מועצה אזורית דרום השרון ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'

19 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5166/23 בג"ץ 5198/23 בג"ץ 5296/23 בג"ץ 5336/23 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן העותרת 1 בבג"ץ 5166/23 והמשיבה 5 בבג"ץ 5296/23: העותרת 2 בבג"ץ 5166/23: העותרת 1 בבג"ץ 5198/23 והמשיבה 6 בבג"ץ 5198/23: העותרים 3-2 בבג"ץ 5198/23: העותרת 1 בבג"ץ 5296/23 והמשיבה 14 בבג"ץ 5166/23: העותרים 4-2 בבג"ץ 5296/23: העותרת בבג"ץ 5336/23: עיריית ראש העין הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – ראש העין עיריית כפר קאסם מחמוד פריג' עיסא סאיד מועצה אזורית דרום השרון הוועדה המקומית לתכנון ובניה – דרום הדרון מושב חגור מושב נווה ירק עיריית פתח תקווה נגד המשיבה 1 בבג"ץ 5166/23; בבג"ץ 5198/23; בבג"ץ 5296/23 ובבג"ץ 5336/23: המשיב 2 בבג"ץ 5166/23 והמשיב 2 בבג"ץ 5336/23: המשיבה 3 בבג"ץ 5166/23; המשיבה 2 בבג"ץ 5198/23; המשיבה 2 בבג"ץ 5296/23 והמשיבה 3 בבג"ץ 5336/23: המשיבה 4 בבג"ץ 5166/23 והמשיבה 6 בבג"ץ 5198/23: המשיבה 5 בבג"ץ 5166/23 והמשיבה 4 בבג"ץ 5296/23: המשיב 6 בבג"ץ 5166/23; המשיב 3 בבג"ץ 5198/23 והמשיב 5 בבג"ץ 5336/23: המשיבה 7 בבג"ץ 5166/23 והמשיבה 4 בבג"ץ 5198/23: המשיבה 8 בבג"ץ 5166/23; המשיבה 5 בבג"ץ 5198/23 והמשיבה 6 בבג"ץ 5336/23: המשיבה 9 בבג"ץ 5166/23: המשיבה 10 בבג"ץ 5166/23: המשיבה 11 בבג"ץ 5166/23; המשיבה 7 בבג"ץ 5198/23; המשיבה 3 בבג"ץ 5296/23 והמשיבה 7 בבג"ץ 5336/23: המשיב 12 בבג"ץ 5166/23; המשיב 8 בבג"ץ 5198/23; המשיב 4 בבג"ץ 5296/23 והמשיב 8 בבג"ץ 5336/23: המשיבה 13 בבג"ץ 5166/23: ממשלת ישראל משרד הפנים – מנהל התכנון הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות רשות מקרקעי ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מחוז מרכז משרד הבריאות משרד האנרגיה – רשות החשמל משרד האנרגיה – רשות המים והביוב – השירות ההידרולוגי שרת התחבורה והבטיחות בדרכים השרה להגנת הסביבה חברת קסם אנרגיה בע"מ קיבוץ גבעת השלושה חברת מקורות לישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות 1-2 בבג"ץ 5166/23 והמשיבה 5 בבג"ץ 5296/23: עו"ד אילנה בארף-שניר; עו"ד יונתן הראל בשם העותרים 1-3 בבג"ץ 5198/23 והמשיבה 6 בבג"ץ 5296/23: עו"ד תומר מירז בשם העותרים 1-4 בבג"ץ 5296/23 והמשיבה 14 בבג"ץ 5166/23: עו"ד שחר בן עמי; עו"ד רותם ארביב קופלניקוב; עו"ד חמדה אבשלום בשם העותרת בבג"ץ 5336/23: עו"ד יחזקאל ריינהרץ בשם המשיבים 1-10 בבג"ץ 5166/23; המשיבים 1-6 בבג"ץ 5198/23; המשיבים 1-3 בבג"ץ 5296/23; המשיבים 1-6 בבג"ץ 5336/23: עו"ד תהילה רוט; עו"ד מתניה רוזין בשם המשיבים 11-12 בבג"ץ 5166/23; המשיבים 7-8 בבג"ץ 5198/23; המשיבים 3-3 בבג"ץ 5296/23 והמשיבים 7-8 בבג"ץ 5336/23: עו"ד טלי ענבר-גולן; עו"ד פלג אלימלך בשם המשיבה 13 בבג"ץ 5166/23: עו"ד איל ד. מאמו פסק-דין השופט אלכס שטיין: מהות העתירה בעתירה זו מבקשים העותרים כי נוציא מלפנינו צו המורה על ביטול החלטותיהן של המשיבה 3, הוועדה לתשתיות לאומיות (להלן: הות"ל), מיום 27.12.2021, ושל המשיבה 1 (להלן: הממשלה) מיום 28.5.2023, אשר מאשרות את התוכנית לתשתית לאומית "תת"ל 98 – תחנת קסם אנרגיה" (להלן: התכנית). התכנית קובעת הוראות להקמת תחנת כוח אשר מונעת בגז טבעי ובסולר, בסמוך למחלף קסם. העובדות ביום 2.4.2017 התקבלה החלטת ממשלה מספר 2592 אשר הגדירה את הצורך בקידום תכניות לייצור חשמל מגז טבעי. ביום 7.12.2017 התקבלה החלטת ממשלה מספר 3216 להסמיך מספר גופים להכין תכנית לתשתית לאומית לפרויקט לייצור חשמל ולהגישה לות"ל. בין יתר הגופים שהוסמכו, הוסמכה גם המשיבה 11 בבג"ץ 5166/23, חברת קסם אנרגיה בע"מ (להלן: קסם אנרגיה או היזם), להכין תכנית לתשתית לאומית להקמת תחנת כוח בגז טבעי בצמוד לאזור התעשייה כפר קאסם. ביום 17.7.2018 התקיימה ישיבת היגוי רבת-משתתפים של הות"ל שבה הוצג פרויקט הקמת תחנת הכוח. ביום 3.12.2018 החליטה הות"ל לפרסם את הכנת התכנית בהתאם לאמור בסעיף 77 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 22.5.2019 הוגשה התכנית לבדיקה תכנונית מוקדמת. ביום 2.6.2019 נמסר לחברי הות"ל דו"ח הבדיקה התכנונית, לאחר שנמצא כי התכנית עברה את הבדיקה. ביום 21.7.2019 הגישה קסם אנרגיה תסקיר השפעה על הסביבה. ביום 7.10.2019 קיימה הות"ל דיון בעניין העברת התכנית להערות ולהשגות הציבור. בתום הדיון נקבע כי על קסם אנרגיה להשלים את תכנית הקידוחים ולהמציא מידע נוסף ביחס לרגישויות ההידרולוגיות באזור. ביום 8.7.2020 התקיימה ישיבה בעניינה של התכנית במתכונת של שיתוף הציבור. ביום 13.7.2020 התקיים דיון נוסף בות"ל בעניין העברת התכנית להערות והשגות. עובר לדיון השלימה קסם אנרגיה את תכנית הקידוחים ואת נספח ההגנה על מי-התהום, ולחברי הות"ל נשלחו חוות דעת של הגורמים המקצועיים ביחס לממצאים. ביום 10.8.2020 התקיים סיור בשטח התכנית בהשתתפותם של יו"ר הות"ל ונציגי הצוות המקצועי שלה. ביום 10.11.2020 קיימה המועצה הארצית דיון בעניין תכנון משק האנרגיה לשנים 2040-2030, במסגרתו הוחלט על המדיניות לקידום תחנות כוח המונעות בגז טבעי. ביום 30.11.2020 נערך דיון בות"ל בעניין אימוץ המדיניות שקבעה המועצה הארצית. ביום 11.1.2021 נערך דיון נוסף בות"ל באותו נושא. במסגרת הדיון הוחלט לקיים דיון רוחבי בעניינן של ארבע תכניות להקמת תחנות כוח, ובכללן קסם אנרגיה, הנמצאות בהליכי תכנון בות"ל, לאחר שהן תגענה לשלב סטטוטורי זהה, לאחר סיום שלב ההערות וההשגות – וזאת, כדי לקבוע מי מהן תוגש לאישור הממשלה. עוד באותו דיון החליטה הות"ל על העברת התכנית לשלב ההערות וההשגות. ביום 5.2.2021 פורסמה התכנית להערות ולהשגות. בין החודשים אפריל עד מאי 2021 התקיימו חמישה ימי שימוע בפני חוקר שמונה לשמוע את ההערות וההשגות לתכנית. ביום 20.10.2021, הגיש החוקר דו"ח הכולל את המלצותיו ביחס להערות ולהשגות שהוגשו. ביום 22.11.2021 התקיים דיון בוועדת המשנה בעניין המלצות החוקר. ביום 27.12.2021 התקיים דיון רוחבי בפני מליאת הות"ל בעניין ארבע התכניות להקמת תחנות כוח, אשר הונחו אותה עת על שולחנה, כדי לקבוע מי מהן תוגש לאישור הממשלה. ביחס לתוכנית נושא דיוננו, נקבע כי היא עומדת בשלושה קריטריונים מתוך ארבעה שקבעה המועצה הארצית לקידום תחנות כוח אשר מונעות בגז טבעי. לאור האמור, התקבלה החלטה להגיש את התכנית לאישור הממשלה לפי סעיף 76ג(9) לחוק התכנון והבניה. בהמשך להחלטה זו, העותרת 1 בבג"ץ 5166/23 הגישה עתירה בפני בית משפט זה אשר תקפה את התכנית. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בקבעו כי מדובר בעתירה מוקדמת, שכן ההליכים התכנוניים טרם הסתיימו, וממילא לא קיבלו תוקף מחייב (ראו: בג"ץ 1190/22 עיריית ראש העין נ' ממשלת ישראל (1.9.2022) (להלן: בג"ץ 1190/22)). ביום 28.5.2023 החליטה הממשלה לאשר את התכנית, וביום 18.6.2023 פורסם על כך ברשומות. נגד ההחלטות לאשר את התכנית, הן בות"ל והן בממשלה, הוגשו העתירות שלפנינו. ביני וביני, ננקטו מספר פעולות לשם קידום תחנת הכוח, כפי שיפורט כדלקמן: ביום 18.3.2024 החליטה רשות החשמל על מתן רישיון מותנה להקמת תחנת כוח לקסם אנרגיה; ביום 26.3.2024 אישר שר האנרגיה והתשתיות את הרישיון האמור; ובעקבות זאת, קסם אנרגיה הגישה בקשת היתר לעבודה מוקדמת, בקשת היתר להקמת תחנת מיתוג בתחנת הכוח, ובקשת היתר להקמת מבני תחנת הכוח. הדיון בעתירות בשל הדמיון הרב שבין חלק ניכר מהטענות שנכללו בעתירות, הוחלט ביום 14.8.2023 לקיים את הדיון בהן במאוחד. ביום 7.4.2024 הוחלט שלא להיעתר לבקשה למתן צו ביניים, מבלי שיש באמור משום נקיטת עמדה בנוגע לעתירה גופה. קיימנו דיון בעתירות ביום 24.9.2024. במהלכו של דיון זה, חזרו בעלי הדין על טענותיהם ופירטו אותן. טענות הצדדים טענות העותרים העותרים טוענים כי התכנית נגועה בשלל פגמים חמורים ודינה להתבטל. על פי הנטען, הסמכת קסם אנרגיה להכנת תכנית תשתית לאומית לייצור חשמל נעשתה בחוסר סמכות ותוך חריגה מהוראות הממשלה. בהקשר זה, העותרים מפנים להחלטה מספר 2952 של הממשלה אשר קבעה את התנאים הנדרשים להסמכת גוף פרטי להגשת תכנית לייצור חשמל, וביניהם: המלצת מנהל התכנון על "היתכנות תכנונית"; וכן אישור של רשות החשמל על קיומה של "זיקה לקרקע". העותרים טוענים כי היזם אינו עומד בקריטריון היתכנות תכנונית, הואיל והמיקום המוצע לתכנית נושא דיוננו סובל מרגישות הידרולוגית גבוהה מאוד. ביחס לקריטריון הזיקה לקרקע נטען כי היזם חסר זיקה לקרקע משתי סיבות. ראשית, היזם לא הוכיח זיקה לקרקע לאורך כל הליכי התכנון כנדרש, הואיל וחוזה המשבצת בין קיבוץ גבעת השלושה (להלן: חוזה המשבצת והקיבוץ, בהתאמה) – אשר בתחומו מוצעת הקמת התחנה – לבין רמ"י הסתיים ביום 30.6.2019 וטרם חודש. שנית, הקיבוץ לא היה רשאי ממילא להעניק ליזם רשות להקים תחנת כוח בשטחו, נוכח חריגתו מהמכסה המגבילה את היקף השטח בו ניתן לבצע שימושים שאינם חקלאיים. זאת ועוד: העותרת 2 בבג"ץ 5166/23 (להלן: עיריית כפר קאסם) טוענת כי הקרקעות שעליהן חלה התכנית הן קרקעות שהופקעו מכפר קאסם בשנות ה-50 והועברו לקיבוץ לצרכי חקלאות בלבד (להלן: המקרקעין נושא המחלוקת). לשיטתה, משהקרקעות אינן עוד משמשות לצורכי חקלאות, יש להשיבן לבעליהן הקודמים. העותרים גורסים כי בהליך הפקדת התכנית להערות והשגות נפלו פגמים רבים: החלטת ההפקדה נעשתה על בסיס תשתית עובדתית חסרה ושגויה; במועד החלטת ההפקדה התכנית לא הייתה בשלה לאישור; והפקדת התכנית בוצעה תוך החסרת פרטים קריטיים הנדרשים על פי דין, ותוך הוספת נתונים שגויים. בין היתר, נטען כי הפקדת התכנית נעשתה בהעדר מסמך רקע המראה כי ניתן לכנס את הבינוי הרלבנטי מחוץ לאזורים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה, ומחוץ לאזורי המגן של קידוח ראש העין 5. כפועל יוצא, כך לטענת העותרים, לא התאפשר לציבור להגיש התנגדויות בנדון ונפגם הליך שיתוף הציבור בשלב אישור התכנית. עוד נטען כי במסגרת הודעה בדבר הפקדת התכנית צוין כי הספק התחנה יעמוד על 780 מגה-ואט, אולם בהוראות התכנית לא קיימת הגבלה כאמור. לשיטת העותרים, מדובר בהטעיה אשר עולה כדי פגיעה בזכות ההתנגדות של הציבור. עוד נטען כי הקמת תחנת הכוח כרוכה בזיהום מי-התהום ומי-השתייה שנמצאים בסביבתה, וכן בזיהום אוויר אשר יש בו כדי לפגוע בתושבי הרשויות העותרות. כן נטען כי קיים סיכון בטחוני לתחנת הכוח, בשל מיקומה בסמיכות לאזור יהודה ושומרון. העותרים הוסיפו כי לא ניתן די משקל לשיקולי צדק חלוקתי בבחירת מיקום התחנה. הקמת התחנה, כך נטען, בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה מוחלשים – כדוגמת כפר קאסם – תביא לפגיעה בהם; זאת, כאשר מנגד הקיבוץ צפוי להפיק רווחים כלכליים נאים מפעילות תחנת הכוח, תוך שהוא מנצל את קניין הציבור. העותרים מוסיפים ומעלים שלל טענות ביחס למינויו של מר ברוך יוסקוביץ' כחוקר שאחראי על בדיקת ההערות וההשגות שהוגשו והכנת דו"ח המלצות בהתאם. בין היתר, נטען כי הלה מצוי בניגוד עניינים מוסדי לאור חברותו במועצה הארצית. לשיטתם של העותרים, נפלו פגמים אף בהליך ההכרעה בין ארבע התכניות שיעלו לאישור הממשלה. נטען כי הדיונים בהכרעה בין התוכניות השונות היו צריכים להתקיים במועצה הארצית ולא בות"ל. כן נטען כי קיום דיון רוחבי בארבע התכניות גם יחד חורג מההליך התכנוני המתווה בחוק. העותרים אף טוענים כי החלטת הממשלה לאשר את התכנית לא התקבלה בדעת רוב, ומשכך היא פגומה מיסודה. טענות המשיבים מנגד, המשיבים סבורים כי דין העתירות להידחות. לטענתם, התכנית הכרחית ברמה הלאומית לצורך שמירה על אמינות אספקת החשמל ושרידות המערכת. דחיית הקמתה של תחנת הכוח עלולה, לשיטת המשיבים, ליצור מחסור בחשמל עד כדי פגיעה ביכולת אספקת החשמל. כמו כן, המשיבים מטעימים כי מדובר בסוגיה תכנונית מורכבת אשר נבחנה על-ידי הות"ל – היא מוסד התכנון הבכיר ביותר ברמה הארצית – ובאין פגם מהותי בהחלטות רשויות התכנון, בית משפט זה אינו מתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות כגון-דא. זאת ועוד: לטענת המשיבים, ההחלטות לאשר את התכנית התקבלו לאחר קיום דיונים מעמיקים ומקצועיים במכלול הסוגיות הרלבנטיות, במסגרת הליך סדור כמתווה בחוק. נטען כי עובר לאישור התכנית, נערך הליך תכנוני מעמיק ומקיף, ובמצב דברים זה אין עילה להתערבות בשיקול דעתם של מוסד התכנון ושל הממשלה. המשיבים עומדים על כך שטענות העותרים ביחס להסמכת היזם לוקות בשיהוי כבד. החלטת ממשלה 3216 אשר הסמיכה את היזם התקבלה כבר ביום 7.12.2017, והעותרים לא תקפו את ההחלטה אלא לאחר כ-4.5 שנים מיום קבלתה (במסגרת בג"ץ 1190/22). לגופם של דברים, המשיבים מוסיפים כי במועד בו ניתן אישור על קיומה של זיקה למקרקעין, חוזה המשבצת עמד בתקפו; וכיום אין מחלוקת כי מדובר בחוזה מתחדש אשר בכוונת רמ"י לחדשו. זאת ועוד: נטען כי סוגיית השימושים החורגים בשטח הנדון על-ידי הקיבוץ איננה רלבנטית לשלב של בחינת זיקת היזם לקרקע, אלא לשלב מאוחר יותר שבעת אישור התכנית. ביחס לסוגית ההיתכנות התכנונית, המשיבים מבהירים כי המונח "רגישות הידרולוגית גבוהה מאוד" נעדר עיגון סטטוטורי וגורמי המקצוע סברו כי אין עילה למנוע כבר בשלב מקדמי זה את המשך בחינת ההיתכנות התכנונית – זאת, כאשר בחינה מקצועית מעמיקה בסוגיה עתידה להיערך במסגרת הליכי התכנון הפרטני. ביחס לטענה בדבר הפקעת הקרקעות מכפר קאסם – המשיבים טוענים כי המקרקעין נושא המחלוקת לא היו שייכים לכפר קאסם עובר להפקעתם. מקרקעין אלה היו מקרקעין פרטיים אשר בעליהם היו נפקדים באותה עת, ולכן הם הועברו לרשות הפיתוח מכוח סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953. כמו כן, צוין כי העותרים לא הציגו כל אסמכתא לעניין הבעלות הנטענת. המשיבים דוחים את טענת העותרים לפיה לא צורף לתכנית נספח אשר מראה כי ניתן למקם מתקנים בעלי פוטנציאל זיהום מחוץ לאזורים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה מאוד, ומחוץ לאזורי המגן של קידוח ראש העין 5, ומבהירים כי מסמך כאמור צורף לתכנית. המשיבים טוענים כי אין ממש בטענת העותרים לפיה התכנית אינה מעגנת את ההוראה בדבר הגבלת הספק הייצור בתחנה ל-780 מגה-ואט. המשיבים מטעימים בהקשר זה, כי החוקר התייחס לסוגיה והמליץ כי הגדלת ההספק מעבר ל-780 מגה-ואט תהא כפופה לפרק זמן של 15 ימים להגשת התנגדויות; והמלצה זו עוגנה בהוראות התכנית. במישור המקצועי, המשיבים מבהירים כי הסוגיה ההידרולוגית עמדה במרכז הליך התכנון, והשלכותיה נבחנו לעומק על-ידי כלל הגורמים הרלבנטיים. לשיטתם, בתכנית מצויה שורת הוראות שכל תכליתן הוא ניטור, מניעה וטיפול בסיכונים שעלו. העברת התכנית להערות והשגות נעשתה אך לאחר שצומצמה הרגישות ההידרולוגית, והובהר על-ידי גורמי המקצוע כי ניתן להתקדם עם התכנית ללא פגיעה במי-התהום ובמי-השתייה. ביחס לסוגית זיהום האוויר נטען כי השפעת תחנת הכוח על איכות האוויר נבחנה על-ידי הגורמים המקצועיים הרלבנטיים, על כלל היבטיה, והמסקנה שעלתה היא כי הקמת התחנה אינה מביאה לחריגה מערכי הסביבה. ביחס לסוגית הסיכון הביטחוני, הובהר כי התכנית קיבלה את אישורה של מערכת הביטחון. המשיבים שוללים גם את הטענות שעניינן פגיעה בצדק החלוקתי, ומבהירים כי אין מקומו של שיקול זה בהליך התכנוני. המשיבים מוסיפים וטוענים כי לטרוניית העותרים בדבר ניגוד העניינים של החוקר, אשר עלו לראשונה עם מינויו, ניתן מענה מספק עוד בטרם נדונו ההשגות. הובהר בזמנו לעותרים על-ידי יועמ"ש הות"ל כי לא נמצא שחברותו של החוקר במועצה הארצית מקימה חשש לניגוד עניינים. לטענת המשיבים, דינן של הטענות בדבר הליך התעדוף בין התכניות השונות להקמת תחנת הכוח – להידחות. ביחס לאמור נטען כי בניגוד לדברי העותרים, הדיון העקרוני בגיבוש עקרונות המדיניות בכל הנוגע לייצור תחנות כוח המונעות על-ידי גז טבעי נערך במועצה הארצית, ואילו בות"ל נערך דיון בדבר יישום המדיניות שנקבעה על-ידי המועצה הארצית. עוד הוסף כי ההחלטה בדבר סדרי הדיון של הליך התעדוף בין התכניות השונות, המונחות על שולחנו של מוסד התכנון, מצויה בליבת שיקול דעתו; ומשכך הוא, אין עילה להתערב בה. לבסוף, המשיבים טוענים כי טענת העותרים לפיה החלטת הממשלה לאשר את התכנית לא התקבלה בדעת רוב, תלויה על בלימה. המשיבים מבהירים כי בדקו את הנושא ומצאו כי ההחלטה התקבלה בדעת רוב כנדרש. דיון והכרעה סבורני כי דין העתירות להידחות, וכך אציע לחבריי שייעשה. אפתח את הדיון במושכלת יסוד: ביקורת שיפוטית על החלטות מקצועיות של מוסדות התכנון תיעשה במשורה ותהא מוגבלת למצבים בהם נפל פגם היורד לשורשה של ההחלטה. בית המשפט אינו מתכנן-על ולא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו-שלו (ראו, מיני רבים: בג"ץ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 18 (18.3.2007); בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות, פסקה 24 (20.11.2016)). כלל זה חל ביתר שאת מקום בו עסקינן בהחלטת ות"ל שאושרה וקיבלה תוקף של החלטת ממשלה, כפי שקרה בענייננו-שלנו (ראו: בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 5 (17.12.2014) (להלן: עניין יער ירושלים)‏; בג"ץ 4189/18 מועצה מקומית טורעאן נ' ממשלת ישראל, פסקה 22 (11.10.2021)). זוהי נקודת המוצא ולאורה נבחן את טענות העותרים כסדרן. הסמכת היזם לטענת העותרים, הסמכת קסם אנרגיה להכנת תכנית להקמת תחנת כוח ניתנה בחוסר סמכות. בראשית הדברים נבהיר כי הסמכת היזם איננה חלק מהתכנית, אשר את חוקיותה תוקפים העותרים בעתירה שלפנינו. הסמכת קסם אנרגיה נעשתה עובר להגשת התכנית והיא אינה חלק מההליך התכנוני, כי אם החלטה חיצונית להליך התכנוני אשר היזם מסתמך עליה בבואו להכין את התכנית (ראו: עע"מ 2141/09 הועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון, פסקה 9 (31.12.2009); ע"א 8265/00 שופרסל בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז, פ"ד נו(5) 885, 900-898 (2002)). הסמכת היזם נעשתה ביום 7.12.2017, דהיינו: לפני כ-7 שנים. אף על פי כן, ובלא כל הסבר, העותרים תקפו החלטה זו לראשונה רק בחלוף כ-4.5 שנים מיום קבלתה, במסגרת בג"ץ 1190/22. תקיפת הסמכת היזם במסגרת העתירה שלפנינו, אפוא, נגועה בשיהוי כבד ביותר. ככל שסברו העותרים כי הסמכת היזם נעשתה שלא כדין, יכולים היו לעתור בזמנו – בסמוך לקבלת ההחלטה בדבר הסמכת היזם – נגד ההליך. העותרים השתהו מעבר לזמן סביר עד שהעלו טענותיהם, כשבעטיו של השיהוי שינו המשיבים את מצבם באופן מהותי תוך השקעת משאבים רבים בפרויקט (ראו והשוו: תקנות 3(ב) ו-4 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). משכך הוא, לא נותר לנו אלא לדחות על הסף את הטענות שהועלו ביחס להסמכת היזם. נוכח מסקנתי זו, אין אני רואה לנכון להיזקק לטענות העותרים בעניין עמידת היזם בקריטריונים של היתכנות תכנונית ושל זיקה לקרקע לגופן. עיריית כפר קאסם טוענת כי הקרקעות שעליהן חלה התכנית הופקעו ממנה בשנות ה-50, והועברו לקיבוץ לצורכי חקלאות בלבד; ומשהן אינן משמשות עוד לחקלאות – כי אם לבניית תחנת כוח – עליהן לשוב לבעליהן המקוריים. טענת הבעלות במקרקעין נושא המחלוקת נטענה בעלמא, בלא שהובאה כל אסמכתא שתומכת בבעלות הנטענת, ומבלי ששמענו את קולותיהם של הבעלים האמתיים. בנסיבות אלה, דין הטענה להידחות. אם בכך לא סגי, כפי שנראה להלן, אף אם נניח לטובתה של עיריית כפר קאסם כי המקרקעין נושא המחלוקת אכן היו בבעלותה בשנות ה-50, לא יהיה בכך כדי לסייע לה בעתירתה. עיריית כפר קאסם טוענת לבעלות במקרקעין נושא המחלוקת בשל שינוי המטרה הציבורית של המקרקעין שהיוותה בסיס להפקעה הנטענת. למעשה, היא מבקשת מאתנו להחיל את אשר נקבע בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: הלכת קרסיק) על ענייננו-שלנו. הלכת קרסיק קובעת כי אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, חדלה מלהתקיים – ההפקעה מתבטלת, וככלל יש להחזיר את המקרקעין לבעלים שממנו הופקעו, או לחלופין, במקרים המתאימים, לשלם את ערכה עקב מיצוי מטרת ההפקעה. ואולם, הקניית המקרקעין במקרה דכאן נעשתה מכוח חוק רכישת מקרקעים, ולא מכוח פקודת הקרקעות. בשורה של פסקי דין נפסק כי הלכת קרסיק אינה חלה על מקרקעין שהופקעו מכוח חוק רכישת מקרקעים (ראו: ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח, פסקאות 7-6 והאסמכתאות שם (18.4.2012); בג"ץ 7507/23 יונס נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 14 והאסמכתאות שם (2.4.2024)). חוק זה בא ליתן בדיעבד תוקף חוקי להפקעה של שטחים שכבר נתפסו בפועל על-ידי המדינה ממועד הכרזת העצמאות ועד אפריל 1952, לצרכי בטחון, פיתוח והתיישבות (ראו: בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, פסקה 70 (9.6.2020)). ההבחנה בין חוק רכישת מקרקעים לפקודת הקרקעות נעוצה, אפוא, בייחודיותו של חוק רכישת מקרקעים והזיקה המוחלשת לקרקע שנותרה לבעלי המקרקעין אשר הופקעו מכוחו של חוק זה, לעומת מקרקעין שהופקעו מכוח פקודת הקרקעות (ראו: עניין ששון, בפסקה 7). מן המקובץ עולה כי הלכת קרסיק אינה חלה בענייננו, וכי אף אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת המקרקעין נושא המחלוקת השתנתה – אין המדינה חייבת להחזיר את המקרקעין לבעליהן המקוריים. לא זו אף זו: בעקבות הלכת קרסיק תוקנה פקודת הקרקעות (ראו: חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010), וקבעה כי בחלוף 25 שנים מעת פרסום הודעת ההפקעה, ניתן להשתמש בקרקע לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בלא תשלום פיצוי נוסף – וזאת, בין אם מומשה מטרת הרכישה ובין אם לאו (ראו: סעיף 14ד(ב) לפקודת הקרקעות). במילים אחרות: בחלוף 25 שנים לא תעמוד לבעלים זכות כלשהי לגבי הקרקע (ראו: עניין ששון, בפסקה 7). הנה כי כן, אף לו הייתה חלה פקודת הקרקעות בענייננו – וכאמור, לא כך הוא הדבר – אין בכך לסייע לעיריית כפר קאסם בעתירתה, בהתחשב בחלוף הזמן ממועד ההפקעה. תקינות ההליך התכנוני העותרים מעלים שורה של טענות בדבר הפגמים שנפלו לשיטתם בהליך התכנוני אשר מחייבים את ביטול התכנית. בין יתר טענותיהם, נטען כי הפקדת התכנית נעשתה בהעדר מסמך רקע המראה כי ניתן לכנס את הבינוי הרלבנטי מחוץ לאזורים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה, ומחוץ לאזורי המגן של קידוח ראש העין 5. כפועל יוצא, כך לשיטתם, נפגע הליך שיתוף הציבור בשלב של אישור התכנית. המשיבים מצידם דוחים טענה זו בציינם כי נספח כאמור – אשר מראה כי ניתן למקם מתקנים בעלי פוטנציאל זיהום מחוץ לאזורים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה מאוד, ומחוץ לאזורי המגן של קידוח ראש העין 5 – צורף לתכנית (להלן: נספח הבינוי). עוד נטען כי בהתאם להמלצת החוקר, הוסף לנספח הבינוי סימון קו המפריד בין האזור בעל הרגישות הגבוהה מאוד לבין האזור בעל הרגישות הבינונית, כדי שהצבת מתקנים בעלי פוטנציאל זיהום לא תהא באזורים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה. המשיבים הבהירו בפנינו, במסגרת הדיון בעתירה, כי מעמדו של נספח הבינוי הוא כשל מסמך מנחה, אך לא מחייב – זאת, לאור הגמישות הנדרשת בהתאמה סופית ומדויקת של הבינוי לטכנולוגיה באמצעותה תוקם תחנת הכוח, אשר אינה ידועה בשלב זה של ההליך. יחד עם זאת, המשיבים הטעימו כי כל סטייה מהותית מהאמור בנספח הבינוי, מחייבת תאום עם רשות המים, משרד הבריאות ואישור מליאת הות"ל, והיא אף תהא מפורסמת לציבור, אשר יוכל להגיש התנגדויותיו בנדון במשך פרק זמן שאורכו 15 ימים. עמדת המשיבים מקובלת עלינו. ברי הוא, כי התכנית נושא דיוננו מהווה תכנון-על. היא אינה יכולה להסדיר כל פרט ופרט, שכן קיימים פרטים ברמת רזולוציה גבוהה – כדוגמת הטכנולוגיה בה תוקם תחנת הכוח – אשר עתידים להתברר רק בחלוף הזמן. לפיכך, הסדרתם הסופית של פרטים אלו אינה יכולה להתבצע בשלב התכנון, אלא אך בשלב הביצוע. לצד זאת, מתן פתח למי שרואה עצמו נפגע מן התכנית להביע את עמדתו בעניין ולהביאה בפני הגורמים המחליטים, נושאת עמה חשיבות רבה הן מבחינתו של הפרט הנפגע, אשר זכאי להשמיע את קולו ולהגן על האינטרס שלו, והן מבחינתו של מוסד התכנון שיוכל להעריך בשנית את מכלול ההיבטים של התכנית (ראו: עע"מ 10112/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, פ"ד נח(2) 817, 839-838 (2003)). לאור האמור, הצענו למשיבים כי ככל שתהא סטייה מהותית מנספח הבינוי, היא תהא כפופה לפרק זמן של 30 ימים להגשת התנגדויות – ולא 15 ימים, כפי שנקבע תחילה. המשיבים קיבלו את הצעתנו; וכך יהיה. ההסדר האמור מהווה איזון ראוי בין השיקול של שיתוף הציבור, מחד גיסא, לבין הגמישות ההכרחית לביצוע התכנית ברמה הפרטנית, מאידך גיסא. כפי שכבר נאמר על ידי, העותרים טוענים כי בהודעת ההפקדה נכתב שהספק התחנה יעמוד על 780 מגה-ואט, בעוד שבהוראות התכנית לא קיימת הגבלה כאמור. לשיטת העותרים, מדובר בהטעיה אשר עולה כדי פגיעה בזכות ההתנגדות של הציבור. המשיבים דוחים טענה זו בציינם כי החוקר התייחס לסוגיה והמליץ כי הגדלת הספק הייצור מעבר ל-780 מגה-ואט תהא כפופה לפרק זמן של 15 ימים להגשת התנגדויות, והמלצתו זו עוגנה בהוראות התכנית. סבורני כי גם ביחס להוראה זו, ראוי להגדיל את פרק הזמן להגשת התנגדויות ב-15 ימים. כל הגדלה של הספק הייצור בתחנת הכוח מעבר ל-780 מגה-ואט תהא אפוא כפופה לפרק זמן של 30 ימים להגשת התנגדויות מטעם הציבור. טענה נוספת בפי העותרים היא כי התכנית אושרה מבלי שנלקחו בחשבון השלכותיה על זיהום מי-התהום ומי-השתייה שנמצאים בסביבתה, ועל זיהום האוויר. עוד נטען כי לא נלקח בחשבון הסיכון הביטחוני הכרוך בתכנית בשל הימצאות תחנת הכוח באזור יהודה ושומרון. טענות אלה תלויות על בלימה. לאחר שבחנתי את הדברים, נחה דעתי כי אישור התכנית התקבל לאחר שהתקיים הליך מקצועי תקין בגדרו נבחנו כלל טענות העותרים במידה מספקת. לאורך שלבי ההליך נדונו בהרחבה כל טענותיהם של העותרים, בין היתר, במסגרת תסקיר ההשפעה על הסביבה; במסגרת חוות דעת של הגורמים המומחים; ובמסגרת דו"ח החוקר. הטענות השונות נדונו במסגרת דיונים סדורים ומעמיקים, וקיבלו מענה מקצועי במסגרת הוראות התכנית. מעיון בחומר שהונח לפנינו עולה כי הסוגיה ההידרולוגית, אשר כוללת שאלה בדבר השפעת תחנת הכוח על מי-התהום ומי-השתייה המצויים בסביבתה, הייתה בראש סדר העדיפויות של הגורמים המקצועיים לכל אורך ההליך התכנוני. כבר מראשיתו של ההליך התכנוני, נערכו בדיקות מקיפות אודות הרגישות ההידרולוגית באמצעות קידוחים באזור, בליוויו והנחייתו של הרגולטור הראשי – רשות המים. בתוך כך, העברת התכנית להערות והשגות הושהתה עד למיצוי הבדיקות האמורות. על יסוד הממצאים שנאספו בחלק מן האזורים, צומצמה הרגישות ההידרולוגית, וכן הוקטנו אזורי המגן כדי שניתן יהיה להתקדם עם התכנית. עם מיצוי הבדיקות הוחלט על שורה של הוראות שהוכנסו לתכנית במטרה לשמור על מקורות המים וכן כדי למנוע זיהומים ולנטרם. רק לאחר שגורמי המקצוע – לרבות רשות המים, משרד הבריאות והחוקר – סברו כי ננקטו צעדים מספקים לשמירה על איכות המים בסביבה, הוחלט על המשך ההליך התכנוני, והתכנית הועברה להערות והשגות. כך הוא גם ביחס לסוגית איכות האוויר. השפעת הקמת תחנת הכוח על איכות האוויר נבחנה בהרחבה בתסקיר השפעה על הסביבה. תסקיר זה מעריך מהן ההשפעות הצפויות של התכנית על הסביבה שבה היא מיועדת להתבצע, ומפרט את האמצעים הדרושים למניעה או לצמצום ההשפעות השליליות שלה (ראו: סעיף 1 לחוק התכנון והבניה). התסקיר נועד להעמיד בפני מוסד התכנון תשתית עובדתית איתנה, כך שיוכל להחליט החלטה מושכלת בבואו לשקול את התכנית ((ראו: דנ"ם 4753/19 עיריית הרצליה נ' הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור, פסקה 57 (6.5.2021) (להלן: הלכת אפולוניה)). בענייננו, בבואו לשקול את התכנית עמד בפני מוסד התכנון תסקיר כאמור, אשר ממנו עלה כי הקמת תחנת הכוח לא תביא לחריגה מערכי הסביבה. יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי התכנית גובשה על בסיס תשתית עובדתית נרחבת ובשקלול עמדות הגורמים המקצועיים. ביחס לטענה בדבר הסיכון הביטחוני – נבהיר כי התכנית קיבלה את אישורה של מערכת הביטחון, ודי בעובדה זו כדי להסיר טענה זו מסדר היום. כאמור, הלכה היא עמנו כי בפני מוסד התכנון צריכה לעמוד תשתית עובדתית מפורטת אודות התכנית שלפניו, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת ומבוססת בעניינה (ראו: הלכת אפולוניה, בפסקאות 30-29). מהמקובץ לעיל עולה בבירור כי ההחלטה לאשר את התכנית במתכונתה הסופית התקבלה בסיומו של הליך תכנוני ארוך וסדור, לאחר קבלת עמדות מקצועיות שונות, ובהתחשב במכלול ההיבטים והשיקולים התכנוניים. החלטה זו התקבלה על יסוד תשתית עובדתית מוצקה אחרי שנעשו בדיקות נחוצות ונבחנו חוות דעת וסקרים שונים. טענות העותרים מכוונות אפוא, הלכה למעשה, נגד שיקול דעתה התכנוני-מקצועי של הות"ל, אשר אישרה את התכנית בשקלה את כלל השיקולים המקצועיים. אלא שהעותרים לא יכולים לבוא בשערינו ולטעון כי החלטת מוסד התכנון אשר נסמכת על דעת מומחים, איננה ראויה בנסיבות העניין. זאת, מאחר שמוסד התכנון הוא שאמור להחליט מה היא העמדה המקצועית המקובלת עליו מבין קשת הדעות המקובלות על-ידי מומחים באותו תחום. ואחרי שידענו כי מוסד התכנון קיבל החלטה בעניין התכנית על סמך תשתית עובדתית מספקת; כי שקל את השיקולים הענייניים הרלבנטיים והתעלם משיקולים זרים; וכי החליט החלטה שאינה מראה חוסר סבירות קיצוני – לא ייכנס בית המשפט בנעליו ולא ישים את שיקול דעתו השיפוטי במקום שיקול הדעת המקצועי של מוסד התכנון. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' אלון בעניין פורמה: "נפתח בהלכה משכבר, ולפיה לא יתערב בית המשפט בביקורתו השיפוטית על רשויות התיכנון, בהחלטת הרשות המעוגנת והמבוססת על שיקולים תכנוניים מובהקים. בית המשפט אינו בוחן ואינו אמור להכריע בין שיקולים והכרעות בתחום התכנון ובין אפשרויות תכנוניות שונות. עניין זה נמסר כל כולו לשיקול דעתן של רשויות התכנון. רשויות התכנון והרכב חבריהן נקבעו על ידי המחוקק בדרך המאפשרת ראיה כוללת של ההיבטים והאינטרסים השונים, הרבים, ולעיתים מנוגדים, של צרכי הקהילה, ובכללם בניה למגורים ולתעשיה, דרכים, משאבי טבע, שיקולי איכות הסביבה, תפיסות עולם אורבניות ונופיות, שיקולי בטחון ועוד ועוד. החלטה תכנונית של רשות תכנון משמעה האיזון, המדיניות והשקפת העולם הסביבתית שנמצאו ראויים בעיני הרשות מבין כלל האפשרויות שעמדו בפניה. הביקורת השיפוטית אינה אמורה כל עיקר להשיג גבולן זה של רשויות התכנון. תפקיד הביקורת השיפוטית מתמקד בבחינת חוקיות ההליכים ודרכי קבלת ההחלטות ע"י הרשות התכנונית (ראו: ע"א 8626/06 פורמה נ' הועדה לבניה למגורים ותעשיה, פסקה 4 (3.4.2008)). כמו כן, נשנן את דבריו הנכוחים של השופט י' אלרון בעניין מועצה מקומית שדות הנגב: "כך, במישור שיקול הדעת, על בית המשפט להקפיד שלא להיכנס בנעלי הוותמ"ל, ולהימנע מלשקול את שיקוליה ולקבוע ממצאים שבתחומי מומחיותה, אלא במקרים חריגים שבהם החלטותיה לוקות בחוסר סבירות קיצוני [...]. לעומת זאת, במישור הסמכות ובמישור ההליך לבתי המשפט מומחיות בפירוש הדין, ועליהם להבטיח כי רשויות המנהל – ובכללן רשויות התכנון – לא תחרוגנה מהסמכות שהוקנתה להם על פי חוק. אולם יש לסייג ולומר, כי לעיתים בחינת הסמכות לאשר תכניות מסוימת כרוכה בסוגיות מקצועיות המחייבות מומחיות בתחום התכנון. [...] במקרים אלו, לבית המשפט אין כל יתרון על פני רשויות התכנון, ובהיעדר טעם ממשי להתערב בממצאיהן – יימנע מלעשות כן" (ראו: עע"מ 29/20 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתיבות נ' מועצה מקומית שדות הנגב, פסקה 21 (26.11.2020); וכן ראו: עניין יער ירושלים, בפסקה 5; עע"מ 2605/18 עיריית חיפה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 38 (28.7.2019); עע"מ 1036/16 נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10, הרצליה נ' משרד התיירות, פסקה 59 (27.5.2018)). לאור האמור לעיל, אין מקום לבירור פרטני של כל אחת מהטענות – הרבות כגרעיני רימון – שהעלו העותרים בעניין הליך התכנון, משל היה בית משפט זה "מתכנן-על". האמור אינו גורע, כמובן, מהאחריות הציבורית והמשפטית בה נושאים הגורמים המופקדים על שמירה על איכות מי-התהום ומי-השתייה, אשר מצויים בסביבת תחנת הכוח המתוכננת, ועל איכות האוויר. טענות נוספות העותרים ניסו לשכנענו כי לא ניתן די משקל לשיקולי צדק חלוקתי בבחירת מיקום תחנת הכוח. זאת, הואיל והקיבוץ צפוי להפיק רווחים כתוצאה מפעילות תחנת הכוח, אשר כנטען על-ידם מהווה קניינו של הציבור; ואילו ריכוזי אוכלוסייה מוחלשים, כגון כפר קאסם, ייפגעו ממיקום התחנה בסמיכות אליהם. גם דינה של טענה זו להידחות. הוחלט למקם את תחנת הכוח באזור ביקוש אשר נבחן ונמצא מתאים, ואין בידנו עילה להתערב בהחלטה זו. ההחלטה שבה עסקינן באה להגדיל את "העוגה" – המשאב הציבורי ששמו חשמל ידידותי לסביבה; האופן שבו "העוגה" תחולק הוא נושא עצמאי שמן הסתם עוד יעסיק את מקבלי ההחלטות, וזמנו טרם הגיע. העותרים מעלים שלל טענות אשר מטרתן לתקוף את מסקנותיו של החוקר שמונה לשמיעת ההערות וההשגות ביחס לתכנית, מר ברוך יוסקוביץ'. דא עקא, הלכה פסוקה היא שאין להתערב בנקל בחוות דעת של מומחים פנימיים של הרשות המנהלית. כפי שציינתי בעבר בעניין אליקים בן ארי בע"מ, עסקינן בכלל היסודי לפיו אנו פועלים בבואנו לבחון את החלטות הרשות המנהלית: "ביקורת שיפוטית על החלטותיה של רשות מינהלית אינה משאירה מקום ל'קרב של מומחים' אשר מתנהל, לעתים, בבתי המשפט הרגילים בדונם בעניינים אזרחיים ופליליים. בכפוף לכללי ההתערבות הצרים והמוגדרים אשר נזכרים להלן, לעובדה שמומחה פלוני, מכובד ככל שיהיה, חולק על מומחי הרשות אין כל נפקות. זהו הכלל המשפטי היסודי לפיו אנו פועלים בבואנו לבחון את תקינותן של החלטות רשות. כלל זה עומד על שני נדבכים. ראשית, מחלוקת מומחים – ובפרט, חילוקי דעות בין מומחים כלכליים – היא בגדר דבר רגיל ושכיח [...]. שנית, וזאת העיקר: בבואה להפעיל את שיקול הדעת שהופקד בידיה מכוח דין, רשות שלטונית חופשיה לאמץ לעצמה כל דעה מקשת הדעות המקובלות על המומחים, וכל אימת שהיא בוחרת דעה מקובלת, בית משפט זה, או בית משפט לעניינים מינהליים, לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בדעתו שלו ולא יתערב בהחלטתה, גם אם הדעה המקצועית עליה נסמכת הרשות עומדת במחלוקת כנה בין מומחים. [...] מכאן עולה כי מומחה פרטי לא יוכל לבוא בשערינו במטרה לשכנענו כי החלטתה של רשות מינהלית, אשר נסמכת על דעת מומחים מקובלת ואפשרית, איננה נכונה או איננה ראויה בנסיבות העניין, וכי עלינו לבכר על פניה את משנתו-שלו. קרב מומחים שאותו מומחה יבקש לנהל לא ינוהל בין כתלינו – זאת, מאחר שהרשות המינהלית המוסמכת היא זאת שאמורה להחליט מהי עמדת המומחים המקובלת עליה מבין קשת הדעות המשתייכות לדיסציפלינה כזאת או אחרת. היא – ולא אנחנו" (ראו: בג"ץ 4874/21 אליקים בן ארי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 32-31 לפסק דיני (6.2.2022) (ציטוטים הוסרו –א.ש.)). דברים אלה יפים גם לענייננו. סבורני כי לא עלה בידי העותרים לשכנענו כי החוקר קיבל החלטה בלתי-סבירה באופן קיצוני, אשר נמצאת מחוץ לקשת הדעות המקובלות בתחומי מומחיותו. משכך הוא, לא נוצרה עילה להתערבות שיפוטית במסקנותיו של החוקר, ושומה עלינו להעדיף את עמדתו – בהיותו מומחה הרשות המנהלית – על פני עמדות העותרים. כמו כן, אין לקבל את טענת העותרים בדבר ניגוד עניינים של החוקר בשל חברותו במועצה הארצית כנציג "האדריכלים ובעלי המקצוע". כפי שציינו המשיבים, טענה זו נבחנה על-ידי היועצת המשפטית לות"ל אשר קבעה כי אין בה ממש. לחוקר המקצועיות הנדרשת לשמיעת ההתנגדויות לתכנית והיותו חבר המועצה הארצית אינה משפיעה כהוא-זה על התאמתו לתפקיד. בהיבט זה יובהר כי הסמכות למנות את החוקר הינה סמכות שבשיקול דעת ונכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות כגון-דא הינה מצומצמת עד-מאוד (ראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני תכנון ובנייה, 583 (2015) (להלן: דיני תכנון ובנייה)). לזאת אוסיף, כי בשונה מהליך שיפוטי בו ההכרעה בסכסוך מסורה בידי גוף ניטרלי ואובייקטיבי, שלב ההתנגדויות לתכנית נושא גם מאפיינים מנהליים – למשל: בהיבט זהות הגוף בעל סמכות ההכרעה. ההכרעה בהתנגדויות לתכנית מסורה ככלל למוסד התכנון, אשר רשאי למנות חוקר לשמיעת ההתנגדויות שהוגשו לו. פשיטא הוא, כי מוסד התכנון, כגוף שאמון, בסופו של יום, על הכרעה בהתנגדויות לתכנית, אינו נטול עמדה אפריורית ביחס לתכנית או היכרות עמה, שכן זהו גוף אשר החליט על הפקדת התכנית בה נסבות ההתנגדויות. אם כן, הנחת המוצא של המחוקק היא שעמדתם המוקדמת של חברי מוסד התכנון על התכנית לא תמנע מהם לבחון מחדש, במידה ראויה של פתיחות ובנפש חפצה, את הטיעונים שיועלו במסגרת ההתנגדויות לתכנית (ראו: דיני תכנון ובנייה, בעמ' 613-612). דברים אלה יפים גם לענייננו. עצם היותו של החוקר חבר במועצה הארצית, ואולי – רק אולי – מי שעשויה להיות לו עמדה מוקדמת ביחס לתכנית, אינו פוסל אותו מלמלא תפקידו כחוקר תוך הקפדה על הוראות החוק. ודוק: אין מדובר על מינויו של אדם בעל קשר הדוק לתכנית או, חלילה, זיקה אישית – כדוגמת נציגו של גוף שיזם את התכנית או שהתנגד לה – אשר ביחס אליו ניתן להניח כי גיבש לעצמו עמדה מוגמרת ביחס לתכנית, ואין להניח לגביו שישקול את טענות המתנגדים בלב פתוח ובנפש חפצה. כל שנטען בענייננו כי החוקר, כחבר מועצה, שותף לדיונים במועצה הארצית אודות מדיניות פיתוח משק האנרגיה וסוגיות נוספות הקשורות לתחנות כוח. סבורני כי אין באמור כדי לפסול איש מקצוע זה מלשמש חוקר אשר אמון על שמיעת ההתנגדויות לתכנית. טענות נוספות שהעלו העותרים נוגעות להליך ההכרעה בין התכניות שעלו לאישור הממשלה. נטען כי מקומו של הליך זה הוא במועצה הארצית, ולא בות"ל. עוד נטען כי תעדוף התכניות השונות רק בסוף ההליך התכנוני אינו סביר ומנוגד לדיני התכנון והבנייה. אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, יובהר כי בדיון מיום 30.11.2020 הות"ל אימץ את החלטת המועצה הארצית לקיים דיון רוחבי בשאלה בדבר תעדוף ארבע התכניות, שכאמור הונחו באותה עת על שולחנו. במהלך אותו דיון, הות"ל יישם את עקרונות המדיניות אשר גובשו קודם לכן על-ידי המועצה הארצית בכל הנוגע לצרכי ייצור החשמל והגדלת יעדי האנרגיות המתחדשות על התכניות שנדונו. שנית, אבהיר כי השלב התכנוני הקודם להפקדתה של תכנית, מובחן משלב ההתנגדויות לתכנית, אשר מהווה שלב מעין-שיפוטי ומחייב לפיכך סדרי דין ברורים. השלב התכנוני מהווה שלב מנהלי, אשר במסגרתו למתנגדים לתכנית או למי שעלול להיפגע ממנה אין מעמד. בהתאם, לא נקבעו בחוק או בתקנות הוראות ברורות לעניין סדרי הדיון עבור שלב מוקדם זה. אשר על כן, שיקול הדעת בנוגע לסדרי הדיון בשלב התכנוני מסור למוסד התכנון עצמו (ראו: דיני תכנון ובנייה, בעמ' 479). הווה אומר: סדרי הדין הנוגעים להליך ההכרעה בין התכניות השונות אשר תעלינה לאישור הממשלה, לרבות מועד קיומו של הליך זה, נטועים בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור למוסד התכנון. במסגרתו, מוסד התכנון יכול לבחור כיצד לנהל את ההליך; וכל אימת שמדובר בניהול הליך סביר על-פניו – לא יתערב בית המשפט בו. לא מצאתי כי החלטת הות"ל לקיים דיון רוחבי בארבע התכניות, לאחר שהן הגיעו לאותו שלב סטטוטורי בסיומו של הליך התכנון, עולה כדי החלטה שרשות סבירה לא הייתה מקבלת באותן נסיבות. העותרים העלו השגות גם על ההליך של אישור התכנית בפני הממשלה, בציינם כי החלטת הממשלה לא עברה ברוב קולות. המשיבים הסבירו כי לאחר בחינת העניין נמצא שההחלטה אכן עברה ברוב קולות. פשיטא הוא, כי החלטת הממשלה לאשר את התכנית, ככל החלטה של רשות מינהלית, חוסה תחת כנפיה של חזקת התקינות. כל אימת שהעותר הטוען לאי-תקינות ההחלטה לא הרים את נטל השכנוע ולא הפריך את החזקה, רואים את ההחלטה כתקינה (ראו: דנ"ם 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 16 (17.12.2019)). במצב דברים זה, אחרי שהמשיבים הסבירו לנו (ולעותרים) כי הממשלה עמדה ברוב הדרוש לאישור התכנית ופרשו לפנינו את הפרטים הנדרשים, אין לנו אלא לקבל את עמדת המשיבים ולדחות את טענת העותרים בנדון דידן, בהישען על חזקת התקינות. סוף דבר התכנית נושא דיוננו היא תכנית תשתית לאומית חיונית להקמת תחנת כוח בגז טבעי. לדעת גורמי המקצוע, מדובר בתכנית בעלת חשיבות עליונה ודחיפות עם תועלות רבות בצידה: החל משמירה על אמינות אספקת החשמל ושרידות המערכת, וכלה בקידום השימוש באנרגיה ירוקה. כפי שפורט בהרחבה לעיל, סקירת הליך התכנון מעלה כי השיקולים המקצועיים השונים נבחנו, והאיזונים הנדרשים נעשו. לא מצאתי כי נפל פגם מהותי כלשהו בהליך התכנון ועל כן לא קמה עילה להתערבותנו בתכנית. מכל הטעמים הללו, הנני מציע לחבריי כי נדחה עתירות אלו על כל ראשיהן, בכפוף להבהרה בנוגע להרחבת חלון ההתנגדויות במקרה של סטייה מהותית מנספח הבינוי או הגדלת הספק הייצור בתחנה מעבר ל-780 מגה-ואט, ב-15 ימים. בהתחשב באמור, הנני מציע כי נחייב את העותרים בהוצאות המשיבים על הצד הנמוך, כדלקמן: העותרות 2-1 בבג"ץ 5166/23 תישאנה בהוצאות המשיבים 10-1 בבג"ץ 5166/23 (יחדיו) בסך 4,000 ש"ח, וכן בהוצאות קסם אנרגיה וקיבוץ גבעת השלושה (יחדיו) בסך 2,000 ש"ח (בסך הכול, עותרות אלה תישאנה בהוצאות בסכום של 6,000 ש"ח). העותרים 3-1 בבג"ץ 5198/23 יישאו בהוצאות המשיבים 10-1 בבג"ץ 5166/23 (יחדיו) בסך 4,000 ש"ח, וכן בהוצאות קסם אנרגיה וקיבוץ גבעת השלושה (יחדיו) בסך 2,000 ש"ח (בסך הכול, עותרים אלה יישאו בהוצאות בסכום של 6,000 ש"ח). העותרים 4-1 בבג"ץ 5296/23 יישאו בהוצאות המשיבים 10-1 בבג"ץ 5166/23 (יחדיו) בסך 4,000 ש"ח, וכן בהוצאות קסם אנרגיה וקיבוץ גבעת השלושה (יחדיו) בסך 2,000 ש"ח (בסך הכול, עותרים אלה יישאו בהוצאות בסכום של 6,000 ש"ח). העותרת בבג"ץ 5336/23 תישא בהוצאות המשיבים 10-1 בבג"ץ 5166/23 (יחדיו) בסך 4,000 ש"ח, וכן בהוצאות קסם אנרגיה וקיבוץ גבעת השלושה (יחדיו) בסך 2,000 ש"ח (בסך הכול, תישא עותרת זו בהוצאות בסכום של 6,000 ש"ח). אלכס שטיין שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏י"ב בתשרי התשפ"ה (‏14.10.2024). אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת