עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ. מדינת ישראל משטרת ישראל

פסק-דין בתיק רע"א 5277/08 בבית המשפט העליון רע"א 5277/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המבקשים: 1. עזבון המנוח אמיר אליקשוולי 2. חיים אליקשווילי 3. זהבה אליקשויילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.5.09 בעא 4490/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גריל – סג"נ, ע' גרשון וד' סלע תאריך הישיבה: כ"ג באדר התשס"ט (19.3.2009) בשם המבקשים: עו"ד דן גור בשם המשיבה: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: ביום 5.8.1999 נרצח בנה של המערערת 3, בעודו תינוק בן יומו (להלן: התינוק), על ידי אביו, מוחמד חטיב בן עלי (להלן: מוחמד). בגין הרצח המזעזע הורשע האב ונידון למאסר עולם. הערעור שבפנינו נוגע לשאלת חבותה הנזיקית של משטרת ישראל למותו של התינוק, אשר נגרם על ידי האב בנוכחותם של שני שוטרים שהוזעקו למקום בכדי לטפל באירוע אלימות של האב כלפי אמו של התינוק, המערערת 3, שהיתה באותה עת זוגתו לחיים (להלן: המערערת). הרקע העובדתי 1. התשתית העובדתית שתשמש כבסיס לדיוננו הינה זו שנקבעה בעיקרה על ידי בית משפט השלום ואושרה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שימור הבחנתו של בית המשפט המחוזי בין הקביעות העובדתיות ובין המסקנות שהוסקו מהן, הכל כפי שיפורט להלן. 2. ביום 5.8.1999 התפתחה מריבה קולנית בין מוחמד ובין המערערת, במהלכה תקף מוחמד את המערערת, היכה אותה וניפץ חפצים שונים בדירתם. בעקבות זאת הזעיקו שכניהם, אשר שמעו את המתרחש, את המשטרה. סמוך לשעה שבע בערב הגיעה למקום ניידת משטרה ובה השוטר סמ"ר טארק נאסר (להלן: השוטר) והשוטרת אוקסנה ספון, שהיתה באותה עת חיילת בשירות חובה במשטרה (להלן: השוטרת). בשעה שהגיעו השוטרים למקום, ישב מוחמד במרפסת הבית, הממוקם בקומת הקרקע, כשהוא ללא חולצה. השוטר ניגש למוחמד ושוחח עמו, תוך שהוא מבחין בשברי כוס על הרצפה בתוך הדירה. תוך כדי השיחה יצאה המערערת מהדירה לכיוון החצר, כשהיא צועקת "הוא עוד יהרוג אותי". השוטר ביקש מהשוטרת שתעמוד יחד עם המערערת בחצר, ופנה בשנית למוחמד. בתגובה קם מוחמד מכיסאו במרפסת וירד מהמרפסת לחצר לכיוון המערערת (יצוין כי בין המרפסת לחצר הפרידו אך מספר מדרגות). מוחמד ניסה לדבר עם המערערת ולהתקרב אליה אך השוטר מנע זאת ממנו, כשהוא תופס בידו ודורש ממנו להיכנס לדירה, ללבוש חולצה ולהביא את תעודת הזהות שלו. מוחמד נכנס לבדו לדירה, לבש חולצה ושב לחצר, וביקש לדבר עם המערערת. השוטר מנע זאת ממנו והודיע לו כי הוא מעוכב וכי עליו להתלוות אליו לחקירה. מוחמד דחף את השוטר וביקש שוב לדבר עם המערערת, ובעקבות זאת תפס אותו השוטר בידו, הודיע לו כי הוא עצור וכי באם יתנגד למעצר ישתמש בסמכויות הנלוות למעצר ואף יזעיק תגבורת. בתגובה מוחמד הודיע לשוטר כי אין צורך בשימוש בכוח וכי הוא לא יתנגד להתלוות אליו, אולם מיד לאחר מכן התחמק מתפיסתו של השוטר ורץ לכיוון המרפסת. השוטר רדף אחריו ותפס אותו במרפסת, שם התפתח בין השניים עימות פיסי. בשלב זה הבחין השוטר בבנה הבכור של המערערת, המערער 2, שהיה באותה עת בן חמש וחצי (להלן: אחי התינוק), כשהוא נצמד למוחמד ואוחז ברגלו. מוחמד הצליח לחמוק מידי השוטר לאחר שהפיל מידיו את הפנס המשטרתי והכה באמצעותו בידו של השוטר. לאחר שחמק מהשוטר, נכנס מוחמד לסלון הדירה, וסגר מאחוריו את דלת הסורגים. בהיותו בדירה, פנה מוחמד ל"סל-קל" שמונח היה בסלון, ובו התינוק, ובעט בתינוק בבטנו. כפי שנקבע, רק בשלב זה הבחין השוטר בהימצאותו של התינוק בדירה. באותו רגע נטל מוחמד את התינוק בידו, ורץ למרפסת כשהוא אוחז בו. בתגובה שלף השוטר את אקדחו ודרך אותו. בהגיעו למרפסת, השליך מוחמד בכוח רב את התינוק אל עבר חצר השכנים, והביא למותו. בעקבות זאת הגישו עיזבון התינוק, אחי התינוק והמערערת תביעה נזיקית כנגד משטרת ישראל, בטענם כי רשלנותה של המשטרה הביאה למותו של התינוק. בית משפט השלום 3. בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת כ' ג'דעון) קיבל את התביעה וקבע כי על המדינה לשאת, מכוח אחריותה השילוחית, בנזקי המערערים בסך 1,060,513 ש"ח. בית המשפט מיקם את התרשלותה של המשטרה בשני מישורים – מיומנות הכוח שנשלח לטפל באירוע ובדרך טיפולם של השוטרים באירוע עצמו. 4. בכל הנוגע למיומנות הכוח, התמקד בית משפט השלום בכך שהשוטרת לא היתה מיומנת מספיק לביצוע תפקידה, ועל כן נוצר מצב שבו היה על השוטר להתמודד לבדו וללא כל סיוע מול עבריין אלים (יצוין כי בית המשפט נפל לכלל שגגה בקבעו כי השוטרת היתה בעת האירוע בעלת ותק של ארבעה חודשים בלבד במשטרה, כאשר למעשה מדובר היה בתקופה של שנה וארבעה חודשים). בית המשפט ציין כי הוא מקבל אמנם את טענת המשטרה לפיה לא ניתן היה לדעת מראש את מידת מסוכנותו של מוחמד לפני ההגעה לזירת האירוע, אולם קבע כי היה על המשטרה לשלוח למקום, לכל הפחות, שני שוטרים בעלי מיומנות והכשרה מתאימים להתמודד עם מצבי חירום. 5. ביחס לטיפול באירוע עצמו, קבע בית המשפט כי רשלנותה של המשטרה באה לידי ביטוי באי מעצרו המיידי של מוחמד על אף המסוכנות שהתגלתה ממעשיו, והגיעה לשיאה בעת שהשוטר נמנע מלהשתלט על מוחמד בעת שנופף בתינוק בטרם השליכו. בית המשפט קבע כי לאור אותות המסוכנות שעלו מהתנהגותו של מוחמד בעת האירוע היה על השוטרים לנקוט בפעולה מיידית שתגביל את תנועתו. השוטרים לא עשו כן, ואף אפשרו למוחמד לחזור לדירה כדי ללבוש חולצה ולקחת תעודת זהות. אף לאחר מכן, כשדחף מוחמד את השוטר נמנע האחרון מלהגביל באופן פיזי את תנועתו ורק תפס בידו והזהירו כי ישתמש בסמכויות מעצר כנגדו. בהתאם קבע בית המשפט כי התנהגותם הרשלנית של השוטרים יצרה סכנה פוטנציאלית להימלטותו של מוחמד על ידי בריחה דרך הכניסה הראשית של הדירה או לאפשרות שישים יד על אמצעי שהיה בו כדי לסכן את חייו, את חיי המערערת או את חייהם של השוטרים. עוד קבע בית המשפט כי רשלנותו של השוטר באה לידי ביטוי משהבחין במוחמד ניגש אל הסל-קל ובועט בתינוק, ולאחר מכן מרימו ביד אחת ורץ לעבר המרפסת כשהוא מתכוון לזרוק אותו, כאשר השוטר לא עשה מאומה בכדי להשתלט על מוחמד או כדי למנוע בעדו מלבצע את זממו, ואף לא הזהירו כי ישתמש נגדו בנשק. בית המשפט ציין כי הגם שאירוע זה ארך שניות בודדות בלבד, הרי ששוטר מיומן ומנוסה יכול היה לצפות את הסכנה הכרוכה במעשיו של מוחמד כבר מהרגע שהצליח להימלט מידיו, ומהרגע שהבחין בו בועט בתינוק, ולהיערך לסיטואציה בצורה מהירה בכדי למנוע את הסכנה הצפויה. 6. בית המשפט קבע כי בעת האירוע היתה מוטלת על השוטרים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, שכן מחובתם של השוטרים שהתייצבו במקום לשמור על שלומו וחייו של כל אדם שעלול היה להינזק על ידי מוחמד, לרבות התינוק, ולספק לו הגנה מתאימה. 7. בכל הנוגע לקשר הסיבתי קבע בית המשפט כי מעשהו של מוחמד אינו מנתק את הקשר בין התרשלותה של המשטרה ובין קרות הנזק. בית המשפט קבע כי השוטרים היו צריכים לצפות מראש את העובדה שמוחמד ינסה לסכן חיי אדם לנוכח התנהגותו האלימה בזירה מאז תחילת האירוע, כאחת מן התוצאות האפשריות של המחדל שלא לכבול אותו ולא להגביל את תנועתו, ואין נפקא מינא אם ידעו או לא על הימצאותו של התינוק בתוך הדירה, בהתייחסו להלכה לפיה מן הראוי להרחיב את הצפיות הנורמטיבית כאשר מדובר בפגיעה בחיי אדם. בית המשפט המחוזי 8. בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את הערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום, ודחה את הערעור שכנגד של המערערים לגבי גובה הנזק. 9. בית המשפט קבע כי משלא ניתן היה לדעת מראש את מידת מסוכנותו של מוחמד לפני ההגעה לזירת האירוע, הרי שאין בסיס לקביעתו של בית משפט השלום לפיה שליחתם של שני השוטרים לאירוע הינה בבחינת התרשלות מצידה של המשטרה. בית המשפט קבע לענין זה כי לא נפל פגם במיומנותה של השוטרת, אשר התנהגותה במהלך האירוע באה לידי ביטוי בכך ששמרה על המערערת ובודדה אותה ממוחמד, וכי לא נפל כל פגם בהתנהגותה זו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בנוגע להתנהגותם של השוטרים בעת האירוע, כי על פי הנתונים שהיו בפני השוטרים ברגעים הרלוונטיים, לא היתה התרשלות באי כבילתו של מוחמד כבר בשלביו הראשונים של האירוע. בית המשפט קבע בהקשר זה כי האמצעים שננקטו על ידי השוטרים, בנסיבות הענין, היו אמצעים סבירים שהיה בהם כדי לאזן בין בטחונה האישי של הניזוקה הפוטנציאלית באותה עת (המערערת) ובין זכותו של מוחמד לחירות. ביחס להימנעותו של השוטר מלעשות שימוש בנשקו כנגד מוחמד בשלב שבו החזיק את התינוק בידו קבע בית המשפט כי היותו של התינוק עצמו בידי מוחמד, היותו של ילד קטן נוסף (אחי התינוק) לידו, היותה של התובעת בחצר כשהשוטרת לידה, והיותם של שכנים רבים במרפסות, הצדיקו את חששו של השוטר לפגוע בחפים מפשע באם יעשה שימוש בנשקו, כשההסתברות לפגיעה זו גבוהה הרבה יותר מן ההסתברות שמוחמד ישליך את התינוק אל מותו. כן קבע בית המשפט כי ניתק הקשר הסיבתי בין רציחתו של התינוק ובין מעשיה של המשטרה. בית המשפט קבע כי השוטרים לא צריכים היו לצפות את דרך ההתרחשות הנוראה של השלכת התינוק אל מותו, שהרי לא ידעו כלל על דבר הימצאותו של התינוק בבית. עוד הוסיף בית המשפט כי אף לו ידעו על הימצאותו בבית לא היתה להם כל סיבה לחשוד כי מוחמד צפוי לגרום לבנו התינוק נזק כלשהו. טענות הצדדים 10. בערעורם בפנינו טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתם, הראיה לחוסר מיומנותם של השוטרים שנשלחו לאירוע נלמדת מחוסר תפקודה של השוטרת בעת האירוע ומהתנהגותו של השוטר, אשר תפקד באורח חלקי בלבד, איבד את עשתונותיו ולא תפקד כפי שהיה מצופה משוטר סביר לפעול בנסיבות הענין. עוד טוענים המערערים כי התנהלותו האלימה של מוחמד, ניסיונו לחמוק ממעצר וכל הסימנים האלימים אשר נמצאו בזירה חייבו השתלטות מיידית ומהירה עליו, מתוך ידיעה שפניו להרע לסביבתו. 11. מנגד, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, לא נפל פגם בהיקף הכוח המשטרתי שנשלח לטפל באירוע או במיומנותו, שכן לא ניתן היה לצפות מראש את מסוכנותו של מוחמד, וממילא אין בהתנהגותם של השוטרים בעת האירוע כדי להעיד על חוסר מיומנותם. בכל הנוגע לעיתוי המעצר ואופן ביצועו מדגישה המשיבה כי עד לרגע בו בעט מוחמד בתינוק לא ידעו השוטרים על הימצאותו בדירה. לפיכך טוענת היא כי העובדה שבמהלך כל האירוע פעלו השוטרים בהצלחה כדי למנוע מגע פיזי בין מוחמד למערערת מצביעה על כך שהשיגו את המטרה שלשמה הוזעקו למקום. לאור זאת, לא נפל לטענת המשיבה כל פגם בכך שלא עצרו את מוחמד או הגבילו את תנועתו בשלב הראשון של האירוע. בכל הנוגע לרגעים בהם בעט מוחמד בתינוק ונטל אותו בידו כשהוא יוצא למרפסת טוענת המשיבה כי הימנעותו של השוטר משימוש בנשקו כנגד מוחמד היה מוצדק בנסיבות המקרה, לאור החשש מפני פגיעה בחפים מפשע, וכי לא ניתן היה לצפות כי מוחמד יבצע את המעשה המחריד שביצע. דיון מסגרת נורמטיבית 12. כידוע, שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות – התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק, וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין): "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." בהמשך קובע סעיף 36 לפקודת הנזיקין, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." 13. במהלך השנים פרשה הפסיקה את יסוד ההתרשלות על פי סעיף 35 כמורכב משני נדבכים – האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה – המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות הענין (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)). יצוין כי בשנים האחרונות ישנה מגמה בפסיקתו של בית משפט זה לפרש בצורה שונה את סעיף 35 לפקודת הנזיקין, באופן שהחלתם של המבחנים הקבועים בו נעשית בצורה שונה, יש יאמרו מרחיבה יותר, בכדי להתמודד עם הקשיים שעלולים להתעורר בהחלתו של מבחן חובת הזהירות ובשאלת הפרתו. בדרך זו, מוצבת השאלה בקווים מרוככים יותר, תוך התמקדות בנסיבות המקרה הפרטני, ובשאלות של מדיניות משפטית העולות ממנו. כפי שציין בית המשפט בענין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 67 (1994) (להלן: ענין לוי): "השאלה המובאת לפני בית המשפט עוסקת תמיד ביחס בין מזיק ספציפי לניזוק ספציפי, בגין פעולה ספציפית וכתוצאה מנזק ספציפי שנגרם לניזוק. בית המשפט אינו דן בחובת זהירות בעלמא, אלא בחובת זהירות בגין אותם אירועים ספציפיים שבהם מדובר. ניתן לומר אפוא, שבית המשפט אינו עוסק בקביעה אם קיימת חובת זהירות, אלא שהשאלה היא, בדרך כלל, מהו היקפה של חובת הזהירות באותו מקרה: האם היא כוללת פעולות מסוימות? האם היא כוללת נזקים מסוימים? האם היא מתייחסת לניזוקים הספציפיים?". במקביל להגמשתו של מבחן חובת הזהירות, בחרו בתי המשפט ראשית לבחון את ההתנהגות שנטען כי הביאה לנזק, בכדי למצוא האם מדובר בהתנהגות שאיננה סבירה, ורק לאחר מכן לבחון האם קיימת חובת זהירות שההתנהגות האמורה היוותה הפרה של סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה (ראו ע"א 2625/02 נחום, עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 401 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007), פסקה 17 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי (להלן: ענין שתיל); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (טרם פורסם, 29.6.2008), פסקה 18; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (טרם פורסם, 4.1.2009) פסקה 31 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר). בענייננו איני רואה צורך להכריע בין הגישות האמורות, משנדמה בעיני כי לא ניתן לחלוק על חובתה העקרונית והרעיונית של המשטרה להגן על הציבור מפני פגיעה עבריינית בשלומו ובגופו, כאשר על כל השיקולים הנשקלים במסגרת בחינת התפרשותה של חובה זו להיעשות במישור המקרה הפרטני, על רקע שיקולי המדיניות המשפטית העולים ממנו. 14. מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה הפרטני מורה כאמור סעיף 36 לפקודת הנזיקין כי זו נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם. כפי שהתפרש מבחן הצפויות בפסיקה, הרי שמורכב הוא הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית האם סביר או ראוי הוא לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסויים, במובחן מהשאלה בדבר היכולת לצפותו. כפי שציין בית המשפט בענין ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (טרם פורסם, 12.3.2009) (להלן: ענין משטרת ישראל): "ככלל אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי. כמו כן אם לא קיימים שיקולים מיוחדים הרי שמקום בו קיימת צפיות פיסית תהיה חובה לצפות במישור הנורמטיבי, אולם מסקנה זו אינה אוטומטית ונקבעת על-פי שבמדיניות משפטית." בכל הנוגע לשיקולים של מדיניות משפטית הנשקלים לשם קביעת הצפיות הנורמטיבית נקבע כי: "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו." (ענין ועקנין, עמוד 123) תיאור זה נעשה אמנם בנוגע לשיקולים הנשקלים בענין חובת הזהירות המושגית, אולם נכונים הם גם לענין השיקולים הנשקלים לגבי חובת הזהירות הקונקרטית. שיקולי המדיניות הפרטניים הנכונים לענייננו יידונו בהמשך. 15. לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטדנרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע (ראו ענין שתיל, בפסקה 18). מן הכלל אל הפרט 16. בכדי להטיב לבחון את התנהלותה של המשיבה באירוע המצער נשוא דיוננו ניתן לחלקו, חרף משכו הקצר ממילא, למספר פרקי זמן, השונים באופיים ובמשמעותם. פרק הזמן הראשון הינו השלב בו הזעיקו שכניהם של מוחמד והמערערת את המשטרה לטיפול באירוע של אלימות משפחתית, והוחלט על שליחתם של שני השוטרים לטפל בקריאה זו. השלב השני הינו הזמן ממועד הגעתם של השוטרים לזירת האירוע ועד לרגע בו נמלט מוחמד מידי השוטר אל תוך הבית. השלב האחרון הינו פרק הזמן הקצרצר שארך מהרגע בו הבחין השוטר במוחמד הבועט בתינוק המצוי בסלון הבית ועד לרגע הנורא בו השליך מוחמד את התינוק אל מותו. בשלושת השלבים הללו תיבחן התנהלותה של המשטרה על פי המבחנים שהותוו לעיל. בכל אלו תשמש אותנו התשתית העובדתית כפי שזו נקבעה על ידי בית משפט השלום, בכפוף לתיקונים שהוכנסו בקביעותיו על ידי בית המשפט המחוזי. השלב הראשון – שליחת השוטרים לאירוע 17. כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, ביום 5.8.21999 החלו מריבות קולניות בין מוחמד והמערערת. שכנים מודאגים אשר שמעו את המתרחש בדירה הזעיקו את המשטרה. התלונה שנרשמה התייחסה למקרה של אלימות במשפחה, ולזירת האירוע נשלחו שני שוטרים – שוטר ושוטרת בשירות חובה משטרתי. בית המשפט קבע כי בידי המשטרה לא היה עובר להגעתם של השוטרים למקום מידע על מידת מסוכנותו של התוקף באירוע, וכי לא היה ביכולתם לדעת מידע זה מראש. 18. בנסיבות אלו, של קריאה המתקבלת על ידי שכנים המדווחים על אלימות משפחתית, מבלי שתהיה בידי המשטרה אפשרות להוסיף ולברר את היקף האירוע ואת חומרתו בטרם הגעתו של כוח משטרתי כלשהו למקום, אין לדרוש מהמשטרה לצפות כי מדובר בקריאה העלולה להתפתח לכדי אירוע בעל חומרה מיוחדת, העשוי להביא לכדי התוצאה הטרגית שבה הסתיים. אמנם, כל אירוע אליו מוזעקת המשטרה, מעצם טבעו, הינו בעל פוטנציאל מסוכנות, אולם לא היה במקרה זה נסיבות שהצדיקו נקיטת משנה זהירות. לפיכך, חובת הזהירות שמוטלת היתה על המשטרה דרשה משלוח שוטרים בכמות וברמה סבירה, שאינה חורגת מהיקף הכוח הרגיל אותו שולחת המשטרה כמענה לתלונה רגילה. אמנם ניתן היה לשאוף לקיומו של מצב בו כל תלונה היתה נענית בהגעתו של כוח משטרתי נרחב, בעל מיומנות ייחודית לטיפול בסוג האירוע נשוא התלונה, אולם במציאות בה משאביה של המשטרה הינם מוגבלים, לא ניתן לתת לשאיפה זו ביטוי בדמותו של סטנדרט זהירות מחייב. 19. כאמור, לשם בירור התלונה נשלח למקום כוח המונה שני שוטרים – שוטר "רגיל" ושוטרת בשירות חובה משטרתי. חרף טענות המערערים בענין, לא מצאתי כי ישנן בנמצא ראיות לכך שמדובר בשוטרים שרמת מיומנותם פחותה מהסביר, או פחותה מהרמה שנדרשה לשם טיפול באירוע של אלימות משפחתית, כפי שהוגדר האירוע הנדון. הראיות מהן מבקשים המערערים להיבנות ועליהן התבסס בית משפט השלום, נוגעות לעדותם של השוטרים עצמם בדבר קשייהם להתמודד עם האירוע לאחר השלכתו של התינוק בידי מוחמד. אלא שאיני רואה כיצד ניתן לגזור מאופן התמודדותם עם הזעזוע הנפשי הקשה שנגרם להם בשל צפייתם במעשה נורא זה, לענין יכולתם להתמודד כשוטרים עם האירוע שלשמו הוזעקו למקום. לסיכום, לא מצאתי כי המשטרה חבה ברשלנות בשל היקף ומיומנות הכוח שנשלח לטפל באירוע. השלב השני – הטיפול באירוע 20. גם כאן, הבסיס לבחינת התנהגותם של השוטרים מעת הגעתם לאירוע ועד לשלב בו בעט מוחמד בתינוק, יהיה תיאור העובדות כפי שנעשה על ידי בית משפט השלום. על בסיס תיאור זה, קבע בית משפט השלום, כפי שמבקשים המערערים לשוב ולקבוע, כי התרשלותם של השוטרים בשלב זה באה לידי ביטוי בהימנעותם מלעצור את מוחמד ולהשימו באזיקים באופן מיידי, או למצער בטרם התאפשר לו לבצע את המעשה הנורא שביצע. בדומה לדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, איני יכול לקבל קביעה זו. 21. כפי שתואר, השוטרים הגיעו לזירת האירוע בכדי לברר חשדות בדבר מעשי אלימות משפחתית. עם הגיעם למקום נגלו בפניהם ממצאים שהצביעו על הפעלת אלימות מצד מוחמד כלפי המערערת, ואשר היה בהם כדי לעורר חשש שמא יבקש להוסיף ולפגוע בה. בראש ובראשונה כוללים אלו את קריאותיה של המערערת כי מוחמד יהרוג אותה, ובהמשך התנהגותו המאיימת כלפיה. נסיבות אלו הקימו בבירור חובת זהירות של המשטרה כלפי המערערת. חובה זו אף נשמרה בהתנהגותם של השוטרים, כאשר השוטרת נותרה לשמור על המערערת מפני פגיעה והשוטר פעל כדי להרחיק את מוחמד ולמנוע ממנו מלפגוע בה. 22. אלא שהשאלה הנמצאת במרכז דיוננו בשלב זה נוגעת לחובת הזהירות של המשטרה כלפי התינוק. כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, בפרק הזמן בו אנו דנים בשלב זה לא ידוע היה לשוטרים דבר הימצאו של התינוק בבית, ולכן, מטבע הדברים לא יכלו, במובן הפיסי, לצפות כי ייגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מהאירוע. כפי שצוין לעיל, ככלל, אין לדרוש מנתבע לצפות באופן נורמטיבי את מה שלא יכול היה לצפות באופן פיסי (ענין משטרת ישראל, בפסקה 10). אלא שמקובלת עליי בענין זה טענתם של המערערים לפיה לא ניתן להותיר את הדיון בנקודת מבט מצמצמת ודווקנית זו. אמנם, בידי המשטרה לא היה מידע שיכול היה לאפשר לה לצפות פגיעה בתינוק דווקא כתוצאה מפעולותיה. אולם אין בכך כדי לענות על השאלה בדבר התקיימותה של חובת זהירות של המשטרה כלפי כל אדם שעשוי היה להיפגע מאלימותו של מוחמד, באם זו לא תרוסן על ידם. אין לשכוח שהמשטרה ויחידיה אינם אמונים רק על הטיפול הנקודתי בחשודים ובעבירות אותם הם חוקרים, ובמקביל לחובה זו מוטלת עליהם החובה הכללית יותר לשמור על שלום הציבור, ועל שמירת ביטחונו הגופני והרכושי (ראו ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 181 (2004)). 23. מחובתה זו של המשטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המשטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המשטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפיצוי מידי המשטרה (ענין לוי, בעמ' 69). גם כאן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות עלינו לבחון את היכולת לצפות כי בנסיבות האירוע, פעולותיה של המשטרה עשויות היו להביא לנזק למי מהציבור הרחב. 24. בכל אירוע בו נתקלת המשטרה באדם המפגין התנהגות מאיימת ואלימה, בפרט כאשר אלימות זו מכוונת כלפי שוטרים, ובמיוחד כאשר קיים חשד כי ביצע בסמוך לאירוע מעשי אלימות, על השוטרים לצפות את האפשרות שטיפול לקוי במסוכנותו של אדם זה עלולה להביא לפגיעה באדם אחר. אלא שגם על צפיות זו, המצויה במישור הנורמטיבי, להישקל אל מול שיקולים אחרים המשפיעים על היקפה הראוי. כענין מעשי וכענין של מדיניות משפטית, אין המשטרה יכולה להקצות את מלוא המשאבים העומדים לרשותה לכל מקרה ומקרה, ועליה להחליט, על פי שיקול דעתה, על חלוקת משאביה המוגבלים. בדומה, אין זה ראוי כי בכל מקרה בו קיים חשש כלשהו לפגיעה תפעיל המשטרה באופן מיידי את מלוא סמכויות האכיפה המסורות לידיה. על כן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות של המשטרה כלפי הציבור הרחב עלינו לאזן בין חובתה לשמירה על שלום הציבור ובין החשש מפני פגיעה בשיקול דעתה של המשטרה והחשש מפני שימוש עודף בסמכויותיה. על האיזון להתבצע על פי נסיבות המקרה, תוך התחשבות במידת הסכנה הקונקרטית הנשקפת וממידת הסתברותה (ראו ענין וייס, עמ' 182). 25. בענייננו, ולאור התנהגותו האלימה והמאיימת, היה על השוטרים לצפות את האפשרות שמוחמד יפגע באדם אחר בסביבתו. עם זאת, יש לזכור כי צפייה זו היתה ברמת הסתברות נמוכה. לא זו בלבד שבידי השוטרים לא היה כל מידע שעשוי היה להצביע באופן קונקרטי על כוונתו של מוחמד לפגוע באדם כלשהו בסביבתו הקרובה באופן מיידי או בזמן הקרוב, אלא שאף המערערת, אשר הכירה היטב את מוחמד לא צפתה אפשרות זו ועל כן הותירה את התינוק לבדו ולא הזהירה את השוטרים מפני האפשרות שמוחמד עשוי לפגוע בו או במישהו אחר מלבדה. בנסיבות אלו, קמה אמנם חובת זהירות של המשטרה כלפי התינוק, אולם היקפה של זו מצומצם ביותר. בשלב הבא על כן עלינו לבחון האם מעשיהם של השוטרים בפועל חרגו מחובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם. 26. טענתם העקרונית של המערערים בנוגע להתרשלותה של המשטרה בטיפול באירוע – דהיינו לחריגתה מחובת הזהירות שנדרשה ממנה – הינה הימנעותם של השוטרים מלעצור ו/או לאזוק את מוחמד כבר בשלביו הראשונים. בענין זה ביקשו המערערים להפנותנו לעיון בהוראות המשטרה המסמיכות שוטרים לעשות שימוש באמצעים לכבילתם של עצורים במקום ציבורי. אלא שלמותר לציין שאין ללמוד מקיומה של סמכות זו על חובתה של המשטרה לעשות כן באירוע הנדון, או על כך שהימנעותם של השוטרים מלעשות שימוש בסמכותם זו היוותה התרשלות. 27. החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. אף אם העמדת שוטר בכל פינת רחוב ומעצרו של כל אדם שנשקף ממנו חשש כלשהו לאלימות יהא בהם כדי למנוע נזקים רבים מצד עבריינות אלימה, הרי שהמחיר החברתי שיהא עלינו לשלם לשם כך בזכויות אדם ובקיומנו כחברה חופשית אינו מאפשר זאת. מנגד, אין לזהות בין ריסון משטרתי ושימוש זהיר בסמכויות האכיפה ובין אדישות ורתיעה מפני עימות הדורש שימוש באמצעים חריגים. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן הענין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המשטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקרטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו. 28. נדמה שמסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בענין וייס. בפרשה זו קבע בית המשפט כי הימנעותה של המשטרה מלטפל באופן מהותי באירועים אלימים חוזרים ונשנים שבוצעו כלפי משפחת וייס מצד קבוצות מסוימות בעיר בני ברק, בשל אי רצונה של המשטרה להתעמת עם גורמים אלו, עולה כדי התרשלות. בית המשפט הדגיש כי השלמה זו של המשטרה עם הפגיעות במשפחה נבעה משיקולים שאינם עניינים ועל כן אינם יכולים להיכלל בשיקול הדעת המסור לה: "התשתית העובדתית המונחת בפנינו מצביעה בבירור על טיפול רשלני חמור בתלונות משפחת וייס. השלמה עם פגיעות העבר ועם הפגיעות הצפויות בגופה וברכושה של המשפחה, שלבסוף אילצוה לנוס על נפשה מביתה, אינה יכולה להיכלל במיתחם שיקול-הדעת של המשטרה." (שם, בעמ' 186). 29. גישה דומה עולה גם ממשפטן של מדינות אחרות. כך, בארצות הברית, החל מאמצע שנות השמונים, התעורר דיון משפטי וציבורי נרחב בתופעת הימנעותה של המשטרה מלטפל בסכסוכים משפחתיים אלימים. הימנעות זו, שנבעה מראייה מסורתית של המשטרה את הסכסוכים המשפחתיים כענין פרטי שאינו צריך לערב את הרשויות, נתפסה כגורם משמעותי העומד כנגד הניסיון לשרש את נגע האלימות הפנים משפחתית (ראו Marion Wanless, Mandatory Arrest: A Step Toward Eradicating Domestic Violence, But is it Enough?, 1996 U. Ill. L. Rev. 533, 544-545 (1996) (להלן: Wanless, Mandatory Arrest); Machaela M. Hoctor, Domestic Violence as a Crime Against the State: The Need for Mandatory arrest in California, 85 Cal. L. Rev. 643, 649-50 (1997); U.S. Attorney General’s Task Force on Family Violence, Final Report, 16-18 (1984)). בין היתר נטען כי הימנעותה של המשטרה מלטפל בסכסוכים משפחתיים אלימים נבעה מהטיה לטובת גברים אלימים ומדעות קדומות ביחס לאלימות משפחתית (Wanless, Mandatory Arrest, בעמ' 545-546). מצב זה הוביל את הקונגרס האמריקאי בשנות התשעים לחקיקתו של חוק המעודד את המדינות השונות לקבוע חובת מעצר במקרים של אלימות משפחתית (Violence Against Women Act of 1994). 30. בסוגיה קרובה, בפרשה נוראה הדומה לעניינו, העדיף בית המשפט העליון האמריקאי את השמירה על שיקול דעתה של המשטרה, אף בנסיבות שלכאורה יש בהן כדי להביא לצמצומו. בענין Town of Castle Rock, Colorado v. Gonzales 545 U.S. 748 (2005) נדון עניינה של אישה שהוצא לטובתה צו הגנה כנגד בעלה שחי בנפרד ממנה. במסגרת הצו נאסר על הבעל להתקרב לאשתו או לשלושת בנותיהם ונקבעו הוראות לביצועו על ידי המשטרה. באחד הימים לקח האב את שלוש הבנות לחזקתו בניגוד להוראות הצו. האישה פנתה מספר פעמים למשטרה בבקשה כי תאכוף את הצו, אך בקשותיה נדחו שוב ושוב. באופן מצער הסתיים האירוע כאשר האב רצח את שלוש הבנות, פתח באש לעבר תחנת המשטרה, נורה ונהרג. בתגובה תבעה האישה את המשטרה, בטענה שהופרה זכותה החוקתית כי המשטרה תקיים את הוראות צו ההגנה שניתן לטובתה. בהפכו את פסק דינו של בית המשפט הפדראלי לערעורים, דחה בית המשפט העליון האמריקאי את תביעתה של האישה. בית המשפט קבע כי הצו אמנם הסמיך את המשטרה לעצור את הבעל, ואף דרש ממנה לעשות כן, אך אין בכך כדי ליצור חובה מוחלטת שיש בה כדי להביא למסקנה שהימנעותה של המשטרה מלעצור את הבעל היוותה הפרה ברת פיצוי של זכויות האישה. בית המשפט עמד על הצורך בשמירת שיקול הדעת המשטרתי, בציינו כי: “It is hard to imagine that a Colorado peace officer would not have some discretion to determine that – despite probable cause to believe a restraining order has been violated – the circumstances of the violation or the competing duties of that officer or his agency counsel decisively against enforcement in a particular instance.” יצוין עם זאת כי בית המשפט התייחס לדמיון הפרשה לנסיבות של אלימות משפחתית, בעמדו על כך שמדינת קולורדו אכן קבעה חובת מעצר במקרים אלו, אולם הבחין בין המקרים, על רקע אי הימצאותו של הבעל בפני המשטרה בעת האירוע. 31. אף הפסיקה האנגלית פוסעת בדרך דומה. בענין Hill v. Chief Constable of West Yorkshire [1989] AC 53 (להלן: ענין Hill) נתבעה המשטרה בגין אי מניעת רציחתה של אישה על ידי רוצח סדרתי. בית הלורדים קבע כי אמנם ישנם מקרים בהם הטלת אחריות בנזיקין תועיל לאינטרס הציבורי באמצעות הגברת הזהירות הננקטת בעת נקיטתן של פעולות כאלו ואחרות, אולם לא כך הוא לגבי פעולתה של המשטרה. במה שמהווה עדיין את הבסיס להלכה באנגליה לגבי היקף אחריותה של המשטרה בנזיקין, קבע בית הלורדים (בחוות דעתו של הלורד Keith) כי: “The general sense of public duty which motivates police forces is unlikely to be appreciably reinforced by the imposition of such liability so far as concerns their function in the investigation and suppression of crime. From time to time they make mistakes in the exercise of that function, but it is not to be doubted that they apply their best endeavours to the performance of it. In some instances the imposition of liability may lead to the exercise of a function being carried on in a detrimentally defensive frame of mind. The possibility of this happening in relation to the investigative operations of the police cannot be excluded. Further it would be reasonable to expect that if potential liability were to be imposed it would be not uncommon for actions to be raised against police forces on the ground that they had failed to catch some criminal as soon as they might have done, with the result that he went on to commit further crimes. While some such actions might involve allegations of a simple and straightforward type of failure - for example that a police officer negligently tripped and fell while pursuing a burglar - others would be likely to enter deeply into the general nature of a police investigation, as indeed the present action would seek to do. The manner of conduct of such an investigation must necessarily involve a variety of decisions to be made on matters of policy and discretion, for example as to which particular line of inquiry is most advantageously to be pursued and what is the most advantageous way to deploy the available resources. Many such decisions would not be regarded by the courts as appropriate to be called in question, yet elaborate investigation of the facts might be necessary to ascertain whether or not this was so. A great deal of police time, trouble and expense might be expected to have to be put into the preparation of the defence to the action and the attendance of witnesses at the trial. The result would be a significant diversion of police manpower and attention from their most important function, that of the suppression of crime. Closed investigations would require to be reopened and retraversed, not with the object of bringing any criminal to justice but to ascertain whether or not they had been competently conducted.” 32. הלכה זו נבחנה בענין Brooks v Metropolitan Police Commissioner and others [2005] UKHL 24 (להלן: ענין Brooks), שם נקבע כי אין להבינה כמעניקה חסינות מוחלטת למשטרה מפני אחריות בנזיקין אלא כהיעדרה של חובת זהירות. חרף זאת, חזר ואישר בית הלורדים בענין Brooks את ליבת ההלכה שנקבעה בענין Hill בחזרתו על החשיבות הרבה שבשמירה על שיקול הדעת המשטרתי (ענין Brooks, פסקאות 27 ו-30). 33. סוגיית היקף אחריותה של המשטרה בנזיקין בגין אי מניעת פשע נבחנה אף בבית הדין האירופי לזכויות אדם, בענין Osman v United Kingdom (1998) 29 EHRR 245 (להלן: ענין Osman). בענין זה נדונה פרשה בה פצע מורה בריטי את תלמידו ורצח את אביו של התלמיד, כאשר לטענת התובעים המשטרה כשלה במניעת הפשע חרף אזהרות רבות שהועברו לה בדבר מסוכנותו של הרוצח. בתי המשפט הבריטים דחו את טענת התובעים לאחריותה הנזיקית של המשטרה, בהתבססם על ההלכה שנקבעה בענין Hill. בעקבות זאת פנו התובעים לבית הדין האירופי לזכויות אדם, בין היתר בטענה שבריטניה הפרה את התחייבותה על פי סעיף 2(1) לאמנה האירופית לזכויות אדם, לפיו: 1. Everyone’s right to life shall be protected by law. No one shall be deprived of his life intentionally save in the execution of a sentence of a court following his conviction of a crime for which this penalty is provided by law. בית הדין האירופי דחה טענה זו, הגם שקבע מנגד שאין לקבל את טענתה של בריטניה לפיה הפרה של החובה לפי סעיף 2 לאמנה בגין אי מניעת פשע על ידי המשטרה תחול רק במקרים של התעלמות ביודעין מסכנה או במקרים של רשלנות חמורה. בהתאם קבע בית הדין שלשם הוכחת הפרה של החובה לפי סעיף 2 לאמנה יש להראות שהרשויות ידעו או צריכות היו לדעת בזמן האירוע על קיומה של סכנה ממשית ומיידית (Real and immediate risk) לחייהם של אדם או אנשים מסוימים כתוצאה ממעשיו הפליליים של אדם אחר, וחרף זאת נמנעו מלנקוט באמצעים שבסמכותם, שניתן היה לצפות באופן סביר כי ימנעו את הסכנה (ענין Osman, פסקה 116). בדברים שחשובים לענייננו עמד בית הדין על החשיבות שבשמירת שיקול דעתה של המשטרה בהפעלת הסמכויות המסורות בידיה: “…the police must discharge their duties in a manner which is compatible with the rights and freedoms of individuals. In the circumstances of the present case, they cannot be criticised for attaching weight to the presumption of innocence or failing to use powers of arrest, search and seizure having regard to their reasonably held view that they lacked at relevant times the required standard of suspicion to use those powers or that any action taken would in fact have produced concrete results.” (פסקה 121) יצוין עם זאת, שבית הדין קיבל את טענתם של התובעים לפיה יישומה של ההלכה שנקבעה בענין Hill היווה הפרה של סעיף 6 לאמנה, שכן הדבר יצר, על פי פרשנותה של ההלכה באותה עת, חסם פרוצדורלי מפני תביעתה של המשטרה בנזיקין. 34. סוגיית אחריותה של המשטרה בגין אי מניעת פשע חזרה ונדונה לאחרונה בבריטניה, הן לאור דיני הנזיקין הרגילים במשפט המקובל והן לאור האמנה האירופית לזכויות אדם, בענין Van Colle v Chief Constable of Hartforshire [2008] UKHL 50 (להלן: ענין Van Colle). בענין זה נדונו במאוחד שני מקרים בהם נתבעה המשטרה בטענה שלא מנעה עבירת תקיפה ועבירת רצח, חרף מידע שהיה ברשותה בדבר הסכנה שהעבריינים יפגעו בקורבנותיהם. בהתייחסה הן להלכות שנקבעו בענין Hill ובענין Brooks, והן לסטנדרט שנקבע בענין Osman בדבר ידיעה על סכנה ממשית ומיידית כלפי אדם מסוים, קבעה דעת הרוב בבית הלורדים כי שני המקרים אינם מקימים אחריות מצד המשטרה. בהתייחסו לאחד המקרים, בו מקרה של סכסוך בין בני זוג הסתיים באלימות קשה, ציין בית הלורדים כי: “It is an unfortunate feature of the human experience that the breakdown of a close relationship leads to bitterness, and that this in its turn may lead to threats and acts of violence. So-called domestic cases that are brought to the attention of the police all too frequently are a product of that phenomenon. One party tells the police that he or she is being threatened. The other party may say, when challenged, that his or her actions have been wrongly reported or misinterpreted. The police have a public function to perform on receiving such information. A robust approach is needed, bearing in mind the interests of both parties and of the whole community. Not every complaint of this kind is genuine, and those that are genuine must be sorted out from those that are not. Police work elsewhere may be impeded if the police were required to treat every report from a member of the public that he or she is being threatened with violence as giving rise to a duty of care to take reasonable steps to prevent the alleged threat from being executed. Some cases will require more immediate action than others. The judgment as to whether any given case is of that character must be left to the police.”(פסקה 76) ונדמה כי דברים אלו מדברים בעד עצמם גם לענייננו. 35. במקרה שבפנינו, לא ניתן לומר, כי אי מעצרו של מוחמד על ידי המשטרה או אי כבילתו באזיקים, בנסיבות שהתקיימו בעת האירוע ובהתאם למידע שהיה בידי המשטרה באותה עת, מהווים חריגה משיקול הדעת המשטרתי הסביר, שיש בה כדי להקים אחריות בנזיקין. הגם שהתנהגותו של מוחמד בפני השוטרים, והחשד כי פעל באלימות כנגד המערערת היה בהם כדי להצביע על מסוכנותו, הרי שלא מדובר היה בסכנה ממשית וקרובה כלפי מי מהציבור, שהיה בה כדי לחייב נקיטה באמצעים חריפים יותר מאלו שננקטו בפועל על ידי השוטרים. לחילופין, המערערים אף לא הראו כי השוטרים נמנעו מלפעול כנגד מסוכנותו של מוחמד בשל אדישות לסכנה זו, בשל רתיעתם מעימות עמו או משיקולים בלתי ענייניים אחרים. שימוש בסמכויות המעצר ובסמכויות אחרות להגבלת התנועה הינן מהחריפות שבסמכויות המסורות לידי רשויות החוק, ואין מנוס מפני שימוש זהיר בהן. אכן, ייתכן ושימוש נרחב יותר בסמכויות המעצר יכול להביא לצמצום הפגיעה באנשים חפים מפשע, אך מתלווה אליו סכנה חריפה לא פחות לחירות הפרט ולצביונה של החברה הישראלית. על השימוש בסמכויות אלו להיעשות על פי שיקול דעתה של המשטרה ושל השוטרים בזמן אמת, ועל פי נסיבותיו הפרטניות של כל אירוע ואירוע, ואל לנו להקל בהתערבות בשיקול דעת זה מתוך ראייה בדיעבד של תוצאות הפעלתו. כפי שציין בית המשפט בענין ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139 (1985): "אין לשכוח כי המערערת אינה מבטחת. אין היא חייבת למנוע נזק. היא חייבת לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. יש להתחשב באפשרויות. כל זאת מחייב בחינה ובדיקה". 36. לסיכום שלב זה, הגם שקמה למשטרה חובת זהירות כלפי הציבור בכללותו וכלפי התינוק בפרט כתוצאה מפעולותיהם של השוטרים אל מול מוחמד, לא מצאתי כי התנהלותם של השוטרים בפועל היוותה הפרה של חובה זו. השלב השלישי – אי מניעת הפגיעה בתינוק 37. כפי שתואר, האירוע הגיע לסיומו הנורא עת נכנס מוחמד לבית, בעט בתינוק, נטלו בידו והשליכו למותו. בעת התרחשות זו הבחין השוטר בתינוק, ואף שלף את אקדחו ודרך אותו. לטענת המערערים, הימנעות השוטר מלעשות שימוש בנשקו בשלב זה כנגד מוחמד מהווה התרשלות. לא ניתן לקבל טענה זו. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, בהתבססו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, הימנעותו של השוטר מלירות לעברו של מוחמד נבעה מחששו כי הירי עלול להביא לפגיעה בחפים מפשע שנמצאו בסמוך מאוד למוחמד – החל מהתינוק עצמו, דרך אחי התינוק, וכלה במערערת ובשוטרת שעמדו בחצר ובשכנים שבבתים הסמוכים. יתרה מכך, השוטר לא יכול היה לדעת בשלב זה בוודאות כי מוחמד עומד להשליך את התינוק, ומנגד פגיעה במוחמד מביאה היתה לשמיטת התינוק מידיו ולפגיעה בו. נסיבות אלו מצביעות בבירור על כך ששיקול דעתו של השוטר בעת האירוע היה סביר ביותר, ואל לנו להסיק מסקנות בדיעבד על צדקת מעשיו, מתוך ידיעת התוצאה הקשה אליה הביא לבסוף האירוע. 38. לפיכך, גם בשלבו האחרון של האירוע לא מצאתי כי השוטרים פעלו מתוך רשלנות. סוף דבר 39. לסיכום כל האמור, לא מצאתי כי המשטרה כגוף או מתוקף אחריותה השילוחית לפעולות השוטרים, חבה בנזיקין בגין פרשה נוראה זו. הגם שלא ניתן שלא להביע הזדהות עם סבלם וכאבם של המערערים, הרי שהטיפול המשטרתי באירוע, מראשיתו ועד סופו, לא חרג מאמת המידה המוכתבת על ידי דיני הנזיקין. 40. אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור. 41. בנסיבות הענין, איני מוצא מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: התיק שלפנינו מצמרר. האלימות במשפחה היא נגע והמשטרה, יחד עם גורמים נוספים, אמונה על המאבק בו. במקרה זה לא עלה בידי השוטרים שהוזעקו למקום להביא את האירוע לסיומו ללא נפגעים. הרוצח הקדים את השוטרים והמחיר – נורא. אירוע זה, כמו אירועים אחרים, מצביע על הצורך בנקיטת משנה זהירות בטיפול באלימות במשפחה, דווקא לאור הקושי להתחקות אחר הנעשה בין כתלי הבית, והחשש מפני התפרצויות אלימות מפתיעות. אכן, לא פעם יש לצפות בהקשר זה את הבלתי צפוי. עם זאת, שותף אני לדעתו של חברי השופט ג'ובראן כי במקרה זה לא חרגו השוטרים, לפי המידע שהיה בידיהם, מדרך ההתנהגות הסבירה המצופה מהם, והם פעלו כפי ששיקול דעתם הכתיב להם בזמן אמת. לכן, גם אני סבור כי יש לדחות את הערעור, וזאת מבלי להתייחס לשאלות כלליות הנוגעות למבנה עוולת הרשלנות. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: בנסיבות המקרה אני מסכים לחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ס' ג'ובראן. אף הערתו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין, מקובלת עלי ולפיכך גם אני סבור כי יש לדחות פה את הערעור וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלות הכלליות הנוגעות למבנה עוולת הרשלנות – בהקשר לחובותיה של המשטרה. עם זאת הנני רואה לציין כי בסוגיה העקרונית – ובנסיבות אחרות, כפי שהתבררו, למשל, ב-ת"א (ירושלים) 2555/00 מרגלית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.04) (כב' השופט ב' אוקון; ערעור וערעור שכנגד שהוגשו לבית משפט זה כנגד פסק הדין האמור נמחקו בהסכמה במסגרת ע"א 10340/04) –נוטה אני לדעה כי תקום חבות למשטרה מהטעמים שהובאו שם. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ז' באב התשס"ט (28.7.2009). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08052770_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il