכה פסוקה היא שחיוב חשבון
דביטורי הנמצא ביתרת חובה יחשב כפרעון הלוואה ולא כאקט רישומי גרידא, אם הוסכם על
כך בין הצדדים. (ע"א 345/78, רע"א 3773/91). סעיף 19 להסכם ההלוואה,
שצוטט לעיל, קובע כי הבנק רשאי לפרוע תשלום שלא שולם במועדו על ידי חיוב חשבון
החח"ד של המושב, אף אם זה נמצא ביתרת חובה. לדעתי לא ניתן להפריד בין השאלה
האם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפרעון ההלוואה ובין השאלה האם
הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון
החח"ד כאשר הוא נמצא ביתרת חובה היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון
החח"ד, כדברי השופט אור בע"א 323/80, פד"י לז (2) 670:
היחסים
בין הבנק והלקוח הם יחסי לווה ומלוה, על פיהם יתרת זכותו של הלקוח על פי החשבון
בבנק הוא בגדר הלוואה, שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו (ראה ע"א
25/62 פסקי דין י"ז 72 בעמ' 77 מול האות ה', בעקבות פסק הדין הידוע. ע"א
144/62 פסקי דין י"ז עמ' 2282 בעמ' 2287; וכן ע"פ 515/75 פסקי דין
ל'(3) עמוד 673 בעמוד 688).
הסכם
בין הבנק ללקוחו על פיו רשאי הלקוח למשוך משיכת יתר, גם הוא הסכם הלוואה, אלא שכאן
המלווה הוא הבנק, ואילו הלקוח הוא הלווה. (ע.א. 395/67 פסקי דין כ"ב(1) עמוד
20 בעמ' 22 למטה). (הדגשות שלי)
6. יש להבחין בין עובדות המקרה שלפנינו, ובין המקרה שנדון
בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נגד הבנק הבינלאומי, פ"ד מז(5)
350. (להלן: "נאות מדבר"), שעל הלכתו סמך המשיב את טיעוניו: בעניין נאות
מדבר ביקש הבנק ללמוד הסכמת הלקוח לנטילת הלוואה בתנאי ריבית חופשית, לצורך
פרעון ההלוואה צמודת המדד, מסעיף בחוזה הדביטורי שבינו ובין הלקוח שבו נאמר באופן
כללי כי "הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת
ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל
אופן שהוא".
בית משפט זה, מפי השופטת דורנר, לא היה מוכן
לראות בסעיף זה בקשה מהבנק למתן הלוואה, וקבע שמדובר במתן זכות לבנק לגבות מכל
חשבון המצוי ביתרת זכות כספים שהלקוח חייב לבנק, כלומר המדובר בתניות
קיזוז; אך להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה
בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה,
ולפיכך לא ניתן לומר שמשמעותו של סעיף 19 (א)(3) להסכם ההלוואה היא של קיזוז בלבד.
הרי סעיף 19 (א)(1) להסכם קובע מפורשות את זכותו של הבנק לקיזוז, ויש להניח שמנסחי
ההסכם לא התכוונו לחזור על אותו עניין שוב. יתירה מזאת: בהסכם ההלוואה עצמו הוסכם
על תנאי הריבית שתישא יתרת החובה בחשבון הדביטורי (סעיף 19 (ד), וסעיף 32 (א)).
מכאן שיש לקבל את טענת הבנק לפיה יש לראות בסעיף 19 הסכמה למתן הלוואה נוספת
לפרעון ההלוואה המקורית.
7. נותרת איפוא לדיון השאלה אם יש לראות בחיוב חשבון
החח"ד עסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעסקה פיקטיבית שכל מטרתה עקיפה של
הוראות חוק הריבית. הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת הוא בעל הגיון
כלכלי שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב
הסכנה של הפעלת סנקציות על ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל
המשתמע מכך, מימוש הבטחונות, הפעלת זכות הקיזוז והעכבון הבנקאי והגשת תביעה נגדו.
בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, אך עלי היא מקובלת, מטעמיו, ודעתי היא שהשופט
המלומד החמיר עם הבנק יתר על המידה. לאחר שקבענו כי היתה הסכמה של הלקוח לפרעון
ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, יש לדעתי
מקום לבחון אך את השאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי; כפי שנקבע בע"א
58/68, כב (2), 652, 670:
"אילו
נעשתה עיסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית,
לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה ששיש בו, ופסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה
עיסקה פיקטיבית אחת אלא נעשו שתי עסקאות, אחת של מלווה ואחת של תיווך, ושתיהן הן
ממשיות ואמיתיות."
ראה גם ע"א 359/69 פד"י כד (1) 171. וזהו אף
המקרה שלפנינו שבו הוכח שאין מדובר בעסקה פיקטיבית. אף לא מצאתי שבמקרה דנן פעל
הבנק שלא בתום לב.
הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של
בית המשפט המחוזי ודוחה את התביעה.
המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בשתי
הערכאות בסכום של 50,000.- ש"ח.
המשנה לנשיא
השופטת ד' דורנר:
חולקת אני על דעתו של חברי, המשנה-לנשיא לוין,
הסובר כי דין הערעור להתקבל. לדעתי, יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי, אשר הצהיר כי הבנק גבה מן המושב ריבית שלא כדין ואלה טעמיי.
1. בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלי),
תש"ל1970- (להלן: צו הריבית), שהוצא מכוח חוק הריבית, תשי"ז1957- (להלן:
חוק הריבית), נקבע שיעור הריבית המקסימאלי, לרבות שיעור הריבית בגין פיגורים,
להלוואות שהוצמדו למדד יוקר המחייה. חוק הריבית לא הגביל את גובה הריבית להלוואות
שאינן צמודות.
2. המושב פיגר דרך קבע בימים אחדים בהחזר התשלום
החודשי של הלוואות צמודות שלווה מן הבנק. בגין פיגורים אלה לא חייב אותו הבנק
בריבית הפיגורים שנקבעה בחוק, אלא קיזז את הסכום שבפיגור מחשבון העובר-ושב של
המושב (להלן: החשבון). הבנק נהג כך גם כאשר עמד החשבון ביתרת חובה, ואף כאשר יתרת
החובה נוצרה בשל הקיזוז בסכום הנ"ל. מכאן ואילך גבה איפוא הבנק בגין אותו
סכום את הריבית הנהוגה בחשבון עובר-ושב המצוי ביתרת חובה, שהיא ריבית גבוהה
במיוחד. זאת, על יסוד סעיף 19(ד) ל"כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה [לטובת
הבנק]" (להלן: כתב ההתחייבות), אשר נחתם בידי המושב, והמזכה (אך לא מחייב) את
הבנק לקזז סכום שבפיגור מחשבון הלווה או הערב גם כאשר החשבון עומד ביתרת חובה או
נוצרת בו יתרת חובה עקב החיוב, ולגבות ממנו את הריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות
אלה, שאינה ריבית המוגבלת בחוק או מכוחו (להלן: ריבית חופשית).
3. הקונסטרוקציה המשפטית שביסוד ההשתחררות
ממגבלות חוק הריבית מושתתת על הטענה כי חיוב חשבון ביתרת חובה בסכום שבפיגור מהווה
פרעון ההלוואה הצמודה ומתן הלוואה חדשה בלתי-צמודה תחתיה בריבית חופשית.
הדין הוא כי כפרעון הלוואה ייחשב רק תשלום
בכסף, ואילו חיוב חשבון הלווה העומד ביתרת חובה אינו אלא התחייבות נוספת על-ידיו
לפרוע את החוב. זאת, אלא אם הוכח כי הבנק והלווה הסכימו אחרת. ראו דברי השופט בכור
בע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683, בע'
688; F.A. Mann, The Legal Aspects of Money (5th.
ed., Oxford, 1992) at 76. לעניין זה, הסכם הנעדר היגיון כלכלי זולת
עקיפת המגבלה הסטאטוטורית שבחוק הריבית, אינו תופס. כדברי השופט ברנזון בע"א
359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח', פ"ד
כד(1) 171, בע' 176:
השאלה
[היא] אם ההסכם הוא הסכם עסקי בתום-לב או תחבולה הבאה להערים על חוק הריבית.
במקרים כאלה, לא הצורה החיצונית קובעת, כי אם המהות הפנימית האמיתית של העסקה.
4. השאלות המתעוררות בערעור הן איפוא שתיים: ראשית,
האם ההלוואה שבגינה נגבתה הריבית החופשית הינה הלוואה חדשה, כלומר, האם הבנק
והמושב הסכימו כי חיוב החשבון בסכומים שבפיגור מתוך ההלוואה הצמודה יוצר הסכם
הלוואה חדש בריבית חופשית. שנית, בהנחה כי קיומו של הסכם הלוואה חדש בריבית
חופשית אכן הוכח, האם להסכם זה מטרה עסקית זולת המטרה האסורה של עקיפת הוראותיו של
חוק הריבית. בין שתי השאלות קיימת זיקה הדדית. מצד אחד, עם פרעון חוב פג גם תוקף
הבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את פרעונו. ומצד שני, הסכמה כי חיוב חשבון
עובר-ושב יבטל את תוקף הבטוחות והסנקציות מעידה על קיומה של מטרה כלכלית המשרתת את
הלווה ובכך מצביעה על תכלית לגיטימית של הסכם ההלוואה.
אדון בשאלות אלה על-פי סדרן.
טענת הפרעון
5. ככלל, הסכמה כי חיוב חשבוני יהווה פרעון
הלוואה נדרשת להיות מפורשת, והוכחתה טעונה ראיות חד-משמעיות ומשכנעות. השופט
בילינגס (Billings) מבית-המשפט
לערעורים במדינת מיסורי (Missouri)
סיכם את ההלכה הנוהגת בעניין זה במשפט האמריקני:
“We rule that the debit entries to defendant’s checking
account... did not constitute payment because the checking account was
overdrawn and had a debit balance at the time these entries were made... [A]
mere paper or bookkeeping entry of debits or credits is not payment or
cancellation of a debt unless payment or cancellation is actually made
thereby. [To hold otherwise, there must be] clear and convincing evidence
of an express agreement that the [debits] were accepted by plaintiff as
absolute payment.”
[Security Trust Company v. Sherwood Homes, Inc.,
436 S.W.2d 776, 778 (1969)].
[ההדגשות הוספו].
ראו גם מאן, לעיל בע' 79.
6. בענייננו, כתב ההתחייבות נוסח על-ידי הבנק
לצורך התקשרויותיו עם לקוחותיו הלווים. ההנחה היא, על-כן, כי הוא משקף את כוונתו
הסובייקטיבית של הבנק. ראו והשוו גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה,
תשנ"ה), 313. אף-על-פי-כן, הקונסטרוקציה המשפטית שהבנק הציג במשפט להצדקת
השתחררותו מהגבלות חוק הריבית לא באה לביטוי בכתב ההתחייבות, שבו לא נקבע במפורש
כי חיוב חשבון דביטורי מהווה פרעון ההלוואה הצמודה. הלווה, שאך צירף את חתימתו לכתב
ההתחייבות, רשאי איפוא לצפות כי סעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות לא יתפרש כהסכמה
לפרעון, שמשמעותו הסרת מגבלות חוק הריבית על חובו, וכי הוא יחויב בגין פיגורו
בהחזר ההלוואה רק בריבית הפיגורים החוקית, כפי שהוסכם בסעיף 4 לכתב ההתחייבות, שבו
נקבע:
כל
סכום המגיע או שיגיע לבנק על פי כתב זה שלא שולם על ידי הלווים במועד הקבוע בכתב
זה או שלא שולם לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 להלן, לפי המקרה,
ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם לגבי הלוואות
צמודות ערך...
ראו והשוו לדברי השופט ויתקון בד"נ 28/76
מעוז נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 821, בע' 824.
7. לא זו אף זאת: גם בהתעלם מן הכלל הדורש הסכמה
מפורשת לחיוב החשבון הדביטורי לא ניתן להסיק מכתב התחייבות כי הצדדים הסכימו שחיוב
חשבון זה יהווה פרעון ההלוואה הצמודה.
כידוע, לא ניתן לדלות את כוונתם של הצדדים,
שעל-פיה יש לפרש את ההסכם ביניהם, מתוך תניה בודדת ובמנותק מהקשרם של הדברים
ומתכליתו הכלכלית של ההסכם. על כוונת הצדדים לומדים מתוך ההסכם כמכלול אחד שלם
הבא להגשים את תכלית העסקה ולאור ההנחה כי בדעת הצדדים היה למלא אחר חובתם לנהוג
בתום-לב ובדרך מקובלת. ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטקסטיל
בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח', פ"ד מא(1) 282,
בע' 305-303; ע"א 2553/94 גני שפרעם בע"מ נ' שותפות אדוארד בחוס,
חורי ג'סאן וחביב בחוס ואח' (טרם פורסם).
8. כתב ההתחייבות - כמכלול אחד שלם - מבחין בין
פרעון החוב לבין חיוב החשבון הדביטורי. בכל התניות המתייחסות לפרעון החוב נרשם
"הסכום שהתקבל בבנק", או "הסכום ששולם לבנק", או
"תשלום" (סעיפים 2 סיפא, 5, 7, 8, 10 ו16-). ואילו בהתייחס לחיוב החשבון
הדביטורי נקבע במפורש כי למרות החיוב יישארו בתוקפן הבטוחות והסנקציות שנועדו
להבטיח החזר החוב. וכך נכתב בסעיף 19 לכתב ההתחייבות:
19.
(א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע
בכתב זה או לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 שבכתב זה וכמו כן
בכל מקרה שהערבים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה (וכל סכום
שלא יסולק לבנק על-ידי הלווים/הערבים כאמור ייקרא להלן - "סכום
שבפיגור"), כי אז:
לבנק
תהיה זכות עיכבון על כל הכספים - בין בלירות ישראליות ובין במטבע חוץ - שיגיעו ללווים או
לערבים, לפי המקרה, מאת הבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם ועל כל השטרות, ניירות
הערך, שטרי המטען, המסמכים, המיטלטלין והנכסים האחרים מכל מין או סוג שהם שהלווים
או הערבים, לפי המקרה, מסרו או ימסרו לבנק או שצד שלישי כלשהו מסר או ימסור לבנק
בעבורם לגבייה או לביטחון או לשמירה ועל תמורתם, והבנק יהיה רשאי, בכל עת, לעכבם
תחת ידו עד לסילוק הסכום שבפיגור, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או
לערבים, לפי המקרה.
כמו
כן, בלי לגרוע מזכות העיכבון כאמור לעיל וכאמור בפיסקה (ה) להלן, יהיה הבנק
רשאי (אך לא חייב), בכל עת, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים,
לפי המקרה:-
(1) לקזז את הסכום שבפיגור
כנגד כל סכום שיגיע ללווים או שיגיע לערבים, לפי המקרה, מהבנק בכל חשבון,
אופן או עילה שהם;
(2) למכור מטבע חוץ כלשהו
ולהשתמש בתמורת המכירה לשם סילוק סכום שבפיגור;
(3) לחייב כל חשבון של
הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור;
(ב) בכל
מקרה שאיזה קיזוז כאמור בפיסקה (א)1 לעיל ייעשה על ידי הבנק כנגד כספים שבחשבון
כלשהו של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, יבוצע הקיזוז במועד המוקדם ביותר שבו
(לפי תנאי אותו החשבון) היו הלווים או הערבים, לפי המקרה, זכאים להוציא את כספי
אותו חשבון אילו הגישו לבנק דרישה לכך;
(ג)
כל מכירה כאמור בפיסקה (א)2 לעיל תיעשה (אם תיעשה) לפי השער המקובל בבנק מתוך
הסכומים במטבע חוץ שיעמדו אצל הבנק לזכות הלווים או לזכות הערבים, לפי המקרה, או
שיתקבלו ממימוש בטוחות כלשהן שניתנו או תינתנה לבנק על-ידי הלווים או על-ידי
הערבים, לפי המקרה;
(ד)
כל חיוב כאמור בפיסקה (א)3 לעיל ייעשו (אם ייעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון
שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב
יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שייעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור;
והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור
המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור
המירבי;
(ה)
בלי לגרוע מזכות העיכבון של הבנק על פי פיסקה (א) לעיל, הרי - בכל מקרה
שיוטל עיקול על נכס כלשהו של הלווים בידי הבנק או על סכום כלשהו שיגיע ללוים מהבנק
- תהיה לבנק זכות עיכבון לגבי אותו הנכס או הסכום, לפי המקרה, וזאת עד להסרתו
של העיקול האמור, ובלבד שזכות העיכבון על-פי פיסקה זו תחול רק לגבי נכסים וכספים
שסכומם הכולל לא יעלה על היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה כפי שתהיה מעת לעת.
[ההדגשות
הוספו.]
סעיף 19 מונה איפוא את האמצעים שהבנק רשאי
להפעיל כנגד לווה המפגר בהחזר החוב. כאמור, נקבע במפורש כי חיוב החשבון הדביטורי
נמנה עם אמצעים אלה, מבלי שהפעלתו תגרע מתוקפם של האמצעים האחרים, לרבות הבטוחות.
באותו אופן נשמרו עד לסילוקו הסופי של החוב אף
תוקפן של הערבויות וכן זכותו של הבנק לדרוש את פרעון ההלוואה כולה. סעיף 10 לכתב
ההתחייבות מאפשר לבנק - כל עוד לא נפרע החוב - לדרוש מן הערב את תשלום ההלוואה
כולה או חלקים ממנה על-פי שיקול-דעתו ומבלי לפנות ללווה, ואם לא ימלא הערב אחר
הדרישה לחייב אותו בריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות עובר-ושב הנמצאים ביתרת
חובה. סעיף 18 מקנה לבנק זכות לדרוש את פרעון החוב כולו במקרה של הפרת התחייבות
מצידו של הלווה, לרבות פיגור במועד ההחזר, וזאת מבלי לסייג זכות זו כאשר הבנק מחייב
את החשבון הדביטורי. גם סעיפים 8 ו23- מאפשרים לבנק לתבוע את סילוק ההלוואה כולה
בשל הפרת התחייבות, לרבות פיגור בהחזר, ואף זאת מבלי לסייג זכות זו במקרים שבהם
חוייב החשבון הדביטורי.
תנוית אלה מעידות כי הצדדים לא ראו בחיוב
הדביטורי הלוואה חדשה. שכן, הבטוחות והסנקציות המקוריות נשמרו, והצדדים לא ראו
לנגד עיניהם הלוואה חדשה שהבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את גבייתה אינן אלו
הקבועות בהסכם ההלוואה המקורי, כי אם אלו שנקבעו בהסכם חשבון העובר-ושב.
התמונה המתקבלת מכתב ההתחייבות בכללותו היא
איפוא שהלווה ישתחרר מחובו הצמוד למדד יוקר המחייה רק על-ידי תשלום בכסף. פרשנות
סעיף 19(ד) כאילו חבוי בו הסכם להלוואה נוספת היא מלאכותית, ואינה מתיישבת עם
אומד- דעתם המשותף של הצדדים.
מטרת ההסכם
9. אף בהנחה כי בסעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות אכן
נקשר הסכם בין הבנק הלווה לפרעון הלוואתו הצמודה על-ידי נטילת הלוואה בריבית
חופשית, הרי שתכליתו היחידה של הסכם זה הינה עקיפת המגבלה הקבועה בחוק הריבית.
בעניין זה כתבתי בע"א 2258/92 מלון
נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד
מז(5) 350, בע' 357:
אין
זה מתקבל על הדעת [כי הלווה] הסכימה ... כי הבנק יכפה עליה אשראי בתנאים מחמירים
לצורך פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר.
והנה, בכתב ההתחייבות נכללה תניה המעניקה לבנק
שיקול-דעת לחייב את חשבון העובר-ושב הדביטורי של הלווה בסכומים שבפיגור, ולגבות
בגינם ריבית חופשית. גם אילו הסכים הלווה לתניה זו, אין בכך כדי לשנות את תכליתו
האסורה של התנאי, שהיא, כאמור, עקיפת מגבלות חוק הריבית.
10. חברי, המשנה-לנשיא, קיבל את טענת הבנק כי חיוב
החשבון הדביטורי של המושב מנע הפעלת סנקציות נגדו, כגון: הגשת תביעה נגד המושב,
דרישה להחזר כל ההלוואה, ומימוש הבטוחות.
ואולם, לטענה זו, שהיא טענה עובדתית, אין
תשתית ראייתית. לדעתי היא אף אינה סבירה. שכן, ככלל עמד המושב בהתחייבויותיו, ואין
להעלות על הדעת כי בשל פיגור של ימים אחדים בהחזר תשלום חודשי, שבגינו נגבית ממילא
ריבית הפיגורים, היה הבנק מפעיל סנקציות ונוקט הליכים משפטיים יקרים וממושכים.
על-כל-פנים, עניין לנו בפירוש חוזה אחיד, שעל תכליתו אין ללמוד מתוך מחשבתו
הסובייקטיבית של לקוח מסויים. ראו והשוו לדברי השופט ברק בע"א 779/89 שלו
נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 217, בע' 228.
כאמור, בכתב ההתחייבות שמר לעצמו הבנק את הזכות
לנקוט בסנקציות המפורטות לעיל גם לאחר חיוב החשבון הדביטורי. יש איפוא להניח
כי הבנק היה מפעיל סנקציות אלו לולא הצליח לגבות את הכסף שלווה המושב. אלא שאז היה
הלקוח נתבע לשלם ריבית חופשית במקום ריבית על-פי דין.
11. טכניקה זו, שנועדה לעקוף את הריבית המקסימאלית
שנקבעה בצו הריבית על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון העובר-ושב בגובה סכום הפיגור,
אסורה גם אם קבועה בהסכם. ראו והשוו ע"א 6396/95 בנק דיסקונט נ' נופי (טרם
פורסם). דרך זו אף אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב המוטלת על הבנק במילוי ההסכם.
שכן, לפי אופן הפעלת כתב ההתחייבות על ידיו אין נפקות לתניה כי המושב יישא בשל
איחור בהחזר התשלום החודשי בריבית הפיגורים הקבועה בחוק הריבית.
מסקנתי היא איפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם
על פרעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית,
הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף.
אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור ומשאירה על
כנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
ש ו פ ט ת
השופט א. גולדברג:
אני מסכים לאמור בחוות דעתו של חברי המשנה
לנשיא. בנסיבותיו של מקרה זה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי
בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה,
בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם
נמוכה יותר. מדובר, אם כן, בהסדר של קבע בו לא היה הבנק שוקל מדי פעם את כדאיות ההסדר
מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום. שאם לא כן,
היה מקום לשקול אם הפעלת סעיף 19 לכתב ההתחייבות הינה הפעלת זכות הנובעת מחוזה שלא
בתום לב, שיש בה להעלות חשד
לעקיפת
הוראות חוק הריבית.
ש ו פ ט
הוחלט איפוא ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של
השופטת דורנר, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא.
ניתן היום טז בכסלו תשנ"ח (15.12.97).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ
ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
דו/