עע"מ 5292-17
טרם נותח
סלים סלימאן נ. אחמד ג'בארין
סוג הליך
ערעור עתירה מינהלית (עע"מ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק עע"מ 5292/17
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים
עע"מ 5292/17
עע"מ 5894/17
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט י' אלרון
המערערים בעע"מ 5292/17:
1. סלים סלימאן
2. אשרף מחרום
המערערים בעע"מ 5894/17:
1. שריף זועבי
2. רנא זהר
3. מוסטפא אסתיתי
4. מרואן סעדי
5. סעיד חמדאן
6. אוסאמה כראם
7. עזמי חכים
8. מוסעב דכאן
נ ג ד
המשיבים בעע"מ 5292/17:
1. אחמד ג'בארין
2. עיריית נצרת
3. מליאת מועצת העיר נצרת
4. ראש העיר נצרת
5. מוחמד עואיסי
6. רון מזאוי
7. ראיק מרואת
8. רות נסאר
9. סמיר זעדי
10. סאמיה אבו אלרוב
11. מוסעב דוכאן
12. מוסטפא אסתיתי
13. רנא זהר
14. מרואן סעדי
15. שריף זועבי
16. סעיד חמדאן
17. אוסאמה כראם
18. עזמי חכים
19. מוחמד אבו
20. יוסף עיאד
21. משרד הפנים
המשיבים בעע"מ 5894/17:
1. אחמד ג'בארין
2. עיריית נצרת
3. עלי סלאם
4. מליאת מועצת העיר נצרת
5. מוחמד עואיסי
6. רון מזאוי
7. ראיק מרואת
8. רות נסאר
9. סאמיה אבו אלרוב
10. המאם אבו אחמד
11. יוסף עיאד
12. סמיר סעדי
13. סלים סלימאן
14. אשרף מחרום
15. משרד הפנים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' אברהם) בעת"מ 36208-04-17 מיום 21.6.2017
תאריך הישיבה:
כ"ח באדר התשע"ח
(15.03.2018)
בשם המערערים בעע"מ 5292/17:
עו"ד מחמד סבאח; עו"ד באדר אבראהים
בשם המערערים בעע"מ 5894/17:
עו"ד עמאד דקואר; עו"ד ג'לאל דקואר
בשם המשיבים בעע"מ 5292/17:
בשם המשיב 1:
עו"ד ויסאם יאסין
בשם המשיבים 2-4:
עו"ד אבי גולדהמר
בשם המשיב 9:
עו"ד עלאא סלימן
בשם המשיבים 11-18:
עו"ד עמאד דקואר
בשם המשיבים 5, 7, 8, 10, 19, 20:
עו"ד אילן מירון
בשם המשיב 21:
עו"ד יונתן נד"ב
בשם המשיבים בעע"מ 5894/17:
בשם המשיב 1:
עו"ד ויסאם יאסין
בשם המשיבים 2-3:
עו"ד אבי גולדהמר
בשם המשיבים 4-11:
עו"ד אילן מירון
בשם המשיב 12:
עו"ד עלאא סלימן
פסק-דין
השופט מ' מזוז:
1. בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, קיבל את עתירתו של המשיב 1 (להלן: המשיב), והורה על ביטולה של החלטת מועצת העיר נצרת שלא למנותו למהנדס העיר נצרת חרף המלצת ועדת המכרזים. השאלה המקדמית המתעוררת בשני הערעורים שבפנינו היא, האם הייתה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית לדון בעתירה, או שמא סמכות זו נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.
2. וזו תמצית העובדות: המשיב התמודד במסגרת הליך של מכרז פומבי לכהונת מהנדס העיר נצרת לאחר שמהנדס העיר הקודם פרש, וזאת בהתאם להוראות סעיף 167 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת העיריות). ועדת המכרזים שבחנה את המועמדים השונים המליצה עליו כמועמד העדיף. חרף המלצה זו, החליטה מועצת העיר, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 167 לפקודה, שלא למנות את המשיב. כנגד החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מינהליים.
3. בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את עתירת המשיב. בפתח הדברים נדרש בית המשפט לשאלת הסמכות העניינית שהועלתה בפניו, וקבע כי לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים) ופרט 8 לתוספת הראשונה לחוק זה, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בעתירה נגד "החלטה של רשות מקומית", ובכלל זה ההחלטה מושא העתירה - החלטה שלא למנות את המשיב כמהנדס העיר. עוד נקבע, כי לאור ההלכה שנפסקה בענין אייזנברג (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (1993)), אשר עסקה בין היתר בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, הרי שלכל הפחות נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות מקבילה לזו של בית הדין האזורי לעבודה, כפי שזו נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. בהמשך נדרש בית המשפט לגופה של החלטת מועצת העיר, וביטל אותה.
4. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים על ידי חברי האופוזיציה שהתנגדו למינוי של המשיב והיו צד להליך בבית משפט קמא, ובין היתר חזרו על הטענה כי בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בסכסוך.
5. חוששני כי בית המשפט לעניינים מינהליים אכן נתפס לכלל טעות, וכי הסמכות העניינית לדון במחלוקת על מינויו של המשיב מסורה לבית הדין האזורי לעבודה ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, כמבואר להלן:
6. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה) העניק סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בכל ענין הנוגע ליחסי עבודה (סעיף 24 לחוק). בשל שאלות שהתעוררו לאחר חקיקת החוק, בין היתר באשר לשאלת סמכות בית הדין לדון במקרים הנוגעים לשלב הטרום-חוזי של הליך הקבלה לעבודה, תוקן בשנת 1990 חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 18), והוספה לסעיף 24(א) לחוק פסקה (1א) הקובעת כדלהלן:
"24 (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) ...
(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;"
בדברי ההסבר לתיקון הובהר בין היתר כי המטרה לשמה הוקם בית הדין לעבודה הייתה לרכז את השיפוט בכל העניינים הקשורים ביחסי העבודה, ואולם הניסיון הראה כי ישנם מצבים הקשורים ליחסי העבודה בהם לכאורה אינה קנויה לבית הדין סמכות, ובהם סכסוכים בענייני עבודה הנוגעים לשלב בטרם נוצרו יחסי עבודה וכן סכסוכים כאמור לאחר סיום יחסי העבודה. על כן תוקן החוק על מנת להגשים את מטרתו כאמור "לרכז את השיפוט" בבית הדין לעבודה "בכל העניינים הקשורים ביחסי העבודה" (ה"ח התש"ן 284).
7. החוק בנוסחו המתוקן מעניק אפוא את הסמכות הייחודית לבית הדין האזורי לעבודה לדון בין היתר בתובענות שעילתן "בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו". אין ספק כי הסכסוך דנן עילתו באי-קבלתו של המשיב לעבודה, ומכאן שהוא מצוי בגדרי סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה.
8. אכן, מינוי של מהנדס עיר מתבצע בידי מועצת העירייה, לאחר הליך של מכרז פומבי (סעיף 167(א) לפקודת העיריות), ובהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים בשילוב פרט 8 לתוספת הראשונה, מסורה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נגד החלטות של רשות מקומית ושל נושאי משרה או תפקיד בה בכל ענין (למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים); ואולם לענין קבלת אדם לעבודה או אי קבלתו הוראת חוק כללית זו נסוגה בפני הוראת החוק המיוחדת הקבועה כאמור בסעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה; זאת על פי הכלל הפרשני היסודי לפיו "דין מיוחד דוחה דין כללי" (Generalia specialibus non derogant). כלל זה תקף כידוע גם מקום בו הדין הכללי הוא הדין המאוחר (ראו למשל: בג"ץ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לט(3) 245, 248 (1985); ע"פ 7230/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 513, 529 (1997); בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 763 (2004)).
כמצוין לעיל, הסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין לעבודה נועדה לרכז ולייחד את הדיונים בסוגיות מתחום יחסי העבודה בערכאה מיוחדת מומחית למשפט העבודה. במסגרת סמכותו זו נדרש בית הדין לא פעם, לצורך הכרעה בענין הנוגע ליחסי עבודה, לדון גם בהיבטים משפטיים החורגים מתחום דיני העבודה; בענייננו - עניינים מתחום המשפט המינהלי.
9. ואכן, זוהי ההלכה שנקבעה זה מכבר על ידי בית משפט זה. כך, בענין עיריית רהט (בר"מ 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה, פ"ד נז(3) 26 (2003)) - בו נדונה בדומה שבעניינו שאלת סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נגד מינויו של עובד בעיריית רהט - נקבע כי לבית משפט לעניינים מינהליים אין סמכות לדון בעתירה שעילתה בקבלת אדם לעבודה ברשות מקומית, וכי אין ללמוד לענין זה מסמכותו המקבילה של בג"ץ. וכך סוכמו הדברים שם, באופן ברור ונחרץ -
"... אין סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מתפרסת על מכרזים הנוגעים לקבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו. עניינים אלה מצויים בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה. בהיעדר סמכות מקבילה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, המסורה לבית-המשפט הגבוה לצדק בלבד, מנוע הוא מלדון בהם" (שם, בעמ' 29).
וראו גם: בר"מ 7154/03 נג'אר נ' מועצה מקומית דבוריה (1.9.2003); עת"מ (י-ם) 19899-08-14 ראובני נ' עיריית ירושלים (29.12.2014).
10. אשר לענין "הסמכות המקבילה". גם בענין זה נתפס כאמור בית המשפט לעניינים מינהליים לכלל טעות. אכן, בענין אייזנברג קבע בית משפט זה כי אף שהסמכות לדון בשאלת מינויו של אדם לתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, , עדיין מסורה סמכות, מקבילה, לדון בכגון דא גם לבית המשפט הגבוה לצדק שכן מדובר במינוי שבסמכות הממשלה שהחלטותיה נתונות ככלל לביקורת בג"ץ. עם זאת הודגש כי בג"ץ לא יפעיל בדרך כלל סמכותו זו בשל קיומו של סעד חלופי בבית הדין לעבודה, למעט מקום בו קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים היזקקותו של בג"ץ לנושא. ואולם, לא הרי בית המשפט הגבוה לצדק כהרי בית משפט לעניינים מינהליים, ואין להסיק מסמכותו המקבילה של בג"ץ קיומה של סמכות דומה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים.
סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ובכלל) מעוגנת בחוק יסוד (סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה), ועל כן הוראה בחוק רגיל (בענייננו: חוק בית הדין לעבודה) אין בכוחה לגרוע מסמכויות בג"ץ המעוגנות בנורמה גבוהה יותר. לפיכך נפסק כי סמכות בית הדין לעבודה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה אינה גורעת מסמכותו הכללית של בג"ץ לקיים ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכויות שלטוניות, גם מקום שמדובר בענין הנוגע ליחסי עבודה, אף כי כאמור זו תופעל רק במקרים חריגים בשל קיומו של סעד חלופי. לא כן בית המשפט לעניינים מינהליים, שסמכותו מעוגנת בחוק רגיל. הוא הוסמך אמנם לדון בהחלטות של רשות מקומית, אך סמכות כללית זו נסוגה מול ההוראה המיוחדת המעניקה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בכל ענין הנוגע ליחסי עבודה, לרבות החלטת רשות מקומית לענין קבלת עובד או אי קבלת עובד. בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך אמנם לדון "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שעל פיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק" (סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים), ואולם מקור סמכותו שונה כאמור, ועל כן אין לגזור גזירה שווה לענין סמכויותיו מסמכויות בג"ץ, לרבות באשר לקיומה של סמכות מקבילה אל מול בית הדין לעבודה.
הלכה דומה נקבעה, מאותו טעם, גם ביחס שבין סמכותו הכללית של בג"ץ לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות השלטון לבין הסמכויות הספציפיות שהוקנו לבתי המשפט לעניינים מינהליים לקיים ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון בעניינים שפורטו בתוספות לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. נפסק כי הענקת סמכות לבית משפט לעניינים מינהליים בענין מסוים אינה גורעת מסמכותו הכללית של בג"ץ באותו ענין, אף כי ככלל יימנע בג"ץ מלהיזקק לעתירה בענין שבתחום סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים בשל קיומו של סעד חלופי. וכך סוכמה ההלכה לענין היחס בין סמכות בג"ץ לסמכויות בית המשפט לעניינים מינהליים ובית הדין לעבודה -
"נקודת המוצא העקרונית הינה כמובן כי הסמכות לדון בעתירות כנגד מי שממלאים 'תפקידים ציבוריים על פי דין' נתונה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. זוהי סמכות המעוגנת בחוק-יסוד: השפיטה (סעיף 15(ד)(2)). לאור מקורה העליון, אין דבר חקיקה רגיל – בין שנחקק לפני כינונו של חוק היסוד ובין שהוחק לאחר מכן – יכול לשנות מהוראות חוק היסוד (ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [1]; בג"ץ 1384/98 אבני נ' ראש-הממשלה [2]). על-כן דבר חקיקה המעניק לבית-משפט אחר סמכות בעניינים שבית-המשפט הגבוה לצדק הוסמך לדון בהם בחוק-יסוד: השפיטה אינו יכול לשנות את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. פועלו של דבר חקיקה זה הינו אך זה שהוא יוצר סעד חלופי, מידתי, אשר בית-המשפט העליון מתחשב בו בטרם יפעיל את סמכותו שלו. כך, למשל, חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 מעניק סמכות ייחודית לבתי-הדין לעבודה בעניינים שונים של יחסי עבודה (סעיף 24). אין בכוחה של הוראה זו לשלול את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהפעלת סמכויות שלטוניות הקשורות ליחסי עבודה. עם זאת קיומו של סעד חלופי גורם לכך כי במרבית העניינים הנתונים לסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק הוא מפנה הצדדים לבתי-הדין לעבודה. רק במקרים חריגים הוא דן באותם עניינים בעצמו (ראו, למשל, בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון [3], בעמ' 240). הוא הדין בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט מינהלי. סמכות זו אינה באה במקום סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, אלא כסעד חלופי מידתי לצדה" (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 953 (2002). וראו גם: בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 128 (2002)).
למעלה מן הצורך אעיר, כי גם אם הייתה מוקנית לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות מקבילה כמו זו של בית המשפט הגבוה לצדק, אין בענייננו כל שיקול מיוחד שהצדיק דיון בעתירה לגופה חלף דחייתה מחמת סעד חלופי (תובענה לבית הדין האזורי לעבודה). המקרה דנן, בשונה מענין אייזנברג, אינו מעורר כל בעיה משפטית עקרונית וחשובה בעלת "השפעות עמוקות על שלטון החוק (הפורמאלי והמהותי) ועל אמון הציבור בפעולתן של רשויות השלטון בכלל ושל אורגן הביצוע העליון במדינה (הממשלה) בפרט" (ענין אייזנברג, בעמ' 241) העשויה להצדיק דיון למרות קיומו של סעד חלופי בערכאה "הטבעית" לדון בענייני קבלה לעבודה.
11. לפני סיום ובמאמר מוסגר יצוין, כי הענין דנן - הליך המינוי של מהנדס עיר בנצרת – כבר הגיע ב"גלגול קודם" לפני בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, כאשר המשיב וחלק מהצדדים האחרים בתיק דנן היו צדדים גם בהליך האמור. באותו הליך ניתן פסק דין על ידי בית הדין, בהסכמת הצדדים, שהורה על ביטול המכרז מושא ההליך בשל פגמים לכאורה שנפלו בו. לאחר מכן פורסם מכרז חדש, הוא המכרז מושא ההתדיינות הנוכחית. החשוב לענייננו הוא, כי ההליך שהתנהל בענין זה ממש לפני בית הדין האזורי לעבודה מלמד כי המשיב היה ער ומודע באשר לערכאה השיפוטית הנכונה לבירור מחלוקות הנוגעות להליך המינוי, ולמצער היה עליו להבין כי עתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים איננה הדרך הדיונית הנכונה, אלא שמטעמים השמורים עמו בחר להפנות עתירתו דווקא לבית המשפט לעניינים מינהליים.
12. סוף דבר: אין מנוס אפוא מביטולו של פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, שניתן בהעדר סמכות עניינית. אשר על כן דין הערעורים להתקבל, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מבוטל. המשיב יוכל להביא את טענותיו, ככל שימצא לנכון, לפני בית הדין האזורי לעבודה. המשיב יישא בהוצאות המערערים בעע"מ 5292/17 והמערערים בעע"מ 5894/17 בסך כולל של 25,000 ₪ (12,500 ₪ עבור כל קבוצת מערערים).
ש ו פ ט
השופט י' אלרון:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט מ' מזוז, אך איני רואה מקום להשית על המשיב הוצאות ההליך, נוכח אי הבהירות בפסיקה לגבי הסמכות העניינית בעתירות כגון דא, כפי שיפורט להלן.
1. הליך מינויו של מהנדס עיר הוא דו-שלבי.
בשלב הראשון, נבחן העניין על ידי ועדת המכרזים לבחירת עובדים בכירים, שהרכבה נקבע בסעיף 169ב לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) הקובע כלהלן: "בכל עיריה תוקם ועדת מכרזים לבחירת עובדים למשרות המנויות בתוספת החמישית; החלטתה של הועדה תובא לאישור המועצה או ראש העיריה, לפי הענין" (והשוו לצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז-1977 המסדיר את סמכויות וועדת הבחינה ופעילותה).
בשלב השני של הליך המינוי, מובאת המלצת ועדת הבחינה לאישור מועצת העיר, לפי סעיף 167(א) הקובע כי "מועצה רשאית, ולפי דרישת הממונה חייבת, למנות לעיריה מזכיר אם לא מונה מנהל כללי, ורופא וטרינר; כן חייבת המועצה למנות מהנדס".
2. אין חולק כי השלב הראשון, השלב המכרזי, נתון לסמכות בית הדין לעבודה, וזו הסיבה בגינה התנהל ההליך הקודם בבית הדין לעבודה. הספק לעניין הסמכות העניינית, התעורר לאור הטענה כי השלב השני של המינוי נופל בשטח המשפט המינהלי. נטען, כי בשלב זה אין ענייננו בסוגיה של מכרז לקבלת עובד לעבודה אלא בהחלטת חברי המועצה שלא לאשר את המינוי. בפסיקה נקבע כי שיקול דעתה של המועצה לגבי מועמד שוועדת הבחינה מצאה אותו מתאים למשרה, כמו במקרה דנן, הוא צר ביותר (בג"ץ 355/82 המועצה המקומית תמרה נ' הממונה על הצפון, פ"ד לז(1) 524, 527-528 (1983) (להלן: עניין תמרה). פסק הדין ניתן לפני התיקון משנת 1990 של סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969).
3. על רקע הלכת תמרה, נקבע במספר פסקי דין בערכאות הדיוניות, כי השלב של אישור המינוי, הוא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. כך, לדוגמה, בעת"מ 287/05 מועצה אזורית לכיש נ' ערן רון (9.8.2005) (להלן: עניין לכיש), הוגשה לבית הדין האיזורי לעבודה, תביעה דומה לענייננו, הנוגעת להחלטת מליאת המועצה שלא למנות את העותר כגזבר המועצה האזורית לכיש. בית הדין האזורי לעבודה החליט להעביר את העניין לבית המשפט המנהלי, מן הטעם שהעתירה אינה בסוגיה של מכרז לקבלת עובד, אלא בהחלטת חברי המועצה שלא לאשר את המינוי. בהמשך לקביעה זו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופט מ' שפיצר), נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט נ' הנדל) כי "תפקיד חברי המועצה אינו למנות מאל"ף ועד ת"ו, אלא, ניתן לומר, משי"ן עד ת"ו. דהיינו: להשלים את המלאכה".
בעקבות פסק הדין בעניין לכיש הלך גם בית המשפט בעת"מ (מרכז) 13888-03-16 חן חוכימא נ' מועצה מקומית בית דגן (5.6.2016)), שם הוגשה עתירה כנגד החלטת מליאת המועצה לדחות את המלצת וועדת הבחינה למנות את העותר כגזבר.
4. חברי הזכיר את עניין עיריית רהט (בר"מ 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה (26.3.2003) שם היה מדובר בעתירה כנגד מינויו של עובד ללא מכרז. ואילו במקרה דנן, השלב המכרזי הסתיים כבר בשלב בו המליצה ועדת המכרזים על המשיב לתפקיד מהנדס העיר. מכאן, שיכולה להישמע הטענה כי לא ניתן להקיש מפסק הדין ישירות לענייננו, ודומה כי כך סברו הערכאות הדיוניות בפסקי הדין הנזכרים לעיל.
5. הנה כי כן, בערכאות הדיוניות שוררת אי בהירות לגבי מקרים בהם הפעולה הנתקפת היא בשלב השני של המינוי, הוא השלב של אישור מועצת העיר. פסק דינו של חברי השופט מזוז מפזר את הספקות בנוגע לסמכות העניינית, כך שיש לראות את הליך המינוי על שני שלביו כמקשה אחת הנוגעת להליך של קבלת לעבודה, ומכאן שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.
כאמור, בנסיבות אלה, ונוכח אי הבהירות ששררה בפסיקה בנושא זה, איני סבור כי יש להשית הוצאות על העותר.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז.
ניתן היום, ל' בניסן התשע"ח (15.4.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17052920_B22.doc אב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il