גולר סגנון בע"מ נ. רחמים ברוך

פסק-דין בתיק רע"א 5284/14 בבית המשפט העליון רע"א 5284/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: גולר סגנון בע"מ נ ג ד המשיב: רחמים ברוך בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.06.2014 בת"א 2044-01-12 שניתנה על ידי השופט א' ואגו בשם המבקשת: עו"ד גיל תורג'מן בשם המשיב: עו"ד מנחם מור פסק-דין לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) בה"פ 2044-01-12 מיום 19.6.2014, במסגרתה קבע בית המשפט כי הוא סיים מלאכתו בתיק במתן פסק דין ביום 22.10.2013, וכי בהיעדר הסכמה באשר לסוגיות שנותרו פתוחות בין הצדדים יהיה צורך בהליכים נפרדים מההליך דנן. תמצית הרקע העובדתי 1. המבקשת, גולר סגנון בע"מ (להלן: המבקשת), הינה חברה העוסקת בפרזול מוצרי ברזל, פח ואלומיניום בבתי חרושת שונים. אחד מאותם בתי חרושת מצוי באזור התעשייה בקריית מלאכי על מקרקעין שבבעלות המשיב, מר רחמים ברוך (להלן: המשיב), ושאותו שוכרת המבקשת מהמשיב מזה למעלה מ-20 שנה, החל מיום 1.7.1991 ועד עתה (להלן: הנכס). בתחילת שנת 2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה ביקשה ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו זיכרון דברים שנחתם בינה לבין המשיב ביום 13.9.2011 בנוגע לנכס הינו הסכם מחייב המהווה הסכם מכר מקרקעין לכל דבר ועניין. בנוסף ביקשה המבקשת להורות על אכיפת זיכרון הדברים. המשיב יוצג בהליך בבית המשפט המחוזי על ידי אפוטרופסו בדין (החל מיום 12.12.2011), בנו אבינועם ברוך. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לתוקפו של זיכרון הדברים עסקה בעיקרה בשאלה האם המשיב היה כשיר בשעתו לחתום על זיכרון הדברים. 2. ביום 22.10.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת המבקשת, בכפוף לתנאי מסוים שיבואר להלן. 3. ואלה עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי: זיכרון הדברים נחתם ביום 13.9.2011. זיכרון הדברים כלל פרטים, הוראות ותנאים ביחס למועדי התשלום, תשלומי המיסים ופיצויים בגין הפרה במידת הצורך. אשר לשיעור התמורה שתשולם בגין הנכס, צוין בזיכרון הדברים כי לשם קביעת התמורה יפנו הצדדים לשמאי באופן מיידי על מנת שישום את ערך הנכס כפנוי וחופשי מכל עיקול, שעבוד וזכות צד ג'. עוד צוין בזיכרון הדברים כי תוך 14 יום ממועד קבלת חוות דעת השמאי ייחתם הסכם סופי, על בסיס זיכרון הדברים, וישולמו 10% מהתמורה שתיקבע על ידי השמאי כנגד הערת אזהרה, וכי יתרת התמורה תשולם תוך 45 יום ממועד זה. בסמוך לאחר החתימה על זיכרון הדברים הציג מנהל המבקשת ובעל מניותיה, מר סיני גודינגר, למשיב רשימת שמאים שנותנים שירות ללקוחות בנק הפועלים המעוניינים בלקיחת משכנתא. המשיב הביע רצונו בשמאית אישה. בעקבות זאת נבחרה על ידי הצדדים השמאית דנה ניסן (להלן: השמאית ניסן) על מנת לשום את ערך הנכס. ביום 5.10.2011 ניתנה חוות דעת השמאית ניסן, אשר העריכה את שווי הנכס בסך של 1,180,000 ש"ח. ביום 17.10.2011 העבירה המבקשת לחשבון הבנק של המשיב מקדמה בסך של 118,000 ש"ח, בהתאם לאמור בזיכרון הדברים, וביום 2.1.2012 נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין. בחלוף מספר ימים, החזיר המשיב למבקשת את המקדמה וסירב להמשיך לפעול לקיום זיכרון הדברים. ביום 12.12.2011, כשלושה חודשים לאחר חתימת זיכרון הדברים, הוצא בבית המשפט לענייני משפחה צו הממנה את בניו של המשיב כאפוטרופוסים עליו. האפוטרופוסים הודיעו למבקשת כי הם אינם מוכנים להוסיף וליישם את המכר וטענו כי זיכרון הדברים אינו תקף על רקע מצבו הרפואי של המשיב במועד החתימה. נטען כי המבקשת ניצלה את מצוקתו וחולשתו הפיזית והמנטלית של המשיב והחתימה אותו על מסמך שנוּסח על ידי עורך דינה. המבקשת טענה מנגד כי אין לטענות אלה כל בסיס וכי מדובר בניסיון חסר תום לב של המשיב לסגת מהסכם חוקי שנכרת כדין, אשר המשיב כנראה החליט בדיעבד כי הוא אינו כדאי לו. לפיכך הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי כאמור לעיל, ובמסגרתה טענה כי זיכרון הדברים, במשולב עם חוות הדעת של השמאית ניסן, מהווה הסכם מחייב לכל דבר ועניין. במסגרת ההליך הגישו שני הצדדים חווֹת דעת רפואיות בנוגע למצבו הגופני והמנטלי של המשיב במועד החתימה. אשר לשאלת שווי הנכס, המבקשת הסתמכה על חוות הדעת של השמאית ניסן, ואילו המשיב הגיש חוות דעת מטעם השמאי יוסי אורון (להלן: השמאי אורון). 4. אשר לכשירותו של המשיב לחתום על זיכרון הדברים; בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות את חווֹת הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם שני הצדדים בנוגע למצבו הפיזי והמנטלי של המשיב, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי נטל ההוכחה לא הורם על ידי המשיב להוכיח כי הוא היה בלתי כשיר במועד החתימה על זיכרון הדברים. נקבע כי בניו של המשיב טענו כי הוא לא היה כשיר לחתום על זיכרון הדברים, אך באותה הנשימה הכירו בתוקפו של ייפוי כוח שנחתם על ידו חודשים ספורים קודם לכן ובכשירותו לחתום עליו. בנוסף קבע בית המשפט כי לא התרשם שהמבקשת ביצעה "מחטף", כטענת המשיב, אלא שמדובר בהסכם שנחתם בתום משא ומתן ממושך, שבמהלכו לא גילה המשיב סימנים של היעדר כשירות, אלא להיפך – התמקח באופן אקטיבי, התנה תנאים למכירה ובחר את השמאית. בית המשפט ציין כי חווֹת הדעת הרפואיות שהגישו שני הצדדים הן אמנם קוטביות, אך משתיהן עולה כי המשיב מתפקד, משיב לשאלות ומתמצא – גם אם חלקית – בנעשה סביבו. בית המשפט קבע כי לא השתכנע מחוות דעת המומחית מטעם המשיב, וכי לא די בה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המשיב בנסיבות העניין. לפיכך קבע בית המשפט כי המשיב היה כשיר לחתום על זיכרון הדברים, כי חתימתו תקפה מבחינה חוקית, וכי התנערותו מזיכרון הדברים נבעה ככל הנראה רק מחוסר שביעות רצונו מחוות דעת השמאית ניסן. מנימוקים דומים דחה בית המשפט את טענת העושק שהעלה המשיב, לפיה גם אם לא הוכח חוסר כשירות לחתום על זיכרון הדברים, הרי שמדובר בזיכרון דברים שנחתם תוך ניצול חולשתו ומצוקתו של המשיב. 5. אשר לשאלת שווי הנכס; בית המשפט ציין כי הפער בין חוות דעת השמאית ניסן לבין חוות דעת השמאי אורון עומד על כ-800,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי לא מצא שחוות דעתה של השמאית ניסן הינה מופרכת ומשקפת מחיר בלתי סביר, אך ציין כי ייתכן שמדובר בהערכה "על הצד הנמוך". הודגש כי "לא מדובר במדע מדויק" וכי פער בין חוות דעת שמאיות אינו דבר נדיר. למרות זאת, מצא בית המשפט לנכון – משיקולי צדק – כי אין מקום להורות על אכיפת זיכרון הדברים כמות שהוא. בית המשפט קבע כי תהליך מינוי השמאית ניסן, אף במנותק מהתוצאה המספרית של השמאות, מעורר ספקות. בית המשפט ציין מספר נתונים שהביאוהו למסקנה זו: העובדה שחוות דעת השמאית ניסן מוענה רק למנהל המבקשת; הנכס הוצג לשמאית על ידי מנהל המבקשת בלבד; השמאית ניסן העידה כי מלבד חוות הדעת ערכה עבור מנהל המבקשת גם חוות דעת לשיעבוד וכן השגה למס שבח; מנהל המבקשת התלווה לשמאית ניסן למשרדי המועצה המקומית; המבקשת נשאה בעלות חוות הדעת; חוות הדעת נמסרה לידי המבקשת, והיא זו שהעבירה אותה לידי המשיב. בית המשפט קבע כי הוא אינו מטיל דופי ביושרה ובמקצועיות של השמאית ניסן, אך מכל האמור לעיל "עולה חוסר נוחות באשר למראית העין של ההתנהלות". נקבע כי לא ברור האם השמאית ניסן הבינה שהיא אמורה לפעול גם עבור המשיב כמזמין במשותף של חוות הדעת. צוין כי מעורבות מנהלי המבקשת בתהליך הייתה דומיננטית ובלעדית, וכי ניתן להבין את חששות המשיב ובניו שמא הייתה השמאות מוטה לרעתם. לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט כי ההתנהלות שלאחר כריתת זיכרון הדברים הינה בעייתית, וזאת להבדיל מסוגיית תוקף זיכרון הדברים וכשירות החותם עליו שבהן לא נמצא כל דופי. 6. לנוכח האמור לעיל, ועל אף שבית המשפט הדגיש כי הדבר לא התבקש במפורש על ידי מי מהצדדים, נקבע כי יש מקום לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), בשילוב עם סעיף 3(4) לאותו החוק, ולהתנות את סעד האכיפה. בנקודה זו קבע בית המשפט כי: "זיכרון הדברים אמנם ייאכף, אולם הדבר ייעשה על פי מחיר שייקבע על ידי שמאי חיצוני שימונה לשם כך, ושיקבע שווי הנכס לתאריך זיכרון הדברים, כאשר אין הוא כבול, כלשהו, כמובן, בהערכות קודמות שנעשו". בית המשפט הוסיף וקבע כי "בתוך 30 יום ממועד פסק הדין, ימונה שמאי מוסכם מטעם הצדדים, גם יחד, למתן שומה חדשה. בהעדר הסכמה – ימנה אותו בית המשפט". בנוסף נתן בית המשפט הוראות בדבר אופן עריכת השומה ואופן שערוך שווי הנכס ממועד חתימת זיכרון הדברים ועד התשלום בפועל. 7. בהחלטה מיום 17.3.2014 מינה בית המשפט את השמאי דן אורמן (להלן: השמאי אורמן), לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות על זהות השמאי. אשר לסמכות השמאי נקבע בהחלטה "סמכותו – לפי האמור בפס"ד לעניין זה, אלא אם כן הצדדים, בהסכמה, יעניקו לו סמכויות נוספות". ביום 23.5.2014 המציא השמאי אורמן את חוות דעתו לצדדים, ובה ציין כי שווי הנכס הוא 1,700,000 ש"ח. ביום 11.6.2014 פנתה המבקשת לשמאי אורמן במכתב שכותרתו "שאלות הבהרה לחוו"ד מיום 23.5.2014", במסגרתו העלתה המבקשת שאלות וטענות בנוגע לחוות הדעת, לרבות בדבר שיטת ההערכה שבה נקט השמאי אורמן ובדבר טעויות שנפלו לטענתה בחישוביו. בהמשך לכך הגישה המבקשת ביום 16.6.2014 בקשה לבית המשפט שכותרתה "בקשה להורות למומחה בית המשפט להשיב לשאלות הבהרה". בית המשפט הורה למבקשת "לקבל את עמדת ב"כ המשיב באשר לבקשה". בתגובה הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה מטעם ב"כ הנתבע ליתן הוראות", ובמסגרתה טען כי חוות הדעת הינה ברורה ומפורטת, וכי המבקשת "ככל הנראה רק משיקולי 'כדאיות עסקה' מנסה כיום לערער עליה בדרך עקיפין באמצעות הגשת 'שאלות הבהרה' לשמאי ולכן לא ניתן להתקדם בגיבוש ההסכם בין הצדדים". בנוסף טען המשיב כי המבקשת נמנעת באופן חד צדדי ובמתכוון מתשלום שכר הדירה בגין הנכס בטענה שהיא פטורה מכך לנוכח תוצאת פסק הדין, וכי בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם נדרש אישורו של בית המשפט לענייני משפחה להסכם, לנוכח מינויים של בניו של המשיב כאפוטרופוסים עבורו. לפיכך ביקש המשיב מבית המשפט "לסייע לצדדים לעניין זה וליתן הוראות ע"מ להביא את העסקה לידי גמר". 8. בהחלטה מיום 19.6.2014 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "היעדר היכולת להגיע להסכמות מצער. אולם, ביהמ"ש סיים מלאכתו במתן פס"ד בתיק. מנוי בורר, אם אין הסכמה לזהותו, נותר עניין יחיד "פתוח". נכון הייתי לבחון הבקשה בעניין שאלות ההבהרה – לפנים משורת הדין וע"מ להקל על הצדדים. ברם, המבוקש כעת חורג למחוזות רחוקים, ועניין הוא, בלית הסכמה, להליכים נפרדים, וככל הנראה בפני ערכאות אחרות. לא אוכל לסייע". כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שלפנַי. תמצית נימוקי הבקשה ותשובת המשיב 9. המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט מיום 19.6.2014 כמוה כ"סתימת הגולל וחסימת הצדדים מלפנות לבית המשפט" ומותירה אותה "חסרת אונים ביכולת שלה לאכוף את פסק הדין שניתן לטובתה". המבקשת מציינת כי ביום 7.7.2014 (דהיינו, לאחר שניתנה ההחלטה נשוא הבקשה דנן) השיב השמאי אורמן במכתב תשובה למכתבה, אך לטענתה אין במכתבו תשובות לשאלות הספציפיות ששאלה המבקשת. עוד נטען כי גם התחשיב החדש שצורף למכתב התשובה של השמאי אורמן "נשען על אדנים שאינם נכונים ומהווה טעות כשלעצמו". לפיכך טוענת המבקשת כי בנסיבות העניין יש מקום לפסול את חוות דעתו של השמאי אורמן, או לכל הפחות להורות על זימונו לדיון לפני בית המשפט, שבמסגרתו תוכל לחקור אותו על חוות דעתו ולקבל ממנו תשובות לשאלותיה. בנוסף טוענת המבקשת כי קיימות מחלוקות נוספות בין הצדדים, הן בנוגע לתשלום דמי השכירות במהלך התקופה שחלפה ממועד מתן פסק הדין ועד עתה, והן בנוגע לשאלה האם התמורה כוללת רכיב מע"מ או לא. אשר על כן, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי מלאכתו במקרה דנן הסתיימה, וכי מוטלת עליו עדיין החובה להכריע בסוגיות שנותרו פתוחות בין הצדדים. 10. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי המבקשת נוהגת בחוסר תום לב מובהק, כשכל מטרתה היא "לעקוף" את הוראות החוק ולערער בעקיפין על פסק דין שניתן לפני שנה, ביום 22.10.2013, ושהפך חלוט זה מכבר. נטען כי ההחלטה האופרטיבית שנקבעה בפסק הדין, לפיה זיכרון הדברים ייאכף בהתאם למחיר שייקבע על ידי השמאי החיצוני שימונה לשם כך, הינה ברורה וחד משמעית, וכי אין מקום להתערב בחוות דעת השמאי אורמן. נטען כי ביסוד הבקשה דנן עומדים שיקולים של כדאיות העסקה בלבד, כאשר רק לאחר שהשמאי אורמן הגיש חוות דעת שלא מצאה חן בעיני המבקשת בהיותה גבוהה מדי, "נזכרה" המבקשת להגיש שאלות הבהרה שכל מטרתן הינה "שיפור עמדות". בנוסף טוען המשיב כי טענותיה הנוספות של המבקשת – בנוגע לדמי השכירות ובנוגע לרכיב המע"מ – רק מחזקות את הרושם שכל מטרתה היא לערוך "מקצה שיפורים" לפסק הדין שהפך חלוט זה מכבר. אשר על כן, נטען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ו"להורות למבקשת לכבד את פסק הדין... ולנסח על אתר הסכם מכר 'סופי', ראוי והוגן" בהתאם לפסק הדין. לחלופין, נטען כי יש להורות על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי, "אשר שמע עדים ובחן ראיות והמכיר היטב את התיק", על מנת שיכריע לגבי המחלוקות שנותרו לכאורה בין הצדדים. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לגופו של עניין, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור, כך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון במחלוקות שנותרו בין הצדדים. 12. בפסק הדין מיום 22.10.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשת לאכיפת זיכרון הדברים, אך קבע כי מחיר הנכס ייקבע בהתאם לחוות דעת שמאי חיצוני, ולא בהתאם לחווֹת הדעת שהגישו הצדדים במהלך הדיונים לפניו. בית המשפט המחוזי אף ציין כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בנוגע לזהות השמאי החיצוני אזי ימונה השמאי על ידי בית המשפט, וכך קרה בפועל. הנה כי כן, על אף שהנקודה המרכזית שעמדה בלב המחלוקת בין הצדדים – שאלת תוקפו של זיכרון הדברים ושאלת כשירותו של המשיב לחתום עליו – נדונה והוכרעה בפסק הדין, הרי שבנקודה הנוספת שנדרשה בה הכרעת בית המשפט – שאלת שווי הנכס – נותרו "קצוות פתוחים". שתי שאלות נותרו פתוחות בעקבות פסק הדין מיום 22.10.2013. השאלה האחת הינה זהות השמאי החיצוני. בית המשפט קבע במפורש כי ככל שהצדדים לא יסכימו על זהותו, אזי ימונה השמאי על ידו. ואכן, בחלוף מספר חודשים הודיעו הצדדים לבית המשפט כי לא הגיעו להסכמות, ומשכך הורה בית המשפט, קרוב לחצי שנה לאחר שניתן פסק הדין, על מינוי השמאי אורמן. עובדה זו מצביעה על כך ששני הצדדים סברו כי לבית המשפט נותרה הסמכות להכריע ב"קצה הפתוח" הזה, וכך גם סבר בית המשפט המחוזי. השאלה השנייה הינה מעמדה של חוות דעת השמאי החיצוני, במידה שאחד הצדדים מעלה השגות בנוגע לתוכנה או בנוגע לאופן עריכתה. בית המשפט לא התייחס לשאלה זו בפסק דינו, ככל הנראה כיוון שלא צפה כי תתעוררנה מחלוקות בנוגע לחוות דעתו של השמאי החיצוני. ברי כי אילו היה מדובר במקרה שבו חוות דעת השמאי החיצוני הייתה מקובלת על שני הצדדים כפי שהיא, אזי כלל לא היה מתעורר הצורך לשוב לבית המשפט. אולם, כאשר מדובר במקרה שבו לאחד הצדדים (או לשניהם) יש טענות והשגות כלפי חוות הדעת של השמאי החיצוני – כפי שקרה במקרה דנן – הרי שיש לאפשר לצדדים להעלות טענותיהם לפני בית המשפט, אשר יידרש להכריע בטענות לגופן. בין היתר, איני רואה מניעה עקרונית מדוע לא לאפשר לצדדים להגיש לשמאי החיצוני שאלות הבהרה בכתב בנוגע לחוות דעתו או לחקור אותו על חוות דעתו במסגרת חקירה קצרה בבית המשפט, ובלבד שמדובר בשאלות לגוף חוות הדעת (ולא לגופו של השמאי), ולאחר מכן להכריע בטענותיהם בשים לב לתשובות השמאי החיצוני. למען הסר ספק ראוי להעיר כי הכרעתו של בית המשפט במחלוקות שמתעוררות בין הצדדים בנוגע לחוות דעת שמאי חיצוני כפופה ממילא לאמות המידה המצומצמות הנהוגות בפסיקה ביחס להתערבות בחוות דעת של "שמאי מכריע", ולא בנקל יקבל בית המשפט טענות מסוג זה [ראו למשל: ע"א 4341/11 מזרה נ' דהן (31.12.2012)]. 13. הנה כי כן, אין מקום לראות את בית המשפט המחוזי כמי ש"סיים מלאכתו" עם מתן "פסק הדין" מיום 22.10.2013. על אף שהשאלה המרכזית שעמדה בלב המחלוקת בין הצדדים – שאלת תוקפו של זיכרון הדברים – נדונה והוכרעה במסגרת "פסק הדין", הרי שהשאלה הנלווית אליה – שאלת שווי הנכס – לא הוכרעה עד תום במסגרתו, ונותרו במסגרתה שאלות נלוות שבית המשפט עשוי להידרש להכריע בהן בהמשך (באותם מקרים שבהם לא יאמצו שני הצדדים את חוות דעת השמאי החיצוני). כידוע, התשובה לשאלה האם החלטה מסוימת מהווה "פסק דין" או "החלטה אחרת" נעשית בהתאם למהותה ולאו דווקא בהתאם לכותרתה. השאלה שנשאלת בהקשר זה הינה האם נותרו לבית המשפט שאלות נוספות שיש לדון ולהכריע בהן במסגרת ההליך או שמא "התיק נסגר" [ראו למשל: רע"א 3233/14 בראודה נ' פרבר (30.10.2014) בפסקה 9 להחלטת השופט נ' סולברג והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: עניין בראודה)]. כאמור, במקרה דנן נותרו שאלות כאלה, ולכן על אף שבית המשפט הכתיר את הכרעתו מיום 22.10.2013 כ"פסק דין", הרי שמבחינה מהותית לא סיימה הכרעה זו את כל המחלוקות בין הצדדים ומדובר ב"החלטה אחרת". 14. אשר למחלוקות הנלוות שהתעוררו בין הצדדים בנוגע לרכיב המע"מ ובנוגע לדמי השכירות, אשר מכתבי הטענות עולה כי המבקשת כנראה הפסיקה לשלמם בטענה (שאינה מקובלת על המשיב) שהם ניתנים לקיזוז מתוך התמורה שתשולם על ידה בבוא היום, סבורני כי אילו היו ניצבות לפנַי סוגיות אלה לבדן – במנותק משאלת חוות דעת השמאי החיצוני – ספק אם הייתה הצדקה להחזיר את הדיון להכרעה משלימה של בית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הדין. עם זאת, לנוכח התוצאה אליה הגעתי לפיה ממילא מוחזר הדיון בשאלת חוות דעת השמאי לבית המשפט המחוזי, סבורני כי ראוי שבית המשפט המחוזי יבהיר את כל הטעון הבהרה ויכריע גם בנקודות אלה. 15. בשולי הדברים אציין כי התוצאה אליה הגעתי הינה נכונה וראויה בעינַי גם מטעמים של יעילות ושירות לציבור. יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דברי השופט סולברג בעניין בראודה: "גם טעמי יעילות ומתן שירות שאנו מחוייבים בו כלפי הבאים בשערינו מצדיקים את השבת התיק לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בו. ראוי כי תיק מעין זה ידון בכללותו, על כל היבטיו, לפני אותו מותב אשר יכריע בכל הסוגיות העולות מסיום השותפות. אין מקום להביא לפיצול מיותר של ההליכים ולגרור את הצדדים להליכים נוספים שיגרמו לדחיית סיום הפרשה ולעלויות נוספות" (שם, בפסקה 11). זו לטעמי הגישה הראויה במקרה דנן ובכלל. 16. אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט מיום 19.6.2014 מבוטלת בזאת. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון במחלוקות שנותרו בין הצדדים. אשר למישור הדיוני-פרקטי – דהיינו, האם יש מקום לזמן את השמאי אורמן לדיון בבית המשפט שבמסגרתו ייחקר על חוות דעתו, או שמא ניתן להסתפק בהעברת שאלות הבהרה של הצדדים לשמאי אורמן בכתב – יקבע בית המשפט המחוזי את סדרי הדיון על פי שיקול דעתו. לאחר שיאפשר לצדדים להעלות טענותיהם והשגותיהם בנוגע לחוות דעתו של השמאי אורמן, יכריע בית המשפט המחוזי לגופן במחלוקות שנותרו פתוחות. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא המשיב בהוצאות המבקשת בהליך דנן בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשע"ה (‏17.11.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14052840_W02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il