ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועצת המשפטית לממשלה ואח'

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4742/22 בג"ץ 5294/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ח' כבוב העותרת בבג"ץ 4742/22: העותרת בבג"ץ 5294/22: ד"ר אידית וייסבוך ההסתדרות הרפואית בישראל נ ג ד המשיבים בבג"ץ 4742/22: 1. היועצת המשפטית לממשלה המשיבים בבג"ץ 5294/22: 2. פרקליטות מחוז מרכז 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. פרקליט המדינה 3. פרקליטת מחוז מרכז (פלילי) 4. ד"ר אידית וייסבוך 5. מר יעקב חבא עתירות למתן צו על תנאי ולמתן צווים על תנאי וצו ביניים בשם העותרת בבג"ץ 4742/22: בשם העותרת בבג"ץ 5294/22: בשם המשיבים בבג"ץ 4742/22 והמשיבים 3-1 בבג"ץ 5294/22: בשם המשיבה 4 בבג"ץ 5294/22: עו"ד וייסבוך יפית עו"ד ארנה לין; עו"ד אריאל דניאלי עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד מתניה רוזין בעצמה פסק-דין השופט י' עמית: עניינן של שתי העתירות שבפנינו בבקשת העותרות לפיהן נורה למשיבים לתקן את כתב האישום שהוגש כנגד המשיב 5 (להלן: המשיב) ולהמיר את העבירה המיוחסת לו לעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק, וזאת חלף עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). רקע עובדתי וכתב האישום 1. על פי עובדות כתב האישום, המשיב אובחן כמי שפיתח תסמיני התמכרות לריטלין. משכך, וגם לנוכח דבריו כי ברצונו להיגמל, רופאיו המטפלים בקופות החולים השונות נמנעו מלספק לו מרשמים לריטלין. עם זאת, המשיב ניסה להשיג ריטלין בדרכים אחרות, ומשסבר כי קופות החולים בהן היה מטופל לא סייעו לו דיו בטיפול בהתמכרותו, ביום 1.5.2022 עבר לקופת חולים "כללית". משעבר לקופת החולים החדשה, אמו ביקשה מצוות ההנהלה של המרפאה שלא לספק לו מרשם לתרופה לנוכח התמכרותו. ביום 2.5.2022, המשיב הגיע למרפאת "כללית", התפרץ לחדרה של מנהלת המרפאה, העותרת בבג"ץ 4742/22 (להלן: העותרת), ציין בפניה את התמכרותו לריטלין ודרש ממנה מרשם לקונצרטה. העותרת סירבה לבקשתו והזעיקה את קב"ט המרפאה לאחר שהמשיב מיאן לעזוב את משרדה. המשיב השיג ריטלין בדרכים אחרות, ועל פי כתב האישום, בשל כעסו על העותרת, ביום 14.6.2022, בשעת צהריים, ולאחר שנטל ריטלין ותרופות אחרות, המשיב הכניס לתיקו פטיש מטבח מתכתי במשקל 170 גרם וסכין בעלת להב באורך של 15 סנטימטרים, ויצא מביתו לכיוון בית אחותו על מנת להיפרד מאחייניו. בסמוך לשעה 14:50 הגיע למרפאה בעודו נושא עמו את התיק, ובמטרה לפגוע בעותרת. בשלב הבא, המשיב התפרץ למשרדה של העותרת ושאל אותה "למה לא חסמו לי?". העותרת ששוחחה עם בעלה בטלפון, ביקשה מהמשיב לצאת מחדרה, עד שנאלצה ללוות אותו לכיוון היציאה ולסגור אחריה את הדלת. בעודו נמצא מחוץ למשרדה, המשיב הוציא את הפטיש מתיקו, התפרץ בחזרה פנימה לחדרה של העותרת, רכן מעליה והחל להלום בחוזקה בראשה מספר פעמים, תוך שהוא מטיח לעברה "לא אכפת לי משום דבר כי אני הולך למות". על אף זעקותיה וניסיונותיה של העותרת להיחלץ מפניו, המשיב לא חדל. כתוצאה מהמהלומות, הפטיש נשבר ובידו של המשיב נותר רק חלק ממוט האחיזה שלו. המשיב יצא מחדרה של העותרת, והשליך את המוט בחדר ההמתנה במרפאה. כתוצאה ממעשי המשיב נגרם לעותרת חתך באורך של 5 סנטימטרים שהגיע עד לגולגולת, והמטומות בכף ידה הימנית. העותרת קיבלה טיפול רפואי בבית החולים שאליו הובלה, שם סגרו את החתך באמצעות 10 תפרים. בגין המעשים המתוארים לעיל, ביום ה-30.6.2022 הוגש כנגד המשיב כתב אישום שייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, והחזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק. 2. בשלב זה יוער כי עובר להגשת כתב האישום, הפרקליטה המטפלת בהליך הפלילי הודיעה לב"כ העותרת כי הוחלט להגיש נגד המשיב כתב אישום בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, ובד בבד תוגש בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. עוד הסבירה את ההחלטה לייחס למשיב את העבירה האמורה, ואף שיקפה את הדברים לעותרת עצמה. בהמשך לאמור, פנתה העותרת למשיבה 1 (להלן: היועצת המשפטית לממשלה), בטענה כי יש להעמיד את המשיב לדין בעבירה של ניסיון לרצח חלף עבירת החבלה בכוונה מחמירה. ביום 13.7.2022, ובטרם נשלח מענה מלשכת היועצת המשפטית לממשלה, הגישה העותרת את העתירה בבג"ץ 4742/22. בהמשך, הוגשה העתירה בבג"ץ 5294/22 על ידי ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: ההסתדרות הרפואית), שעתרה לסעדים הזהים לאלו שנתבקשו בבג"ץ 4742/22. כמו כן, נתבקש על ידי העותרות ליתן צו ביניים, המונע מהמשיבה 2 לחתום על הסדר טיעון עם המשיב על פי כתב האישום הנוכחי, עד למתן פסק דין בעתירות. טענות הצדדים 3. בשתי העתירות נטען, בין היתר, כי ההחלטה שלא לייחס למשיב עבירה של ניסיון לרצח אינה סבירה באופן קיצוני; כי על אף זהות העונש המקסימלי המוטל בחוק על עבירה של ניסיון רצח ועל עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ישנם פערים משמעותיים בענישה בין שתי העבירות; כי יש ראיות ברורות וחד משמעיות באשר לכוונתו של המשיב לנסות לרצוח את העותרת; כי יש חשש שההקלה בכתב האישום תוביל לעונש מאסר מקוצר אשר יסכן באופן ממשי את חיי העותרת שכן המשיב מתגורר בסמוך למרפאה; כי לא הוצג בפני העותרת "הסבר של ממש מדוע הוקל סעיף העבירה של ניסיון לרצח, חרף הראיות הברורות"; וכי האינטרס הציבורי מחייב להיאבק נחרצות בתופעה הקשה של אלימות כלפי אנשי צוותים רפואיים הפוקדת את המדינה. 4. בתגובתם, ציינו המשיבים כי הם אינם מקלים ראש בתקיפה שחוותה העותרת ובצורך להיאבק בתופעה החמורה של אלימות כלפי צוותי הרפואה, אולם במישור המשפטי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה. נטען, בין היתר, כי החלטת פרקליט המדינה על סעיף האישום נתקבלה לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות ולאחר שנדרש לעמדותיהם של כלל הגורמים הרלוונטיים; כי נסיבות העניין, ובתוך כך שימוש המשיב בפטיש ולא בסכין, אמירותיו השנויות במחלוקת, תוצאות התקיפה העשויות לתמוך במסקנה לפיה המשיב ביקש לגרום לעותרת חבלה חמורה אך לא בהכרח להמיתה, משך הזמן הקצר של האירוע, וחוסר היכולת להוכיח את מספר המכות שהמשיב היכה בעותרת - כל אלו ועוד הובילו למסקנה שהראיות אינן מבססות סיכוי סביר להרשעה בעבירה של ניסיון רצח. באשר לצו הביניים שנתבקש הובהר כי אין בכוונת המשיבים להגיע להסדר טיעון עם המשיב, למצער עד לאחר ההכרעה בעתירות. דיון והכרעה 5. המקרה שלפנינו, גרם לזעזוע עמוק בקרב הציבור, שנחשף לסרטוני האבטחה בהם ניתן לראות את המשיב יוצא מחדרה של העותרת, וחוזר לחדרה כאשר פטיש בידו. קשה להפריז בחומרת האירועים המתוארים, שהסבו לעותרת חבלה חמורה בראשה ובכף ידה והצריכו טיפול רפואי מיידי. המערער הכה את העותרת בחוזקה, בראשה ובגופה, מספר פעמים, ורק כאשר נשבר הפטיש בידו הפסיק להלום בה ויצא ממשרדה. מעשי האלימות הקשים בהם נקט המשיב, מקבלים משנה חומרה לנוכח העובדה כי הופנו כלפי העותרת, עת שמילאה את תפקידה כרופאה וכמנהלת מרפאת קופת החולים. 6. מנהג חדש בא למדינה. התעצבנת? התרגזת? כעסת? איבדת סבלנותך בהמתנה לרופא או לאחות? נתקפת צער עמוק כשהתבשרת על מותו או על מצבו הקשה של יקירך? כל מגוון ומנעד הרגשות למיניהם ולסוגיהם מתועלים להתפרצות אלימה ולהשתוללות חסרת רסן, המוצאת ביטויה בניפוץ והשחתה של כל הבא ליד, באיומים ובגידופים כלפי הצוות הרפואי, ובמקרה החמור יותר, גם בפגיעה פיזית בצוות הרפואי. תופעה זו, שלעיתים קרובות מבטאת גם כפיות טובה לצד בריונות בצורתה המזוקקת ביותר, נעשתה בשנים האחרונות לנפוצה יותר ויותר. למרבה הצער, אנו עדים לתופעה החמורה של אלימות גוברת והולכת כלפי צוותי הרפואה הן בבתי החולים, והן בקופות החולים ובמרפאות הקהילתיות. מנתוני משרד הבריאות שהוצגו בעתירתה של ההסתדרות הרפואית, עולה כי מידי שנה מדווחים אלפי מקרי אלימות, פיזית ומילולית, בעיקר על ידי מטופלים ובני משפחותיהם. יש בכך כדי להסביר את עצם הגשת העתירה על ידי ההסתדרות הרפואית, שביקשה בכך לשים את התופעה על השולחן ועל סדר היום הציבורי. אף בית משפט זה עמד בעבר על חשיבות ההגנה על צוותים רפואיים מפני תופעת האלימות המופנית כלפיהם: "ראוי לציין כי אין להשלים עם מצב בו אנשי צוות רפואי, האמונים על צרכיו החיוניים של הציבור, יחושו כי הם מאוימים או ימצאו עצמם מוכים ומותקפים על-ידי מטופל או בני משפחתו בעת שהם עושים את מלאכתם נאמנה [...] שומה עלינו כחברה מתוקנת להבטיח כי אנשי הצוות הרפואי הפועלים יום-יום תחת עומסים כבדים, במסירות ובהתמדה, יוכלו לבצע את מלאכתם כשהם חשים בטוחים ומוגנים, וללא כל מורא (ראו: ע"פ 2712/09 שמילוב נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (18.11.2009)). עוד יצוין כי מעשי אלימות או איומים המופנים כלפי אנשי צוות רפואי הניצבים על משמרתם אינם פוגעים 'רק' בקורבן העבירה מושא התקיפה או האיומים, כי אם בשלומם של החולים כולם (ראו גם: ע"פ 3036/92 חמודה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.11.1992)). מעשים אלה מחייבים, אפוא, ענישה מחמירה – אשר תבטא גמול ראוי בגין הפגיעות האמורות, וכן תשמש אמצעי להרתעת הרבים מפני ביצועם. זאת, בייחוד על רקע המציאות בימינו, בה נוכחים אנו לצערנו כי איומים על רופאים ואחיות ואף תקיפתם של אנשי צוות רפואי – הינם חזון נפרץ [...] (ע"פ 7220/19 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (6.2.2020)). האלימות כלפי הצוות הרפואי והעובדים במוסדות הרפואיים מקוממת במיוחד, שכן מטופלים ובני משפחותיהם גומלים רעה תחת טובה למי שאך זמן קצר לפני כן הושיטו להם עזרה. לתופעת האלימות יש מטבע הדברים השלכות קשות על מערכת הבריאות כולה, על המוסד הרפואי ועל הצוות הרפואי שחווה אלימות או נחשף אליה. כפי שעולה מתגובת המשיבים, המאבק בתופעת האלימות כלפי צוותי הרפואה מצוי בשנים האחרונות בראש סדר העדיפויות של הגורמים הרלוונטיים בממשלה. בין היתר, בשנת 2017 הוקמה "הוועדה למיגור והתמודדות עם האלימות במערכת הבריאות בישראל"; ביום 16.2.2020 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 6/20202 – "הערכות למניעה והתמודדות עם תופעת האלימות במערכת הבריאות"; הוקמה ועדת היגוי ומעקב אחר יישום התכנית הלאומית להתמודדות עם אלימות כנגד סגל רפואי; בשנים האחרונות התקבלו שתי החלטות ממשלה שעניינן צמצום האלימות; ומשרד הבריאות שותף לקידום הליכי חקיקה שמטרתם צמצום התופעה. כאמור, גם בתי המשפט נדרשים לתרום את חלקם במאבק, בענישה מחמירה ובלתי מתפשרת. 7. אין חולק כי האלימות והבריונות הן תופעות שיש להוקיע ולהקיא ממחוזותינו, ויש להיאבק בהן בכלל האמצעים. עם זאת, ומבלי להמעיט בחשיבות ובצורך למגר תופעות בזויות אלו, אין בידינו להיעתר לבקשת העותרות. הלכה ידועה היא, כי מידת ההתערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המוקנה לרשויות האכיפה היא מועטה ושמורה למקרים חריגים בלבד. הלכה מושרשת זו נזכרה בעשרות, אם לא במאות פסקי דין של בית משפט זה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 6587/21 פלונית נ' פרקליטות המדינה – מחלקת עררים, פסקה 9 (7.8.2022)(להלן: עניין פלונית); בג"ץ 4586/18 ג'בר נ' פרקליט מחוז ירושלים, פסקה 5 (19.7.2018) (להלן: עניין גב'ר); בג"ץ 7879/20 פלונית נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז דרום, פסקה 5 (17.11.2020)). מספר טעמים עומדים בבסיס גישת אי ההתערבות. כך, להתערבותו של בג"ץ עשויה להיות השלכה בעייתית על תוצאות ההליך הפלילי אשר יוגש בעקבותיה (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007)). אך הטעם העיקרי לגישה זו הוא משום הפרדת רשויות, ובשל הידע, המומחיות, המקצועיות וניסיון רב השנים אשר קנו לעצמן רשויות התביעה. בית המשפט אינו מחליף את רשויות החקירה ואכיפת החוק, אינו מסיג את גבולן ואינו פועל כ"תובע על' או כ"יועץ משפטי-על" (בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 11 (14.7.2015); עע"מ 7485/19 ‏קשקוש נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים‏, פסקה 28 (‏6.7.2020); בג"ץ 6087/17 ‏אייבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (‏24.9.2017); בג"ץ 199/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (6.4.2022)). מכאן, שבית המשפט איננו מחליף שיקול דעתו בשיקול דעת גורמים אלו (ראו, לדוגמה, עניין ג'בר, פסקה 5; בג"ץ 8855/16 פלוני נ' פרקליטת המדינה (28.10.2016)). הדברים נכוחים על אחת כמה וכמה, מקום שבו בית המשפט מתבקש להתערב בהחלטות המבוססות על דיות הראיות, הערכת חומרי חקירה וניסוח כתב האישום. החלטות מעין אלו מצויות 'בגרעין הקשה' של סמכות העומד בראש מערכת התביעה, ובית-המשפט יימנע בדרך-כלל מלהתערב בהן (ראו, מני רבים, בג"ץ 9850/16 צובחיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 15-14 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (16.9.2018); עניין פלונית, פסקה 9; בג"ץ 3572/22 פלונים נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 11 (25.7.2022); בג"ץ 4869/01 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נו(3) 949, 958 (2002)). 8. במקרה דנן, גורמי הפרקליטות, ובראשם פרקליט המדינה, בחנו מקרוב את חומר החקירה, נדרשו לעמדותיהם של כלל הגורמים הרלוונטיים, ערכו בדיקה יסודית לתשתית הראייתית בתיק ואך לאחר ששקלו את הדברים לכאן ולכאן – העמדה לדין בגין חבלה בכוונה מחמירה או ניסיון לרצח, הגיעו לכלל מסקנה כי חומר הראיות אינו מבסס סיכוי סביר להרשעה בעבירה של ניסיון רצח, ועל כן המשיב יועמד לדין בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, שהעונש המקסימלי בגינה זהה לעונש של עבירת ניסיון רצח. אכן, משרעת הענישה בעבירה לפי סעיף 329 היא רחבה, אך רף הענישה נגזר מנסיבות האירוע, ויש מקרים שבהם השית בית המשפט של פלילים עונש כבד ביותר בגין עבירה זו. מאחר שענייננו של המשיב, שבחר שלא להגיב לעתירות, תלוי ועומד בבית המשפט, לא ארחיב בעניין זה [במאמר מוסגר: המשיב לא צורף לעתירתה של העותרת, אך משצורף לעתירתה של ההסתדרות הרפואית, לא ראינו להורות לעותרת לתקן את עתירתה]. כפי שפורט בתגובה מטעמם, החלטת המשיבים התבססה, בין היתר, על מארג של שיקולים, בגינם הגיעו המשיבים למסקנה כי התביעה תתקשה להוכיח מעבר לספק סביר את כוונת ההמתה. מהמתואר לעיל עולה כי הסוגיה נבחנה בצורה מעמיקה ויסודית על ידי המשיבים, והוכרעה לבסוף על ידי פרקליט המדינה בעצמו. המשיבים בחנו מקרוב את חומר הראיות, וניהלו, על פני הדברים, הליך תקין וסביר. סיווג המעשה כעבירת חבלה בכוונה מחמירה או כעבירת ניסיון לרצח, נטועה בליבת עבודת גורמי התביעה ולא מצאתי כי ההחלטה מושא העתירות בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כאמור, הדברים שוקפו והוסברו לב"כ העותרת ולעותרת עצמה, עובד למועד הגשת כתב האישום. 9. למעלה מן הצורך, אעיר כי בעבירה של ניסיון לרצח יש להוכיח כוונה להמית, בעוד שהעבירה בגינה המשיב הועמד לדין פלילי מצריכה הוכחה של כוונה לגרום חבלה חמורה. אף אם ניתן היה להעמיד את המשיב לדין בגין עבירה של ניסיון לרצח, בחירת התביעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, מאפשרת לנהל הליך חד ומהיר, כך שהפסדה של הבחירה להאשים את המשיב בעבירה לפי סעיף 329, אם בכלל, יצא בשכרה. 10. ניתן להבין לתחושותיה של העותרת. ניתן להבין גם מדוע נזעקה ההסתדרות הרפואית והגישה עתירה משל עצמה. אין חולק על חשיבות המאבק בתופעה החמורה של פגיעה באנשי צוות רפואי, אך מכאן ועד להתערבות בבחירת המשיבים לגבי העבירה שיש לייחס למשיב בכתב האישום – רחוקה הדרך. סוף דבר, העתירות נדחות ובהתחשב בנסיבות הקשות והמיוחדות של המקרה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' באלול התשפ"ב (‏31.8.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22047420_E07.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1