ישראל בן עמי נ. רות שוורץ עו"ד

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5277/23 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט חאלד כבוב המערער: ישראל בן עמי נגד המשיבים: 1. עו"ד רות שוורץ 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת פ' גילת כהן) מיום 25.06.2023 בפש"ר 64459-03-18 תאריך ישיבה: ו' אדר התשפ"ה (06 מרץ 2025) בשם המערער: בעצמו בשם משיבה 1: בעצמה בשם משיב 2: עו"ד אורי טל פסק-דין השופט חאלד כבוב: הערעור שלפנינו, שהוגש ביום 11.07.2023, נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת פ' גילת כהן) בפש"ר 64459-03-18 מיום 25.06.2023. במסגרתה, מונתה משיבה 1, המנהלת המיוחדת לנכסי המערער, ככונסת נכסים על דירה בעיר נתיבות, שהמערער מחזיק בחמישית מהזכויות הבעלות בה מכוח ירושה. ביום 28.03.2018 הוגשה בקשה למתן צו כינוס נגד המערער, על-ידי נושה בגין חוב בסך של כ-150,000 ש"ח שמקורו בפסק דין. ביום 23.05.2018, לאחר דיון במסגרתו המערער לא התנגד למתן צו כינוס, ניתן צו כאמור ומשיבה 1 מונתה כמנהלת המיוחדת לנכסי המערער. לשם שלמות התמונה יצוין כי נגד המערער הוגשו תריסר תביעות חוב, בסך של קצת למעלה מ-900,000 ש"ח; וכי הסכום היחיד שנמצא בקופה, בסך של 150,000 ש"ח, שמקורו בפעולות בהן נקטה המנהלת המיוחדת, שלימים מונתה לנאמנת, נגד צד שלישי, שחב למערער כספים בגין מכירת נכס מקרקעין בעיר באר-שבע. עוד יצוין, ולכך חשיבות רבה, כי נכון להגשת התגובה מטעם הכונס הרשמי לערעור – ביום 01.04.2024, דהיינו בחלוף למעלה מחמש שנים וחצי ממועד מתן צו הכינוס – המערער לא שילם ולו תשלום אחד לקופת הנשייה. זאת, חרף החלטות בית משפט קמא בנדון דידן, שהלך לקראתו כברת דרך, לרבות משעה שביטל את ההכרזה על המערער כפושט רגל, כדי שהלה יוכל לקבל רישיון לתיווך דירות במטרה להביא תועלת לקופת הנשייה. החלטה זו נהפכה לימים נוכח התנהלות המערער, שהוסיף להתל בכל הנוגעים בדבר. בהקשר אחרון זה יוסבר, כי בתגובה מטעם המערער, לדו"ח שהגישה הנאמנת, צוין, כי במסגרת עבודתו כמתווך הוא נפגש עם לקוחות פוטנציאלים, אך הדבר לא הבשיל לכדי עסקאות; כי אביו שנפטר ביום 16.08.2018, הותיר אחריו דירת מגורים בעיר נתיבות, כאשר הוא ואֶחָיו הם היורשים; וכי הוא לא יכול לעמוד בתשלום החודשי בסך של 1,000 ש"ח, ועל כן ביקש להפחיתו לסך של 200 ש"ח בלבד. בהמשך, בוטל ההיתר לנהל עסק שלא הניב הכנסות במשך שנה, והמערער הוכרז שוב כפושט רגל. לאחר מכן, טען המערער כי המחה לאחיו את זכויותיו בנכס בנתיבות, מכיוון שאחיו תמך בו במשך כ-7 שנים, עת הוא ישב בבית סוהר בעקבות סרבנות גט. לפני ואחרי המתואר לעיל היו התרחשויות רבות – אך הדברים ברורים. בסופו של דבר, בהחלטה שניתנה אגב דיון מיום 18.07.2022, נקבע כי המערער לא משתף פעולה עם ההליך; לא שילם ולו תשלום אחד לקופת הנשייה; צבר פיגורים בסך כמעט 80,000 ש"ח; אֶחָיו לא הגישו תגובות בנוגע לנכס בנתיבות; וגם המערער הוסיף לשטות בנוגעים בדברים ולהתעלם מהחלטות שיפוטיות. אף על פי כן, וחלף היעתרות לבקשה להעמיד את הדירה למכירה, ניתנה למערער הזדמנות נוספת לפדות את חלקו עד ליום 01.10.2022. ביום 12.10.2022 פנתה הנאמנת בהודעה לפיה המערער לא יצר עמה קשר חרף החלטת בית המשפט, והתבקשו הוראות בנוגע לפירוק השיתוף בנכס בנתיבות. ביום 17.11.2022 הגיש המערער תגובה בה ביקש שלא לקבל החלטה בנוגע לפירוק שיתוף, משהוא "מתכוון לנסות ולהשיג את החלק מהדירה". בהמשך ניתנו החלטות בהן הובהר, כי המערער מנסה למשוך את ההליך שלא לצורך; כי מוצו הניסיונות לאפשר לו לפדות זכויותיו בנכס; וכי בית המשפט הפגין אורך רוח כלפיו. ברם, גם את השהות הנוספת שניתנה לו, בת 90 ימים, המערער ניצל ל'מריחה'. ושוב התייחסות מטעמו לא הוגשה לתיק. ביום 14.05.2023 הוסיף המערער ועתר לעיכוב נוסף בין חודשיים עד שלושה חודשים; מכיוון "שיש לו קונה", אך העסקה התעכבה בשל המצב הביטחוני. בחלוף כחודש וחצי, ביום 21.06.2023, הוגשה בקשת הנאמנת בה הובהר כי המערער ממשיך בדרכו ולא משתף פעולה עם ההליך, ואין כל בסיס לטענותיו כי יש קונה. משכך התבקש בית המשפט להכריע בבקשה לפירוק שיתוף שהוגשה כבר בחודש ספטמבר 2021. מכאן ההחלטה מושא ענייננו. במסגרתה, הודגש כי בהינתן היעדר שיתוף הפעולה מצד המערער ואי עמידתו בתנאי ההליך, לרבות התנהלותו בנוגע למכירת הנכס – בית המשפט נעתר לבקשה למינוי הנאמנת ככונסת לצורך מימוש הנכס בנתיבות. אך בכך לא הסתיימה התנהלותו הקלוקלת של המערער, שהגיש בקשה לעיכוב ביצוע הן לבית משפט קמא, הן לבית משפט זה (שנדחתה בהחלטת השופטת ג' כנפי-שטייניץ מיום 12.07.2023 נוכח כפילות זו). בהקשר אחרון זה יצוין, כי נוכח הצהרת המערער כי בכוונתו להגיש ערעור זה – עוכב ביצוע ההחלטה מושא הערעור, בהחלטה מיום 02.07.2023. וזה מצב הדברים מאז. למען שלמות הדברים יצוין כי הדיון הראשון שנקבע בערעור זה נדחה, מיום 06.05.2024, לבקשת המערער שהוגשה ב'דקה ה-90' (ראו, החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 02.05.2024). שני המשיבים עתרו לדחיית הערעור, משלא נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא מושא הליך זה. כן הודגש שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט של פשיטת הרגל, בשל מומחיותו בתחום ולאור התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהצדדים לאורך זמן. המשיבים שניהם הדגישו את התנהלותו הקלוקלת של המערער, שעשה דין לעצמו; גרר רגליים; התעלם מהחלטות שיפוטיות; ועשה שימוש ציני בהליך מתחילתו ועד סופו. יצוין, כי גם עובר לדיון שהתקיים לפנינו היום, התבקשה דחייה נוספת של מועד הדיון. זאת, מכיוון ששעת הדיון הוקדמה, בהחלטת ראש ההרכב מאתמול, מהשעה 11:30 לשעה 09:00, באופן שלטענת המערער לא אפשר בידו להספיק ולהתכונן לדיון. במהלך הדיון שהתקיים דחינו את טענת המערער בדבר נפקות שעת הדיון; והלה חזר על מקצת מטענותיו שבכתב, תוך הגשת מסמכים לבית המשפט. אף הנאמנת טענה לפנינו. בסופו של דבר, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת בית משפט קמא, וכי אלה תומכים במסקנה המשפטית, שבה אין טעות שבחוק. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור שבכותרת מכוח סמכותנו בגדר תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. במובן הרחב יותר אדגיש, כי ההליך דנן הוא 'דוגמה ומופת' לניצול הליכי משפט והפרת חובת תום הלב המתבקשת מחייב בהליך פשיטת רגל. כך, בפנינו ערעור סרק שהוא אך חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של פעולות שכל תכליתן לדחות את הקץ; במטרה לטרפד מימוש חלקו של המערער בנכס, זה שנים. בטרם סיום אעיר, כי טוב היה עושה בית משפט קמא, אם היה שם סוף להתנהלות המערער עוד קודם לכן. ניתן היום, ו' אדר תשפ"ה (06 מרץ 2025). יוסף אלרון שופט יעל וילנר שופטת חאלד כבוב שופט