עדי סמארה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5270/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערערים: 1. עדי סמארה 2. אמיר מנצור נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.5.2001, בתיק פל' 40059/00 שניתן על ידי כבוד השופט זכריה כספי תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ב (24.09.01) בשם המערערים: עו"ד אשר חן בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד פסק-דין השופט א' א' לוי: מערער 2 שימש כמורה בבית ספר תיכון בטיבה, ועל-פי הנטען בכתב האישום, נתגלעה במהלך הלימודים מחלוקת בינו לבין אחד מתלמידיו. התלמיד התנצל בפני המערער, אך בכך לא הסתיימה הפרשה. לאחר מספר שבועות, פגש מערער 1 את המתלונן, והסיעו לביתו של מערער 2. בסמוך לאותו בית תקפו שני המערערים את המתלונן, ומערער 1 קרא "אני רוצה לדקור אותו". ואכן, דעתו של מערער 1 לא התקררה עד שנטל מברג שהיה מוסתר על גופו, ודקר את המתלונן במקומות שונים, ובין היתר, בבטן התחתונה. על פי הנטען בכתב האישום, הוסיף מערער 1 ואמר למתלונן "אתה תמות פה" וגם בעט בו. בעקבות האירוע הובהל המתלונן לבית חולים, שם בוצע לו ניתוח חירום, אשר כלל תפירה של כלי דם מרכזי. במהלך הדיון בבית משפט קמא, הודה מערער 1 בעובדות אשר יוחסו לו לאחר שכתב האישום תוקן, ובעקבות כך הורשע בעבירות של חבלה חמורה ואיומים, על פי סעיפים 333 ו192- לחוק העונשין. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט למערער 1 עשרים וארבעה חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן חויב מערער זה לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. מנגד, כפר מערער 2 בעובדותיו של כתב האישום, והתגונן בטענה כי לא היה שותף לתכנון של חברו, מערער 1, לתקוף את המתלונן. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי בהכרעת-דינו, ומסקנתו היתה ששני חבריו של המערער הביאו את המתלונן לפתח ביתו בידיעתו ובתכנון מוקדם עמו. עם זאת, קבע בית המשפט שהמשך התקרית אפשר ויצא מכלל שליטתו של מערער 2, ומכל מקום לא היו ראיות שהפגיעה החמורה במתלונן תוכננה מראש. נוכח מסקנות אלו, הרשיע בית המשפט המחוזי את מערער 2 בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בשילוב עם סעיף 382(א) של חוק העונשין, וזיכה אותו מעבירת איומים. בערעור שבפנינו מלין מערער 1 על העונש שהושת עליו, ונקדים ונאמר שלא מצאנו בנימוקיו ממש. מערער זה, חרף העובדה שנתוניו האישיים אינם מצביעים על אישיות עבריינית, היה מעורב במעשה שחומרתו מופלגת. בתי המשפט חזרו והתריעו מפני השימוש הגובר בכלי נשק, כדי ליישב סכסוכים, אך נראה שמסר זה לא נקלט על ידי הכל. על כן גזירתו של עונש מאסר במקרה הנוכחי הייתה במקומה, והתחייבה מנסיבות האירוע, ולא נותר אלא לקוות שאולי בדרך זו ניתן יהיה לצמצם את היקפה של תופעה מדאיגה זו. בעניינו של מערער 2 הופנה הערעור כנגד הרשעתו. בא-כוחו, עו"ד חן, אשר טען לטובת שולחו את כל אשר ניתן היה לטעון, סבר כי לא היו בפני בית המשפט המחוזי די ראיות לבסס את הרשעת שולחו, ולחלופין טען, כי גם אם הוכחו העובדות המפלילות, ראוי היה להימנע מהרשעתו של מערער 2, לנוכח הסכנה שהרשעה כזו תשים קץ לסיכוייו להמשיך את העסקתו כעובד הוראה. איננו שותפים להשקפתו של עו"ד חן בכל הנוגע לדיות הראיות. הערכאה הדיונית שמעה את המעורבים בפרשה ועדים נוספים, התרשמה מהם בדרך בלתי אמצעית, ובחרה להעדיף את גרסת עדיה של המשיבה על זו של מערער 2 וחבריו. מדובר איפוא בהכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה, אלא במקרים חריגים, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. השאלה היחידה שנותרה להכרעה היא, אם נכון היה להימנע מהרשעתו של מערער 2, וכאן המקום להבהיר, כי שירות המבחן לא מצא אפשרות לגבש המלצה ברוח זו במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הואיל ומערער 2 התקשה להכיר באחריותו למעשים שיוחסו לו, ואף כפר בהם. בתסקיר שהוגש לבית משפט זה, הביע שירות המבחן נכונות לשנות מעמדתו ולבדוק אפשרות שילובו של מערער 2 בשרות לתועלת הציבור, כתחליף להרשעה וענישה, ובלבד שבית המשפט יגיע למסקנה כי נכון ללכת בדרך זו. חככנו בדעתנו בשאלה זו, והגענו למסקנה שאין בידינו להעתר לבקשתו של מערער 2. אנו נוהגים כך, ראשית, משום שהכלל הוא כי נאשם שהוכח כי ביצע את מעשה העבירה אשר יוחס לו, דינו להיות מורשע בדין. שנית, על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, הבאתו של המתלונן לביתו של מערער 2 נעשתה בעצה אחת עמו, ולא קשה לשער שהמערער היה ער לכך ש"יישוב הסכסוך" עם המתלונן עלול להיות מלווה באלימות. יותר מכך, תגובתו האלימה של מערער 2 לא היתה בבחינת תגובה ספונטנית לאירוע שהתרחש זה לא מכבר, אלא, כאמור, מעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון, ולאלה נתנו המערער וחבריו את דעתם בימים שחלפו מאז נתגלעה אותה מחלוקת בבית הספר. עניין נוסף לו אנו מייחסים משקל היא העובדה, שכישלונו של מערער 2 התרחש דווקא בזיקה לתפקידו כמורה. ובמילים אחרות, זו לא היתה מעידה של איש חינוך בתחום שאין לו קשר לעיסוקו הפדגוגי, אלא מעידה דווקא בתחום שאתה מצפה כי מורה לא יחטא בו. לנוכח כל אלה הגענו למסקנה כי נכון יהיה להותיר את הרשעתו של מערער 2 על כנה, אך גם ראינו צורך להוסיף, כי אין בכוונתנו להביע דעה בשאלת התאמתו של מערער 2 לעיסוק בהוראה, הואיל וזו סוגיה מקצועית אשר צריכה להיות מוכרעת על ידי מי שהדבר מצוי בסמכותו. התוצאה היא שהערעור נדחה על כל חלקיו. מערער 1 יתייצב לשאת בעונשו בתאריך 1.12.01, עד לשעה 11:00, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ניתן היום, ז' בתשרי תשס"ב (24.9.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01052700.O03 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444