מזל נחום נ. קרן אהרונסון בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 527/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 527/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: 1. מזל נחום 2. שלי נחום 3. צחי נחום 4. דוד נחום נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: קרן אהרונסון בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 1799/05 שניתן ביום 21.11.06 על-ידי סגן הנשיא גדעון גינת, והשופטות שושנה שטמר וברכה בר-זיו תאריכי הישיבות: כ"ז בחשון תשס"ח כ"ט בשבט תשס"ח (8.11.07) (5.2.08) בשם המערערים: עו"ד אדגאר דכואר בשם המשיבה: עו"ד יוסף ישורון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. תיק זה עניינו מחלוקת בדבר זכויות בבית בחוות אהרונסון שליד עתלית, שהמשיבה היא חוכרתו (מאז 1955, וכיום עד 2039), ואשר המערערים טוענים להן מכוח הבטחה נטענת משנת 1977 מאת הגב' רבקה אהרונסון ע"ה (אחותו של מייסד החווה אהרן אהרונסון ע"ה). יריעת המחלוקת תוארה בפסק דינה של חברתי השופטת ארבל ברע"א 5533/06 נחום נ' קרן אהרונסון (לא פורסם, ניתן ב-2.8.06), בו הוצא צו ארעי לעיכוב ביצוע במסגרת הליכים שהתנהלו בין הצדדים לעת ההיא בבית המשפט המחוזי בחיפה. נקדים את המאוחר ונאמר, כי התיק הנוכחי הוגש כבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (שקיבל לעניין זה ערעור על פסק דינה של רשמת בית משפט השלום), ליתן רשות להגן בהליך בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה. בתנאים של הפקדת 350,000 ₪ על-ידי המבקשים-המערערים. ניתן במסגרת ההליך שבפנינו עיכוב ביצוע בהחלטת השופטת ארבל מיום 17.1.07, ולימים – בהחלטת השופטת ארבל מ-29.4.07. בהחלטתנו מיום 11.11.07 ניתנה רשות ערעור תוך ראיית הבקשה ככתב ערעור, והותר למשיבה להגיש ערעור שכנגד, שאכן הוגש. ב. (1) הנה עיקר תולדות ההתדיינות: המערערים התגוררו מאז שלהי 1977 (או מאז 1978) בבית נשוא המחלוקת. המשיבה עתרה לסילוק ידם, בנמקה כי המערער 4 הועסק על-ידיה בין 1978 ל-2002 כמנהל החווה, והבית הועמד לרשותו על-ידיה כדירת שירות, ובהסכמים עמה משנת 1988 ו-2000 חתם על התחייבות לפינוי ככל שיפוטר. המשיבה טענה כי משגילתה ב-2001 שמעל בתפקידו, הודיעה לו ב-2002 על פיטורין (לימים נדחתה תביעתו לסעד אכיפת יחסי עבודה) - ודרשה פינוי. תביעת הפינוי הוגשה בסדר דין מקוצר, ובבקשת הרשות להתגונן נטען, כי ניתנה למשפחת המערער 4 רשות בלתי הדירה להתגורר במקום לכל ימי חייהם של המערערת 1 והמערער 4 (אז בעל ואשה) "עם משפחתנו וילדינו בעתיד". לגבי ההסכמים טען המערער 4, כי הוחתם עליהם במרמה ולא הוסברו לו. המשיבה טענה ל"הגנת בדים". (2) בית משפט השלום (הרשמת פומרנץ) קבע בפסק דין מ-4.9.05, כי "הטענות בדבר קבלת 'רשות בלתי הדירה' מגב' אהרונסון הינן טענות בעלמא, שאינן מגובות בראיה כלשהי להוכחתן. לא הובאה גם כל ראיה לזכות כלשהי שהיתה לגב' אהרונסון במקרקעין נשוא התביעה". הואיל ולא נתקפו על-ידי המערער 4 בשעתו ההסכמים שהוחתם עליהם והוא טוען עתה כנגדם, וגם נדחתה תביעתו לאכיפת יחסי עבודה, פקעה הרשות למגורים – ועל כך נפסק פינוי תוך 6 חודשים. (3) בערעור (ליתר דיוק, שני ערעורים מטעם המערערים בשתי קבוצות, שאוחדו) בבית המשפט המחוזי נקבע מפי השופטת שטמר (בהסכמת סגן הנשיא גינת והשופטת בר-זיו), כי המחלוקת היא בשתיים: האם ניתנה למשפחת המערערים זכות בלתי הדירה על-ידי גב' אהרונסון, והאם חתם המערער 4 על ההסכמים כאמור תוך הטעייתו וכי הללו נעשו למראית עין, כטענתו. נפסק כי הטענה לגבי הבטחת גב' אהרונסון נראית כ"טענה בעלמא", ללא כל סיוע; מדוע תתן למי שאינו קרוב משפחתה נכס יקר כל כך, ומה התמורה לכך, וגם נשלל הדבר על-ידי ההסכמים, עליהם חתם פעמיים, ב-1988 וב-2000. לכן נקבע, כי המערער 4 "יתקשה, ואפילו עד מאוד, להוכיח את טענותיו, כי קיבל רשות בלתי הדירה מרבקה אהרונסון וכי חתם על ההסכמים מבלי לדעת את תוכנם". אולם, כיוון שההלכה היא שאין נבחנת בשלב הרשות להתגונן מהימנות הגירסאות, והמצהירים לא נחקרו, ואף שהמדובר בטענת הגנה בעל פה כנגד מסמך בכתב, הסיק בית המשפט "שעל אף שלכאורה גירסתם של המערערים לכאורה בנויה כולה על כרעי תרנגולת, אין בהעדר המהימנות שבה, כדי לחסום דרכם לקבל רשות להתגונן". נאמר גם, כי לא נמסרו פרטים כנדרש לעניין ההטעיה והמרמה הנטענות. עם זאת, בשל "קלישותה של ההגנה וחוסר האמון שהיא מעוררת", נקבע כי יש מקום להפקדה משמעותית, בסך 350,000 ₪, תוך חישוב על פי הפיצוי המוסכם לעניין פינוי (200 ₪ ליום; אך צ"ל 250 ₪ לפי הסכם שנת 2000). ג. (1) מכאן הבקשה הנוכחית, שהיתה לערעור, כאמור. (2) הוצבו על-ידי המערערים מספר שאלות: האם ניתן להתנות רשות להתגונן בתביעת פינוי בתנאי של הפקדה כספית? האם במקרה של קיומה של תביעה כספית נפרדת שסכומה הובטח בעיקול זמני, יש מקום להטיל תנאי כספי מעבר לכך (לשלמות התמונה יצוין כי הוטל עיקול בהליך אחר שבין הצדדים)? האם על בית המשפט לבדוק את היכולת להפקדת הסכום בטרם יקבענו, והאם מוסמך הוא לשנותו? האם עצם חלוף הזמן (מגורי המערערים) אינו מצדיק מתן רשות להתגונן? (3) לשלמות התמונה יצוין, כי בתשובת המשיבה נטען גם, שאין מקום למתן רשות ערעור על פי הכללים הנוהגים בכגון דא בגלגול שלישי; אך משניתנה הרשות אין מקום עוד להידרש לכך. לגופם של דברים נאמר, כי לא היתה בפי המערערים טענה שלפיה היתה למשיבה על-פי הסכמיה עם פיק"א (כיום המינהל) זכות להעביר את הנכס בצורה כלשהי בלא רשות המינהל, ולא ניתנה הסכמה כזאת; אין גם טענה, כי גב' אהרונסון היתה בעלת סמכות להעביר את הנכס לחזקת המערערים לכל ימי חייהם, ובכל מקרה, כך נטען, אפילו בהנחה כי ניתן למערערים רישיון כטענתם, היה זה רישיון חינם שהמשיבה יכלה לבטלו, על פי ההלכה הפסוקה. ועוד, נטען כי אף שלא נחקרו המצהירים מטעם המערערים, אין באמור בתצהיריהם כדי לגלות הגנה. סוף דבר, נטען כי המדובר בהגנת בדים. ד. (1) בדיון ראשון בפנינו ביום 8.11.07 נטען מפי המערערים, כי בשלב זה אין מקום להידרש לראיות אלא רק לנושא גובה ההפקדה, נוכח מצבם הכלכלי של המערערים ועיקול שהוטל בתביעה אחרת בין הצדדים. בא כוח המשיבה טען כי פיטורי המערער 4 היו מחמת טענת מעילה, ומכל מקום אין כל אפשרות לומר כי ניתנה למערערים רשות בלתי הדירה למגורים. (2) בערעור שכנגד נטען בין השאר, כי הערעורים בבית המשפט המחוזי כבר נדחו, כיוון שהסכום בו מדובר לא הופקד. עוד נטען, כי בבקשת רשות להגן יש להיכנס לפרטי העובדות ולא לטעון טענה סתמית. לא כל שכן, כאשר – במקרה דנא – מדובר בטענה המייחסת מתן רשות בלתי הדירה לנפטרת, שאין ביכולתה להכחישה. נטען כי לא הובאה כל תמיכה שהיא לטענת ההבטחה. שהות המערערים במקום כולה כיום בלתי חוקית, לשיטת המשיבה. (3) נציין כי הצעת פשרה שהעלינו נדחתה על-ידי הצדדים. בדיון בפנינו מיום 5.2.08 נטען מפי בא כוח המערערים, כי משיקולי צדק יש לאפשר הגשת ראיות על ידי שולחיו, גם אם ההגנה קלושה. בא כוח המשיבה טען, כי המערערים השכירו את השטח לנתבעים נוספים שסולקו (אנו לא ניכנס בהקשר זה לפרטי הליכים קודמים), פעולת החווה נפסקה, ומפעלי החינוך שהיו בה לא נמשכו, בשל מעשי המערערים; לשיטתו לא היה מקום למתן רשות להגן גם בתנאי של הפקדה, כיוון שהמדובר בטענות בעלמא. מנגד נטען על-ידי המערערים כי טיפלו כראוי בחווה שלושים שנה. דיון והכרעה ה. (1) לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור, וסברנו כי יש מקום להיעתר לערעור שכנגד. בדקנו את הדברים בקפידה, מתוך התיחסות לעובדה שהמערערים אכן גרו במקום כ-30 שנה; לכך ניתן ביטוי בהחלטת השופטת ארבל באשר לעיכוב הביצוע. ואולם, ככל שבחנו את הדברים נראה לנו, כי במהות אין מקום לרשות להתגונן במקרה דנא. (2) מן המפורסמות, כי בשלב של מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם. ואולם, התמונה אינה חד-ערכית: בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נאמר מפי הנשיא ברק, כי במסגרת בקשת הרשות "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." ובע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה". דברים אלה בהירים הם, ומדברים בעדם; ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 386-385; לשלמות התמונה יצוין, כי רשות ניתנת – שעה שהיא ניתנת על פי המבחנים האמורים – אף בטענה בעל פה כנגד מסמך; ע"א 454/65 סלבין נ' גליק, פ"ד כ(2) 15 (השופט - כתארו אז - זוסמן). כללם של דברים, נאמר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46, המפנה לזוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), תשנ"ה -1995, 677-676; ראו גם ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד, פ"ד מו(4) 193, 196 (השופט – כתארו אז – מ' חשין)). עם זאת ראו דברי השופט טירקל בענין האחים אלפי (שם), כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו". ראו גם קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מה' 15 – 2007, 1027-1025; לא למותר לציין, כי על תובע לשקול היטב אם יש תועלת בחקירת המצהיר מטעם הנתבע, כדי שלא לסייע לנתבע "למקצה שיפורים"; ראו ד' שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), 308-307. (3) בגדרי הלכות ברורות, הכלל העולה מכל האמור הוא איפוא, שאמנם אין בית המשפט הדן בבקשת הרשות להתגונן נכנס לשאלות מהימנות, וירשה הגנה אף אם זו דחוקה - ועם זאת יוכל לקבוע כי הגנה פלונית היא "הגנת בדים", ומכל מקום כי אין באמור בתצהיר (או בתצהירים) כדי להוכיח את התביעה גם אם יאומת. כך יכול שייעשה, על פי רוב לאחר חקירתם של המצהירים, אך לעתים גם בלעדיה, על פי תוכן התצהירים. השכל הישר וניסיון החיים מצביעים על כך שלא כל מקרה נכנס למשבצות ה"מקובלות" כמות שהן; כאמור, יתכנו מקרים שבהם אין תועלת בחקירה נגדית של המצהירים, אם ברי מתוך החומר שהוגש על-ידי התובעים שסיכויי ההגנה אינם ממשיים, שכן אפילו תוכח הטענה המרכזית, לא תועיל. אין בית המשפט כבול לעניין זה בכללים נוקשים, אלא - בהקשר כגון דנא - המבחן שעליו להעמיד לנגד עיניו הוא, האם תתקבל ההגנה אם יתבררו התצהירים כנכונים. (4) בענייננו ההגנה אינה אלא טענת הבטחה שאין דרך שבעולם להפריכה נוכח פטירת הגב' אהרונסון ע"ה, וגם אין דרך להוכיחה למעט אמירתו של המערער 4 בתצהירו בדבר ההבטחה מפי גב' אהרונסון; אין היא מסתייעת בכל ראיה נוספת, ואין איפוא לכאורה טעם בחקירתו על תצהירו; אך אפילו ייאמנו דבריו, אין הם יכולים להועיל כיוון שאין טענה כי לגב' אהרונסון היו סמכות וזכות להבטיח לאדם כלשהו הבטחות כאלה. אפילו הנחנו כי כל פרוצדורות ההבטחה שבעולם מולאו כדין, מה שלא נטען ונאמר בתצהיר המערער 4 שהוגש לבית משפט השלום ב-25.11.04 שהגב' אהרונסון היתה ב-1977 "בעלת הזכויות בחוה", אך בפועל היתה הקרן המשיבה בעלת הזכויות - יכול היה הדבר להגיע למירב עד 2003, תקופת החכירה שהיתה רלבנטית על פי הסכמי המשיבה עם בעלי הקרקע (ראו להלן), בימי חייה של גב' אהרונסון (שנפטרה ב-1981). בתצהיר המערער 4 נאמר רק כי גב' אהרונסון הזמינה אותו ואת אשתו לשעבר (המערערת 1) בשלהי 1977 "ומסרה לנו באופן חד משמעי וברור כי היא נותנת לנו רשות בלתי הדירה לתפוס חזקה בבית ובחווה, להתגורר בבית לכל ימי חיינו עם משפחתנו וילדינו בעתיד, תוך שמירה על צביונו ההיסטורי של המקום" (ההדגשה במקור – א"ר), ועוד נטען, כי הרשות לא היתה קשורה לעבודת המערער 4 בחווה. אין כל פירוט, כנדרש בפסיקה, על מה ולמה זכו המערערים בהבטחה הנטענת, ומה היתה סמכות הגב' אהרונסון המנוחה לתיתה. לא הוצבע בתצהיר על סיבה שבעולם להזמנת המערער 4 והזמנת אשתו לשעבר המערערת 1 על-ידי גב' אהרונסון ב-1977 כנטען ומתן רשות "בלתי הדירה", ועל סמך מה היתה הרשות להתגורר "עם משפחתנו וילדנו בעתיד...". אם כן ישנו ספק ספיקא שבספק ספיקא באשר למשקלה של טענת ההבטחה. אין גם הסבר מדוע אדם שהוא מנהל מחנה לנוער, ועל כן ממלא פונקציות מינהליות שונות והוא אדם מן היישוב, חותם פעמיים על הסכם (ראו להלן) השונה קוטבית ממה שהוא טוען בבקשו רשות להתגונן באשר למעמדו וזכויותיו במקום. בית המשפט המחוזי לא היה רחוק מהתיחסות להגנה כ"הגנת בדים" בדברו ב"קלישותה של ההגנה וחוסר האמון שהיא מעוררת", ואף אני איני רחוק מכך כל עיקר, אך גם אילו נתקבלה על פניה לא יכלה לגבש את הזכות הנטענת. (5) אפרט עוד במקצת באשר להבטחה הנטענת מפי הגב' רבקה אהרונסון המנוחה. בתקופה בה עסקינן – שנות השבעים – חל הסכם החכירה בין המשיבה לפיק"א (שבמקומה בא מינהל מקרקעי ישראל) מ-28.4.55 (מוצג מש/2 בבית המשפט המחוזי), שמועדו היה עד 30.9.03. נאמר בו בסעיף 10(ב) בין היתר כי "החוכר (הקרן המשיבה – א"ר) לא יהיה רשאי להעביר או למסור או למשכן לאיזו תקופה שהיא את זכויותיו לפי הסכם זה, או איזה מהן, או להחכיר את הנכסים המוחכרים או איזה חלק מהם, או למסור את החזקה על הנכסים המוחכרים... בלי לקבל על כך מראש הסכמה בכתב מפיק"א". (6) אם כן, המנוחה לא יכלה משפטית להבטיח את ההבטחה הנטענת, אף מבלי שנידרש לסמכויותיה במסגרת המשיבה, ואם כן אף אילו ניתן אמון בטענת ההבטחה – דבר הנראה כאמור בעייתי שבבעייתי מתוך כלל הנסיבות – לא היה בכך כדי ליצור זכות למערערים. קרי, גם אילו הנחנו כי גב' אהרונסון הבטיחה, לא היתה לה היכולת המשפטית לעשות כבשלה באדמת המינהל. (7) לא פחות משמעותי הוא העיון בהסכמים מ-1988 ומשנת 2000 (מש/4 ומש/5 במוצגי המשיבה בבית המשפט המחוזי). בהסכם מ-1988 (ללא תאריך יום וחודש) נאמר בסעיף 3 כי "דוד נחום (המערער 4 – א"ר) יהיה רשאי להשתמש במבנה הנ"ל לצרכי מגוריו בלבד, והינו מצהיר ומתחייב בזה כי הוא יגור במקום הנ"ל כל עוד הינו משמש כמנהל של מחנה הקבע הנ"ל", ובסעיף 5 נקבע, כי אם יוחלט על הפסקת עבודתו עליו לפנותו תוך חודש מקבלת הודעת הפיטורין, תוך תשלום יומי בגין פיגור. בהסכם מ-23.3.00 חזרו אותן הוראות, תוך העלאת התשלום היומי ל-250 ₪. כבר ציינו, כי קשה להלום שאדם בתפקיד מינהלי משמעותי יחתום על הסכם המנוגד לליבת זכויותיו הנטענות, ואף בכך יש כדי להטיל צל ארוך על הנטען באשר להטעיה ולתרמית. סיכומם של דברים, לא היתה תועלת מהותית במתן רשות להתגונן, ואין מקום להליכים שסופם נהיר ככל הנראה היטב לכל הנוגעים בדבר. ועוד, חלוף הזמן, שנטען כעילה למתן רשות ערעור, עשוי להצטרף כשיקול אם ליבת הסיכוי להגנה קיימת - אך אינו יכול לעמוד ככלל כעילה לעצמו. (8) הואיל והערעור עסק בנושא ההפקדה, אזכיר, כי רשות להתגונן יכול שתהא מותנית בתנאים; תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל שייראה לבית המשפט או לרשם". כפי שמציינת הפסיקה ובעקבותיה הלכו המחברים, ההפקדה או ערבות יוטלו "בנסיבות מיוחדות, כשאמנם 'כמעט' אין לנתבע הגנה, בית-המשפט עושה חסד עם נתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה..." (ע"א 373/69 חונן נ' חגור, פ"ד כג(2) 347, 349 (השופט – כתארו אז – זוסמן)). כך יארע איפוא שעה שההגנה נראית על פניה קלושה ביותר (ראו גם ע"א 680/89 בן אבו נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3) 757, 761 (השופט בך) והאסמכתאות דשם; גורן, שם, 397-396). כדברי השופט טירקל בפרשת האחים אלפי הנזכרת (עמ' 47), "במקרים המצויים על קו הגבול, באיזור שבין ה'לבן' לבין ה'שחור', אזור הדמדומים של הספק... בהם היה 'כמעט בטוח' שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט (זוסמן שם, 689)" - מוטלת ערובה. עוד ראו קשת, שם, 1030-1029; ע"א 462/88 בן-צבי נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 127, 128 (השופט אלוני). עם זאת, השופט טירקל מוסיף בעניין האחים אלפי (שם), כי "יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על-ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם". אזכיר - על דרך ההיקש - מקרה אחר בו נאמר, כי "אין טעם במתן זכות ערעור, ובעת ובעונה אחת נעילת הדלת על-ידי עירבון שבעל הדין לא יוכל לעמוד בו" (ראו רע"א 3458/05 לחמיש נ' חלמיש (החלטה מ-24.1.06; ואף באותו מקרה היה גם עיקול)). דבר זה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו. (9) אוסיף כי כשלעצמי איני רואה, לעניין הפקדה, הבדל בין תיק העוסק – למשל – בתביעה שטרית מול תיק העוסק בפינוי מקרקעין (שהוא נשוא תביעה בסדר דין מקוצר לפי תקנה 202(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי). הדבר תלוי במהות ההגנה. (10) אציין איפוא כי בענייננו, אילו היה מקום למתן רשות להתגונן, ולוא בדוחק, ואילו הוכח כי אין למערערים אפשרות כלכלית לגיוס הסכום 350,000 ₪, הייתי נוטה לחשוב שיש להפחיתו כדי שלא תינעל הדלת; ולא אקבע מסמרות בשאלה הפרקטית אם יכול היה עיקול שהוטל על כספים בהליך אחר לסייע. מכל מקום, משהוכרע כי אין מקום להגנה במהותה, אין לכל אלה נפקות. ו. התוצאה היא כי איננו נעתרים לערעור, והערעור שכנגד מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל. פסק דינה של הרשמת בבית משפט השלום שב על כנו, ואין ניתנת רשות להתגונן. המערערים יפנו את הנכס כולו עד יום 30.10.08. מובן כי אין פסק דיננו עוסק בכל הליך אחר שבין הצדדים. שכר טרחתו של בא כוח הקרן בהליך זה בסך 10,000 ₪ לחובת המערערים. בשולי הדברים נציין, כי לדידנו גם על המינהל כבעל אדמות החווה להידרש לנעשה בהן, אף אם הסכם החכירה עודו בתוקף לשנים רבות, והעתק פסק דיננו יועבר למינהל מקרקעי ישראל. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ב באדר א' תשס"ח (18.2.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07005270_T10.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il