ש. כהן קירור ואריזה בע"מ נ. תפוזול תעשיות כימיות בע"מ

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 528/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: ש. כהן קירור ואריזה בע"מ נ ג ד המשיבה: תפוזול תעשיות כימיות בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.9.2023 בת"א 46191-12-19 שניתנה על ידי כב' השופטת א' לינדנשטראוס בשם המבקשת: עו"ד עדי מיכלין בשם המשיבה: עו"ד קרן תגר; עו"ד תמיר מלכה פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי נצרת (כב' השופטת א' לינדנשטראוס) בת"א 46191-12-19 מיום 27.9.2023, בה התקבלה בקשת המשיבה למחיקת ראיות. הרקע לבקשה והחלטת בית משפט קמא ביום 18.12.2019 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה – חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של חומרי ריסוס והדברה (להלן: ההליך הנוכחי). בכתב התביעה נטען כי בעקבות פרסום וייעוץ של המשיבה, רכשה המבקשת חומר ריסוס שתפקידו להקדים את הבשלתם של עצי פרי נשירים (להלן: התכשיר). ואולם, חרף המלצת המשיבה, נטען כי בפועל העצים שרוססו בתכשיר נפגעו, ותנובתם ירדה ביחס לעצים שלא רוססו בו. על כן, טענה המבקשת כי המשיבה מכרה לה חומר פגום וגרמה לה לנזקים. מנגד, המשיבה טענה כי הנזקים האמורים נגרמו למבקשת בעקבות שימוש שגוי בתכשיר, ומשכך היא עצמה אחראית לנזקים אלה. במהלך ניהול התביעה, עלה כי בין המשיבה לבין תובעים אחרים (להלן: התובעים בהליך הקודם) התנהל בעבר הליך בנושא דומה, שעסק אף הוא בפגיעה נטענת בעצים בעקבות שימוש בתכשיר בשנה קודמת (ת"א 60058-09-17; להלן: ההליך הקודם). בהליך הקודם התנהל גישור בין הצדדים שהסתיים בהצלחה בהסכם (להלן: הסכם הגישור). ביום 14.4.2021 הגישה המבקשת את ראיותיה. במסגרת זו, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שלמה כהן (להלן: שלמה) – בעל מניות ומנהל במבקשת – בו צוין כי "מחקירות ובירורים שעשיתי... הסתבר כי [המשיבה] הסתירה ממני שגם בשנים קודמות [התכשיר] שלה גרם נזקים לחקלאים אחרים" (סעיף 29 לתצהיר). בסעיף 31 לתצהירו ציין שלמה כי "בהתאם למה שנמסר לי על ידי החקלאים (הם התובעים בהליך הקודם – ר.ר.) הכירה [המשיבה] בחבותה ושילמה לתובעים פיצויים בסכומים גבוהים ביותר". בהמשך, ציין שלמה כי הוא מבקש "לזמן את התובעים [בהליך הקודם] להעיד גם בתיק זה ולהגיש את התצהירים והחומר שהוגש שם כדי להראות ש[המשיבה] פעלה באופן שיטתי להסתיר את הסיכונים שכבר ידעה עליהם..." (סעיף 32 לתצהיר). בנוסף, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שי כהן (להלן: שי) – בנו של שלמה – בו צוין בסעיף 31 כי נציג המשיבה הסתיר "כי בשנים הקודמות... [המשיבה] מכרה [את התכשיר] לחקלאים... וגם להם הייתה תופעה דומה... והם תבעו את החברה וקיבלו פיצוי גדול, לאחר ש[המשיבה] הכירה בחבותה לפצותם". לתצהירו של שלמה צורפו תצהירי עדות ראשית שהוגשו על ידי שניים מהתובעים בהליך הקודם וכן חוות דעת מומחה שהוגשה בהליך הקודם (להלן: הראיות שבמחלוקת). לאחר הגשת חוות הדעת והתצהירים האמורים, הגישה המשיבה בקשה למחיקת ראיות. היא טענה כי ההליך הקודם הסתיים בחתימה על הסדר שכותרתו "הסדר גישור חסוי וסודי", בו הוסכם כי תוכנו יהיה חסוי וכי לא ייעשה בו שימוש בהליך משפטי כלשהו; וכי התובעים בהליך הקודם לא יהיו רשאים לתת עדות או לשתף פעולה בהליך משפטי עתידי שיוגש כנגד המשיבה. על כן, נטען כי יש למחוק מהראיות שהגישה המבקשת כל התייחסות אל ההליך הקודם בתצהירי העדות הראשית; וכן למחוק כל מסמך הקשור להליך הקודם. זאת מאחר שמדובר בראיות שהן חסויות או בלתי קבילות. בפרט, התבקש בית המשפט למחוק את הראיות שבמחלוקת. יצוין כי בטרם הוכרעה הבקשה הגישה המבקשת בקשה להזמנת עדים, בה ביקשה לזמן שניים מהתובעים בהליך הקודם (שתצהיריהם בהליך הקודם צורפו כאמור כנספחים לתצהירו של שלמה), ואת המומחה שנתן חוות דעת בהליך הקודם. המשיבה התנגדה לזימונם של עדים אלה מאחר שתוכן עדותם קשור לאותן ראיות שהיא ביקשה למחוק בשל היותן חסויות או בלתי קבילות. ביום 27.9.2023 נתן בית משפט קמא החלטה בפתקית בה נקבע כי הראיות שבמחלוקת לא ישמשו חלק מהראיות בהליך הנוכחי. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה בדבר תוקפו של הסכם הגישור שהושג בהליך הקודם. בהמשך לכך, הוא ציין כי "בהתאם לכללי אי הקבילות והחיסיון החל על הסכם הגישור והמסמכים שנוצרו במסגרתו, ומשהוסכם גם בגוף הסכם הגישור כי תוכנו יהיה חסוי וכי לא ייעשה בו שימוש בהליך משפטי כלשהו וכן הוסכם כי התובעים שם לא יהיו רשאים ליתן עדות נגד [המשיבה] או לשתף פעולה בתביעות נגדה, מתקבלת הבקשה". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא בהחלטתו למחוק את הראיות שבמחלוקת. ראשית, נטען כי הבקשה דנן אינה נכללת בצו בית המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. זאת, מאחר שמדובר בהחלטה הדוחה בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, וכן בהחלטה העוסקת בטענת חיסיון – המוחרגים מהצו. לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי בית משפט קמא פירש באופן שגוי את ההלכות הנוגעות לחיסיון ולאי-קבילות ביחס להליכי גישור. המבקשת הפנתה בהקשר זה לכלל על פי סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה לפיו רק בית המשפט מוסמך לשלול את זכותו של כל אדם לגשת לבית המשפט. על כן, כך נטען, אין בהסכם גישור כדי לצמצם או לבטל את סמכותו של בית משפט קמא לזמן כל עד שהוא מוצא לנכון. עוד טוענת המבקשת כי כללי החיסיון החלים על הליך הגישור מגבילים דווקא את המשיבה ולא אותה. לטענתה, סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". משכך, בית המשפט לא יכול היה להתבסס על הדברים שנכתבו בהסכם הגישור כדי למנוע מהמבקשת להגיש ראיות ולהוכיח את תביעתה. כן נטען כי בהתאם לסעיף 2א לתוספת לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), אסור היה למשיבה (שהייתה צד להליך הקודם) להעלות כל טענה שמקורה בהליך הגישור החסוי, כך שהיה על בית המשפט היה להתעלם מטענות אלה. בנוסף, טוענת המבקשת כי היא כלל לא הייתה צד להליך הקודם, כך שאין באמור בהסכם הגישור כדי להשליך עליה ולהגביל את זכויותיה. מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, משאין מדובר באותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בעניינים מסוג זה. מעבר לכך, נטען כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. בין היתר טוענת המשיבה כי התרת השימוש בתוכן הסדר גישור חסוי וסודי כראיה בתיק אחר, משמעה פגיעה אנושה באמון הצדדים בהליכי גישור עתידיים, ואף פגיעה בסיכויים של הליכים משפטיים עתידיים להיפתר באמצעות פשרה. כן מציינת המשיבה כי בהסכם הגישור בהליך הקודם הוסכם כי תוכנו יהיה חסוי וכי לא ייעשה בו שימוש בהליך משפטי; וכן כי התובעים בהליך הקודם לא יתנו עדות או יסייעו בתביעות עתידיות נגד המשיבה. על כן, טוענת המשיבה כי במסגרת ההליך הנוכחי הפרה המבקשת את החיסיון החל על הסכם הגישור כאשר הזכירה את קיומו וחלק מתוכנו. כן נטען כי הראיות שבמחלוקת אינן קבילות מאחר שהוסכם בהסכם הגישור כי התובעים בהליך הקודם לא יסייעו בתביעות עתידיות נגד המשיבה. לפיכך לעמדת המשיבה, צדק בית משפט קמא כאשר הורה על מחיקת ראיות בהן היו "שזורים" פרטים בנוגע להסכם הגישור בהליך הקודם. המשיבה מוסיפה כי המבקשת הסתירה מבית המשפט כי הייצוג של התובעים בהליך הקודם נעשה על ידי אותו בא-כוח המייצג את המבקשת בהליך הנוכחי, כך שהחיסיון החל על הסכם הגישור והוראותיו היה ידוע היטב למבקשת ולבא-כוחה. כן טוענת המשיבה כי בא-כוח המבקשת הוא זה שככל הנראה העביר שלא כדין את חומר הראיות שהוגש על-ידיו בהליך הקודם ואת תוכן הסכם הגישור לידי המבקשת בהליך דנן. על כן, יש להטיל גם על המבקשת את המגבלות שקיבלו על עצמם התובעים בהליך הקודם – סודיות וחיסיון הסכם הגישור, והתחייבות שלא להעיד נגד המשיבה. מכל מקום, נטען כי אף אם המבקשת עצמה אינה מחויבת להסכם הגישור, יכול בית המשפט למנוע את הפרתו – כפי שאכן עשה בענייננו. באשר לטענת המבקשת לפיה אסור היה למשיבה להתבסס על תוכנו של הסכם הגישור כדי למנוע מהמבקשת להגיש את הראיות שבמחלוקת – נטען כי אלמלא הפרה המבקשת את הסכם הגישור, לא היה למשיבה צורך להידרש לטענות בדבר חיסיון, סודיות או אי-קבילות הראיות שבמחלוקת. כן נטען כי על פי פרשנותה של המבקשת לגבולות חיסיון הסכם הגישור, הסכם זה הוא למעשה בלתי ניתן לאכיפה. בנוסף, נטען כי המבקשת מעוניינת לפגוע בחיסיון הסכם הגישור ובסודיות שלו ללא הצדקה של ממש, שכן אין כל קשר ישיר בין ההליך הקודם להליך הנוכחי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שאפרט להלן, דין הערעור להתקבל באופן חלקי. הן המבקשת והן המשיבה שואבות את טענותיהן מהדין החל על חיסיון, סודיות או אי-קבילות הליכי גישור; כאשר הצדדים חלוקים באשר למשמעותו של דין זה על העניין שלפנינו. למען הבהירות, יובהרו בראשית הדברים המונחים הללו וההבחנה ביניהם, תוך הפניה ספציפית לכללים החלים על הליכי גישור. אי-קבילות הוא כלל דיוני המופנה כלפי בית המשפט – המורה לו שלא לקבל כראיה מידע מסוים במהלך ההליך המשפטי. סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט מורה כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". זאת, כל עוד הונח בסיס איתן לכך שהמסמך או האמרה שנמסרו הם פרי מגעים אמתיים לפשרה בין הצדדים. מטרתו של כלל אי-הקבילות ביחס לדברים שנמסרו בהליך הגישור היא לייצר הפרדה בין הליך הגישור להליך המשפטי. הכלל נועד לאפשר לצדדים במסגרת הגישור לחשוף מידע באופן גלוי, מבלי לחשוש מפני השפעות החשיפה על הליך משפטי, ככל שיתקיים. בנוסף, כלל זה נועד לעודד יישוב סכסוכים בין בעלי דין במסגרות חלופיות (ראו למשל: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי עמודים 579-577 (2021) (להלן: חסיונות ואינטרסים); רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פסקה 16 (27.6.2006) (להלן: עניין שירי); רע"א 4781/12 י.מ עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' עמית (6.3.2013) (להלן: עניין עיני)). מגבלה דיונית זו חלה, כלשון הסעיף, על כל מותב אזרחי אשר מובאים בפניו אותם דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור. סודיות, לעומת זאת, היא חובה המוטלת על אדם המחזיק במידע שלא לגלותו לאדם אחר. בכל הנוגע להליכי גישור, תקנות 5(ד)-(ו) לתקנות הגישור מטילות חובת סודיות על המגשר, הן כלפי כולי עלמא והן במישור היחסים שלו עם כל אחד מהצדדים. בנוסף, סעיפים 2 ו-2א להסכם המצוי המופיע בתוספת לתקנות הגישור (אשר בהתאם לתקנה 3(ו) לתקנות הגישור חל על הצדדים אלא אם כן הוסכם ביניהם אחרת), מטילים חובת סודיות גם על הצדדים להליך גישור, מכוחה הם מתחייבים שלא להזמין את המגשר למסור עדות או להציג מסמכים בעניין שהועלה בהליך הגישור; וכן שלא למסור לבית המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור או להציג מסמכים בעניין שהועלה בו. הסודיות היא יסוד מכונן בהליך הגישור, בדומה לחובת הסודיות שחלה על פסיכולוג או רופא. רק בהינתן חובת סודיות שכזו יוכלו הצדדים לשתף פעולה בינם לבין עצמם וכן עם המגשר, ללא חשש שדברים שיגידו עשויים להיזקף לחובתם בהליך עתידי (ראו: חסיונות ואינטרסים, בעמוד 578; עניין עיני, בפסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' עמית; רע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 18 (18.11.2009)). כלל החסינות מופנה אף הוא כלפי המחזיק במידע, והוא מקנה חסינות לבעל המידע מפני החובה לחשוף מידע זה לצד שכנגד ולבית המשפט במסגרת הליך משפטי. על-אף שהמחוקק לא עיגן במפורש את כלל החסינות ביחס להליכי גישור (למעט בכל הנוגע להליכי גישור המתנהלים בבתי משפט לענייני משפחה – ראו תקנה 6 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ו-2016), הפסיקה הכירה בחיסיון יחסי החל על הליכים אלה (ראו למשל: עניין עיני, בפסקאות 4-3 לחוות דעתו של השופט י' עמית; רע"א 1496/15 לוי נ' דרורי, פסקה 8 (21.5.2015); רע"א 86/23 בלו מרבל בע"מ נ' רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ, פסקה 10 (‏13.2.2023)). השאלה הדיונית הרלוונטית בענייננו היא אפוא שאלת אי-הקבילות של מידע, ובכלל זה מידע שהוא תולדה של הליך הגישור שהתנהל בין המשיבה לבין התובעים בהליך הקודם. מדובר באי קבילות שכן המבקשת מתייחסת בבקשת רשות הערעור להחלטת בית משפט קמא למחוק ראיות שהוגשו במסגרת ההליך שמתברר לפניו; ולא לטענות על אודות הפרת חסיון או חובת סודיות של מי מבעלי הדין בהליך הקודם (שהמבקשת לא הייתה אחת מהם) או של המגשר שניהל את הליך הגישור. כאמור, כלל אי-הקבילות הוא כלל דיוני המופנה לבית המשפט, לפיו אין לקבל כראיה אמרות או מסמכים שנמסרו במסגרת הליך גישור או לקבוע ממצאים על בסיסם. בענייננו, ביקשה המשיבה למחוק מראיות המבקשת את סעיף 31 לתצהיר העדות הראשית של שלמה ואת סעיף 31 לתצהיר העדות הראשית של שי; וכן את תצהירי העדות הראשית של התובעים בהליך הקודם ואת חוות דעת המומחה שהוגשה בו – אשר צורפו כנספחים לתצהיר העדות של שלמה. אני סבורה כי יש להבחין בין האמור בתצהיריהם של שלמה ושל שי; לבין תצהירי העדות הראשית של התובעים בהליך הקודם וחוות הדעת של המומחה מטעמם. באשר לסעיפים בתצהירי העדות הראשית של שלמה ושי – אני סבורה כי אכן היה מקום להורות על מחיקתם. סעיפים אלה כוללים מידע הנוגע באופן ישיר להליך הגישור שהתקיים בין הצדדים להליך הקודם, להסכם הגישור ולדברים שנמסרו במסגרת ההליך (ובכלל זה העובדה שבהליך הגישור הכירה המשיבה בחבותה ופיצתה את התובעים שם בסכומים גבוהים). משכך, מדובר במידע לא קביל. המגבלה על קבילותו חלה כאמור על כל מותב אזרחי שהדברים הללו מובאים בפניו, וזאת ללא קשר להתחייבותם של התובעים בהליך הקודם. לעומת זאת, דינם של תצהירי העדות הראשית של התובעים בהליך הקודם ולחוות הדעת שהוגשה במסגרתו הוא שונה. מסמכים אלה אינם מסמכים שנמסרו במסגרת הליך הגישור והם אף לא הוכנו לקראתו. מדובר במסמכים שהוגשו לבית המשפט במהלך הדיון בהליך הקודם, עובר להליך הגישור. על כן, כלל אי-הקבילות החל ביחס להליכי גישור לא חל על מסמכים אלה. טענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבה היא שהמבקשת מנועה מלהגיש את הראיות שבמחלוקת מאחר שהתובעים בהליך הקודם התחייבו בהסכם הגישור שלא לתת עדות או לשתף פעולה בהליך משפטי עתידי נגד המשיבה. אולם בטענה זו אין כדי להצדיק הטלת הגבלות כלשהן על המבקשת – אשר לא הייתה צד להסכם הגישור וממילא לא נטלה על עצמה התחייבות זו. למעלה מן הצורך יוער כי הפסיקה קבעה שהתחייבות כשלעצמה אינה יכולה לייצר חיסיון של מידע. כך, בבג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז (14.5.2008), התייחס בית המשפט (השופטת א' חיות) למידע שנמסר לוועדת בדיקה פנים אוניברסיטאית ולעדויות וראיות שהוצגו בפניה. הוא קבע כי ההתחייבות לסודיות שניתנה למתלוננים ולעדים על ידי ועדת הבדיקה אינה מהווה בסיס לחסיון ואינה שוללת את זכותו של בעל דין לעיין במסמכים אליהם מתייחסת אותה התחייבות, ככל שהם רלוונטיים להליך. על כל פנים, דינה של התחייבותם של התובעים בהליך הקודם והשלכתה על עדותם – תיבחן ככל שיהיה בכך צורך אם וכאשר הם יוזמנו להעיד. אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא תעמוד בעינה רק ביחס לסעיפים 31 לתצהיריהם של שלמה ושי. לאור תוצאה זו אינני עושה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ב באדר ב התשפ"ד (‏1.4.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 24005280_P03.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1