עו"ד תמיר אלטיט נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 5282/24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט יחיאל כשר המבקש: עו"ד תמיר אלטיט נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 5.6.2024, בע"ח 49207-07-23, שניתן על-ידי השופטת ה' סילש בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד גיטל דמס גוטליב פסק-דין השופט נ' סולברג: בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 5.6.2024, בע"ח 49207-07-23 (השופטת ה' סילש), שעל-פיו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט השלום בנתניה, מיום 20.7.2023, בת"פ 68013-11-22 (השופטת ז' דיבון סגל – סג"נ), שבגדרה חויב המבקש בתשלום הוצאות אישיות, בסך של 2,500 ₪. רקע והליכים קודמים המבקש, עורך דין, משמש כבא-כוחו של נאשם בהליך פלילי בבית משפט השלום. ביום 6.7.2023, קבע בית משפט השלום, כי במועד הדיון הנדחה, יום 20.7.2023, "תסתיים פרשת ההגנה וישמעו סיכומים בעל-פה". במהלך הדיון האמור נשמעה, בין היתר, עדות המתלוננת. בהמשך לכך, ביקש המבקש לדחות את מועד השמעת הסיכומים על-ידי ההגנה; זאת, לצורך הצלבת עדות המתלוננת עם עדות אֵם הנאשם, אשר נדרשה, לשיטתו, לשם הכנת הסיכומים. בהמשך לבקשה זו, התנהל דין ודברים מתמשך וחריף בין המבקש לבין מותב בית משפט השלום, תוך שבית המשפט עומד על הצורך בקידום ההליך, ואילו המבקש, מצדו, עומד על כך שאין באפשרותו להגן על הנאשם באופן ראוי בסד הזמנים שניתן. במסגרת אותו שיג ושיח, הגיש המבקש בקשת פסלות שופט, ולאחר שבקשה זו נדחתה, ביקש להשהות את הדיון לשם הגשת ערעור על דחיית בקשת הפסלות. כמו כן, לנוכח התנהלות המבקש בדיון, ציין בית המשפט במהלכו, כי "ישקול השתת הוצאות אישיות". לבסוף, נעתר בית משפט השלום לבקשת הדחייה, וקבע כי מועד שמיעת הסיכומים ידחה למחרת – יום 21.7.2023, שעה 08:30. כלפי החלטה זו, השיב המבקש באולם: "עכשיו השעה 15:00 אין ביכולתי להיערך לסיכומים למחר. הטיעונים בעינם עומדים, אני נדרש לעבודה מעמיקה ורצינית כדי להגן על הנאשם". בעקבות כך, החליט בית משפט השלום, כי "לנוכח ההתנהלות המפורטת מעלה, וכאשר נראה כי ההגנה עושה ככל שלאל ידה כדי לדחות את מועד שמיעת הסיכומים ועל אף [שבית המשפט] היה יותר ממוכן לקבוע מועדים סמוכים וקרובים. ב"כ הנאשם ישלם הוצאות בסך של 2,500 ₪". המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לחייבו בהוצאות אישיות לבית המשפט המחוזי. הערעור – נדחה. בפסק הדין, ציין בית המשפט המחוזי, כי "עיון בפרוטוקול מלמד כי בית המשפט קמא שב והתריע בפני המערער על הכשלים שהוא רואה בהתנהלותו הדיונית, כמו גם בקושי הנובע מהצורך לשוב וליתן החלטות בסוגיות אשר הועלו, נדונו והוכרעו והוא אף הוסיף וציין, יותר מפעם אחת, כי הוא שוקל הטלתן של הוצאות". לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי, כי "בנסיבות אלו איני [מוצא] כי יש לראות [במבקש] כמי שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, ואף ככל והיה נמצא כי בית המשפט קמא יכול היה להוסיף ולאפשר [למבקש] לטעון באופן נקודתי לעניין ההוצאות, אינו רואה במכלול, כזה המצדיק את התערבותי בהחלטתו, ואף לא בקירוב לכך". מכאן הבקשה שלפנינו. המבקש טוען כי ההחלטה לחייבו בהוצאות אישיות התקבלה מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו; זאת, שעה שהוא אינו צד להליך; בניגוד לחובת הגינות כללית; ובסתירה לעמדת הפסיקה בנושא. כמו כן, מדגיש המבקש את חשיבות שלב הסיכומים בהליך הפלילי, ומעמדו כחלק מזכותו של נאשם להליך הוגן. לדידו, בנסיבות שנוצרו, היה עליו לעמוד על דחיית מועד שמיעת הסיכומים בעל-פה, לבל יכפור בחובתו המקצועית כלפי לקוחו. בהחלטה מיום 13.8.2024, ביקשתי מאת המשיבה להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור. בתוך כך ציינתי, כי בתגובתה "תידרש המשיבה [...] לטענת המבקש, שלפיה החלטת בית משפט השלום [...] התקבלה מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, חרף מצוות הפסיקה בנושא [...]. לחלופין, תודיע המשיבה אם נוכח האמור, נתונה הסכמתה לביטול החיוב בהוצאות האישיות. הסכמה כאמור תייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית בבקשה לרשות ערעור, על כל המשתמע מכך". בתגובתה, טוענת המשיבה כי לנוכח התנהלות המבקש בהליך האמור, החלטת בית המשפט השלום להשית עליו הוצאות אישיות – מוצדקת; וממילא, מצויה בגדרי מתחם שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כמו כן ציינה המשיבה, כי "נוכח האמור בהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 13.8.2024 בכל הנוגע למתן זכות הטיעון למבקש טרם השתת ההוצאות האישיות, מותירה המשיבה לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד האם ליתן למבקש הזדמנות להשמיע טענותיו לעניין זה". דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל. אציע לחברַי כי כך נורה. כידוע, בהתחשב בכך שהחלטה על השתת הוצאות מצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, הרי ש"אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות"; על כן, "התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים" (ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004)). עם זאת, לא למותר להזכיר, כי הגם שבית המשפט מוסמך להטיל הוצאות אישיות על עורך דין, "ראוי כי השימוש בסמכות האמורה יעשה במשורה, ורק במקרים בהם התנהלות עורך הדין חורגת במידה ניכרת מחובותיו לנהל דרכיו ביושר ובדרך ארץ ולסייע לבית המשפט לנהל את המשפט באופן יעיל והוגן [...]. זאת, מן הטעם שעורך הדין עצמו אינו מהווה צד להליך, וברגיל אין הוא מגן על זכויותיו שלו אלא על זכויותיו של מרשו" (ע"א 6681/21 קליקר נ' נועם, פסקה 43 (12.7.2023) (להלן: עניין קליקר)). משום כך, ההחלטה להטיל הוצאות אישיות על בא-כוחו של בעל דין כפופה, בין היתר, לשתי דרישות פרוצדוראליות נוקשות: האחת – על בית המשפט להתרות בעורך הדין על כוונתו לעשות כן; השניה – בית המשפט נדרש ליתן לעורך הדין הזדמנות לטעון את טענותיו בעניין, ולשמוע אותן בלב פתוח ובנפש חפצה (ראו: עניין קליקר, פסקה 44; בע"מ 3778/12 גלפנבויים נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (29.9.2014); ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 375-374 (2001) (להלן: עניין חנא)). הדברים אף מקבלים משנה חשיבות, מקום שבו עסקינן, כבענייננו, בהליך פלילי. זאת, בשל השאיפה להימנע, ככל הניתן, מהרתעת-יתר של עורכי דין – ובהתאם לכך, מגרימת אפקט מצנן – שעה שהללו נאבקים על חירותם, על חפותם, או על שמם הטוב של נאשמים. בנדון דידן, התריע בית משפט השלום באשר לכוונתו להטיל הוצאות אישיות על המבקש. ואולם, הזדמנות להשמיע את טענותיו בנדון – לא ניתנה למבקש. כך, יוצא לכאורה כי המבקש, אשר "כל מעייניו [...] נתונים [היו] להגנת מרשהו [...] נותר אגפו האישי חשוף ובאין הגנה" (עניין חנא, שם). סבורני, כי מצב דברים כגון דא – אין לקבל. אכן, "הקניית זכות טיעון לעורך הדין בטרם הטלת הוצאות אישיות לחובתו, אינה בגדר דקדוקי עניות פרוצדורליים. זכות הטיעון הינה זכות מהותית הנגזרת מכללי הצדק הטבעי. לפיכך, ככלל, לא ניתן להתעלם מחסרונה וברגיל דינן של הוצאות אישיות שנפסקו לחובת עורך דין מבלי שהוקנתה לו זכות הטיעון להתבטל" (עניין קליקר, פסקה 44). הכלל, אפוא, כמו גם ישומו על המקרה שלפנינו – פשוט וברור. למבקש לא ניתנה זכות טיעון כנדרש טרם הושתו עליו ההוצאות האישיות; משכך, דינן של הוצאות אלה – להתבטל. אין בידי לקבל את הצעת המשיבה, שלפיה עלינו לרפא את הפגם שנפל בהחלטת בית משפט השלום, על-ידי מתן אפשרות למבקש להעלות את טענותיו לגבי ההוצאות בגדרי הליך זה. אמנם, בית משפט זה התיר פתח צר לעשות כן, "נוכח מידת החריגות והחומרה היתרה" של התנהלות עורך הדין באותו הליך (ראו: עניין קליקר, פסקה 46). ואולם, מדובר בפתח 'כחודו של מחט'; המקרה דנן אינו בא בשעריו. אשר על כן, אציע לחברַי כי נקבל את הערעור, ונבטל את החיוב בהוצאות שהשית בית משפט השלום על המבקש. נעם סולברג שופט השופט י' אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט השופט י' כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ד' בחשון התשפ"ה (‏5.11.2024). נעם סולברג שופט יוסף אלרון שופט יחיאל כשר שופט