משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו ואח' נ. מר אריאל

החלטה בתיק בג"ץ 5272/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5272/05 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס העותרים: משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו ו-36 אחרים נ ג ד המשיבים: 1. מר אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל 2. גב' ציפי לבני, שרת המשפטים 3. ממשלת ישראל 4. רא"ל משה בוגי יעלון, רמטכ"ל 5. אלוף פיקוד מרכז, אלוף יאיר נוה 6. אלוף פיקוד דרום, אלוף דן הראל עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ג באייר תשס"ה (1.6.05) בשם העותרת: עו"ד זאב דסברג בשם המשיבים: עו"ד דני חורין פסק-דין המישנה לנשיא מ' חשין: עתירה למניעת שיחרורם של כארבע-מאות אסירים פלסטינים המרצים את עונשם בבתי-הכלא בישראל בעבירות ביטחון למיניהן. העתירה הוגשה ביום 1.6.2005 - בשעות אחרי-הצהריים של היום שלפני היום שנקבע לשיחרור - וקבענו את השמיעה לשעות הערב המאוחרות של אותו יום, לשעה 20:30. לעת לילה קראנו את העתירה ואת תשובתה הכתובה של המדינה - שתיהן מחזיקות עמודים רבים - והוספנו ושמענו טיעונים על-פה - טיעונים לא-קצרים - מפי באי-כוח בעלי-הדין. אחרי כל אלה באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כך הודענו לבעלי-הדין, בהוסיפנו כי מפאת השעה המאוחרת ניתן נימוקינו בנפרד. הגיעה עת נימוקים. הערת פתיחה 2. הליך שיחרורם של אסירים פלסטיניים הפך ריטואל קבוע. משמחליטים הממשלה והגורמים המוסמכים - מטעמים מדיניים וביטחוניים - על שיחרור אסירים פלסטינים המרצים עונשם בעבירות ביטחון, באים לפנינו עותרים - אלה העותרים שלפנינו ועותרים אחרים - ומבקשים כי נמנע השיחרור. העתירות - רובן ככולן - משמיעות אותנו טענות זהות או דומות, ובית-המשפט דוחה, וחוזר ודוחה, אותן טענות; וגם כאן: מטעמים החוזרים על עצמם שוב ושוב. ריטואל זה חוזר על עצמו כבר שנים לא-מעטות, ועמדנו עליו לפני למעלה מחמש שנים וחצי, בפתח דברינו בבג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי טרור (ע"ר) נ' ממשלת ישראל (פ"ד נ"ד (1) 8, 12): ושוב מונחות לפנינו עתירות שתכליתן למנוע את הממשלה משחרר אסירים פלסטינים הכלואים בבתי כלא שבישראל. "ושוב" אמרנו, הואיל וכל אימת שהממשלה עומדת לשחרר אסירים פלסטינים מכילאם, באים עותרים לבית-המשפט וטוענים נגד החלטת השיחרור. העתירות עד-כה נידחו כולן, ומאותם טעמים עצמם. 3. ולא-זו-בלבד שהעתירות - רובן ככולן - נסמכות על אותם טעמים שנידחו בעבר, אלא שרובן מוגשות זמן קצר - חלקי ימים או שעות ספורות - לפני המועד המיועד לשיחרור האסירים. העותרים מבקשים למנוע את השיחרור שעות ספורות לפני המועד המיועד לשיחרור, ובתי המשפט מוצאים עצמם נתונים בסד-זמנים נוקשה וקשיח, לוח-זמנים בלתי אפשרי ממש, המחייב כי ההכרעה בעתירות תיעשה בדוחק זמן, לרוב בשעות הלילה המאוחרות, ולעתים קרובות מבלי שנוכל לפרט את נימוקי ההכרעה בגופו של פסק הדין. 4. כך היה אף בעתירה שלפנינו, עתירה שהוגשה יומיים לאחר שנתקבלה החלטה על שיחרור כארבע-מאות אסירים ביטחוניים ופחות מיממה לפני המועד שיועד לשיחרור. לכאורה, מונחת לפנינו עתירה שהוכנה אף-היא בלוח-זמנים כפוי וקצר - פחות מיומיים לאחר שנתקבלה החלטת הממשלה - אלא שעיון בכתובים יגלה לנו כי מדובר בעתירה שהוכנה בקפדנות ובדקדקנות: העתירה מחזיקה עשרים-ואחד עמודים צפופי-שורות, ועיקרה חזרה על טענות משפטיות שנידחו בעבר ומיקצתה טענות חדשות הנוגעות לנסיבות השיחרור הנוכחי. אכן, העתירה שלפנינו אינה עתירה שהוכנה בחופזה ובלוח-זמנים צפוף. זוהי, על-פניה, "עתירת מגירה" - עתירה שהוכנה מבעוד מועד והמתינה במגירתם של העותרים ובאי-כוחם עד ליום בו יוחלט על שיחרור אסירים פלסטינים; או-אז נשלפה העתירה מן המגירה, הותאמה לנסיבות, והוגשה לבית-המשפט. להשלמה נוסיף עוד זאת, כי המדינה מצידה השיבה אף-היא תשובה מקיפה, תשובה המחזיקה שנים-עשר עמודים מנוסחים ומפורטים, וניכר בה בתשובה זו כי גם היא היתה מעין סוג של "תשובת מגירה" - תשובה שהוכנה מראש לטענותיהם הידועות של העותרים ונשמרה במגירה לעת-מצוא. 5. הנה-כי-כן: העותרים מחזיקים ב"עתירת מגירה"; המדינה מחזיקה ב"תשובת מגירה"; והטיעונים ידועים ומוכרים. בנסיבות אלו אמרנו אל-ליבנו: מדוע לא נכין גם אנו פסק דין שהוא מעין "פסק דין מגירה" - פסק דין שירכז את עמדת בית-המשפט בטענותיהם החוזרות ונישנות של עותרים, פסק דין שבימים-יבואו נוכל להפנות אליו עותרים מבלי שנידרש להתייחס באופן פרטני לטענות ולסוגיות שכבר הכרענו בהן בעבר. אמרנו - והחלטנו. בהחלטתנו שלהלן נעשה אפוא כמיטבנו להעלות, בתמצית, את עמדת הפסיקה בסוגיות שהועלו לפנינו ואשר הוכרעו בעבר, ולמען הסר ספק נבהיר כי אין בו בפסק דין כדי למנוע בעתיד השמעת טענות חדשות או טענות הנסבות על גופו של עניין. משאמרנו דברים אלה שאמרנו, הבה ניפנה לגופם של דברים: לעובדות המקרה, ובעקבותיהן - לטענות המוכרות ולטענות שאינן מוכרות והנסבות על נסיבות המקרה שלפנינו. עיקרי העובדות שלעניין 6. במהלך חודש פברואר 2005, וכחלק ממאמציה של ממשלת ישראל לסייע ליושב ראש הרשות הפלסטינית ולכוחות המתונים ברשות, הסכימה ישראל לשחרר תשע-מאות אסירים ועצירים פלסטינים שידיהם אינן מגועלות בדם-אדם; ובלשון המקובלת: אסירים ועצירים "ללא דם על הידיים". בסמוך לאותה הסכמה החליטה הממשלה להמליץ לפני הגורמים שהסמכות בידיהם להורות על שיחרור מוקדם של אסירים ועצירים - נשיא המדינה והמפקדים הצבאיים באיזור (הגורמים המוסמכים) - לשחרר, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטה, חמש-מאות אסירים ועצירים פלסטינים. הגורמים המוסמכים עשו על-פי ההמלצה והחליטו על קיצור תקופת העונש של אסירים ועצירים פלונים. העותרים שלפנינו, או מיקצתם, הגישו עתירה למניעת שיחרורם של אותם חמש-מאות אסירים (בג"ץ 1539/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר הטרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה, טרם פורסם), אך עתירתם נדחתה (ביום 16.2.05), והאסירים שוחררו. 7. ביום 29.5.2005, ובהמשך לאותה החלטה מחודש פברואר, החליטה ממשלת ישראל (בהחלטה מס' 3639) להמליץ בפני הגורמים המוסמכים לשחרר ארבע-מאות אסירים ועצירים פלסטינים בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה מן הימים 6.7.2003 (החלטה מס' 468) ו-27.7.2003 (החלטה מס' 6069), למעט התנאי שלפיו לא ישוחררו אסירים שריצו פחות משני שלישים מתקופת המאסר שהוטלה עליהם. כן הוחלט כי רשימת האסירים והעצירים המומלצים לשיחרור תאושר בידי ועדת השרים לטיפול בשיחרור אסירים פלסטינים, וכי ריכוז הפעולות לביצוע השיחרור ייעשה על ידי ועדה מתאמת בה יטלו חלק נציגי כל הרשויות שיש להן נגיעה לעניין ובראשות מנכ"ל משרד המשפטים. נעיר כי אותן שתי החלטות ממשלה משנת 2003 לא הוצגו לפנינו, אך בא כוח המדינה הודיענו בכתב ועל-פה כי אותם תנאים לשיחרור כוללים, בין השאר, תנאים אלה: האסירים שישוחררו אינם אסירים שהורשעו במעורבות בפיגועים בהם נפגעו בני אדם; האסירים שישוחררו אינם אסירים אשר נשפטו בעבר בעבירות ביטחונית ושוחררו כחלק ממחווה במיסגרת תהליך מדיני או חילופי שבויים; וכי כל אסיר ועציר יחוייבו - כתנאי מוקדם לשיחרור - לחתום על כתב התחייבות שלא לשוב ולעסוק בפעילות טרור או אלימות כנגד מדינת ישראל ואזרחיה. 8. בעקבות החלטת הממשלה, ובאותו יום, החליטה ועדת השרים להמליץ בפני הגורמים המוסמכים על שיחרורם של שלוש-מאות-תשעים-ותשעה אסירים פלסטינים ועציר פלסטיני אחד שנכללו ברשימה שגיבשה הוועדה המתאמת בראשותו של מנכ"ל משרד המשפטים. הגורמים המוסמכים נעתרו להמלצת הממשלה וועדת השרים, והורו על שיחרורם המוקדם של האסירים והעציר הפלסטינים שנכללו ברשימה. כפי שנמסר לנו, שניים מן האסירים שנכללו ברשימה סירבו לחתום על התחייבות שלא לחזור ולעסוק בטרור, ולפיכך נצטמצמה אותה רשימה לשלוש-מאות-תשעים ושמונה אסירים ועציר אחד. 9. מועד השיחרור נקבע ליום 2.6.2005, החל בשעה חמש לפנות בוקר, וכאמור לעיל, כיומיים לאחר החלטת השיחרור, ופחות מיממה לפני מועד השיחרור המיועד, הגישו העותרים את עתירתם שלפנינו. על רקע כל אלה, הבה נידרש עתה לטיעונים המועלים בעתירה. המיסגרת המשפטית 10. כפי שהסברנו למעלה, בית-משפט זה אישר, וחזר ואישר, את הנוהג של שיחרור מספר רב של אסירים ועצירים ביטחוניים במיסגרות שונות, כגון בעיסקות חילופי שבויים, כמחוות דיפלומטיות ובהסכמים מדיניים או ביטחוניים. ראו, למשל: בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי טרור (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, לעיל; בג"ץ 8791/99 בוים נ' ממשלת ישראל, טרם פורסם; בג"ץ 6337/03 מטה מותקפי הטרור נ' ראש הממשלה, לא פורסם; בג"ץ 2753/03 קירש נ' הרמטכ"ל, פ"ד נז(6) 359; בג"ץ 914/04, 918 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי נ' ראש הממשלה, טרם פורסם; בג"ץ 1671/05 אלמגור - ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל, טרם פורסם; בג"ץ 1539/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר הטרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה, לעיל. על רקע עמדה עקבית זו של בית-המשפט - מהן טענות העותרים ותישמענה? 11. טענתם הראשונה של העותרים היא, כי הממשלה פעלה בחוסר סמכות לעת שהחליטה על שיחרורם של האסירים. וכל כך למה? אלא שלטענתם הסמכות לשיחרור נתונה על פי חוק בידי גורמים אחרים, קרא, בידי נשיא המדינה והמפקדים הצבאיים של האיזור. הממשלה, אין היא מחזיקה בסמכות לשחרר אסירים מכילאם קודם שסיימו לרצות את עונשם, ומכאן שבהחליטה את אשר החליטה פעלה הממשלה בחוסר סמכות. המסקנה הנדרשת מכאן מסקנה אחת היא, לאמור: כי דין החלטת הממשלה להיבטל. אלא שטענה זו נדונה כבר ונדחתה בפסק-הדין שניתן בעתירתם הקודמת של העותרים (בג"ץ 1539/05 - משל"ט), בו הסברנו כי ממשלת ישראל אינה משחררת אסירים אף לא מחליטה - מבחינה משפטית פורמלית - על שיחרורם. הממשלה אך ממליצה בפני הגורמים המחליטים על שיחרור האסירים, ומותירה את ההחלטה בידי אותם גורמים הפועלים כסמכותם ובמיסגרת שיקול הדעת והסמכויות שהיקנה להם החוק. וכאמור שם: הסמכות להחליט באשר לשחרור האסירים קודם גמר ריצוי עונשם אינה מסורה לידי הממשלה. אכן, בסמכותה של הממשלה להביא את רשימת האסירים המיועדים לשחרור בפני הגורמים המוסמכים. הם ולא היא ישקלו האם ראוי לשחרר את האסיר הניצב בפניהם. מתגובת המשיבים לעתירה עולה כי כך היה בעבר (ראו סעיף 17 לתגובה) וכך יהיה גם במקרה שלפנינו, בו אסיר אחד יובא בפני נשיא המדינה ויתר האסירים המיועדים לשחרור יובאו בפני מפקדי האזור (לאחר שנשפטו בבתי דין צבאיים). אכן, חזקה על הגורמים המוסמכים (נשיא המדינה ומפקדי האזורים יהודה ושומרון ועזה) כי יפעילו את סמכותם כדין נסכים, כמובן, כי תשובה זו לטענת העותרים, ניחוחה ניחוח הוא של תשובה משפטית-פורמלית. ואולם זה דרכו של עולם, שטענה משפטית-פורמלית תיתקל בתשובה משפטית-פורמלית אף-היא. בתשובה לשאלה הודיענו בא-כוח המשיבים כי בעלי הסמכות עשו כסמכותם וחתמו על צווי השיחרור הנדרשים. 12. מוסיפים העותרים וטוענים, כי "החלטות הממשלה בדבר שיחרור אסירים - שוללות מהגורמים המוסמכים לחון את שיקול דעתם". לדעת העותרים, גיבוש רשימת האסירים בידי הממשלה והגשתה לגורמים המוסמכים מגבילה - ולמעשה שוללת - את שיקול דעתם של אותם גורמים, ומסקנה נדרשת מכאן היא שהחלטת הממשלה בטלה מעיקרה. טענה זו גם היא הועלתה ונדחתה בעבר. כך נפסק, כי רשאית ומוסמכת היא הממשלה לגבש קריטריונים לשיחרור, ולהמליץ לפני הגורמים המוסמכים על שיחרור אסירים העומדים באותם קריטריונים. הגורמים המוסמכים, מצידם, רשאים לשקול את המלצתה של הממשלה, וזאת מבלי שתיפגע סמכות שקנו בחוק לשיחרור אסירים. ראו, למשל: בג"ץ 1539/05 - משל"ט; בג"ץ 1671/05 - אלמגור (לעיל); בג"ץ 9290/99 - מ.מ.ט, והאסמכתאות שם. כך, למשל, נאמר בפרשת עו"ד חנוך נ' שר המשפטים (בג"ץ 6023/95, לא פורסם) כי רשאי הוא נשיא המדינה, לעת שימוש בסמכותו לחון עבריינים או להקל בעונשיהם "... לשקול בין יתר השיקולים, גם את העובדה שמדינת ישראל חתמה על הסכם מדיני העוסק גם בעניין זה ...". למעלה מן הצורך נעיר, כי מכתבה קצר-השורות של עוזרת מזכירת הפיקוד העליון, מכתב בו נאמר כי סוגיית שיחרור האסירים "אינה נתונה לפתחו של צה"ל" אינו מהווה אסמכתא לטענת העותרים כי המפקדים הצבאיים של האזורים אינם רואים עצמם בעלי סמכות. 13. עוד טוענים העותרים, כי שיחרור האסירים וקביעת הקריטריונים לשיחרור, מחייבים הסדר בחקיקה ראשית. ובלשון העותרים: "בהיעדר הסדר ראשוני חקיקתי לשיחרור מחבלים במסגרת מו"מ מדיני - אין לממשלה סמכות לקבוע קריטריונים לשיחרור". טענה זו נדחתה מפורשות בפסק-הדין שניתן בעתירתם הקודמת של העותרים (בג"ץ 1539/05 - משל"ט). באותו פסק-דין הסברנו כי קביעת קריטריונים לשיחרור - וכמותה גיבוש רשימת האסירים המיועדים לשיחרור - החלטות ביצוע הן שהממשלה רשאית לקבלן מכוח סמכותה השיורית לביצוע. מטעם זה פסקנו כי בסמכותה של הממשלה לפעול לשיחרור אסירים במיסגרת משא ומתן מדיני; לקבוע קריטריונים לשיחרור; ולגבש רשימת אסירים המומלצים לשיחרור; וכי סמכות זו אין היא סמכות לקבוע הסדר ראשוני, וממילא אין היא טעונה הסדר מיוחד בחקיקה ראשית. 14. מוסיפים העותרים וטוענים, כי אפילו נתקבלה החלטת הממשלה בסמכות, נפלו פגמים קשים בשיקול דעתה של הממשלה, הן בעצם ההחלטה על שיחרור הן בקביעת הקריטריונים לזיהויים של האסירים המומלצים לשיחרור. כך טוענים העותרים, בין השאר, שחזקה על האסירים הביטחוניים כי מסוכנים הם לציבור בישראל; כי ניסיון העבר מצביע שחלק ניכר מן האסירים שב למעגל הטרור ומסכן את תושבי ישראל; וכי כרבע מן האסירים הינם חברי אירגון החמאס העלולים להימצא מסוכנים לישראל - הן במישרין הן בשל ערעור מעמדה של הרשות הפלסטינית שהחמאס מתנגד לה. טענות אלו נדחו בתגובת המדינה, וכך קראנו באותה תגובה: בטרם אישרה ועדת השרים את רשימת האסירים המיועדים לשחרור גובשה רשימה זו על ידי ועדה מתאמת בראשות מנכ"ל משרד המשפטים בה נטלו חלק כל הרשויות הצריכות לעניין. במסגרת שיקוליה של ועדה זו, בה היו חברים נציגי השב"כ, צה"ל, משטרת ישראל, משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר, נבחנו, בין היתר, היבטי מסוכנות הצפויה של האסירים המיועדים לשחרור. כך, נפסל על ידי נציגי הביטחון החברים בוועדה שחרורם של אסירים שגורמי הביטחון סברו כי אין מקום לשחררם נוכח מסוכנותם הגבוהה. חזקה על המדינה כי תשובתה תשובה מדויקת ונכונה היא, ואם אלה פני הדברים, ידענו כי הממשלה - בעצמה ובאמצעות גורמי המיקצוע - שקלה את הסיכון הכרוך בשיחרורם כל אסיר ועציר, בחנה את מסוכנותו לציבור בישראל, והקפידה לשחרר אסירים ועצירים שלדעת גורמי המקצוע לא יהוו סיכון ממשי לתושבי מדינת ישראל. דין טענת העותרים להידחות. 15. נוסיף ונציין בהקשר זה, ומבלי לגרוע מדברינו למעלה, כי ממילא לא עלה בידי העותרים להוכיח את טענותיהם בדבר מסוכנות לעתיד-לבוא. כך, למשל, טענת העותרים כי ניסיון העבר מלמד שחלק ניכר מן האסירים ששוחררו שבים למעגל הטרור, נסמכה על נתונים לא מוכחים המתייחסים לשיחרור אסירים בעבר הרחוק ובנסיבות שונות בתכלית מן הנסיבות עתה. הנתון היחיד שהציג בא-כוח העותרים בהקשר זה נוגע לאסיר אחד מבין חמש-מאות האסירים והעצירים ששוחררו בחודש פברואר ואשר נתפס בפעילות טרור, וברי כי אסיר אחד מתוך חמש-מאות אינו ממחיש "אחוז גבוה" של חזרה לטרור. 16. העותרים תוקפים בהרחבה את עצם החלטת הממשלה על השיחרור ואת השיקולים ששקלה הממשלה, או נמנעה מלשקול, לעת שקיבלה את החלטתה. כך, בין השאר, טוענים הם: כי הממשלה לא שקלה שיקולים שלעניין, לרבות שיקולים בדבר התוצאות - תוצאות רעות והיעדר תוצאות חיוביות - שהיו לשיחרור אסירים ביטחוניים בעבר; כי הממשלה נמנעה מלשקול את העובדה ששיחרור האסירים עלול להביא לפגיעות בנפש בקרב תושבי ישראל; כי הממשלה שקלה שיקולים שאינם רלוונטיים, כגון התחייבויות הרשות הפלסטינית כלפי ישראל - התחייבויות שהופרו ולדעת העותרים אין להן עוד תוקף; וכי לא נלקחו בחשבון שיקולי הרתעה. גם טענות אלו לא נוכל לקבל. כידוע, וכפי שהסברנו לא אחת, ההחלטה על שיחרור אסירים החלטה היא המזינה עצמה בשיקולים מדיניים-בטחוניים ומישכנה עמוק-עמוק בגידרי סמכותה של הממשלה ובמיסגרת שיקול דעתה. הממשלה נדרשת להסתמך על מיכלול שיקולים שלעניין, ועל יסודם לקבל החלטה מושכלת. ומשנתקבלה החלטה בדרך ראויה יימנע בית-המשפט דרך כלל מלהתערב בה. כך היה בהחלטה שלפנינו, שהטעמים לה הוסברו בתשובת המדינה בהרחבה: המטרה העומדת ביסוד ההחלטה בדבר שחרור אסירים הינה חיזוק הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, הגברת האמון ההדדי בין הצדדים, וחיזוק יכולות הרשות הפלסטינית להיאבק בטרור. שחרור האסירים מהווה חלק ממהלך כולל, בו צד בצד התחייבותה של הרשות הפלסטינית לבלום את הטרור ולהלחים באירגוני הטרור, הסכימה ממשלת ישראל לנקוט בצעדים שונים, ובהם שחרור אסירים, בכדי לחזק את הרשות הפלסטינית ואת יכולתה לפעול כנגד ארגוני הטרור. לפיכך, שלא כדעת העותרים הסבורים כי שחרור אסירים יביא לפגיעות בנפש, סבורים המשיבים כי שחרור האסירים המבוצע במסגרת המשא ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית ובמסגרת המגעים המדיניים בין הצדדים, עשוי להביא למניעתם של פיגועים עתידיים ולמניעת אובדן נוסף של חיי אדם. עוד הוסיפה המדינה כי : ... מאז החלו המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית, פחתו משמעותית אירועי הטרור וצומצם באופן דראסטי מספר הנפגעים הישראלים מפיגועים ומעשי טרור. נמצא לנו, אפוא, כי ההחלטה על שיחרור אסירים, וכמותה גיבוש רשימת האסירים המומלצים לשיחרור, לא נתקבלו כלאחר-יד. הממשלה בחנה מיכלול שיקולים שלעניין, ובשוקלה זה אל-מול זה את הסיכון הנשקף מן השיחרור ואת תוצאותיו הטובות של השיחרור - בהסתמך על ניסיון העבר ועל המלצותיהם של גורמי המקצוע - קיבלה החלטה שקיבלה בגדרי סמכותה. לא בהליך ולא בהחלטה שנתקבלה לא נמצאו לנו פגם או סירכה. 17. כן דוחים אנו את טענת העותרים כי החלטת הממשלה אינה החלטה סבירה אך מטעם זה בלבד שכרבע מכלל האסירים המומלצים לשיחרור הם חברי ארגון החמאס - ארגון טרור המתנגד הן לישראל והן לרשות הפלסטינית. ההחלטה שעניינה קביעת הקריטריונים לשיחרור - למשל: ארגון הטרור אליו השתייך האסיר - וההחלטות איזה אסיר ישוחרר ואיזה אסיר לא ישוחרר, כל החלטות אלו שמורות לממשלה ולגורמי המקצוע הסבורים כי שיחרורם של אסירים אלה ואלה ייטיב עם מדינת ישראל. כאמור למעלה, לא מצאנו כי החלטה זו אינה סבירה או כי קיים טעם טוב להתערב בה. 18. טענה נוספת מופנית כנגד ההחלטה להתיר את שיחרורם של אסירים שטרם ריצו שני שלישים מתקופת מאסרם, ועל דרך זו לסטות מקריטריון העבר שלפיו לא ישוחררו אסירים אשר כאלה. טען בא כוח העותרים, כי שיחרור אסירים אלה פוגם בשיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור בישראל וחורג הוא ממיתחם הסבירות. גם טענה זו - בדומה לרוב קודמותיה - נדחתה בעבר בידי בית-המשפט. בית-המשפט הבהיר כי הפה שאסר הוא הפה שיתיר, וכי הממשלה המוסמכת לקבוע קריטריונים לשיחרור אסירים - מוסמכת ממילא לשנות אותם קריטריונים או לבטלם. כן הובהר כי ההחלטה לכלול ברשימת האסירים המומלצים לשיחרור אסירים שטרם ריצו שני שלישים ממאסרם, החלטה סבירה היא בנסיבות העניין. וכאמור בבג"ץ 1671/05 אלמגור: טענה נוספת אותה העלתה העותרת בפנינו היא, כי המשיבה המליצה על שחרורם של אסירים שלא ריצו שני שלישים מעונשם, בניגוד להחלטה קודמת. לטענתה, הטעם העומד ביסוד סטייתה של המשיבה מהחלטה קודמת, הצורך באיוש רשימת האסירים - אינו סביר. דין הטענה להידחות. כבר נפסק, כי למשיבה הסמכות לגבש קריטריונים מנחים להמלצה על שחרור אסירים (ראו בג"ץ 1539/05 משל"ט – מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה (טרם פורסם)). ממילא מוסמכת היא לקבוע קריטריונים מנחים שונים משנקבעו בעבר או לחרוג מהקריטריונים הקיימים (השוו עם י' דותן, הנחיות מינהליות (תשנ"ו) 135). אכן, סבירות הסטייה – להבדיל מסמכות הסטייה – היא שעומדת לבחינתנו. בעניין זה ציינו המשיבים כי בגיבוש רשימת האסירים המיועדים לשחרור נשקלו מכלול שיקולים, אשר העיקרי ביניהם הוא מידת הסכנה הנשקפת מהמיועד לשחרור. במסגרת זו לא ניתנה המלצה לשחרור אסיר שנשקפת ממנו סכנה, גם אם ריצה יותר משני שלישים מעונשו. כן לא נכללו ברשימת המומלצים מי שאחראים לרציחתם של ישראלים. כן נקבע כי מי ששוחרר בעבר וחזר לבית הכלא לא יומלץ לשחררו שנית. בחינה כוללת זו נעשתה על ידי ועדה שכללה נציגים של זרועות הביטחון, משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר. על רקע זה לא שוכנענו כי בגיבוש רשימת האסירים והעצורים המיועדים לשחרור נפל פגם המצדיק את התערבותנו. מטעם זה לא ראינו מקום להתערב בהחלטת המשיבה להפעיל את שקול דעתה כרשות מנהלית ולהחליט על חריגה מהקריטריונים שגיבשה בעבר לעניין שחרור אסירים (ראו והשוו סעיף 15 חוק הפרשנות, התשמ"א-1981). ומהתם להכא. 19. בצד טענותיהם כנגד השיחרור, העלו העותרים הצעות מעשיות שתכליתן "להבטיח את ביטחונם ושלומם של אזרחי המדינה". בין ההצעות: בחינת האסירים המומלצים לשיחרור בוועדת שיחרורים כאמור בחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001; הפקדת ערבויות כספיות שיבטיחו כי האסירים יקיימו את התחייבותם שלא לשוב ולעסוק בטרור; חיובם של המשוחררים לחתום על מכתב חרטה, ועוד. הצעות העותרים, אפשר חלקן עשוי להימצא מועיל, אלא שבית-המשפט אינו הזירה להעלותן. העותרים רשאים לפנות לרשויות המדינה המופקדות על השיחרור ולהעלות הצעותיהם, והרשויות תעשינה כסמכותן וכחוכמתן. 20. לאחר שהשמיעו כל טענות שהשמיעו - טענות שהיו בעיקרן חזרה על טענות מוכרות שנידחו בעבר - העלו העותרים טענות לגופו של עניין. טען בא-כוחם, כי חמישה מן האסירים המומלצים לשיחרור - חמישה שהעותרים נקבו בשמותיהם - אינם עומדים בקריטריונים שקבעה הממשלה לשיחרור - בעיקר משום שהיו מעורבים בפיגועים בהם נפגעו בני אדם - ועל כן ביקשו מאיתנו כי נעשה למנוע את שיחרורם. המדינה בחנה טענות אלו, ובתשובה לטענות העותרים הודיעתנו כי כל חמשת האסירים עומדים בקריטריונים שקבעה הממשלה, וכי אף לא אחד מהם לא גרם לפגיעה באדם. עמדת המדינה בעניין זה מקובלת עלינו, ובהיעדר ראיות לסתור, אנו דוחים את טענות העותרים. סוף דבר 21. מכל הטעמים שלמעלה החלטנו בליל השמיעה לדחות את העתירה. הערת סיום 22. משאמרנו כל דברים שאמרנו, ומשפירטנו את טעמינו לדחיית העתירה, נוסיף ונאמר זאת, והם דברים שמקומם בראש ואין הם נאמרים מן השפה ולחוץ: מבינים אנו לליבם של העותרים שאיבדו את היקר להם מכל. בני משפחותיהם נרצחו בידי טרוריסטים רעי-לב ואכזריים - חבריהם של האסירים והעצירים המיועדים לשיחרור - ואין פלא שמתקוממים הם כנגד ההחלטה לשחרר את חבריהם ובעלי בריתם של מי שהביאו עליהם אובדן וגרמו להם סבל כה רב. ידענו כי אין במילים כדי להרגיע או להשקיט, ובכל זאת נאמר זאת: אחינו היקרים, ההחלטה על שיחרור מחבלים מכילאם החלטה קשה היא, החלטה היא המתקבלת בחירוק שיניים ובאגרופים קפוצים. העול הכבד לקבלתה של ההחלטה לפיתחם של בעלי הסמכות הוא מונח, ואלו עשו כסמכותם במטרה להיטיב עם תושבי ישראל, לצמצם את הטירור ולמנוע פגיעה בחפים מפשע. משהחליטו בעלי הסמכות החלטה שקיבלו במסגרת סמכויותיהם; ומשלא נמצאו לנו פגם או סירכה משפטית בהחלטה; לא לנו כבית-משפט הפועל בגידרי החוק להתערב בהחלטה. מבינים אלו לליבכם, אך לא נוכל להיעתר לפנייתכם. היום, ב' בסיון תשס"ה (9.6.2005). המישנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05052720_G04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il