פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 5289/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5289/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצווי ביניים תאריך הישיבה: א' באדר התש"ע (15.02.2010) בשם העותרת: בעצמה בשם המשיבים 2-1: עו"ד שמעון יעקבי בשם המשיב 3: עו"ד אורלי לוי-ברון פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: עתירה לביטול פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול), אשר דחה את ערעור העותרת על פסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, במסגרתו חויבה העותרת בגט. העתירה שלפנינו קשה היא בהיבט האנושי, עקב התוצאות מרחיקות הלכת של פסקי דינו של בית הדין הרבני בערכאותיו השונות. ייאמר תחילה, כי עשינו מאמצים רבים לסייע לצדדים, ובמיוחד לעותרת, כדי שהיא ובתה הקטינה לא ייאלצו לשאת בתוצאות הקשות של פסיקת בתי הדין, אך למרבה הצער לא עלה הדבר בידינו. 1. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 2003. לאחר ארבעה חודשי נישואין התגלע סכסוך בין בני הזוג, אשר הסיבה לו שנויה במחלוקת בין הצדדים ושבעטיו עזבה העותרת את הדירה בה התגוררו בשכירות בירושלים, בהיותה בהיריון, ועברה להתגורר בבית אביה בבני ברק. ביום 22.5.2004, לאחר עזיבת העותרת את הבית, נולדה לבני הזוג בת. ביום 6.11.2003 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין האזורי בירושלים, ובהמשך לכך, לאחר שהעותרת זומנה ולא התייצבה למספר דיונים בפני בית הדין, התקיים דיון במהלכו המליץ בית הדין בפני הצדדים להתגרש. בהמשך, הגישה העותרת בקשה להעברת התיק לבית הדין האזורי בתל-אביב (להלן: בית הדין האזורי), הסמוך למקום מגוריה, ובקשתה התקבלה. ערעורו של המשיב על ההחלטה להעביר את מקום הדיון נדחה על-ידי בית הדין הגדול. בבית הדין האזורי התקיימו שלושה דיונים נוספים במהלכם טענו בני הזוג את טענותיהם באריכות בכתב ובעל-פה. המשיב טען כי הוא מעוניין בגט עקב התנהגותה של העותרת, ואילו העותרת, באמצעות אביה כבא-כוחה, הביעה רצונה בשלום בית תוך הצבת תנאים לכינונו. יצוין, כי תביעה בעניינים הקשורים לבתם המשותפת של בני הזוג הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם בית המשפט קבע כי הסמכות לדון בנושאים אלה נתונה לבית הדין האזורי. 2. ביום 15.7.2007 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, בו נקבע ברוב דעות כי תביעת המשיב לגירושין בטענת מאיסות הינה כנה ואילו טענת שלום הבית של העותרת "אינה מעשית בלשון המעטה". משכך, קבע בית הדין האזורי כי על העותרת לקבל את גטה לאלתר. כן נקבע, כי אין צורך בחלוקת הרכוש שכן לצדדים אין כל רכוש משותף. לעניין הנושאים הנוגעים לבתם של בני הזוג, קבע בית הדין האזורי כי הם יידונו בפני ערכאה אחרת. דעת המיעוט קבעה כי לא הוכחה טענת המאיסות שטען המשיב, ולפיכך אין לחייב את העותרת להתגרש מבעלה אלא יש לנסות למצוא פיתרון מעשי לבעייתם המשפחתית של בני הזוג. לאחר מתן פסק הדין פנתה העותרת פעמים נוספות לבית הדין כיוון שלא השלימה עם פסיקתו. בעקבות פניות אלה, ניתנה החלטתו של בית הדין האזורי לפיה הוא מסתלק מהמשך הדיון בתיק, בציינו כי: "פסק הדין שניתן על ידינו לא מצא חן בעיני האישה (העותרת - ד.ב.), ובמקום להגיש ערעור על פסק דיננו...החליטה האישה והעוזרים על ידה לתקוף אישית חלק מן הדיינים ולהטרידם". 3. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בפסק דינו, שניתן ביום 2.4.2008, דחה בית הדין הגדול את ערעורה של העותרת בציינו כי: "שמענו את דברי המשיב, ולצערנו המערערת שוגה באשליות. המשיב קצה נפשו בה, ולאור ההיסטוריה עקובת הסכסוכים והפירוד הממושך, אפשר להבין אותו היטב. בנוסף, המערערת חטאה חטא כבד במניעה של כל קשר בין המשיב ובין בתו הפעוטה- דבר המרחיק כל סיכוי ותקווה לשלום". כן ציין בית הדין הגדול כי העובדה שהעותרת יוצגה בהליך על-ידי אביה עוררה אף היא קשיים. בהתייחס לבתם של בני הזוג, נקבע כי החלטתו של בית הדין האזורי שלא לדון בנושאים הקשורים לבת טעונה היתה אישור של בית הדין הגדול, ומשזה לא ניתן, עליו לדון גם בנושאים אלה. לבסוף, סבר בית הדין הגדול כי: "יש לחייב את העותרת בהוצאות, לאחר שתוגש בקשה מתאימה". 4. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הגדול, הוחזר התיק לדיון בבית הדין האזורי בפני מותב חדש. העותרת ביקשה את פסילתו של מותב זה, וביום 18.5.2009 נדחתה בקשתה. ביום 19.5.2009, ובהמשך לפסק דינו של בית הדין הגדול, התקיים דיון בבית הדין האזורי בסוגיית המשמורת על בתם של בני הזוג. העותרת לא התייצבה לדיון זה. בית הדין האזורי החליט ליתן צו שיעביר באופן זמני את המשמורת למשיב, הורה על קבלת חוות דעת שירותי הרווחה בעניין המשמורת וכן החליט באופן עקרוני על מתן היתר נישואין למשיב. בהחלטתו מיום 26.5.2009 דן בית הדין האזורי בבקשת העותרת לעיכוב הליכים עד לערעורה על החלטת בית הדין שלא לפסול עצמו, ודחה את הבקשה תוך מתיחת ביקורת על התנהלותה של העותרת בהליך שלפניו. בהחלטתו ציין בית הדין האזורי כי: "לאף אחד מהדיונים לא התייצבה האישה מרצונה. בעקבות הוצאת צווי הבאה לאישה בשחרור בערובה, התייצבה האישה לשניים מהדיונים האחרונים". עם זאת, ציין בית הדין האזורי בהחלטתו כי חרף התנהלותה של העותרת, לכשתתייצב לפני בית הדין יישמעו דבריה בלב פתוח ובנפש חפצה. עוד יצוין, כי בסמוך לאחר הגשת העתירה שלפנינו, ביום 6.7.2009, קבע בית הדין האזורי כי יש להתיר למשיב לשאת אישה אחרת, בכפוף לקבלת אישורו של נשיא בית הדין הגדול וכן היתרם של מאה רבנים. לבסוף יוער, כי נמנענו בפסק דיננו זה מלתאר בפירוט את מלוא השתלשלות העניינים המסועפת בעניינם של הצדדים, בין היתר מתוך תקווה כי זו לא תעמוד לעותרת לרועץ אם תהיה נכונה להגיע להסדר לאחר מתן פסק הדין. 5. העותרת טוענת כי פסקי הדין של בתי הדין ניתנו תוך פגיעה קשה בזכותה להשמיע את טענותיה בפני ערכאה שיפוטית ולהפריך את גרסת הצד שכנגד, וכן כי בתי הדין חרגו בהתנהלותם מסדרי הדין הנהוגים בהם. ראשית נטען, ביחס לבית הדין האזורי, כי בית הדין לא דרש מהמשיב להוכיח את עילות הגירושין להן טען ואפשר לו להגיש סיכומים באופן שמנע מהעותרת להגיב על הנטען בתביעת הגירושין. עוד טוענת העותרת, כי המשיב כלל לא טען את טענת המאיסות אשר היא הבסיס לחיובה בגט לפי פסק הדין של בית הדין האזורי. העותרת מוסיפה וקובלת על החלטות נוספות שקיבל בית הדין האזורי בעניינה, ובכללן - פסק הדין שאת ביטולו מבקשת העותרת בעתירתה, אשר תוכנן מעיד לטענתה על מגמתיות של בית הדין כלפיה ומכפיש את שמה. באשר לבית הדין הגדול, טוענת העותרת כי אף בדיון בפניו לא ניתנה לה הזדמנות להגיב לטיעוני המשיב וכי פסק דינו מייחס לה דברים שלא נאמרו על-ידה בערעור ומביא באופן סלקטיבי מדבריו של בית הדין האזורי בפסק דינו. 6. בתגובתו לעתירה טוען המשיב כי טענותיה של העותרת הינן בעלות אופי ערעורי מובהק ומשכך אין מקומן להישמע בפני בית משפט זה. עוד טוען המשיב, כי העתירה נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, שכן העותרת לא מפרטת בה את מלוא השתלשלות העניינים, ובפרט את אי התייצבותה לדיונים רבים שנקבעו בפני בית הדין האזורי, את העובדה שתקפה אישית חלק מהדיינים והטרידה אותם ואת סירובה המתמשך לקיים את החלטותיו בכל הנוגע לבתם של בני הזוג. לבסוף נטען, כי העתירה נגועה בשיהוי, שכן הוגשה למעלה משנה לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הגדול. 7. ביום 15.2.2010 קיימנו דיון בעתירה. במהלך הדיון הצענו לצדדים להגיע להסדר ביניהם, בהתאם למתווה שהוצע על-ידינו, ותחילה לעניין מתן גט בהסכמה. בדיון לפנינו טענה באת-כוח העותרת מטעם הסיוע המשפטי ונשמעו גם העותרת ואביה, שכאמור ייצגה בהליכים בפני בתי הדין. התקבל הרושם כי העותרת חווה תחושות סובייקטיביות קשות שכן להרגשתה נקבעו ממצאים נגדה בלא שניתנה לה אפשרות להגיב עליהם. השתלשלות העובדות הראתה שלתחושתה זו אין בסיס. ניתנו לעותרת הזדמנויות רבות להתייצב בבית הדין והיא מיאנה, ובאחד השלבים גם סיכלה אפשרות לקיים צו הבאה. עם זאת, סברנו כי יש לסייע לעותרת להיחלץ ממצב קשה שהיא עצמה תרמה להיווצרותו. לפיכך עשינו מאמצים רבים להביא להסכמה ולסיום הסכסוך בהסדר. הצענו, בין היתר, לפנים משורת הדין, כי יבוטלו פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בהסכמת הצדדים, כך שכל האמור בהם, ובפרט לעניין המאיסות, דברים שהעותרת טוענת כי נפגעה מהם, לא יעמדו נגדה, והגט יינתן בהסכמה ולא בחיוב. בתום הדיון קבענו כי הצדדים יודיעו לנו בתוך שבעה ימים אם ניהלו משא ומתן והגיעו להסדר כאמור. בהמשך הוגשה הודעת העותרת לפיה פנתה אל המשיב באמצעות גורם מתווך מתוך מטרה לקיים עימו משא ומתן. בהתאם לכך, ניתנה לצדדים אורכה בכדי להגיע להסדר, תוך הבהרה כי לא תינתן אורכה נוספת. מהודעות הצדדים אשר הוגשו לבית המשפט בהמשך להחלטה זו עלה כי לא הושג הסכם בין העותרת למשיב. תחת זאת, חזרה העותרת על בקשתה, אשר נדחתה במהלך הדיון, לחזור ולהגיב לטענותיו של המשיב כלפיה. עוד יוער, כי במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני בית משפט זה, חלו שינויים תכופים בייצוגה של העותרת, עקב מחלוקות שנתגלעו בינה לבין באי-כוחה, אשר מונו לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, ונכון לעת הזו העותרת אינה מיוצגת. בנסיבות אלה, ומשלא עלה בידי הצדדים לגבש פיתרון בדרכי שלום, וכל ניסיונותינו לסייע עלו בתוהו, אין עוד מנוס מהכרעתנו. 8. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר הרב שהונח בפנינו באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע, בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים והתערבותו בהכרעותיהם תיעשה במקרים בהם קמה עילה לביקורתו השיפוטית ולמתן סעד מן הצדק בהתאם (ראו, למשל: בג"ץ 5261/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 13.6.2008)). איננו סבורים כי בענייננו הוכח דבר התקיימותה של אחת מעילות ההתערבות, ולפיכך אין בידינו להתערב כמבוקש על-ידי העותרת. אין חולק כי התוצאה הנובעת מפסקי הדין, לפיה חויבה העותרת במתן גט למשיב, הינה קשה ביותר לשני הצדדים, ומוטב היה לו היו בני הזוג מגיעים להסכמה לעניין הגט. ייתכן גם כי ניתן היה להימנע מקביעת חלק מהממצאים בפסקי הדין, אשר אכן פוגעים בעותרת. עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאנו כי נפלו בפסקי הדין פגמים שיש בהם כדי לחייב את ביטולם. בנסיבות יוצאות הדופן של העניין ניתנה לעותרת הזדמנות מלאה להתייצב בפני בתי הדין ולטעון טענותיה. גם אם נמתחה בפסקי הדין ביקורת על העותרת, אין לנתקה מהרקע ומהשתלשלות האירועים ואין בידינו עילה המקימה צידוק להתערבותו של בית משפט זה בפסקי דין אלה. העותרת טוענת להתעלמות מסדרי דין וכי יש בכך כדי להצדיק את ביטול פסקי הדין על-ידי בית משפט זה. נטייתו של בית משפט זה להתערב בהחלטות דיוניות של בתי הדין הדתיים היא מצומצמת אף יותר. עם זאת, "אין לומר כי בית משפט זה ימשוך את ידיו וימנע מלהפעיל את סמכותו מקום בו החלטה דיונית של בית הדין הדתי הביאה לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי" (בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 27.5.2008)). אלא שבמקרה דנן לא מצאנו כי יש ממש בטענותיה של העותרת. בית הדין האזורי קיים מספר ניכר של דיונים בעניינם של בני הזוג, וכעולה מן הפרוטוקולים של דיונים אלה, ניתנה במהלכם אפשרות לצדדים לטעון את טענותיהם באריכות רבה. במצב דברים זה, קשה לטעון כי נשללה ממי מהצדדים זכות הטיעון שלו או כי לא ניתנה לעותרת אפשרות להתמודד עם טענותיו של המשיב כלפיה, באופן שעולה כדי הפרה של סדרי הדין הנהוגים בבתי הדין הרבניים. 9. עתירה זו העלתה מקרה שהוא אכן טראגי לכל המעורבים בהליך. יש לזכור כי במשמורתה של העותרת, ובתנאים שאינם קלים, מצויה קטינה שאינה נפגשת עם אביה, והוא מצידו אינו תומך בה ואינו נושא בהוצאות מזונותיה. מדובר בקרע עמוק שהקטינה היא קורבן לו. עניין המשמורת לא בא לפנינו, ומאליו מובן כי לא ננקוט עמדה בהקשר זה; אך הוא מוסיף על התחושה הקשה. בשולי הדברים ייאמר, כי ניכר בעותרת כי היא חיה בתחושה סובייקטיבית שנגרם לה עוול בהליכים שהתקיימו בפני בתי הדין, והיא נתמכה לאורך הדרך באביה שייצגה בהליכים. תחושה סובייקטיבית מסוג זה אין די בה כדי להקים עילה להתערבותנו. עם זאת, וחרף העובדה שעד כה עלו בתוהו הניסיונות להשיג הסדר בין הצדדים, אנו סבורים כי ככל שבשלב זה תהיה העותרת מוכנה לקבל את הגט, ניתן להניח כי אפשר יהיה להביא לכך שלא יעמדו נגדה ממצאי פסקי הדין נשוא העתירה. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, י"ט באייר התש"ע (3.5.2010). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09052890_N12.doc אב + דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il