פסק-דין בתיק ע"פ 5298/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5298/02
ע"פ 5328/02
בפני:
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 5298/02:
המערער בע"פ 5328/02:
ניסים אוחנה
פתחי עבוד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 8.5.2002,
בת"פ 299/01, שניתן על-ידי כבוד השופט ר' ש' צמח
בשם המערער בע"פ 5298/02:
בשם המערער בע"פ 5328/02:
עו"ד אוחנה חיים
עו"ד א' כהן
בשם המשיבה:
עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. המערערים שבפנינו, ניסים אוחנה (להלן -
אוחנה), ופתחי עבוד (להלן - פתחי), הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב'
השופט ר' ש' צמח), בביצוען של עבירות שוד בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה,
והחזקת נכס החשוד כגנוב, עבירות לפי סעיפים 402(ב) 329(א)(1) ו-413 בשילוב עם סעיף
29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתם גזר בית המשפט לפתחי 6 שנות
מאסר, וכן הופעלו שני מאסרים על-תנאי, כך שהתוצאה הסופית היתה שפתחי נאסר ל-88
חודשים. לאוחנה גזר בית המשפט 5 שנות מאסר, ולכל אחד משני המערערים נגזר מאסר על-תנאי
של 24 חודשים.
אוחנה ופתחי ערערו בפנינו הן על הרשעתם
והן על העונש שהושת עליהם, והחלטנו לדון בערעורים אלה (5328/02 ו-5898/02) במאוחד.
הליכי החקירה והמשפט
2. בתאריך 25.5.01 הובא למרכז הרפואי
רמב"ם בחיפה פצוע בשם אברג'יל אברהם (להלן - "אברהם"), ובבדיקה
שנערכה לו איתרו הרופאים סימני חבלה טריים בראשו, וכן מה שהוגדר בתעודה ת/39
כ"פצע דקירת סכין מדמם במעבר חזה בטן ...". בימים הראשונים שלאחר האשפוז
ניסו שוטרים שהגיעו לבית החולים לברר מפיו של אברהם את נסיבות פציעתו, אך הוא מילא
פיו מים והסתפק באומרו כי הוא (בלשונו של הדו"ח ת/29 אשר נערך על ידי
רס"ר קנטרוביץ אדוארד) "אינו זוכר איך הגיע לבית החולים ואיך נדקר, רק
זוכר שפונה לבית חולים על ידי רכב פרטי ובליל הדקירה היה אצלו בבית חברו אבו-חמיד
אחמד". בהודעה נ/2 שנרשמה מפיו של אבו-חמיד אחמד (להלן - "אחמד") זמן
קצר לאחר פציעתו של אברהם, הוא אישר כי התארח בביתו של אברהם, והוסיף כי בשעה
01:30 לערך נשמעו דפיקות על דלת הדירה. לאחר שאברהם פתח את הדלת נכנסו לדירה שלושה
אנשים, שאת אחד מהם הכיר, פתחי עבוד (להלן - "פתחי"). בהמשך עמד אחד
האנשים ליד דלת הדירה, בעוד שפתחי והאחר החלו להכות את אברהם. אחמד ניסה לבוא
לעזרת מארחו, אך התוקפים מנעו זאת ממנו ואף הלמו בו ובעטו בגופו. לפתע, שלף אחד
התוקפים סכין ודקר בה את אברהם בבטנו, ובהודעה מאוחרת יותר (ת/27) הצביע אחמד על
פתחי כמבצעה של הדקירה. אך התוקפים לא הסתפקו בכך, ודרשו מהקורבנות למסור להם את
כספם. אחמד העיד כי מאברהם נגנב סכום של 120 ₪, בעוד שממנו הם נטלו תכשיטים שונים
שענד, וכן סכום של 5,800 ₪ שכלל גם שטר של 50 דולר. לבסוף לקחו התוקפים עמם גם את
רישיונות רכבו של אחמד מסוג G.M.C..
לאחר שהשלושה
עזבו את הדירה, שמע העד אחמד מכיוון הרחוב רעש של תאונה, וכאשר יצא מהדירה הבין
שהתוקפים נמלטו עם רכבו תוך שהם פוגעים ברכבים חונים. אחמד שלח את אברהם לבית
חולים עם מונית, והוא עצמו נותר בזירה ולאחר זמן מה מצא לא הרחק משם את רכבו כשעליו
סימני תאונה. לשאלת החוקרים שהגיעו למקום מסר אחמד שהוא היה עד לאירועים ויוכל
לזהות שניים מהתוקפים, והוא אף נקב בשמו של אחד מהם - פתחי. אחמד הוסיף ותיאר
באזני החוקרים את פריטי לבושם של התוקפים, היינו, פתחי לבש מכנסי ג'ינס וחולצה
קצרה בצבע כהה ונעל נעלי ספורט, בעוד שהאחר, "היהודי", לבש מכנסי ג'ינס
וחולצה אפורה.
3. במהלך החקירה והמשפט הכחיש פתחי מכל וכל
את גרסתו של אחמד לפיה נטל חלק בתקיפתו של אברהם ובפציעתו. מאידך, לא הכחיש אוחנה
כי ביקר בדירתו של אברהם. לטענתו, אברהם חייב לו כסף, ובליל האירוע הגיע לביתו
בשעה 00:30 לערך כדי לגבות את החוב. מיד עם הגיעו הבחין כי אברהם פצוע, והציע
להסיעו לבית חולים, אך אברהם דחה אותו. לפני שפנה לדרכו, קיבל אוחנה מידיו של
אברהם את סכום החוב, היינו, 4950 ₪ וכן שטר של 50 $.
4. גם במהלך עדותו בבית המשפט, התמיד אברהם
בסירובו לחשוף את זהותם של תוקפיו, והוא אף טען כי תקיפתו התבצעה לא בדירה-פנימה,
אלא בחדר המדרגות החשוך. הוא העיד כי לאחר שנדקר, יצא מדירתו ופגש את אוחנה וזה הציע
להסיעו לבית החולים, אך הוא העדיף לעשות זאת בכוחות עצמו. באשר לפתחי, גרסתו של
אברהם היתה שהוא לא ראה אותו ביום האירוע, וכך היתה גרסתו גם ביחס לאחמד, אף שבפני
השוטר קנטרוביץ טען כי אחמד היה עמו.
בית המשפט המחוזי לא האמין לאברהם, ואף
קבע כי אין לו ספק שעד זה "ראה את אחמד בליל הדקירה ואף יודע מיהו הדוקר"
(עמ' 12 להכרעת הדין). גם עדותו של פתחי לא הותירה על בית המשפט רושם אמין, והוא
הגדיר אותה כ"קלושה ביותר". במצב זה הפכה עדותו של עד-הראיה אחמד לציר
המרכזי של הכרעת-הדין, אך היא לא עמדה לבדה ונתמכה בשניים: ראשית, מסדר זיהוי
בתמונות שנערך ביום 30.5.01, ובו זיהה אחמד את אוחנה כאחד מאלה שתקפו את אברהם;
שנית, המערערים נלכדו לא הרחק מזירת העבירה, ונמצאו בחזקתם פריטים מפלילים: כספו
של אחמד אשר כלל את השטר של 50 דולר, רישיונות רכב ה- G.M.C, כרטיס בנקט של אברהם, סכינים,
ועוד.
שני המערערים, הסבורים כי הרשעתם על-ידי
בית-המשפט המחוזי היתה שגויה, הביאו בפנינו את השגותיהם אותן פרטו בהרחבה בכתב
ועל-פה. המערערים טענו עוד, כי גם אם הרשעתם תישאר על כנה, יש מקום להקל בעונשם,
הואיל והוא נוטה לצד החומרה.
5. דיון
אקדים ואומר כי לאחר עיון בהכרעת-דינו של
בית המשפט המחוזי, הראיות שהיו בפניו, וטענות הצדדים בערעור, לא נותר בלבי ספק כי
הרשעת המערערים בדין יסודה. להלן אבהיר מסקנה זו:
א. אכן,
עדותו של אחמד היתה המרכזית בראיות המשיבה, ולאחר שבית משפט קמא התרשם מעד זה בעת
הופעתו בפניו, רשאי היה, מכוח הסמכות השמורה לערכאה הדיונית, לקבוע כי הוא מאמין
לו, הן ביחס לתיאור האירועים והן בשאלת זהותם של האנשים אשר נטלו חלק בתקיפה. ולא
נותר לי אלא לשוב ולהפנות להלכה הפסוקה כי בתחום זה של ממצאי עובדה ומהימנות, אין
ערכאת הערעור נוהגת להתערב.
ב. כאמור,
בחזקתו של אוחנה נמצא סכום כסף גדול, ולטענתו שולם לו סכום זה על ידי אברהם. אך על
פי גרסתו של אוחנה (וגם של אברהם), בעת שאוחנה הגיע לדירה אברהם כבר היה פצוע לאחר
שנדקר בבטנו ונחבל בראשו, ומותר היה לתהות אם אותה שעה היתה דעתו של אברהם פנויה
לשלם חוב למי שנטען כי היה נושהו, במקום, למשל, לבקש מאוחנה להסיעו לבית-החולים
לצורך קבלתו של טיפול רפואי. גרסתם של אוחנה ואברהם מעוררת קושי נוסף, באשר היא
נוגדת את גרסתו של אחמד בה נתן בית משפט קמא אמון, ולפיה הסכום שנמצא בחזקתו של אוחנה
נגנב ממנו ולא מאברהם.
ג. כזכור,
התרחשה תקיפתם של אברהם ואחמד בשעה 01:30 לערך, וזמן לא רב לאחר מכן קיבל השוטר
רוני כהן הודעה מהמוקד המשטרתי על רכב מסוג G.M.C. הפוגע תוך כדי נסיעתו ברכבים
חונים. זמן קצר לאחר זאת, ובמקביל לקבלתו של מידע נוסף לפיו נראו שני בחורים
נמלטים ממכונית ה- G.M.C., הבחינו העד וחבריו בשני המערערים אשר היו לבושים במכנסי ג'ינס
וחולצות כהות. רוני כהן תיאר את השניים כמו שנראו רצים (או "הולכים מהר",
ראו ת/3) והם "התנשפו בחוזקה" (ראו ת/4). בכיסו של אוחנה נמצא, כאמור, סכום
כסף גדול וכן נמצא על גופו מה שכונה כ"סכין יפנית". חשובים לא פחות היו
ממצאיו של החיפוש שנערך על גופו של פתחי. גם הוא החזיק בסכין, ובתחתוניו נמצא
נרתיק שהכיל את רישיונות רכב ה- G.M.C. של אחמד, ואילו תעודת הזיהוי של עד התביעה נמצאה במכנסיו של מערער
זה. ואם בכל אלה לא די, התברר כי בחזקתו של פתחי נמצאו גם תכשיטים אשר נגנבו מאחמד
במהלך השוד.
ד. כזכור,
טען אברהם באחת מגרסאותיו, כי תקיפתו התבצעה בחדר המדרגות החשוך. אך עיון בתצלומי
הזירה (ת/22) ובעיקר בכתמי הדם מלמדים כי התקיפה בוצעה בתוך הדירה, כטענת אחמד.
לפיכך, לא זו בלבד שגם ממצאי הזירה מחזקים את עדותו של אחמד, אלא שעתה גם אין עוד
ספק שאברהם יכול היה לזהות את תוקפיו, ואם טען אחרת נדמה כי המניע שלו לעשות זאת
אינו טעון הבהרה. לעניין זה אוסיף, כי על מכנסיהם של המערערים נמצאו כתמי דם (ראו
ת/4 עמ' 4, וכן תצלום מס' 27 בת/22), ולפחות אוחנה לא הכחיש כי היו אלה כתמים מדמו
של אברהם. אוחנה ניסה להציע לכך הסבר שיניח את דעתו של השומע, אך הסבר זה לא קנה
אחיזה בלבה של הערכאה הראשונה, ואינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותנו בממצא זה.
ה. המערערים
טענו כי למקום בו נעצרו לא הגיעו יחדיו, אך גם טענה זו הופרכה בעדותו של השוטר
רוני כהן, אשר מסר כי עובר למעצר ראה את המערערים משוחחים ביניהם תוך כדי הליכה (ראו
ת/3).
ו. פתחי,
שהיה ער למשקלם של הממצאים המפלילים שנמצאו על גופו, טען כי את אלה הוא מצא מוטלים
על פני הכביש, ובשעה שהתכופף כדי ליטול אותם מתוך כוונה להעבירם למשטרה, הוא נעצר.
ומצאתי את עצמי תוהה כיצד מתיישבת גרסה תמימה זו עם העובדה שרישיונות רכבו של אחמד
נמצאו בנרתיק שהיה מוסתר בתחתוניו של פתחי.
6. הקדמתי ואמרתי כי לא נפל פגם כלשהו
בהרשעת המערערים, ונדמה כי הראיות שאת חלקן הבאתי, מוכיחות זאת מעבר לכל ספק סביר.
זאת ועוד, נגד המערערים פועל הכלל בדבר "חזקה תכופה", הואיל וההיגיון
וניסיון החיים מחייבים שהיו אלה המערערים אשר תקפו ושדדו את אברהם ואחמד, הואיל
וזה ההסבר היחיד להמצאות רכושם של הקורבנות בידי המערערים זמן כה קצר לאחר גניבתו
(לטענת "החזקה התכופה" ראו ע"פ 480/88 אלברט פרץ נ' מדינת
ישראל, פד"י מג(4), 397, 399; ע"פ 831/81, רפאל
שרף נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2), 174, 176). לעניין זה היו בפי המערערים
הסברים שלא זכו לאמונו של בית משפט קמא, ואני תוהה כיצד יכול היה בית המשפט לנהוג
אחרת לנוכח העובדה שהמערערים גם נעצרו לא הרחק מרכב ה- G.M.C. שננטש על ידי מבצעיו של השוד. לא נעלמה מעיני העובדה כי לחובת אוחנה
עומדת לכאורה ראיה נוספת, וכוונתי לזיהויו על ידי אחמד במסדר זיהוי בתמונות. אולם ביחס
למסדר זה עלו בלבי תהיות בשאלת כשרותו (וממילא משקלו), ועל כן בחרתי להתעלם ממנו,
שהרי גם ללא ראיה זו משקלן של יתר הראיות הוא מכריע ומטה את הכף לחובת המערערים.
7. לנוכח כל האמור, דעתי היא שיש לדחות את הערעורים
על ההרשעה למעט עניין אחד, וכוונתי להרשעה בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב לפי
סעיף 413 לחוק העונשין. במהלך הדיון בפנינו הבהירה באת-כוחה המלומדת של המשיבה, כי
"הרכוש" בו עוסקת עבירה זו, הוא אותו רכוש שנגנב מאברהם ואחמד במהלך
השוד. והרי רכוש זה אינו עוד בגדר "חשוד כגנוב" שנסיבות שלילתו מבעליו
אינה ידועה, אלא "גנוב" ממש, וככזה הוא נבלע ברכיב "הגניבה"
שבעבירת ה"שוד" בה הורשעו המערערים. לפיכך, ובצד ההחלטה להותיר את הרשעת
המערערים בעבירות לפי סעיפים 402(ב) ו-329(א)(1) לחוק העונשים על כנה, אני מציע
לזכות את המערערים מהעבירה הנוספת בה הורשעו, עבירה לפי סעיף 413 לחוק.
8. הערעור על העונש
זיכוי המערערים מאחת העבירות בהן הורשעו,
אינה מצדיקה, בנסיבותיו של תיק זה, הקלה בעונש. לשני המערערים עבר מכביד ביותר,
ונראה כי עבריינות היא עבורם דרך-חיים. על נאשמים מסוג זה מצווה בית המשפט להכביד
את ידו, הואיל ונראה כי זו הדרך היחידה להגן על הציבור מפניהם. כך נהג בית המשפט
המחוזי, ועל כן, לא זו בלבד שאין לגלות בעונש פן של חומרה, אלא שהוא מהווה תשובה מתונה
יחסית לחומרת המעשים. באשר להבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בעונשם של המערערים, גם
לכך היה יסוד, הואיל וחלקו של פתחי בפרשה גדול יותר, לפחות בגין כך שהוא היה זה
שדקר את אברהם. מכאן דעתי שנכון לדחות את הערעור על העונש, למעט תיקון אחד שאני
מציע לעשות בעונשו של פתחי, כפי שיובהר להלן.
בגזר הדין הורה בית משפט קמא על הפעלתם
של שני עונשי מאסר על-תנאי שנגזרו בעבר לפתחי. באשר להפעלתו של הראשון (נגזר
בת"פ 1764/98 של בית משפט השלום בחיפה), לא היתה מחלוקת באשר זה חל על עבירות
מסוג פשע או גניבה, ועל אלו נמנות העבירות בהן הורשעו המערערים. מאידך, ביחס
למאסר-על-תנאי האחר (נגזר בת"פ 2396/00 של בית משפט השלום בחיפה) נקבע כי הפעלתו
מותנית בביצועה של עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, וכאמור מעבירה זו הצעתי לזכות
את המערערים. אך בכך אין כדי לפטור את פתחי מהפעלתו של עונש מותנה זה, הואיל
וכוונת בית משפט השלום היתה להרתיעו מביצוען של עבירות רכוש, אף אם הן נמנות על
שלב נמוך במדרג החומרה (החזקת רכוש גנוב). מכאן, משנמצא כי המערער לא הסתפק עוד
בעבירה הקלה יותר, וביצע עבירה חמורה יותר (שוד) שאחד מרכיביה היא עבירת הגניבה
המוגמרת (הכוללת, מטבע הדברים, גם את החזקת הרכוש הגנוב), שוב אין ספק כי הפעלתו
של המאסר-על-תנאי מתחייבת בנסיבות העניין, הואיל ופתחי כשל בדיוק באותו תחום בו
היה אמור המאסר המותנה להרתיעו.
עם זאת משכה את תשומת לבי העובדה שאחד
המאסרים על-תנאי שהופעלו (ת"פ 1764/98) נגזר בתאריך 20.7.98, כך שהעבירות
הנוכחיות בוצעו כמעט בסופה של תקופת התנאי. בנסיבות אלו סברתי, וכך אני מציע לחברי
לעשות, כי יהיה זה נכון וצודק להפעיל את שני המאסרים המותנים בחופף ביניהם,
ובמצטבר לעונש שנגזר בתיק זה, כך שפתחי ישא בתקופת מאסר כוללת של 82 חודשים.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, ז' בניסן תשס"ג (09.04.03).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02052980_O04.docהג
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il