מאיר שי נ. הועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" - רשותה ז

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5288/18 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: מאיר שי נ ג ד המשיבה: הועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" – רשות הזכרון לשואה ולגבורה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד עמית אפרתי בשם המשיבה: עו"ד דוד שמרון; עו"ד אלי אברך פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה, שנייה במספר, בגדרה מתבקש בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק להורות לוועדה לציון חסידי אומות העולם הפועלת ב"יד ושם" להעניק לבישוף הכנסייה האורתודוכסית, טיט סימדריאה המנוח (Tit Simedria, להלן: "הבישוף המנוח סימדריאה"), הכרה כ"חסיד אומות העולם". "רשות זכרון, יד ושם" (להלן: "יד ושם") הוא גוף סטטורי אשר הוקם בהתאם לחוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953 (להלן: "החוק"). סעיף 2(4א) לחוק מסמיך את יד ושם "להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות-כבוד, ואם הלכו לעולמם - אזרחות-זכרון, של מדינת ישראל, לאות הוקרה על פועלם". לצורך משימה זו הוקמה וועדה ציבורית מקצועית המורכבת מכ-30 חברים, היא "הוועדה לציון חסידי אומות העולם, הפועלת ביד ושם" (להלן: "הוועדה"). הוועדה מונתה על-ידי יד ושם, והוסמכה על ידו לבחור את הזכאים להענקת התואר "חסיד אומות העולם" (מכוח סמכותו לפי סעיף 7(2) לחוק). הוועדה מורכבת משלוש ועדות משנה, בהתאם לחלוקה גיאוגרפית, וחבריה הם ניצולי שואה, משפטנים, היסטוריונים ואנשי ציבור, הפועלים כולם בהתנדבות. חברי ועדות המשנה מרכיבים את מליאת הוועדה לציון חסידי אומות העולם (להלן: "מליאת הוועדה"), ובראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון. לאור משמעותו הייחודית של התואר "חסיד אומות העולם" התוותה הוועדה לאורך השנים כללים וקריטריונים להענקתו. בתמצית, ייאמר כי התואר מוענק לאנשים לא יהודים אשר עומדים בתנאים הבאים: "1. מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות. 2. סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים. 3. המניע הראשוני של המצילים היה לסייע ליהודים נרדפים. כלומר: ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר כגון המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכו'. 4. קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות של מי אלו שקבלו את העזרה מהמצילים (עדות ניצול) או במקרים יוצאי דופן תיעוד ממקור ראשון המבסס את אופי ההצלה והנסיבות להצלה." (סעיף 55 לתגובת המשיבה). כללים וקריטריונים אלו אף מפורסמים לציבור, בין היתר, באמצעות אתר האינטרנט של יד ושם. העותר וארבעה בני משפחה נוספים הוסתרו במהלך השואה במרתף כנסייה בעיר צ'רנוביץ ברומניה על ידי עובד הכנסייה, George Russu (להלן: "מר רוסו"), ובכך ניצלו חייהם. בשנת 2004 פנה העותר ליד ושם בבקשה להכיר בפעולת ההצלה של מר רוסו, ואכן, ביום 5.6.2006 ניתן למר רוסו אות "חסיד אומות העולם" על ידי יד ושם. לאחר מתן האות למר רוסו, הגיש העותר ביום 12.7.2007, בקשה להכיר גם בבישוף המנוח סימדריאה כ"חסיד אומות העולם" בגין הסיוע שנתן למר רוסו להסתיר את העותר ובני משפחתו במרתף הכנסייה, אשר הוא עמד בראשה. הבקשה נדונה ביום 28.12.2009 בועדת המשנה בירושלים. במועד זה החליטה הוועדה, פה אחד, כי אין בחומר שנמסר על ידי העותר כדי להעיד על אחריותו הישירה של הבישוף המנוח סימדריאה לפעולת הצלה תוך סיכון חיים. העותר לא השלים עם החלטה זו של הוועדה וביום 8.6.2010 עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ (י-ם) 14311-06-10 מאיר שי נ' יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (9.11.2010), להלן: "העתירה המנהלית") בבקשה להורות ליד ושם לאפשר לו לעיין במסמכים חסויים שברשותה הנוגעים להחלטה בעניין הבישוף המנוח סימדריאה. בדיון בעתירה המנהלית מיום 9.11.2010 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ולפיה יד ושם תערוך תמצית מן החומר המצוי ברשותה, ותעמיד אותו לעיונו של העותר. כן נקבע כי ככל שהעותר לא יבוא על סיפוקו, ימונה על דעת הצדדים שופט בדימוס אשר יכריע האם התמצית שהועברה על ידי יד ושם משקפת נאמנה את תוכנו של החומר המצוי בידי הוועדה. נראה כי העותר לא ביקש להפעיל את המנגנון אשר נקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית, וחלף כך הגיש ביום 21.6.2011 עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 4635/11 מאיר שי נ' יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (14.10.2013), להלן: "העתירה הראשונה לבג"ץ") בגדרה התבקש סעד של הענקת הכרה כ- "חסיד אומות העולם" לבישוף המנוח סימדריאה. לאחר שהוגשה תגובה מקדמית מטעם יד ושם, נערך ביום 14.10.2013 דיון בעתירה במסגרתו ניתן פסק דין (השופטים אליקים רובינשטיין, יצחק עמית ו-צבי זילברטל) לפיו אין מקום להתערב בהחלטת הועדה שניתנה בעניינו של הבישוף המנוח סימדריאה, וכי יש להורות על מחיקת העתירה הראשונה לבג"ץ. פסק הדין בעתירה הראשונה לבג"ץ לא היווה סוף פסוק מבחינת העותר ובעתירה שלפנינו הוא שב ומלין על כך שלא ניתן לבישוף המנוח סימדריאה אות "חסיד אומות העולם". כמו כן מונה העותר במסגרת עתירתו שורה ארוכה של פגמים, אשר התרחשו לשיטתו, בהליך בחינת תיקו של הבישוף המנוח סימדריאה על ידי הוועדה, ובכלל זה את הפגמים הרבים שנפלו, לדידו, בתמצית התיק שהועברה לעיונו בהתאם לפסק הדין בעתירה המנהלית מיום 9.11.2010. דין העתירה להידחות. מפעל חסידי אומות העולם הוא מפעל רב חשיבות, המבטא את ההערכה והכרת התודה של מדינת ישראל כלפי אותם יחידי סגולה שפעלו להצלת יהודים בתקופת השואה. החלטה בסוגיה האם זכאי אדם פלוני לאות "חסיד אומות העולם" נוגעת לתחומי ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה היהודית, והמוסר ואל לו לבית משפט זה להכריע בסוגיות נכבדות ומורכבות אלו, אלא במקרים יוצאי דופן. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בבג"ץ 10673/03 מרגלית נ' יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה, פ"ד נט(2) 1, 11 (2004)) לעניין זה: "זה לא כבר פסקנו כי "קביעת 'האמת ההיסטורית' – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לביתהמשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן (להלן – פרשת שרון [2]), בעמ' 257). פסיקה זו, שנתקבלה בהליך אזרחי, ראויה לחול מקל וחומר על הליכי הדיון לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. גישה זו ראוי לה כי תנחה את בית-המשפט כל אימת שמוצבת להכרעתו מחלוקת בדבר קורותיה של התרחשות היסטורית. בעיקר ובייחוד ראוי לבית-המשפט להדיר את עצמו מהכרעה במחלוקת טעונת זיכרונות ורגשות אישיים, בדבר התרחשותם, אי-התרחשותם או מידת התרחשותם של אירועים היסטוריים בתקופת השואה." כאמור, העתירה שלפנינו אינה עתירתו הראשונה של העותר לבית משפט זה באותו עניין ממש. העתירה הראשונה שהגיש לבג"ץ נדחתה על בסיס ההנמקה הבאה: "על פי תקדימיו של בית משפט זה, וגם על פי השכל הישר, התערבות בהחלטות מעין אלה היא במשורה שבמשורה. לכל ידוע כי למדינת ישראל עניין להכיר ולהוקיר חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם בימי החשיכה הנוראה. אין – כמובן גם במקרה זה – טענה של שיקולים זרים או אפליה חלילה מצד יד ושם, אלא שהעותר סבור כי החומר הקיים מצדיק את משאלתו, ואילו ההחלטה פה אחד סברה אחרת. איננו רואים מקום להתערב בהחלטה שניתנה, שאין בה אי סבירות, בודאי לא קיצונית." פסקה שלישית לפסק הדין בעתירה הראשונה לבג"ץ. העותר אינו מבהיר בעתירתו מדוע הדברים שנאמרו בשעתו אינם יפים באותה מידה גם בעת הזו. הנטען בעתירה חוזר במידה רבה על הנטען בעתירה הקודמת, וממילא אין הצדקה כי אותם טיעונים שכבר נבחנו על ידי בית משפט זה, יבחנו בשנית. אין לנו אלא לחזור בעניין זה על דברים נכוחים שכתב בשעתו הנשיא אהרון ברק: "לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית" ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (27.11.2006). וראו גם: בג"ץ 9060/08 יאסין נ' שר הביטחון, פסקה 7 (7.5.2012); בג"ץ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 14-15 (19.9.2012); רע"א 1552/19 ביטון נ בנק ירושלים בע"מ (2.4.2019). בכל הנוגע להשגות העותר ביחס לתמצית אשר הועברה לעיונו, הרי שאין המדובר בסוגיה אשר צריכה להתברר לפני בית משפט זה, ולו בשל המנגנון ליישוב מחלוקות בין הצדדים אשר נקבע במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעתירה המנהלית. בדומה, לא מצאנו ממש גם ביתר טענות העותר, הנוגעות להתבטאויות של עובדי יד ושם ביחס לבקשת העותר, או לפגמים אשר נפלו לשיטתו בפרוטוקולים שונים של הועדה שהתקיימו בתיקים אחרים בשנות ה-90 של המאה הקודמת. יודגש כי אין בפסק דיננו זה כדי לגרוע מזכרו של הבישוף המנוח סימדריאה, או מהסיוע שהושיט ליהודים בתקופה האפלה בהיסטוריה, אך ההחלטה באשר לשאלה אם הכרת התודה למי שסייעו ליהודים בתקופת השואה מצדיקה הכרה במעמד של חסיד אומות העולם מסורה לוועדה, ולה בלבד. סוף דבר: העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א בניסן התשע"ט (‏16.4.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18052880_Y07.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1