בגימוב אלכסי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5279/01 ע"פ 5558/01 ע"פ 5757/01 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' א' לוי ע"פ 5279/01 המערער: בגימוב אלכסי נגד המשיבה: מדינת ישראל בשם המערער: עו"ד אחיקם גריידי בשם המשיבה: עו"ד מנחם בלום ע"פ 5558/01 המערער: יורי ריאבנקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בשם המערער: עו"ד שלמה רכבי בשם המשיבה: עו"ד מנחם בלום ע"פ 5757/01 המערער: רמין (רומה) חודובחש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד מנחם בלום ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 20.5.2001 בת"פ 40108/00 בפני כבוד השופט ג'ורג' קרא תאריך הישיבה: ט"ו בתמוז תשס"ב (25.6.02) פסק-דין השופט א' א' לוי 1. אלה הם שלושה ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ג'ורג' קרא), בהם החלטנו לדון במאוחד. ההכרעה בבית משפט קמא היתה בעיקרה עובדתית, אך לא לסוגיות מהתחום הזה הפנו המערערים את חצי ביקורתם, אלא בעיקר לשאלת היקף מעורבותם ואחריותם למעשים בהם דן כתב האישום, כפי שהיא משתקפת מהראיות, וההשלכות של אלה על רמת הענישה שננקטה נגדם. 2. המערערים, רמין (רומה) חודובחש (להלן "רומה"), אלכסי (לושה) בגימוב (להלן "בגימוב"), ויורי ריאבנקו (להלן "ריאבנקו"), הובאו לדין ביחד עם ארבעה אחרים, על פי כתב אישום שבמרכזו עמדה הטענה שהם נמנו על ארגון פשע שפעל במטרה לסחוט כספים ורכוש מאנשים ומבעלי עסקים בדרך של הטלת אימה, איומים ואלימות. לצורך כך הקימה החבורה עמותה, תמימה למראה, בשם "קרן לבבות אשדוד", אשר על פי הגדרת מטרותיה נועדה להקים "מרכז משותף לקהילות עדתיות יוצאי חבר העמים תושבי אשדוד לפעולה הכוללת הרצאות וטיולים בנושאי יהדות וא"י, ניהול מחסן לתרומות חפצים עבור משפחות נזקקות וארגון תעסוקה ביתית לאנשים מוגבלים" (בלשון כתב האישום). על פי גרסת המשיבה, שימשה העמותה מסווה לפעילותם הבלתי חוקית של המערערים וחבריהם, ובמשרדו של אחד מהם, אדוארד גדאייב ששימש כרכז העמותה, נמצאו הספרים הבאים: "גנבים בחוק וראשי ארגון פשע", "בתי סוהר ומחנות" ו"ראשי כנופיות פשע". כמו כן נטען, כי משרדה של העמותה רוהט בפריטי ציוד שונים אשר נלקחו מקורבנותיהם של מעשי הסחיטה. פעילותם של המערערים נחשפה במהלך האירועים נשוא האישום השביעי, אשר תחילתם היתה בחודש פברואר 2000, וסופם במעצרם של המערערים, רומה ובגימוב בתאריך 28.3.00, וריאבנקו בתאריך 3.4.00. להלן העובדות העיקריות אותן טענה המשיבה באישום השביעי: א) מרק ליס (להלן "ליס) ומרק יוריק (להלן "יוריק"), הנם בעלי חברה בשם "קרויז אינטרנשיונל" (להלן "קרויז") בתל-אביב, העוסקת באמרגנות ויבוא אמנים מרוסיה לישראל. גם אלכסנדר צ'רנין (להלן "צרנין") הוא בעל חברה העוסקת באותו תחום ושמה "מפגש עם כוכבים". ב) על פי הנטען, בסמוך לחודש פברואר 2000, קשרו המערערים ואחרים קשר לסחוט כספים מעסקי שעשועים, תמורת הבטחה "להגן" עליהם, כביכול. הם פנו תחילה למשרדיה של קרויז, שם דרשו ממזכיר החברה (גופמן) להודיע לבעלים (ליס ויוריק) ששהו אותה עת בחו"ל, להתקשר לרומה. מששבו הבעלים לישראל, הגיע אליהם רומה ביחד עם ריאבנקו ונאשם נוסף בתיק זה (יון באום), ואלה בישרו להם כי נרקמה מזימה לחטוף אותם או את אחד מהם למטרות סחיטה. מתוך השיחה הבינו ליס ויוריק, כי מוצעת להם "הגנה" שבפועל הנה סחיטה, ועל כן טענו בפני בני-שיחם כי עסקיהם כושלים עקב תחרות הקיימת בענף זה. בין אלה ששמו נזכר כגורם מתחרה בקרויז, היה צ'רנין, ונראה כי המערערים וחבריהם החליטו לצרף גם אותו למעגל הנסחטים. ג) לאחר שנוצר הקשר הראשוני עם אחד מעובדיו של צ'רנין, חשד האחרון שהוא עומד להיות קורבנה של עבירה, ולאחר שנועץ בעורך-דינו הוא פנה למשטרה. מכאן ואילך החל מעקב אחר האירועים בדרך של האזנה וצילום, וכך תועדה שיחה שנערכה, בתאריך 26.3.00, בין צ'רנין לרומה. רומה טען באזניו של בן-שיחו, כי הוא גרם נזק לעסקיה של קרויז, ועקב כך נגרם נזק עקיף לחברים שלו הנושאים בעונשי מאסר בכלא. לטענתו, נהגו ליס ויוריק לתרום כספים כדי לתמוך באותם אסירים בתקופת כליאתם, ולפיכך הודיע רומה כי ביום המחרת הוא עומד לקיים שיחת בירור בין בעליהן של שתי החברות. ד) בתאריך 27.3.00 הגיעו רומה, יון באום ונאשם נוסף (יאן נדייזדין) למשרדיה של חברת קרויז, ודרשו מליס ויוריק, בצעקות ואיומים, ללכת עמם לפגישה עם צ'רנין. גם צ'רנין סרב ליטול חלק באותה פגישה, בין היתר עקב הנחיות המשטרה, אך גם בעניינו עשו האיומים את שלהם, והפגישה התקיימה בבית קפה סמוך, שם שבו הנוכחים וטענו בפני צ'רנין כי גרם נזק לעסקיה של קרויז, ואלה הוערכו בסכום של 36,000 דולר. בהמשך גילה רומה "רוחב-לב" כאשר הסכים להעמיד את סכום הנזק על סך של 20,000 דולר, ואת הסכום הזה נדרש צ'רנין לפרוע בשני תשלומים. ביום המחרת התייצב באום במשרדו של צ'רנין, ומשזה טען כי הוא אינו מוכן לשלם את מה שהושת עליו הואיל ומדובר בסחיטה, הגיע למקום רומה אשר הזהיר את צ'רנין כי אם לא ישלם הוא יינזק וגם לא יוכל לעבוד בישראל. רומה הוסיף והבהיר לצ'רנין, כי מאותו מועד ואילך יהיה עליו לשלם לו סכום של 20,000 עבור כל אמן שיגיע לישראל לסדרת הופעות. בסמוך לאחר מכן נעצרו רומה ושניים מחבריו על ידי משטרת ישראל, ואותה שעה נמצא רומה מחזיק בסכין בעלת ידית של אגרופן. 3. ראיותיה של המשיבה להוכחתו של האישום השביעי התבססו, בין היתר, על עדותם של מרק ליס ומרק יוריק. אלה מסרו בחקירתם את הגרסה אשר נזכרה בכתב האישום, לאמור, המערערים טענו בפניהם כי קיימת כוונה לחטוף אותם, ועל מנת למנוע סכנה זו התנדבו רומה וחבריו לשמור עליהם. הם הוסיפו והעידו על גרסת המערערים לפיה הם מסייעים לכלואים, ומשליס ויוריק טענו כי מצבו של עסקם אינו שפיר, פנו בני החבורה לצ'רנין, ודרשו ממנו לצמצם את פעילותו, על מנת לאפשר לעסקם של ליס ויוריק לשגשג. שני העדים שהכחישו קיומה של היכרות קודמת בינם לרומה, נמנעו מלפנות למשטרה ולבקש את עזרתה, ומי שעשה זאת היה צ'רנין. כאמור, בעקבות תלונתו של צ'רנין התקינה המשטרה מכשירי צילום והקלטה במשרדו, ונראה שאין טוב יותר מתיעוד זה כדי לבסס את הנטען באישום השביעי. בשיחתו עם צ'רנין הציג רומה את עצמו כמי שפועל בשליחותם של ליס ויוריק, הואיל ואלה נהגו לשלם לו במשך מספר שנים תשלומים שונים עבור "קרן איגוד מקצועי" המסייעות לנכים ולאסירים, ובתמורה התחייב רומה למנוע את פעילותן של חברות מתחרות. במפגש עם ליס ויוריק, אליו נלקח צ'רנין על כורחו, שאל האחרון מהו הסכום שעליו לשלם כדי לסיים את הפרשה, אך הוא לא זכה לתשובה באותו מעמד, אולם זמן קצר לאחר מכן הגיע רומה למשרדו, כשהוא מלווה ביון באום, והודיע לו כי "החוב" עומד על סכום של 36,000 דולר. ביום המחרת הגיע באום למשרדו של צ'רנין על מנת לגבות את הסכום, ומשהודיע לו צ'רנין שהוא חוזר בו, התקשר באום לרומה ועידכן אותו על המתרחש, וזה הגיב באומרו כי אם צ'רנין הבטיח לשלם עליו לקיים זאת, ואם לא יעשה כך "יהיו לו בעיות וישברו לו את עמוד השדרה". רומה חזר על איומיו באוזניו של צ'רנין במפגש שהתקיים ביניהם באותו יום, ואז הוא גם דרש מצ'רנין לשלם לו 20,000 ש"ח בכל פעם שיזמין אמן מחו"ל להופעה בישראל. 4. רומה התגונן בטענה כי לא פעל ממניע פלילי, ועשה זאת עקב בקשתם של ליס ויוריק לתווך בסכסוך שפרץ בינם לצ'רנין, על רקע אותו נזק שעל פי הנטען הוא גרם להם. בעקבות כך התקיים המפגש בבית הקפה, ובמהלכו הודה צ'רנין בגרימת נזק בסך של 40,000 דולר, ובתיווכו של רומה הוסכם להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 דולר בלבד. גרסה תמימה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, אשר נתן אמון בעדותם של עדי המשיבה, ומסקנה זו של הערכאה הראשונה מקובלת עלי במלואה, הואיל והיא נתמכת, כאמור, בהקלטות וצילומים מהזירה. וכך נשמעו באום ונדייזדין מנסים "לשכנע" את צ'רנין, שהכחיש את קיומה של מחלוקת בינו לליס ויוריק, לבוא עמם לבית הקפה (התמליל ת65/ב): "באו אליך כבני אדם, בצורה נורמלית ואמרו שהנה כאן הזמינו כבר תה תלך ותדון בכל הבעיות שלך. אתה יושב. מה אתה בתולה? צריך לשכנע אותך?". בעקבות סירובו הנמשך של צ'רנין התקשר באום לרומה, ואחר כך פנה לצ'רנין באומרו (עמ' 13): "הוא אמר שאם אתה לא מבין כך ידברו אתך אחרת... אם לא תלך אתנו נדבר כאילו אחרת". לאחר המפגש בבית הקפה הגיע רומה למשרדו של צ'רנין, והסביר לו כי הוא עומד בראש איגוד התומך באסירים השוהים בכלא. הוא הוסיף והסביר כי הוא מתעתד לוודא שרק חברת קרויז וחברתו של צ'רנין תעסוקנה ביבוא אומנים (עמ' 22), וכאשר צרנין התעניין "איזה דרך קיימת כדי להסדיר את העבודה" (עמ' 22), השיב לו רומה שתחילה עליו לשלם את הסכום שהתחייב בו במפגש בבית הקפה, ובלשונו: "דבר ראשון אתה צריך לשים על השולחן את הדבר הזה של שלושה חודשים כגבר... בהמשך לעשות תכנון, לשבת אתו ולעשות תכנון כדי שאם אתה הבאת אני לא אתן להם להביא מישהו כדי שאתה תמלא... שלך, הוצאות ותביא כסף לבית... יהיה ביניכם הסכם, וכל השאר שישנם כאן במשך שבוע אני אחסל... אם אתה רוצה לעבוד בחברה הזאת אתה חייב לעבוד אתנו אז אתם תהיו שניים בישראל. אם אתה רוצה אחרת... אז אלוהים אתך... ואתה תראה מה יהיה במשך חודש אחד". כאשר ביקש צ'רנין לדעת באיזה סכום ניתן לסיים את הפרשה, השיב לו רומה (עמ' 26): "בסדר, ששה עשר אלף, כמעט חצי אני מוריד לך... כדי שבהמשך אנחנו אתך גם נאכל לחם... בוא תביא עשרים... תשב עם מאריק ותעשה תכנון כך שהאולמות שלכם מלאים... בשביל מה אתם צריכים את זה, אני אצטרך לפנות מישהו מכם, אתה מבין או לא?". גם הדרישה מצ'רנין להוסיף ולשלם למערערים בעתיד סכום קבוע עבור כל אומן שיוזמן לישראל, תועדה בהקלטה (ראה תמליל ת66/ עמ' 6), ובענין זה גילה רומה "רוחב לב", כאשר החליט להסתפק בסכום קבוע ולא דרש חלק ברווחים: "מכל הבאה 20 בשקלים... 3 הצגות, 20 הצגות, זה לא מעניין אף אחד, אם הרווחת 500 אלף לא איכפת לכולם". וכאשר צ'רנין תהה מה יקרה אם עסקיו ייקלעו להפסדים, ואם רומה וחבורתו ישתתפו גם באלה כמו ברווחים, נשמעה התשובה הבאה: "אם תפסיד אנחנו לא חיות... זה לא אומר שאנחנו מוכנים להשתתף בהפסד שלך... הרווחת - "שמת לב" [היינו, שילמת], אם לא הרווחת - מי יכול לדרוש ממך?". 5. במסגרת האישום השביעי הורשעו רומה וריאבנקו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. רומה הורשע גם בעבירות של חטיפה לשם סחיטה והחזקת סכין שלא כדין. בגימוב זוכה מהעבירות אשר יוחסו לו באישום זה. בדיון שקדם להרשעה קבע בית משפט קמא, כי רומה וריאבנקו נמנו על קבוצת הקושרים ששמו להם למטרה לסחוט דמי חסות משתי חברות האמרגנות. אך לרומה ייחס בית המשפט מעמד בכיר יותר, ובלשונו (בעמ' 252 להכרעת הדין): "... נאשם 1 משמש כ'ראש וראשון' (ההדגשה במקור) במעשה הקשר הנ"ל, הוא האיש שעל פיו ישק דבר. הוא זה שעושה את 'מלאכת הדיבור', הוא זה שמשלח את המסרים המאיימים, המפורשים והמרומזים. הוא זה ששולח את הנאשמים השונים למשימותיהם, כשליחיו לדבר עבירה. כך... נאשם 5 נשלח למשרדם של המרקים, כשהוא נושא עמו את המסר המאיים, ועושה מעשים לביצועה של העבירה המושלמת - סחיטה באיומים... כך הגיעו הנאשמים 2 ו3- יחד עם נאשם 1 למשרדם של 'המרקים', והוציאו אותם בכוח ובניגוד לרצונם, למפגש עם צ'רנין. כך הגיעו נאשמים 2 ו3- למשרדו של צ'רנין, והוציאו אותו למפגש בבית הקפה עם 'המרקים', מפגש שצ'רנין לא רצה לקיים". בעת הדיון באישום השני, הוסיף בית המשפט באותו עניין: "נקל לראות את נאשם 1 [רומה] כ'רב עבריינים', מנהיג כנופיה, המבצע את עבירתו באמצעות 'חייליו'". במסקנה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי, לה היו השלכות על גזר-הדין, מיקד עו"ד א' פלדמן, בא-כוחו של רומה, את טיעונו בערעור. על פי השקפתו, למסקנה זו לא היה בסיס בחומר הראיות, הואיל ומדובר באנשים שעסקו באופן אקראי ובהרכבים משתנים שמהם נעדרה היררכיה של פיקוד, בביצוען של עבירות. לאור זאת סבר עו"ד פלדמן, שלא היה מקום להרשיע את רומה בעבירות בהן לא נטל חלק, ואשר התבססו על ההנחה כי המבצעים פעלו בהנחייתו ובשליחותו. 6. פתחתי את הדיון בערעור זה באישום השביעי דווקא, הואיל והוא ממחיש יותר מכל את מעמדו הבכיר של רומה בחבורת העבריינים שהקיפה אותו. ונדמה שאין לך טוב יותר מאשר דבריו של רומה עצמו כדי לתאר את מעמדו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעמ' 25 של התמליל ת26/ב', בשיחתו עם צ'רנין, לאמור: "חוץ מרומה בישראל אף אחד לא מחליט בקשר לשום שאלה הנוגעת לכם ולעסקים... הנה הטלפון שלי והשם שלי. אני לפניך. אם אתה רוצה... נייר וקדימה... את מי שאתה רוצה בישראל... רק שאחר כך כבר לא צריכים את הנייר הזה, שם כבר תהיה שיחה אחרת". באותו תמליל הציג המערער את עצמו פעם כראש "קרן" ופעם כראש "איגוד המקצועי" שנועד לסייע לעבריינים הנושאים בעונשי מאסר ("כאן הקרן הזאת בידיים שלי. אני אחראי עליו. קרן אתה יודע מה זה קרן... יודע כן? אתה יודע מה זה איגוד מקצועי? עוזר לחברים שלנו"). בהמשך הגדיר רומה את עצמו כ"צופה" ו"סמוטריאשי", היינו, מי ששומר על "הקופה השחורה" אשר נועדה לסייע לאותם כלואים (ראה עמ' 26 לתמליל). אך לא רק אמרותיו של מערער זה לבדן מלמדות על מעמדו המיוחד בעיני חבריו, אלא גם האירועים שתוארו על ידי בהרחבה. כוונת הדברים לכך, שגם בהעדרו, כאשר דיברו הנאשמים האחרים עם צ'רנין, הם הציגו את עצמם כמי שפועלים בשליחותו של רומה, וכאשר צ'רנין התעקש שלא ללכת לבית הקפה למפגש עם ליס ויוריק, התקשר באום (נאשם 2) לרומה כדי שינחה אותו כיצד לפעול. תמונה דומה התרחשה ביום המחרת, כאשר באום הגיע למשרדו של צ'רנין על מנת לגבות את "הפיצוי" שנקבע ביום הקודם ל"נזקיהם", כביכול, של ליס ויוריק. גם הפעם, ובעקבות סירובו של צ'רנין לשלם, מי שהוזעק למקום היה רומה, שחזר והסביר לבן-שיחו שללא חסותו לא יוכל להוסיף לעסוק בתחום האמרגנות. ראיות נוספות לעניין מעמדו של רומה כמנהיגה של החבורה העבריינית, הובאו במסגרת הוכחתם של האישומים הנוספים בהם הורשע מערער זה, ולהלן אעסוק באחדים מאישומים אלה. 7. האישום השני בתאריך 28.7.98, סמוך לחצות, הגיע רומה מלווה באחרים לדירתו של מיכאל טיקר ברמת-גן, לאחר שקשרו ביחד עם בגימוב לסחוט אותו. המערער ואחד מחבריו שזהותו נותרה עלומה, האשימו את טיקר באשמה בדויה (גניבה), ונטלו את תיקו שהכיל, בין היתר, סכום של 12,000 ש"ח. לאחר מכן אילצו רומה וחברו את טיקר ללכת עמם, והם הסיעוהו, ברכבו, לבית מלון, שם חזרו והטיחו בו את אשמת הגניבה, תוך איום שיפגעו בו. בשעה 01:29 טילפן רומה לבגימוב והנחה אותו לארגן משאית וסבלים לצורך פינוי תכולת דירתו של טיקר. ואכן, בשעה 09:00 הגיע בגימוב לבית המלון, שם קיבל מידיו של רומה את מענו של טיקר ומפתחות דירתו, והוא נצטווה להעביר את תכולת הדירה למושב בני עייש, שם גר רומה. בגימוב העדיף לשלוח את נהג המשאית והסבלים לבדם לבצע את פינוי הדירה, אך מלאכתם הופרעה על ידי שניים מחבריו של טיקר, ובעקבות כך הוחזרו לדירה חלק מהפריטים שנלקחו ממנה. אך בכך לא הסתיים העניין, הואיל ורומה דרש מטיקר להעביר את המכונית שבבעלותו, מסוג ב.מ.וו. לשמו, ומשהדבר לא צלח עקב קיומו של שיעבוד על המכונית, הותיר רומה את רכבו של טיקר ברשותו. ועוד נטען באישום השני, כי מי ששימש נהגה של המשאית, יורי פירר, מסר בחקירתו במשטרה תיאור של האירועים בהם נטל חלק, ובעקבות כך התקשר אליו בגימוב ואיים עליו. רומה ובגימוב הורשעו בגין אישום זה בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות לדירה וגניבה. רומה הורשע עוד בשוד בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים, וכליאת שווא. גם בגימוב הורשע בעבירות נוספות: סיוע לסחיטה באיומים, והדחה בחקירה. רומה התגונן בטענה כי טיקר נותר חייב לו סכום גדול כתוצאה מ"עסקים משותפים" שניהלו בעבר, ועל רקע זה הסכים למסור לו את מכוניתו. באשר לבגימוב טען רומה, כי הוא לא מסר לו את מפתחות דירתו של טיקר, וגם לא ביקש ממנו לפנות את תכולתה. אלא שגרסה זו של רומה לא זכתה לאמון בבית משפט קמא לנוכח השיחות הרבות שהיו בינו לבגימוב באותו לילה ובבוקר המחרת, וגם לאור עדותו של בגימוב, אשר בתחילת חקירתו נמנע מלהפליל את שותפו למעשה, אך לבסוף הודה כי מההתחלה הבין כי מדובר בגניבת הרכוש מדירתו של טיקר, ובלשונו בעמ' 12 של התמליל ת21/ג': "אני הרי יודע שזה לא הדירה שלו [של רומה]... על בעל הדירה לא שאלתי כלום". אך בנוסף לאמירות המפלילות של בגימוב יש לזכור, כי בפני בית המשפט עמדה הגרסה שמסר טיקר בחקירתו, ובה נכללו רכיבי התנהגות דומים לאלה שעלו באישום השביעי. וכך תאר טיקר את הטענות שהטיח רומה בפניו (ראה ת191/, עמ' 1): "הם הכניסו אותי לסלון ואמרו לי לשבת... אחד מהם החזיק אותי חזק בכתף, השני התחיל לדבר, הוא אמר לי: אתה יודע מה עשיתם? לקחתם כסף 'מהקופה השחורה'. 'קופה שחורה' זה כאילו כסף שאנשים שמים בצד בשביל לעזור לאלה שיושבים עכשיו בבית סוהר... אמרתי לו שלא יכול להיות שאני לקחתי משהו, כי אני לא בקשר עם האנשים האלה בכלל, הכוונה לאנשים שיושבים בבית סוהר או אנשים שעוזרים להם. ואז הם התחילו לאיים עלי ואמרו לי שאו שאני יתחיל לדבר נורמלי או שהם הורגים אותי". ובאשר לטענת רומה לפיה היו להם בעבר "עסקים משותפים", השיב טיקר: "אני אף פעם לא ראיתי אותם ואני לא מכיר אותם. אני חושב שגם הם ראו אותי בפעם הראשונה. אני בכלל לא מרוסיה, אני מאוקראינה. הם אמרו שאני עשיתי משהו במוסקבה, ואנשים שם מחפשים אותי ורוצים להרוג אותי. אני בכלל פעם אחרונה הייתי במוסקבה לפני הרבה זמן, חמש שנים בערך". לא אוסיף לדון בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא להוכחתו של האישום השני, הואיל והן פורטו בהרחבה בהכרעת-הדין, וגם משום שבאי-כוחם של רומה ובגימוב הקדישו להן מלים כלליות בלבד. החשוב לענייננו הוא, שגם באישום זה הצטייר רומה כמי שיזם את מעשה הסחיטה ועמד בראש חבורת העבריינים, בעוד שבגימוב סר למרותו ומבצע את הוראותיו. ביחס לזה האחרון וטענת חפותו, נראה כי די בדברים שציטטתי מתוך חקירתו, השיחות הטלפוניות הרבות שהתקיימו בינו לרומה, והעובדה שעל מנת שלא לעורר חשד הציג את עצמו בפני אחרים (הסבלים ונהג המשאית) כבעלים של דירת טיקר, כדי ללמד שטענת החפות מופרכת מיסודה. 8. האישום השלישי המשיבה טענה, כי בחודש מאי 1999, קשרו המערערים קשר להשתלט על מועדון בריאות שפעל באשדוד, ועל שלוש מכוניות של בעליו. אותו מועדון, שכונה בפי הכל בשם "הסאונה", נפתח על ידי אחד, גנאדי ליברמן, שבבעלותו היו שלוש מכוניות מסוג טויוטה קורולה, מרצדס בנץ, ומיצובושי-פג'רו. תחילה פנה רומה לאביו של גנאדי, יפים ליברמן, וביקש לקבל לחזקתו את מכונית הטויוטה באמתלא שזו תשמש אותו לצורך גבייתו של חוב מאחד משותפיו העסקיים של גנאדי. משנמסרה לו המכונית סרב רומה להשיבה, וטען כי הוא זכאי להחזיק בה הואיל ו"שמר" על הסאונה. אך בכך לא הסתיימה הפרשה, הואיל והדרישה הבאה היתה להעביר את הסאונה על שמו של ריאבנקו. אותה עת היו 99% ממניותיה של הסאונה רשומות עדיין על שמו של אחד, מקסים קופריינקו, שקודם למועד זה החליט לפרוש מהעסק. כאשר נדרש מקסים להעביר את מניותיו לשמו של ריאבנקו והוא תהה לסיבת הדבר, הוא נענה באיומים על חייו ובני משפחתו, ובעקבות כך חתם בפני עורך דין על הסכמתו להעביר לריאבנקו 90% ממניות הסאונה, ללא כל תמורה. מכאן ואילך עשו המערערים בסאונה כבתוך שלהם, וכאשר "העז" מקסים לבקש מריאבנקו שיפרע את החובות השוטפים עבור העסק (דמי שכירות, תשלומים עבור צריכת מים וחשמל), הוא נקרא לשיחה עם רומה אשר אמר לו: "קח את הגנאדי שלך, לכו תזדיינו ביחד, תשברו אחד לשני ראש ותסגרו את החובות. אותי לא מעניין החובות, נכנסנו עכשיו לפה לעסק, אני פותח עסק חדש". בהמשך דרשו המערערים לקבל לידיהם את מכונית המרצדס, באותה אמתלא שכבר הזכרתי, היינו, שהם זכאים לתמורה עבור "שמירתם" על הסאונה. כדי להתחמק מדרישה זו הועברה המכונית על ידי בעליה למוסך, וכאשר נתגלה הדבר למערערים, הם אילצו את גנאדי להוציאה משם, והוא הוחתם על מסמכים לפיהם העביר את הבעלות במכונית לשמו של בגימוב. גורל דומה היה מנת חלקה של מכונית הפג'ארו. על פי הנטען, נלקח גנאדי למקום מפגש, שם הצביע רומה על קבוצת אנשים וטען כי אלה גמרו אומר ליטול את המכונית לעצמם, ועל כן הציע למסור אותה לחזקתו. בעקבות כך נסע בגימוב עם גנאדי לביתו של רומה, על פי הוראתו של האחרון, והוא נטל משם אקדח, ככל הנראה כדי להוסיף יראה ופחד לאלה שכבר קיננו בלבו של גנאדי. עוד באותו לילה הובל גנאדי לנמל התעופה בן-גוריון, במטרה לבצע שם את העברת הבעלות בפיאג'רו, באמצעות סניף הדואר הפועל שם ללא הפסקה, אך לא ניתן היה להשלים את ההעברה הואיל והתברר כי על הרכב רובץ שיעבוד. לבסוף נטען באישום זה, כי המערערים גנבו את הציוד שהיה בסאונה. את חלקו הם העבירו למשרדה של העמותה, וחלקו האחר נמצא בביתו של רומה. בגין כל אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וסחיטה, ורומה ובגימוב הורשעו גם בחטיפה לשם סחיטה ועבירות בנשק, וריאבנקו הורשע כמסייע לעבירת החטיפה. 9. גם באישום זה היתה בפיהם של המערערים גרסה תמימה. ריאבנקו טען כי רכש את הסאונה במחיר מלא, ואף העלה השערה כי סיבת התלונה נגדו נובעת ממעשה מרמה של מקסים, שככל הנראה מכר לו את הסאונה ללא ידיעתו של גנאדי. באשר למכוניות, היו בפיהם של המערערים גרסאות שונות ומשונות. בגימוב טען כי קיבל את מכונית המרצדס על מנת למצוא לה קונה, וביחס לטויוטה טען רומה כי זו נמסרה לו על ידי יפים ליברמן, הואיל והם עמדו לעשות עסקים משותפים. את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי, אשר ראה במערערים בני חבורה אחת ששמה לנגד עיניה את המטרה להשתלט בדרכי מרמה, סחיטה ואיומים, על נכסיו של גנאדי. באשר למעמדו של רומה - הוא הוגדר כ"ראש הפירמידה והמפקד העליון" (בלשון הכרעת הדין בעמ' 111), וגם כאן כמו ביחס לאישומים האחרים, לא היו בפיו של רומה טענות של ממש כנגד הרשעתו, אלא רק כנגד ההתייחסות אליו כמי שעמד בראשה של ההתארגנות העבריינית. באשר לי, אינני סבור כי הוכחה, ולו עילה אחת, להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה. מתוך ראיותיה של המשיבה עולה, כי העברתה של הסאונה לשמו של ריאבנקו התבצעה בעת שגנאדי שהה בחו"ל. לפיכך, העדות המרכזית לעניין העברתה של הסאונה היתה זו של מקסים, אשר בבית המשפט לא גילה להיטות להפליל את המערערים, אך בחקירתו במשטרה היתה בפיו גרסה שונה, ממנה אצטט את הקטע הבא המתאר את מפגשו עם בגימוב וריאבנקו (ראו התמליל ת197/ד', עמ 35 ואילך): "לושה [בגימוב] אמר תשמע, אל תדבר הרבה, ואל תשאל הרבה, למה אתה עוד צעיר, ואתה צריך לחיות... אמרתי לו רגע רגע עד כאן... הוא אמר לא... אנחנו דיברנו עם אבא של גנאדי אתה צריך להעביר את הסאונה... גנאדי לא פה אבא שלו פה, לך לאבא אם אתה רוצה, בקיצור אתה צריך להעביר את הסאונה אם לא, יהיה לך לא כל כך טוב,... אז אמר לושה אתה פעם הלכת גם למשטרה להתלונן אז תיזהר בכלל שאנחנו לא נהרוג אותך... אמרתי לו אני לא עובד עם המשטרה... התחילו להיות עצבניים... אז יורי אמר בקיצור מחר סניה בא לאסוף אותך הוא ייפגש איתנו אנחנו נוסעים לת"א להעביר את הסאונה ואם לא יהיה לך גרוע מאד... אמרתי בסדר לא רציתי להסתבך... שמע אני רוצה לחיות אני לא רוצה למות בגיל 24". באשר למעורבותו של רומה בפרשה ומעמדו בין חבריו, התרשם מקסים כי "הוא הבוס... שלהם". למסקנה זו הגיע, בין היתר, בעקבות מפגשו עם רומה אליו הופנה על ידי ריאבנקו, לאחר שביקש מהאחרון לפרוע את החובות השוטפים של העסק, בעקבות שלילת הזכויות בו מבעליו החוקיים. על בקשתו של מקסים הגיב רומה במלים בוטות ומאיימות, וכאשר הזכיר מקסים לנוכחים כי הוא עדיין מחזיק ב9%- ממניות העסק, הורה רומה לריאבנקו להודיע למנהל החשבונות של הסאונה להתייצב ביום המחרת עם תיק העסק, אף אם הדבר יהיה כרוך בביטולן של פגישות שקבע, על מנת להעביר את יתרת המניות ממקסים לריאבנקו. 10. האישום החמישי על פי הנטען בכתב האישום, שילמו בעליה של מסעדה באשדוד, אירנה שקלובינה וזיגנט ויסוטי, "דמי חסות" בסכום של 4000 ש"ח לחודש לחבורה עבריינית מאשקלון. בחודש אוגוסט 1999 הגיעו שלושת המערערים ונאשם נוסף לאותה מסעדה, ורומה הודיע לבעלים כי מעתה הוא וחבורתו "ישמרו" על המסעדה, ולפיכך יש לשלם את דמי החסות להם ולא לחבורה האשקלונית. רומה וחבריו לא הסתפקו בכך, ובמפגש שהתקיים במסעדה עם החבורה היריבה, אמר רומה למנהיגה, שהוא אינו נוהג כראוי הואיל והוא אינו מתחשב במצבה הכלכלי של המסעדה. רומה הוסיף וטען בפני יריבו, כי הוא חוטא גם בכך שאינו מעביר כסף לתמיכה באסירים, ובעקבות כך סולקה החבורה האשקלונית מאותו מקום. רומה דרש מאירנה לשלם לו סכום של 50,000 ש"ח, בנוסף לתשלום חודשי קבוע, ומשזו התקשתה לעמוד בכך, "הסכים" רומה להמתין מספר שבועות. אך נראה כי רומה החליט לגבות את אותו סכום בדרך אחרת, ובחודש ספטמבר של אותה שנה הוא ערך במסעדה מסיבה לבתו, בעלות של כ32,000- ש"ח, ונמנע מלשלם את התמורה. בדרך דומה נהג נאשם אחר מאותה חבורה, אדוארד גדאייב, שגם הוא נמנע מלשלם את עלותה של מסיבה (15,000 ש"ח), וכשאירנה וזיגנט פנו אליו, הפנה אותם גדאייב לרומה. גם באישום זה כמו באחרים, חששו עדי התביעה לחזור על גרסאות מפלילות שמסרו בחקירתם. במצב זה עשה בית המשפט קמא שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות, וביסס את הרשעת המערערים על אמרות העדים בחקירתם במשטרה, לאחר שמצא כי יש להן חיזוקים. אינני סבור שהוכחה עילה להתערבותנו בממצאיו של בית משפט קמא באישום זה, ולא רק משום שאין זו דרכה של ערכאת ערעור לעשות זאת בממצאים של עובדה. עיון באותן אמרות ובפרוטוקול הדיון אינו מותיר ספק, שאת אירנה ובזיגנט תקף אותו פחד קשה שתקף גם עדים אחרים בתיק זה, ועל כן אין זה סביר כלל כי הם נדברו להפליל את מי שלא חטא, ובודאי שלא את אלה שהיו מקור יראתם - המערערים וחבריהם. באשר לרומה, הוא הצטייר שוב כמי שמוביל את חבורת העבריינים, הן במגעיו עם החבורה היריבה, ובעיקר בעת שהציג לבעליה של המסעדה את הדרישות הכספיות המפליגות, אשר לוו בטענה המוכרת לפיה אותם כספים עתידים לשמש לתמיכה בנכים ואסירים. באשר לבגימוב וריאבנקו - אלה אמנם לא גילו פעילות מיוחדת באישום זה, אך עובדה היא שהם ניצבו לצדו של רומה בעת ביצועם של מעשי סחיטה. לו היתה זו תופעה חד-פעמית, ניתן היה לומר כי מדובר באירוע חריג שאינו חייב להצביע בהכרח על מי שמהווים חלק מההתארגנות פלילית. אך זה אינו המצב, הואיל ופעם אחר פעם (ביחס לבגימוב - האישומים השני, השלישי והחמישי; ריאבנקו - האישומים השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי), נמצאו שני המערערים מלווים את רומה בעת ביצוען של העבירות, וקשה להניח כי היו נוהגים כך לולא היו חלק מהחבורה העבריינית ומהקשר הפלילי. 11. מעורבותו של רומה באישומים השני, הרביעי, החמישי והשביעי, היא מעורבות ישירה, הואיל והוא נטל חלק פעיל ומרכזי בביצוען של העבירות, ומכאן אחריותו להן מכוח סעיף 29(א) לחוק העונשין. תופעה בולטת במקרים אלה היתה, כאמור, שליטתו של רומה בשותפיו לקשר הפלילי, כאשר אלה קיבלו את מרותו ופעלו בהתאם להנחיותיו ללא עוררין. גם באישום השלישי היתה פעילותו של רומה ניכרת, והיא תרמה, תרומה מכרעת, להשגתן של המטרות הפליליות אשר עמדו לנגד עיניהם של הקושרים - סחיטתם של קורבנותיהם. אכן, הוא לא נכח בכל האירועים שבהם עוסק האישום השלישי, ובאישום השישי מעורבותו היתה פסיבית, אך בכך אין כדי לפטור אותו מאחריות בפלילים, הואיל (והדברים נכונים ביחס לכל המערערים) "מקום שעבירה עליה נותן נאשם את הדין, היתה חלק מהקשר הפלילי והתכנון המקורי, חבים עליה כל השותפים גם אלה שלא ביצעו אותה ממש... דין דומה חל על כל עבירה שמבצע אחד השותפים, ואשר לא היתה חלק מהקשר הפלילי אם השותפים היו מודעים לאפשרות עשייתה" (ע"פ 3601/01, 3977, זגורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן ראו דבריו של הנשיא א' ברק בע"פ 4389/93, 4497, מרדכי ואחר' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3), 239, 250; ע"פ 5022/01, 5233, 5282, אטיאס ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1), 856). אך לא מבצע-בצוותא מן-השורה היה רומה, כי אם גם מה שהוגדר בדנ"פ 1294/96, 1365, משולם ואח' נ' מדינת ישראל (פד"י נב(3), 1, 49), היינו, הוא ראש הקבוצה, הוא המנהיג, הוא זה שעמד מאחורי התכנון, וגם מהביצוע לא משך את ידו. זוהי מסקנה אותה רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק מהראיות והנסיבות שהיו בפניו, ולעניין זה די להפנות לשיחתו של רומה עם מקסים בסוגיית החובות של העסק, ממנה עולה כי רישומה של הסאונה על שמו של ריאבנקו היה למראית עין בלבד, והבעלים האמיתי הוא רומה עצמו, כפי שעולה מדבריו של מערער זה: "אותי לא מעניין את החובות. נכנסתי עכשיו לפה לעסק, אני פותח עסק חדש" (ההדגשה לא במקור). 12. לאור כל האמור, מסקנתי היא כי הרשעת המערערים בדין יסודה, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור המופנה כנגד הכרעת הדין. 13. הערעור על העונש בית המשפט המחוזי גזר למערערים עונשי מאסר: לרומה - 12 שנים, לבגימוב - 10 שנים, ולריאבנקו - 7 שנים, וכן נגזרו לכל אחד מהם שנתיים מאסר על תנאי. באי-כוחם של המערערים טענו כי העונש נוטה לחומרה, חורג מרמת הענישה המקובלת, ואין בו ביטוי לנסיבותיהם האישיות של שולחיהם. העונש אשר נגזר לרומה אינו מן הקלים, אך כדי לבחון את מידת סבירותו, נכון לשוב ולמנות את רשימת מעלליו של מערער זה על פי סדר התרחשותם: א) הוא פרץ לדירתו של טיקר בשעת לילה מאוחרת, פעל נגדו באיומים ואלימות, שדד ממנו כסף מזומן ופרטי רכוש יקרי ערך, חטף אותו והחזיקו בכליאת שווא, וכמעט השלים את גניבת רכבו ותכולת דירתו. ב) את גנאדי אילץ רומה להסתלק מעסק שבבעלותו (מכון הבריאות), וכאשר העסק כשל, גנבו רומה וחבריו את הציוד שהיה מותקן באותו מכון. אך בכך לא הסתיימה מסכת העבירות, הואיל ורומה אילץ את גנאדי להיפרד גם משתיים ממכוניותיו, שערכן נאמד במאות אלפי ש"ח, וכך היה ככל הנראה גורלה של המכונית השלישית לולא היתה משועבדת. ג) בין החודשים יוני עד נובמבר 1999, הורו רומה ואחדים מחבריו לבעליהם של שלושה עסקים לשלם להם דמי חסות, ולשניים מהם - אירנה וזיגנט (האישום החמישי), גם נגרם נזק בגובה של עשרות אלפי ש"ח. ד) בחודש פברואר 2000 הוליך רומה את חבריו לביצוע הסחיטה מחברות האמרגנות של ליס ויוריק ושל צ'רנין. העולה מהאמור הוא, שבמשך כ18- חודשים ביצעו רומה וחבורתו שורה ארוכה של עבירות, שעל חומרתן אין צורך להרבות מלים, ומותר להניח כי היו ממשיכים בכך, לולא החליט צ'רנין להביא את תלונתו בפני משטרת ישראל. העובדה שרק לאחר כשנה וחצי נמצא מי שאזר אומץ להתמודד עם החבורה העבריינית, היא המלמדת יותר מכל עד כמה עמוק היה הפחד שחבריה נטעו בסביבתם ובלבם של קורבנותיהם. ואם נדרשה ראייה לעניין זה, די לעיין בפרוטוקול הדיון על מנת לעמוד על שורת העדים אשר חששו לחזור על הגרסה המפלילה שנרשמה מפיהם במשטרה, וביניהם שניים (טיקר וגנאדי) שהעדיפו להחריש אף שהנזק שנגרם להם או עמד להיגרם להם, היה גבוה במיוחד. תופעה אחרונה זו של שתיקת הקורבנות, היא תופעה מוכרת ומקורה בכך שהקורבנות אינם משוכנעים שתלונתם בפני רשויות החוק, גם אם זו תוביל להרשעת האשמים, תקנה להם הגנה לאורך זמן, אדרבא, הם חוששים שנקמתם של אלה אותם הפלילו, לא תאחר לבוא, וידן של הרשויות תקצר מלהושיע. לפיכך, ומשנחשפה פרשת סחיטה כה קשה ומכוערת כמו הפרשה הנוכחית, נכון היה לנהוג במערערים ביד קשה, הן על מנת למנוע את סכנתם מהציבור במשך תקופה ארוכה, וגם על מנת לשגר מסר לכל, לפיו מי שיימצא חוטא בתחום זה, עלול לשלם על כך בשלילת חירותו לתקופה ארוכה. כאמור, למסקנתו של בית משפט קמא לפיה היה רומה מנהיגה של החבורה העבריינית, היה על מה שתסמוך, ועל כן נכון היה להציבו בראש סולם הענישה. מסקנה זו התבקשה גם לנוכח האירועים הרבים בהם נטל רומה חלק והעבירות בהן הורשע, שמספרם עלה במידה ניכרת על חלקם של שני המערערים האחרים בפרשה. עם זאת, העונש שהושת על רומה חורג מרמת הענישה שהיתה נהוגה עד כה בעבירות מתחום זה (ראו והשוו ע"פ 3565/93, 3998, 4114, אלפרון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 490; ע"פ 2252/98, דורון סרוסי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נה, 695; ע"פ 6774/01, מדינת ישראל נ' זיאד אלעלווין, דינים עליון, כרך ס', 563; ע"פ 5970/91, אפרים אליהו נ' מדינת ישראל, תק-על 92(4), 132); אכן, לנוכח ריבוי עבירות הסחיטה בשנים האחרונות, והתעוזה של מבצעיהן שאינם בוחלים עוד גם בביצוען של עבירות נלוות כמו חטיפה וכליאת שווא, אני סבור כי הגיעה השעה להגביה את רף הענישה בתחום זה, והמקרה הנוכחי הוא מקרה מתאים לעשות זאת, הן לאור ריבוי מעשי הסחיטה, ובעיקר לנוכח חומרתם המופלגת והנזק שהיה כרוך בהם לקורבנות. אולם החמרה בענישה טוב שתיעשה באופן הדרגתי, ולפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי מקבל את ערעורו של רומה על העונש ומעמידו על 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים בפועל והיתרה על תנאי, כפי שנקבע בערכאה הראשונה. באשר לבגימוב, הוא היה מעורב בשניים מהאישומים היותר קשים (השני והשלישי), ועל שמו נרשמה מכונית המרצדס שנגזלה מגנאדי. הוא היה מעורב גם באישום החמישי, ולאור זאת ראה בו בית משפט קמא "איש השרירים" ו"גולית" "המוצב בראש המחנה של החבורה העבריינית... שרק מראהו וכישוריו בתורת הלחימה די בהם כדי להפיל פחד ומורא בלב כל הרואה אותו". אף שאפשר כי בית משפט קמא הפליג בחומרת מעשיו של מערער זה, התרשמותי-שלי היא כי רומה אכן עשה שימוש בממדי גופו של בגימוב כדי להטיל מורא בלבם של קורבנותיו. אך לבגימוב לא ייועד תפקיד פסיבי בלבד, והראיה לכך היא מעורבותו באישום השני (פינוי תכולת הדירה של טיקר), ובאישום החמישי (על שמו נרשמה המרצדס, והוא היה זה שהחזיק ונשא את האקדח אותו נשלח להביא מביתו של רומה, עובר לניסיון לגנוב מגנאדי גם את מכונית הפיג'ארו). על אף כל אלה, מעורבותו של בגימוב בעבירות נופלת במידה רבה מזו של רומה. אמנם, לבגימוב יש הרשעה קודמת מאותו תחום (סחיטה של דמי חסות), בגינה נשא בעונש מאסר שככל הנראה לא הותיר עליו את רישומו. אך גם במצב זה יש בעונש שהושת עליו חריגה לחומרה, והיא בולטת גם לנוכח העונש שהושת על ריאבנקו אותו אני מציע להשאיר על כנו. זה האחרון הורשע ב5- אישומים (השלישי עד השביעי, כולל), וראוי להדגיש במיוחד את פעלתנותו בפרשת "הסאונה", הסחיטה מדני אויריק (האישום השישי), ומעורבותו באישום השביעי (ממנו זוכה בגימוב). אני סבור, שאת הרשעתו הקודמת של בגימוב "מאזן" מספרן הגדול של העבירות בהן הורשע ריאבנקו, ומכאן דעתי שנכון היה לגזור לשני מערערים אלה עונש זהה. לפיכך, אני מציע לקבל את ערעורו של בגימוב על העונש, ולהעמידו על 9 שנות מאסר, מתוכן הוא ישא ב7- שנים בפועל והיתרה על תנאי, כפי שנקבע בערכאה הראשונה. אני מוסיף ומציע להפעיל את עונש המאסר על-תנאי העומד כנגד בגימוב (12 חודשים), במצטבר, כך שהוא ישא במאסר כולל של 8 שנים. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ו באב תשס"ב (24.7.02). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01052790.O03 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il