בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5275/01
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' ריבלין
המערער: אנדריי
ז'ורבלוב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 5.4.2001 ומיום 31.5.2001
בב"ש
2136/01, שניתנו על ידי כבוד השופט
א'
צ' בן-זמרה
תאריך הישיבה: ט"ו
בשבט התשס"ב (28.01.2002)
בשם
המערער: עו"ד דוד ליבאי; עו"ד כריסטינה חילו
בשם
המשיבה: עו"ד עירית קהאן; עו"ד יצחק
בלום
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים
(כב' השופט א' צ' בן-זמרה) לפיה הוכרז המערער כבר הסגרה על פי חוק ההסגרה,
התשי"ד1954- (להלן: החוק) וכי אין להתנות את הסגרתו - כאמור בסעיף 1א(א)(2)
לחוק - בזכאותו לחזור לריצוי עונשו בישראל (אם יורשע).
העובדות וההליכים
2. מדינת הפדרציה הרוסית (להלן: רוסיה) הגישה
לישראל (ביום 15.5.2000) בקשת הסגרה של המערער. לבקשה צירפו צו מעצר של קצין
פרקליטות ומסמך שנקרא "כתב אישום". העבירות שיוחסו למערער הן עבירות
"בריונות". בקשת ההסגרה הוגשה על יסוד האמנה האירופית בדבר הסגרה (1957)
שמדינת ישראל ורוסיה הן צדדים לה. בהמשך (ביום 11.10.2000) הוגש ברוסיה "כתב
אישום" מתוקן כנגד המערער, כאשר על יסוד אותן עובדות שהיוו בסיס לבקשת
ההסגרה, הואשם המערער גם בעבירות של רצח ושוד. על יסוד זה הסכימה גם ממשלת רוסיה
כי הליך ההסגרה יתנהל בגין עבירות הרצח והשוד בלבד. בהתאם, הוגשה ביום 4.2.2001
עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, להכריז על המערער כבר הסגרה על עבירות של רצח
ושוד.
3. עם הגשת העתירה ביקש המערער לטעון שורה של
טענות טרומיות (בהתאם לתקנה 11(א) לתקנות ההסגרה וסדרי דין וכללי ראיות בעתירות,
התשל"א1970- (להלן: התקנות)). בין היתר, ביקש להראות ולהוכיח כי קיימים פגמים
חמורים בשיטת המשפט הרוסית, לרבות בזכויות נאשמים ובהליך ראוי. בהחלטתו (מיום
25.2.2001) דחה בית המשפט בקשה זו. בית המשפט קיבל גם שורה של החלטות, ובהן החלטה
שלא לאפשר העדת מומחה למשפט הרוסי לעניין כשלים (לכאורה) שנפלו בבקשת ההסגרה;
החלטה כי הדיון יתקיים בכתב; החלטה כי הצדדים יגישו עיקרי טיעון בכתב - ללא שמיעת
התיק לגופו - באשר להיות המערער בר הסגרה; והחלטה כי ב"כ המשיב יסכם טענותיו
לפני שיעשה כן ב"כ המערער.
4. ביום 5.4.2001 קבע בית המשפט, כי המערער הנו
בר הסגרה. נקבע, כי הובאה תשתית ראייתית לכאורה שהיא מספיקה להרשעת המערער בעבירות
של רצח ושוד (על פי האמור בסעיף 9 לחוק ההסגרה). החלטה זו נשלחה בדואר לצדדים, ולא
שומעה בפומבי.
5. ביום 18.4.2001 נערך דיון בבית המשפט בשאלת
התקיימות התנאים שבסעיף 1א(א)(2) לחוק, כלומר, בשאלת זכאותו של המערער לחזור ארצה
אם יורשע. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בנדון, ועדים שונים, קבע בית המשפט (בהחלטתו
מיום 31.5.2001) כי לא ניתן להתנות ההסגרה בכך שהמערער יוכל לחזור ולרצות עונשו
בישראל, שכן אין הוא "תושב" כמשמעו בסעיף 1א(א) לחוק.
טענות המערער
6. בהסכמת הצדדים, הוגשו סיכומי הטענות בערעור
בכתב. בסיכומיו מעלה המערער מספר השגות על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. ראשית,
המערער אינו "נאשם" (כמשמעו בסעיף 2א(א)(2) לחוק) - במדינה המבקשת
(רוסיה). המסמך שהוגש נגדו אינו כתב אישום אלא לכל היותר זימון לחקירה. בית המשפט
המחוזי דחה טענה זו ללא הנמקה ואף לא אפשר - כאמור - להביא מומחה למשפט הרוסי,
לעניין זה. לטענת המערער, במקרים בהם אין כתב אישום של ממש (או מקביל לו) כנגד אדם
או כוונה ברורה להעמידו לדין, אין להסגירו. שנית, ההליך בפני הערכאה
הראשונה היה בלתי תקין. כך, ההליך היה מהיר, תוך דחיה לקונית של טענות המערער או
ללא דיון כלל בהן. זאת ועוד: בית המשפט חרג מן ההליך הקבוע בתקנות, הן לעניין דרך
המצאת החלטותיו לצדדים והן לעניין סדר הסיכומים בפניו. פגמים נמצאו גם, לטענת המערער,
במעורבותו של בית המשפט בחקירת עדים ובזמן שקצב לחקירתם; בהיעדר פירוט של העבירות
בגינן ניתן להסגיר את המערער ובסירוב להעיד מומחה לעניין הדין הרוסי ומשמעותו של
"כתב אישום" בו, ולעניין פגמים בשיטת המשפט הרוסית והליכי החקירה. שלישית,
המערער טוען כי שגה בית המשפט משקבע כי המערער לא יוכל לרצות את עונשו בישראל (אם
יורשע). לטענת המערער, שומה היה על בית המשפט לקבוע כי יוכל לחזור לריצוי עונשו,
נוכח נכונותה של ממשלת רוסיה להחזירו לריצוי עונשו (אם יורשע). עוד נטען, כי בית
המשפט לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המערער בהקשר זה, ובעיקר להיות ילדו
הקטן משותק שיתוק מוחין ונתון בכסא גלגלים לכל חייו, דבר שיקשה על ביקורים בכלא
הרוסי. רביעית, המערער טען כי לא ניתן משקל מספק לטענתו לפיה ברוסיה טרם
בוטל עונש המוות, כך שאין להסגיר את המערער אם צפוי לו עונש מעין זה.
טענות המשיבה
7. המשיבה ביקשה כי נדחה את הערעור. לטענתה, לא
נפלו פגמים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, המצדיקים התערבות בהחלטתו. ראשית,
נטען כי אין צורך בהגשת כתב אישום כמשמעו בדין הישראלי, על מנת להכריז על אדם כבר
הסגרה. שנית, לא הוכחו פגמים של ממש בהליך שהתנהל בפני הערכאה הראשונה,
ומכל מקום, לא הוכח כי פגמים אלו (לכאורה) הביאו את בית המשפט להחלטה מוטעית. שלישית,
ההחלטה כי המערער אינו "תושב" לצורך סעיף 1א' לחוק היתה כדין והשיקולים
ההומניטריים שבגינם נטען כי ראוי שהמערער יחזור לריצוי עונשו בישראל, מן הדין כי
יועלו, יטענו וישקלו על ידי שר המשפטים. אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשה
להכרזה על אדם כבר הסגרה על פי החוק, לדון בטענות אלה.
המערער - "נאשם"?
8. המערער טען, כאמור, כי לא הוכח כי הוא אכן
"נאשם" ברוסיה במובן זה, שטרם הוגש נגדו כתב אישום פורמלי, וכי מטרת
הסגרתו אינה העמדתו לדין אלא חקירתו. בחוק ההסגרה נקבע כי:
"2א
(א) מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה:
...
(2) האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה
המבקשת בשל עבירת הסגרה".
כלום יש לפרש את המונח "נאשם" בסעיף 2א(א)(2)
לחוק כמחייבת הגשת כתב אישום כנגד אותו אדם או העמדתו לדין במדינה המבקשת את
הסגרתו? התשובה לשאלה זו היא בשלילה. כבר נקבע, כי "מתן צו-ההסגרה אינו מותנה
בביצוע השלב האחרון של ההליך, היינו בהגשת כתב אישום לבית המשפט, אלא די בכך
שננקטו ההליכים הדרושים לשם העמדתו לדין של המבוקש והם מתנהלים לפי דין הארץ
המבקשת הסגרתו" (ע"פ 507/74 מרגורין נ' מדינת ישראל, פ"ד
ל(2) 701, 703). אכן, את המונח "נאשם" יש לפרש לאור תכליתו של חוק
ההסגרה (ע"פ 128/78 הנואר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 113, 115).
תכליתו של החוק היא (בין היתר) לאפשר בירור אשמתו הפלילית של אדם. הגשת כתב אישום
הינה חלק מבירור מעין זה, אולם הבירור עצמו יכול להתחיל עוד קודם לכך, על פי הדין
במדינה המבקשת. הדגש הנו, על כן, על פתיחת הליך פלילי במדינה המבקשת. זאת ועוד:
תכלית נוספת של החוק הנה יצירת מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בין-לאומי במלחמה בפשיעה
(ראו: ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 103;
ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי, פ"ד נג(1) 625). דרישה
להסגרה רק בהינתן קיומו של כתב אישום פורמלי או העמדה לדין, עלולה לסכל שיתוף
פעולה זה ולהקשות עליו באופן שאינו הולם את תכלית החוק (ראו פלר, דיני הסגרה
153-144 (1980)). לפיכך, אין הכוונה במונח "נאשם" (שבסעיף 2א(א)(2)
לחוק) מצטמצמת לאדם שהוגש נגדו כתב אישום לבית משפט מוסמך דווקא (ע"פ 74/85 לודביג
גולדשטיין וגרהרד גרינהולץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 286-287).
מכאן גם שיש ליתן למונח "נאשם" בחוק ההסגרה, פירוש "רחב" (שם,
בעמ' 284). אשר על כן, נקבע במקרה אחד כי ניתן להסגיר אדם על יסוד פתיחת הליכים
פליליים נגדו ושמיעת ראיות שהובילה למתן צו הבאה בפני בית המשפט (פרשת הנואר
הנ"ל, 115). כן נקבע, כי אין דרישה לפיה המדינה המבקשת תציין בפנייתה לרשויות
בישראל כי היא מבקשת להסגיר אדם "כדי להעמידו לדין" ודי אם כוונה זו
נלמדת מההליכים שננקטו עד אותה העת (ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי
לממשלה (טרם פורסם)).
9. על רקע זה, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי אין ממש
בטענה לפיה בנסיבות המקרה, המערער אינו "נאשם" כמשמעו בחוק. אין חולק כי
הוחל בהליכים פליליים כנגד המערער ברוסיה וכי הליכים אלה מהווים חלק מסדר הדין
שעניינו הגשת כתב אישום. גם אם טרם הוגש כתב אישום לבית המשפט המוסמך, הרי שמסמך
רשמי של פתיחת חקירה אכן הוכן ואף נחתם על ידי התובע. עמדת המערער - לפיה יש להבחין
בין בקשה להסגרה לצורך העמדת המבוקש לדין (כנאשם) ובין בקשה להסגרה לצורך בדיקת
האפשרות להעמיד לדין (כ"חשוד" בלבד), אינה נראית בעינינו. הדגש אינו,
כאמור, אם אכן הועמד המבוקש לדין אלא אם קיימת כוונה ברורה לעשות כן - על פי סדרי
הדין הנוהגים במדינה המבקשת - בשילוב התשתית הראייתית הנדרשת (כאמור בסעיף 9
לחוק). בצדק צויין כי "לא השלב אליו הגיעו ההליכים הוא העיקר, אלא עצם נקיטת
ההליכים היא החשובה, באשר יש בה להראות על קיום כוונה כאמור" (י' גלעד,
"לפרשנות המונח 'נאשם' בסעיף 2(2) לחוק ההסגרה", משפטים ח'
(1978) 302, 307). אשר על כן, שוכנענו כי נפתחו הליכים פליליים נגד המערער, כחלק
מההליך שמוביל להגשת כתב אישום. בנסיבות המקרה ניתן לראות במעמדו של המערער -
לצורך חוק ההסגרה - כ"נאשם". לא מצאנו בנסיבות אלה, לפיכך, פגם באי
העדתו של המומחה לעניין זה. מעבר לנדרש נוסיף, כי מעיון בחוות הדעת של המומחה אותה
מבקש המערער להגיש בעניין זה (בקשה מיום 23.12.2001) - ומבלי להכריע לעניין
קבילותה בהליך שבפנינו - נראה כי תומכת היא דווקא בטענה לפיה אכן יש לראות במערער
כ"נאשם", ולא כטענתו.
פגמים בהליך
10. גם בטענותיו של המערער לעניין פגמים בהליך, לא
מצאנו ממש. אשר לפגמים הדיוניים כביכול, הרי שאלו לא בוססו. מהירות הדיון אינה
כשלעצמה פגם בהליך, בייחוד שעה שהליך ההסגרה, מטיבו, אמור להיות מהיר ככל האפשר
(ראו תקנות 7(ג) ו10-(ב) לתקנות). גם העבירות בגינן הוכרז המערער כבר הסגרה, פורטו
באופן מספק בהחלטת בית המשפט המחוזי. כאמור, לא מצאנו באי העדת המומחה בנסיבות
העניין, משום פגם המצדיק את התערבותנו בהחלטתו. כך, הן לעניין היות המערער
"נאשם" והן לעניין הדין הרוסי בכללותו. אשר לטענות שעניינן סדר
הסיכומים, הרי שכעולה מעמדת המשיבה, הן הטיעון בכתב והן סדר הסיכומים נקבע בהתאם
להסכמות דיוניות שהושגו בין הצדדים. גם בהליך שעניינו תושבותו של המערער, לא מצאנו
פגם המצדיק את התערבותנו. המערער אינו מצביע על טענה או שאלה שלא נשאלה בחקירת
העדים וממילא לא הראה כי אם נפל פגם, היה בו כדי להשפיע על ההליך. טענה נוספת של
המערער בהקשר הפגמים בהליך היתה כי בניגוד לאמור בסעיף 16(א) לתקנות, לא הודיע בית
המשפט החלטותיו בפומבי אלא שלחן בדואר. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המשיבה, לפיה
המערער לא התנגד להליך זה של המצאה בפני הערכאה הראשונה, ומכל מקום, אין בפגם מסוג
זה בכדי להביא - בנסיבות המקרה - לאיון ההליך כולו או תוצאותיו.
ריצוי העונש בישראל
11. אין בפנינו ערעור על הקביעה כי המערער אינו
"תושב" כמשמעו בסעיף 1א' לחוק, וזאת בהתאם למבחנים שנקבעו (דנ"פ
8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439; ע"פ
3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111). אשר על כן, מתרכזת טענת
המערער בהסכמת רוסיה להחזרתו, ובנסיבות אישיות שלו, שיש בהן לטענתו כדי לאפשר את
התניית הסגרתו בהחזרתו לריצוי עונשו (אם יורשע), בישראל. עיינו בטענה זו. נחה
דעתנו כי יש לדחותה. הבסיס לקביעה כי עונשו של אדם ירוצה בישראל, הגם שיוסגר
למדינה המבקשת ויישפט בה, הנו (כתנאי הכרחי אך לא מספיק) מבחן התושבות שבסעיף 1א'
לחוק. בבחינה זו, נמצא כי אין המערער "תושב" לעניין סעיף 1א'. זכותו של
אדם להיות מוסגר בתנאי שיוחזר לריצוי עונשו במקום מושבו הנה חריג לדיני ההסגרה.
מהווה היא "זכות יתר" (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין, בדנ"פ
8612/00 הנ"ל, בעמ' 453). במסגרת זו נבדקים יסודות אובייקטיביים
וסובייקטיביים באשר לתושבותו של האדם. אולם, אין שיקולים אלה כוללים את עמדת
המדינה המבקשת באשר להחזרתו של האדם לריצוי עונשו. כן אין הם כוללים שיקולים שאינם
קשורים לתושבותו של אותו אדם. אכן, מקובלת עלינו עמדת המשיבה בנדון לפיה השיקולים
שעניינם עמדת ממשלת רוסיה או שיקולים הומניטריים אחרים, אין דינם להיבחן במסגרת
סעיף 1א' לחוק ו"תושבותו" של אדם שהסגרתו מתבקשת, אלא שניתן לבחון אותם
במסגרת שיקול דעתו של שר המשפטים (ראו סעיף 18 לחוק והשוו: בג"ץ 852/86 אלוני
נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 47-44).
עונש המוות
12. אכן, על פי החומר שבפנינו קיים עונש מוות
ברוסיה. בה בעת, כעולה מן החומר שבפנינו, התחייבה ממשלת רוסיה שלא להטיל על המערער
עונש מוות היה ויורשע בדין. התחייבות זו ניתנה לשר המשפטים על ידי סגן התובע הכללי
של רוסיה, ואף הוגשה בדרך דיפלומטית על ידי שגרירות רוסיה בישראל למשרד החוץ
הישראלי. זאת ועוד: מזה מספר שנים מעכבת רוסיה הוצאות להורג. על רקע זה,
והתחייבותה המפורשת של ממשלת רוסיה לגבי המערער, לא מצאנו עילה להתערבותנו בהחלטתו
של בית המשפט המחוזי בשל עניין זה.
13. התוצאה היא, על כן, כי דין הערעור להידחות.
החלטת בית המשפט לפיה המערער הנו בר הסגרה, תוותר על כנה, כמו גם ההחלטה לעניין
סעיף 1א' לחוק. המערער ישאר במעצר, כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום
7.6.2001.
ה
נ ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, ג' בסיון התשס"ב (14.5.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01052750.A04 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il