וולפיש לואיס נ. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל

פסק-דין בתיק על"ע 5277/03 בבית המשפט העליון על"ע 5277/03 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: וולפיש לואיס (חיים וייל) נ ג ד המשיב: הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל ערעור על החלטת הוועד המרכזי מיום 15.4.03 תאריך הישיבה: ב' בסיון תשס"ה (9.6.05) בשם המערער: עו"ד יהושע קרמר ועו"ד איהאב אבו ג'וש בשם המשיב: עו"ד משה עליאש פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור לפי סעיף 28 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין) על החלטת הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן: המשיב) שלא לרשום להתמחות את המערער. הרקע העובדתי 2. המערער סיים את לימודי המשפטים בארצות הברית בשנת 1956 ומאז עסק שם בעריכת דין. בין השנים 1970-1971 עבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) בשפה העברית ובשנת 2002 ביקש להתחיל את תקופת ההתמחות במשרדה של אשתו, עורכת דין אף היא. עובר לתחילת ההתמחות פנה המערער אל המשיב על מנת להירשם אצלו כמתמחה. בין היתר, ציין בבקשתו כי הוא הורשע בשנת 1973 בפלילים בהליך שהתנהל נגדו בארצות הברית בגין עבירות מרמה וכן הורשע בשנת 1985 בעבירות מרמה בהליך פלילי אחר בישראל. כן ציין כי הליך נוסף שנפתח נגדו בשנת 1995 הסתיים בעיכוב ההליכים על ידי היועץ המשפטי לממשלה, לבקשת המאשימה. המערער זומן על ידי ועדת ההתמחות לשימוע, בטרם תינתן החלטה בבקשתו להירשם כמתמחה. כתום השימוע, אשר נערך ביום 10.2.03, החליטה הוועדה להמליץ לדחות את בקשת המערער להירשם כמתמחה, מהטעם שאינו ראוי לשמש כעורך דין, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע בעבר. ביום 15.4.03 התכנס הוועד המרכזי של הלשכה ואישר את המלצת ועדת ההתמחות לדחות את בקשתו של המערער בנמקו אף הוא "שאין המועמד ראוי להיות עורך-דין נוכח חומרת העבירות בהן הורשע בעבר". טענות הצדדים 3. המערער טוען, כי הוועד לא היה רשאי לדחות את בקשתו להירשם כמתמחה בשל הרשעות קודמות שניתנו לפני זמן רב ואשר התיישנו, לטענתו. המערער הורשע ביום 6.8.85 ונידון לשנתיים מאסר בפועל. הוא סיים לרצות את עונשו בשנת 1988. לטענתו, המשיב לא היה זכאי ולא היה מוסמך על פי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם) לקבל מידע על הרשעות של המערער שהתיישנו ועל כן גם נאסר עליו, מכוח הוראת סעיף 21 לחוק המרשם להביא בין שיקוליו את ההרשעות שהתיישנו. כן טוען הוא, כי גם אם מוסמך היה המשיב לקבל את המידע אודות הרשעות המערער שהתיישנו, הרי שלאור הוראת סעיף 19(א) לחוק המרשם, אסור היה למשיב להביא בין שיקוליו את ההרשעות שהתיישנו, לא כל שכן לשוקלן כשיקול יחיד. לעניין זה טוען הוא כי בית משפט זה פסק כבר כי כאשר דן המשיב בבקשה של מועמד להירשם כמתמחה או בבקשת עורך דין שהושעה לחדש את רשיונו, לא יובא בין שיקוליו מידע בדבר הרשעה שנמחקה או התיישנה לפי חוק המרשם, גם אם המידע הובא בפניו על ידי המבקש או המועמד, וכי החלטת הוועד עומדת לא רק בניגוד להוראות חוק המרשם, אלא גם בניגוד לפסיקה זו. המערער מעלה בטיעוניו את האינטרס החברתי העומד מאחורי מוסד ההתיישנות, המאפשר לפרט שחטא לשים מאחוריו את עברו. לדבריו, אין זה הוגן שהעובדה שנהג בגילוי לב ופירט מיוזמתו בבקשתו את הרשעותיו הקודמות תעמוד לו לרועץ. לחלופין טוען הוא כי גם אם היה מקום שהמשיב יביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות, הרי שנתן להן משקל יתר בהתחשב, בין היתר, בזמן הרב שעבר. עוד מציין המערער כי הינו כבן 72, הסובל מבעיות רפואיות שונות, לרבות עיוורון בעינו הימנית וכי מזה שני עשורים לערך הינו נקי מכל רבב לאחר שלמד את לקחו, מה גם שלחלוף הזמן יש משמעות מבחינת מתן האפשרות על ידי החברה לאדם להשתקם. לדבריו, כל רצונו הינו לעבוד עם אשתו ולסייע בידה, ראשית כמתמחה ולאחר מכן כעורך דין. בנוסף טוען המערער כי החלטת המשיב פוגעת בזכויות יסוד שלו. המערער טוען לפגיעה בכבודו בכך שחרף התיישנות העבירות ההתייחסות אליו היא כאל עבריין. כן טוען הוא להפלייתו אל מול מועמדים אחרים שנרשמו להתמחות על ידי המשיב על אף שבעברם הרשעות בפלילים שהתיישנו. לאלה מוסיף המערער את הפגיעה בחופש העיסוק שלו. לבסוף טוען הוא כי החלטת המשיב אינה מנומקת. 4. המשיב טוען, כי אין מדובר במי שהעבירה בה הורשע היוותה עבורו מעידה חד פעמית אלא מדובר במי ששב וחטא תוך תחכום ומחשבה בתכנון מעשיו ועל כן, גם בחלוף כשני עשורים אין מקום לאפשר לו להירשם כמתמחה. עוד הדגיש, כי אין המשיב מחויב לרשום מועמד להתמחות בחלוף פרק זמן מסוים מאז הורשע המועמד, ועל כן יכול המועמד לשוב ולפנות בבקשות לקבלו להתמחות. לדבריו, המשיב מחויב לשקול מעל כל שיקוליו את טוהר המקצוע ואין בפסילתו של המערער מלהתקבל כמתמחה כדי למנוע בעדו לשמש כוח עזר במשרדה של אשתו. לטענת המשיב פסיקת בית משפט זה מאפשרת ללשכה להתחשב בהרשעותיו של מועמד בפלילים גם אם הללו התיישנו או נמחקו. דיון 5. המקרה שבפנינו מעלה שוב את השאלה האם יכולה לשכת עורכי הדין, בהחליטה על קבלת אדם כמתמחה או כעורך דין לשורותיה, לשקול את עובדת הרשעתו בפלילים, על אף שהרשעתו התיישנה או נמחקה, לאחר שאותו אדם מסר לה מיוזמתו את דבר הרשעתו. עניין זה נדון לא אחת בפני בית משפט זה והוכרע למעשה זה מכבר בדיון נוסף בהרכב של תשעה שופטים. לפיכך נידרש למסגרת הנורמטיבית שהותוותה בחקיקה ובפסיקה, אך קודם לכך נבחן האם בעניין דנן אכן התיישנה או נמחקה הרשעתו של המערער בפלילים. 6. מאחר שמפרוטוקול ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין מיום 10.2.03 עולה כי דחיית בקשתו של המערער התבססה על הרשעותיו "בעבירות משנת 1985-1986" נתייחס לעבירות אלו בלבד, ולא לעבירות בהן הורשע המערער בארצות הברית או להליכים שעוכבו בעניינו בישראל. כאמור, המערער הורשע בעבירות מרמה ונידון ביום 15.9.85 לשלוש שנות מאסר בפועל ולעונשים נוספים. בית משפט זה הפחית מעונשו של המערער ודן אותו ביום 27.10.86 לשנתיים מאסר בפועל. על-פי סעיף 14(א)(2) לחוק המרשם, כאשר הוטל מאסר של מעל שנה אחת ועד חמש שנים, תתיישן ההרשעה לאחר חלוף התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים. לפיכך, ברי הוא כי הרשעתו של המערער התיישנה, שכן חלפו למעלה משתים עשרה שנים מאז מתן פסק הדין בשנת 1985. על-פי סעיף 16 לחוק המרשם הרשעה נמחקת משחלפו עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות. לפיכך, בענייננו טרם ניתן לראות את הרשעתו של המערער כהרשעה שנמחקה. המסגרת הנורמטיבית 7. לשכת עורכי הדין הוקמה על מנת שתאגד את ציבור עורכי הדין בישראל ותשקוד על הרמה המקצועית ועל טוהר העיסוק בעריכת דין (ראו סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין). הלשכה חבה חובת נאמנות כלפי הציבור מכוחו היא קמה וכלפי חברי הלשכה למענם היא פועלת (ראו בג"צ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2) 582, 592 – השופט זמיר). סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין מאפשר ללשכה, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה כי המועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. אין חולק בין הצדדים כי העובדות האמורות בסעיף 27 כוללות אף הרשעות בפלילים של המועמד. המחלוקת בין הצדדים עניינה במצב בו הרשעה של המועמד התיישנה או נמחקה, ובמוקדה שאלת פרשנותו של חוק המרשם, שאת הוראותיו הרלוונטיות לעניין זה נסקור להלן. 8. מה דינה של הרשעה שהתיישנה? סעיף 19 לחוק המרשם עוסק בתוצאי התיישנות הרשעה, וזו לשונו: 19. תוצאי התיישנות הרשעה (א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות. (ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון ; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא ישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון. (ג) פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה. לכאורה סעיף זה אינו מאפשר ללשכת עורכי הדין להביא בחשבון בין שיקוליה ברישום מועמד להתמחות את עברו הפלילי של המועמד אם זה התיישן. יחד עם זאת, למקרא סעיף 20(ב) לחוק המרשם, אשר מפרט את תוצאי מחיקת הרשעה, עולה ספק אם נכונה היא מסקנה זו במקרה בו מסר המועמד את המידע בדבר ההרשעה מיוזמתו, כפי שנעשה במקרה דנן: 20. תוצאי מחיקת הרשעה (ב) ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה. פרשנותו של סעיף 20(ב) ותחולתו על הרשעה שהתיישנה נידונו בפני הרכב של תשעה שופטי בית משפט זה בדנ"פ 9384/01, 600/02 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל – הועד המרכזי (לא פורסם, ניתן ביום 15.11.04) (להלן: עניין אל נסאסרה) ולהלן נבחן את אשר נקבע בפסק דין זה. עניין אל נסאסרה 9. בעניין אל נסאסרה נידונו במאוחד שני מקרים- האחד, סירובה של לשכת עורכי הדין לרשום מועמד להתמחות על-אף שהרשעתו התיישנה; והשני, סירובה של לשכת עורכי הדין לחדש חברות בלשכה של מי שהוצא משורות הלשכה לצמיתות בגין הרשעתו בפלילים, על אף שהרשעתו נמחקה. בשני המקרים מסרו המערערים לידי הלשכה את המידע בדבר הרשעותיהם ולפיכך סברה הלשכה כי היא רשאית להביא מידע זה במסגרת שיקוליה. במקרה הראשון נדחה הערעור בדעת רוב ואושרה החלטת הלשכה לדחות את בקשתו של המערער להירשם להתמחות (על"ע 8856/00). במקרה השני התקבל הערעור ונפסק כי לשכת עורכי הדין נהגה שלא כדין כאשר דחתה את בקשתו של המערער לחידוש חברותו בלשכה על-אף שהרשעתו נמחקה (על"ע 3761/00). פסקי הדין בערעורים אלה עמדו לבחינה נוספת בדיון הנוסף, כאשר השאלה שעמדה לבחינה היתה האם "די בכך שאדם מסר מידע על עברו הפלילי שהתיישן או נמחק על-מנת שלשכת עורכי הדין תהא רשאית להביאו בגדר שיקוליה לשם פסילה מעיסוק בעריכת דין" (פסקה 20 לפסק-דינה של השופטת בייניש). לצורך בחינת שאלה זו בחן ההרכב שלוש שאלות משנה: האחת- כיצד יש לפרש את המונח "מסר ביודעין" שבסעיף 20(ב) לחוק המרשם; השניה- האם החריג שבסעיף 20(ב) סיפא חל רק כאשר המידע בדבר ההרשעה עשוי לפעול לטובת המורשע, או גם כאשר המידע עשוי לפעול לרעתו; השלישית- האם החריג שבסעיף 20(ב) חל אף על הרשעה שהתיישנה, על אף שסעיף 20(ב) עניינו בהרשעה שנמחקה. 10. דעת הרוב בעניין אל נסאסרה (מפי השופטת בייניש) בחנה את לשונו של סעיף 20(ב) ואת תכליתו של חוק המרשם, ומתוך כך השיבה לשלוש השאלות שהוצגו לעיל, כדלקמן: בית המשפט קבע כי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 20(ב) היא כי- "על-מנת שראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה תהא קבילה, אין די כי מוסר הראיה יהיה מודע לטיב פעולתו ולנסיבותיה. בנוסף לכך, על מוסר הראיה להיות מודע לזכותו שלא לגלות את הרשעתו שנמחקה, ולכך שמסירת מידע כאמור תכשיר ראיה שאלמלא כן היתה פסולה. לשון אחר; משמעותו המשפטית של המונח "ביודעין" בסעיף 20(ב) הנ"ל מחייבת כי מי שמוסר ראיה על עברו הפלילי שנמחק, יוותר במודע על זכותו שלא לגלות מידע כאמור. ... הפרשנות האמורה מאפשרת להגיש ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, רק כאשר המורשע מעוניין לשחרר עצמו מתוצאות המחיקה ביודעו כי בכך הוא מכשיר ראיה שאלמלא כן היתה פסולה. בהתאם לפרשנות זו, הודיה בפני הרשות על הרשעה שנמחקה בלא מודעות לתוצאות המשפטיות הכרוכות בכך, אין די בה כדי שההרשעה תבוא בגדר שיקוליה של הרשות. לשם כך, על המורשע לוותר במודע על תוצאות מחיקת הרשעתו. פרשנות זו תואמת את תכליתו של הסדר הרהביליטציה ומתיישבת עם הטעמים עליהם הוא מושתת" (פסקה 29 לפסק דינה של השופטת בייניש). באשר לשאלה השניה קבע בית המשפט כי אין לאמץ את הפרשנות שהוצעה לפיה ניתן לקבל ראיה בדבר הרשעה שנמחקה רק אם אותו אדם מעוניין להביאה לטובתו. נפסק כי ראיה שיש בה משום גילוי הרשעה שנמחקה, אף כאשר הדבר עלול לפגוע בעניינו של המורשע אשר מסר אותה, הינה ראיה קבילה. בית המשפט סבר כי יתכנו מצבים בו אדם יהיה מעוניין לחשוף את עברו הפלילי על-אף שזה נמחק ועל-אף שהוא מודע לכך שמסירתו עלולה לפעול לרעתו. במצבים כאלה לא מצא בית המשפט טעם מדוע לא לאפשר את קבילותו של מידע זה. בשאלה השלישית קבע בית המשפט כי אותו הסדר החל בעניין זה על הרשעה שנמחקה יחול גם על הרשעה שהתיישנה. דהיינו, הרשות תוכל להתחשב בהרשעה שהתיישנה מקום שהמורשע מסר עליה מידע בהיותו ער לזכותו להימנע מגילויה. בהחילו את קביעותיו הכלליות על המקרים שבפניו, הגיע בית המשפט למסקנה כי בשני המקרים לא חל החריג האמור בסעיף 20(ב) סיפא, ולפיכך לא היתה רשאית לשכת עורכי הדין להתחשב בעברם הפלילי של המערערים. השופט חשין (כתוארו אז) נותר בעניין אל נסאסרה בדעת מיעוט כאשר סבר כי פרשנותו הנכונה של המונח "מסר ביודעין" אשר בסעיף 20(ב) לחוק המרשם הינה כי על המוסר ראיה בדבר הרשעתו שנמחקה להיות מודע למטרה לשמה הוא מתבקש למסור את הראיה ולכך שהמידע עשוי לשמש בשיקול דעתה של הרשות, אך אין הכרח כי מוסר הראיה יהיה מודע לזכותו שלא לגלות את עברו הפלילי שנמחק. 11. כאן ברצוני להעיר כי אני כשלעצמי הייתי מעדיפה את הרחבת גבולותיו של החריג "אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" על מנת להגן על אינטרסים ציבוריים התומכים בחשיפת מידע על עברו הפלילי של אדם חרף חלוף זמן מאז ביצוע העבירה, ובפרט על מנת להגן על רמתם ודימויים של מקצועות הטעונים רישוי והמבוססים על אמון הציבור בעוסקים בהם דוגמת מקצוע עריכת הדין. באופן עקרוני מצטרפת אני לגישתו של השופט חשין כי לא יהא זה ראוי להתיר לבעל המידע להתכחש לדבריו שלו, ומשהודה בקיומם של נתוני האמת אין הוא יכול עוד להישען על טענת ההתיישנות או המחיקה שהיתה יכולה להוות לו כמגן. עם זאת, ככלל בית המשפט ינהג במתינות ובאיפוק בסטייה מתקדימיו, ולפיכך איני רואה לסטות מהתקדים שנקבע על ידי הרכב מורחב של בית משפט זה, אם כי בית המשפט היה ער לקושי הנעוץ בכך שבמקרים מסוימים עשוי עברו הפלילי של אדם להעיד על העדר התאמתו לעסוק במקצוע עריכת הדין או בתפקידים אחרים המבוססים על יושר ואמינות על אף התיישנות ההרשעה או מחיקתה. מן הכלל אל הפרט 12. כיצד תיושמנה קביעותיו של בית משפט זה בעניין אל נסאסרה על המקרה דנן? לשם כך עלינו לבחון האם המערער מסר פרטים על עברו הפלילי בבקשתו להירשם להתמחות "ביודעין" כפי שמושג זה פורש בעניין אל נסאסרה. המערער הגיש ללשכת עורכי הדין ביום 14.3.02 טופס בקשה להירשם כמתמחה. הטופס לא הובא בפנינו, אך ניתן להניח כי מדובר באותו טופס שהוגש על-ידי המערער בעניין אל נסאסרה בחודש מרץ 2000 (יצוין כי פסק הדין בעניין אל נסאסרה ניתן בנובמבר 2004). טופס זה, כפי שנקבע באותו עניין, מנוסח בלשון ציווי חד משמעית ובלתי מסויגת, לפיה נדרש המועמד למסור פרטים על עברו הפלילי ולצרף העתק מאושר מכתב האישום והכרעת הדין. בעניין אל נסאסרה הסיק בית המשפט מנוסח זה כי המערער לא היה ער לזכותו שלא לגלות את ההרשעה שהתיישנה. יוער, כי השופטת נאור אף סברה שראוי לשנות את הטופס האמור כך שיציין מפורשות כי אין חובה למסור מידע בדבר הרשעות אשר התיישנו או נמחקו, ובדיון שנערך בפנינו נמסר כי אכן הטופס שונה וישנו טופס חדש לרישום להתמחות. 13. עם זאת, בענייננו מתקיימת נסיבה המלמדת על שוני בין מקרה זה לבין המקרים שנידונו בעניין אל נסאסרה. דבריו של המערער בפני ועדת ההתמחות ביום 10.2.03 יכולים ללמד כי המערער היה מודע לזכויותיו. וכך אמר המערער לוועדה: "אני לא הייתי חייב לדווח ללשכה, אבל רציתי להראות שעבר הרבה זמן מאז ההתיישנות, ורציתי לדווח על הכל". ניתן לכאורה להניח מדברים אלו כי המערער, בטרם הגיש את הטופס לרישום להתמחות, בדק את ההסדרים החוקיים הרלוונטיים והיה מודע לזכותו שלא לחשוף את עברו הפלילי בפני הלשכה. מאידך טוען המערער כי דבריו אלו אינם מלמדים על הלך רוחו בשעת הגשת הטופס לרישום להתמחות, שכן הם נאמרו כשנה לאחר מכן. הטופס מנוסח בלשון מנדטורית המחייבת את המועמד להגיש את הרשעותיו הפליליות ולפיכך סבר המערער כי מחובתו להגיש את כל הרשעותיו. המערער טוען כי יש לבחון את אמירתו בקונטקסט שנאמרה - לפני שנאמרה נשאל מדוע לא מתייחסת חוות הדעת המשפטית שהגיש לפסיקת בית המשפט העליון לפיה יש ללשכה מחויבות להתייחס לעבירות שהתיישנו אם הובאו לידיעתה מפי הפונה עצמו. כמו כן מציין המערער כי את השכלתו המשפטית רכש בשפה זרה, ומאחר שדבריו נאמרו בעל פה בשפה העברית יתכן ולא דייק בדבריו ולא הובן נכונה. התלבטתי אם אכן אמירתו של המערער בפני הועדה מלמדת בפני עצמה על מודעותו של המערער כפי שנדרש בעניין אל נסאסרה, מודעות אשר תאפשר ללשכה לשקול את הרשעותיו שהתיישנו במסגרת בקשתו לרישום להתמחות. לבסוף הגעתי למסקנה כי המערער הצליח לעורר ספק כלשהו באשר למשמעות אמירתו וספק זה עליו לפעול לטובתו. מדובר באמירה בודדת שנאמרה כשנה לאחר הגשת הבקשה לרישום להתמחות ללשכה. יש לזכור שבזמן אמירתה היה שרוי המערער בסיטואציה מלחיצה ואף גורלית עבורו, כאשר הוא עומד מול וועדה אשר תקבע את עתידו המקצועי. אמרותיו בהקשר זה אינן משקפות בהכרח במדוייק את הכוונה האמיתית של האומר. כך למשל בהקשר זה ניתן לתהות האם באומרו "אני לא הייתי חייב לדווח ללשכה" ייחס העורר את כוונתו לנקודת הזמן בה מילא את טופס הבקשה. לכך יש להוסיף את ההבחנה שערך כב' המשנה לנשיא מצא בעניין אל נסאסרה. וכך נאמר שם: "הגוף המחליט יהיה רשאי להסתמך על הראיה רק אם נוכח, כי מי שמסר את הראיה על הרשעתו המחוקה או המיושנת ויתר במודע על שתי הזכויות הנתונות לו, ואין די בכך שוויתר במודע רק על אחת מהן. הלוא אפשר כי המורשע - אף שהוא מודע לזכותו שלא לגלות את הראיה - מבקש שלא להסתיר את האמת, או סבור כי הראיה מצויה ממילא בידיו של בעל הסמכות ולכן אין טעם להסתירה מפניו. אף אם במוסרו את הראיה מוותר הוא (במפורש או מכללא) על זכותו (הראשונה), שלא למסור מידע בדבר הרשעתו, עשוי הוא להוסיף ולעמוד על זכותו (השנייה) שהמידע לא יובא בחשבון שיקוליו של בעל הסמכות". ברי כי המערער לא היה מודע לזכותו השניה, לפיה הרשעותיו שהתיישנו לא יובאו בחשבון שיקוליה של לשכת עורכי הדין. דבר זה ניתן ללמוד מעצם הדברים אשר נאמרו לו על ידי אחד מחברי הוועדה, לפיהם, כאמור, לא התייחסה חוות דעתו המשפטית של המערער לפסיקת בית המשפט העליון לפיה יש ללשכה מחויבות להתייחס לעבירות שהתיישנו אם הובאו לידיעתה מפי הפונה עצמו. מכאן כי אף הוועדה לא עמדה על זכותו של המערער שהמידע לא יובא בחשבון שיקוליה לרישומו להתמחות, וודאי שהמערער לא היה מודע לזכותו זו (יש לזכור כי פסק הדין בדנ"פ אל נסאסרה ניתן רק ביום 15.11.04, זמן רב לאחר כינוס הוועדה בעניינו של המערער, ולפניו ניתנו החלטות סותרות לעניין פירושו של סעיף 20(ב) לחוק המרשם). לפיכך, בשל הספק הנותר באשר למודעותו של המערער לזכויותיו, מצאתי כי לא ניתן לומר שהמערער פעל ביודעין כמשמעות מושג זה בסעיף 20(ב) לחוק המרשם, כפי שפורש בעניין אל נסאסרה. לפני סיום 14. לא בלב קל הגעתי לתוצאה אליה הגעתי ובהרגשה קשה של חוסר מנוס, בעיקר בשל נסיבות המקרה ועברו של המבקש החפץ להצטרף כחבר בלשכת עורכי הדין אשר חרתה על דגלה טוהר מידות של חבריה ואמון במשתייכים למוסדותיה (ראו על"ע 7877/03 גשרי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, ניתן ביום 1.12.04) (להלן: עניין גשרי)). המערער הורשע בעבירות מרמה חמורות בארצות הברית ושב וחזר לבצע עבירות מרמה חמורות אף הן אשר הורשע עליהן כאן בארץ. במצב דברים זה מן הצדק היה לאפשר ללשכת עורכי הדין לשקול ולהחליט האם לקבל את המערער לשורותיה לאור עברו הפלילי החמור. אמנם אין להתעלם מחשיבות העיקרון העומד בבסיס חוק המרשם שהינו מתן אפשרות לשיקום לאדם שהורשע בפלילים והכרה ב"חזרתו בתשובה", אך עיקרון זה אינו עומד לבדו, ומלאכת האיזון בינו לבין השיקולים העומדים בבסיס מתן אישור לאדם לשמש כעורך דין, אינה מלאכה קלה. איני סבורה כי ניתן לפטור איזון זה באמירה נחרצת וחד משמעית לפיה לא ניתן יהיה להתחשב בשום מקרה (מלבד אם נמסר המידע ביודעין) בהרשעה שהתיישנה או נמחקה בהחלטה לקבל אדם כחבר בלשכת עורכי הדין. הציפייה המוצדקת של החברה היא כי עורך דין יהיה אדם ישר דרך, שומר חוק, אשר אין כל דופי בעברו. בעבר כבר הזכרתי את "האינטרס הרחב והצורך לשמור על רמתם המקצועית והמוסרית של עורכי הדין, ועל טוהר מחנה עורכי הדין שהוא תנאי שאין בלתו לשמירת אמון הציבור בקהיליית עורכי הדין" (עניין גשרי). זהו שיקול מרכזי וחשוב אותו יש להציב אל מול שיקול הרהביליטציה, שכאמור איני מקלה בו ראש. לפיכך, אני סבורה כי יש לשקול מחדש באופן מעמיק ויסודי, תוך בחינת כל השיקולים הרלוונטיים, את ההסדר הראוי לחול במקרה של קבלת אדם כחבר בלשכת עורכי הדין (או ברישום אדם כמתמחה). אין להתעלם מהתחושה הקשה שעלול ההסדר הנוקשה הקיים כיום לעורר, תחושה אותה היטיב לבטא המשנה לנשיא חשין בעניין אל נסאסרה: "הנה הוא פלוני, שבהיותו עורך-דין מעל בכספי לקוחו, זייף מסמכים, קיבל דברים במירמה, עשק ושיקר והונה. מנין תחצוב המדינה זכות מוסרית לשוב ולהציג אותו פלוני כלפי הציבור כמי שניתן להאמין בו? אכן כן: עברו שנים מאז אותם מעשים קשים שעשה פלוני. ואולם, האם חלוף השנים מוחה מעשים שנעשו כמו לא נעשו? האם בחן ובדק מאן-דהוא אם פיצה אותו פלוני את קורבנותיו? האם במשך השנים עשה אותו פלוני מעשים טובים שהיה בהם כדי למחות את הכתם שדבק בו - מעשים המוכיחים כי חזר למוטב - וכי נכון ומוצדק כי יתנו בו שוב אמון? האם נבחן פלוני בחינת אישיות לבירור אם נתחולל מהפך במערך נפשו? אכן, עורך-דין העושה מעשים כאותו פלוני, מלמד על עצמו כי נפל פגם באישיותו, ומה הצדק יש לה למדינה להציג את פלוני כאיש-אמון אך באשר עברו כך-וכך שנים מאז המעשים הקשים שעשה? שאלות אלו ושאלות דומות להן אינן נותנות לי מנוח, ומושג השיקום - באשר הוא - אין בו כדי להשקיטני". בהערה לסיום פסק הדין בעניין אל נסאסרה נאמר כי תוצאת הפרשנות שניתנה למונח "ביודעין" שבחוק המרשם אינה משביעת רצון וכי יש להחזיר העניין למחוקק על מנת שיפעל לשינוי החוק ולהוספת לשכת עורכי הדין לרשימת הגופים שמותר למסור להם מידע אודות הרשעה שהתיישנה או שנמחקה. כך ציינה השופטת בייניש כי "ראוי לאפשר ללשכת עורכי הדין בנסיבות מתאימות להתחשב במידע גם על עבר פלילי שהתיישן או נמחק". השופטת נאור העירה כי היא סבורה כי "כשנחקק ההסדר הכללי בחוק המרשם הפלילי, הסדר ראוי כשלעצמו, לא ניתנה הדעת במידה מספקת לסוג המיוחד של "רשיון", כאמור בסעיף 6 לחוק: הרשיון להיות עורך דין בישראל. ראוי שהמחוקק ייתן על כך את הדעת". השופט טירקל הביע את דעתו כי "יש מקום לעיון מחדש של המחוקק בהסדרים שבחוק המרשם הפלילי לאור השיקולים השונים. עיון כזה יצריך, כמובן, בדיקת השפעותיו של הסעיף על מקצועות אחרים, מלבד עריכת הדין". כמו כן נאמר שם כי "בהודעה שהוגשה לנו מטעם היועץ המשפטי לממשלה הובא לידיעתנו כי משרד המשפטים שוקד על הצעת חוק לפיה יתווספו תפקידים ציבוריים לגביהם תותר התחשבות בהרשעות שנמחקו. כעולה מכל האמור, נוסח החוק מעורר קשיים לא מעטים אשר מן הראוי כי המחוקק יתן דעתו עליהם". מצטרפת אני לפנייה זו למחוקק. טרם התבשרנו כי אכן חקיקה כזו קיימת וגם לא על האובניים. נותר לקוות כי המחוקק יתן דעתו לכך ויפה שעה אחת קודם. 15. לבסוף אציין כי אני ערה להצהרתו של המשיב בפני בית משפט זה ביום 22.10.03 כי במידה ויתקבל ערעורו תכיר הלשכה בהתמחותו של המערער בדיעבד החל מיום פנייתו אליה בבקשה לרושמו כמתמחה. אני מניחה כי המשיב יפעל בהתאם להצהרתו זו במידה ויתמלאו כל התנאים לכך. סוף דבר- לו תישמע דעתי הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור. המשיב ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ₪ ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. החלטתי להצטרף לעמדתה של חברתי השופטת ע' ארבל אשר למרות היסוסים – להם שותפה גם אני – החליטה שאין לומר שהמערער מסר פרטים על עברו הפלילי "ביודעין" כפי שמושג זה פורש בענין אל נסאסרה. 2. עוד במכתבה של עו"ד מאשא וולפיש מיום 16.2.2003 ללשכה צויין: "בטפסים שלכם למתמחים לא היה כתוב שום אזהרה שהמבקש להתמחות לא חייב להודיעכם על עבר פלילי שכבר קיים התיישנות לפי החוק ואם הוא כן מודיע לכם על עבר פלילי שכבר עבר בו תקופת התיישנות אתם יכולים להשתמש בו נגדו, באופן כללי ובפרט כאשר המבקש הוא עיוור." אלה הם דברי מחאה על כך שמטופסי הלשכה משתמע צווי לגלות עבר פלילי, ואפילו התיישן. על דברים אלה עמדנו, לימים, בפרשת אל נסאסרה, ובטופס החדש מינואר 2005 צויין מפורשות, בעקבות הערותינו, כי המועמד להתמחות אינו חייב לדווח על הרשעה שהתיישנה או נמחקה, וגם לא ישא באחריות על אי דווח כזה. עוד צוין כי אם מתמחה מוותר במודע על הזכות שלא לגלות את המידע תהיה הלשכה רשאית להביאו בגדר שיקוליה. טופס חדש זה, כך יש לקוות, אכן יאפשר בעתיד להבדיל בין מי שמסר מידע "ביודעין" לבין מי שמסרו שלא ביודעין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, ד' בסיון תשס"ו (31.5.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03052770_B08.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.