כפיר עטייה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5264/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5264/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: כפיר עטייה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 24.05.2010 ב-ת"פ 31493-12-09 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: כ"ה באלול התשע"ב (12.09.12) בשם המערער: עו"ד סימי פלג בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ז' כספי) ב-ת"פ 31493-12-09 מיום 24.5.2010. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ונגזרו עליו 89 חודשי מאסר בפועל (מהם 12 חודשי מאסר בגין הפעלת מאסר מותנה), מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. הערעור מופנה הן נגד הרשעת המערער, והן נגד חומרת העונש שנגזר עליו. כתב האישום 2. ביום 23.12.2009 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט המחוזי מרכז. על פי כתב האישום, המערער ניהל קשר זוגי עם ב"א לפני שנת 2000. על רקע סיום הקשר הזוגי, ולאחר שב"א נישאה לאחר, החל המערער במסכת של הטרדות כלפיה וכלפי בני משפחתה. על פי הנטען, ביום 1.12.2009 בסביבות השעה 21:00 המערער הסתתר בשיחים בסמוך לבניין מגוריו של אביה של ב"א (להלן: המתלונן) בעיר נתניה, והמתין להגעתו. המתלונן הגיע בליווי אחותו בסמוך לחניית הבניין, שם על פי האמור בכתב האישום תקף המערער את המתלונן בחפץ קהה, בכוונה לפגוע במתלונן. בכתב האישום נטען כי כתוצאה מהתקיפה נגרמה למתלונן חבלה חמורה בראשו. הוא נזקק לניתוח בראשו עקב שבר פרונטלי שמאלי דחוס ללא החזרת מתלה העצם, והיה מאושפז למשך 6 ימים. העבירה שיוחסה למערער בגין האמור היא עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, וטען כי בעת האירוע כלל לא היה בנתניה, אלא שהה בטבריה. התשתית העובדתית עליה נסמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו פורטה בפתח הכרעת הדין, והיא כוללת את עדותם של המתלונן ואשתו, עדותה של אחותו של המערער, ועדותו של השוטר שביצע את מרבית פעולות החקירה בתיק, אשר העידו כולם מטעם המשיבה; צילומים מן הזירה; צילום כובעו של המתלונן; חומרי החקירה; תמונותיו של המתלונן לאחר התקיפה; דוח הטיפול הרפואי בו; דוחות איכונים סלולאריים; והודעתה של אחת משכנותיו של המתלונן. כן התבסס בית המשפט על מזכר שהוגש מטעם המערער, אותו ערך פקד משה ליפשיץ ובו נרשמה הודעה מפי אשתו של המתלונן כי המתלונן לא ראה את האדם שתקף אותו. עוד הוגשו בקשה לפריסת חוב תשלומים של המתלונן, והודעותיו של המערער במשטרה. בפסק דינו, לאחר שסקר את התשתית העובדתית שצוינה, עמד תחילה בית המשפט על מהימנותם של העדים, סוגייה אליה אשוב בהמשך. בתמצית ייאמר כי בית המשפט נתן אמון מלא בעדותם של המתלונן ושל אשתו. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי בגרסאותיו השונות של המערער לא ניתן לתת אמון. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הכחשותיו של המערער רעועות, כי הוא טען באופן סתמי כי אין לו כל קשר לאירוע ולבני משפחת המתלונן וכי הוא החליף גרסאותיו פעם אחר פעם. אשר לאחותו של המערער, קבע בית המשפט כי היא מסרה גרסאות שונות בחקירתה במשטרה ובבית המשפט, מתוך רצון עז לסייע לאחיה, וכי קשה לתת אמון בגרסאות שמסרה. בית המשפט קבע כי שתי הגרסאות שמסרה אינן מסייעות למערער: גרסתה במשטרה הפריכה את טענת האליבי של המערער, שכן על פי גרסה זו שהה המערער בנתניה (ולא בטבריה) בעת ביצוע העבירה; גרסתה של האחות בבית המשפט, לפיה לא ידעה היכן הוא נמצא עד שהגיע לדירתה ימים ספורים לאחר ביצוע העבירה, איננה מסייעת לו גם כן, שכן היא איננה שוללת את האפשרות שהוא היה בנתניה בעת ביצוע העבירה. בית המשפט קבע כי המתלונן זיהה את המערער בתור התוקף, וכי זו נקודת המוצא. נקבע כי מאפייני הזירה וההיכרות המוקדמת בין המתלונן למערער אפשרו את הזיהוי האמור, וכי אין ראיה המפריכה זיהוי זה. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת המערער שהודעה שמסרה שכנת המתלונן מפריכה את הזיהוי. בית המשפט קבע כי השכנה העידה שלא ראתה את אירוע התקיפה עצמו, וזהו העניין המכריע בעדותה. עוד קבע בית המשפט כי תנאי התאורה ששררו בעת התקיפה, והמרחק ממנו ראתה השכנה את התוקף, אינם יכולים לשנות את העובדה שהמתלונן זיהה מטווח קצר את המערער שתקף אותו. עוד דחה בית המשפט בהקשר זה את טענת המערער כי אפשר והתקיפה הייתה תקיפה אקראית של אדם בלתי ידוע למטרת שוד, הקשורה למקצועו של המערער כחלפן כספים. אשר לטענת האליבי של המערער, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבלה. בית המשפט קבע כי גרסת המערער כאמור אינה מהימנה באופן כללי, וכי הוא לא הצליח לעורר ספק ממשי בדבר היותו בזירת העבירה בעת האירוע. בהקשר זה עמד בית המשפט על המניע של המערער לביצוע העבירה, וציין כי יש לתת לו משקל. בית המשפט פירט כי המערער הודה במשטרה בשנאתו למשפחתה של ב"א, וכי שנאה זו בולטת מתגובותיו הרגשיות כלפי בני המשפחה, כמו גם מהטרדות שונות שהטריד אותם לאורך השנים. בית המשפט התייחס לטענות שונות של המערער על מחדלי חקירה. במסגרת זו צוין כי המשטרה נמנעה מלחקור את אחותו של המתלונן, שהייתה עימו בעת התקיפה, ועזבה בינתיים את הארץ לרוסיה. עוד צוין כי המשטרה השתהתה בחקירת האירוע. בית המשפט ביקר את הליקויים דנן, אולם קבע כי הם אינם מהווים מחדלי חקירה שפוגמים בתשתית הראייתית שהניחה התביעה בדבר אשמתו של המערער. בסיכום הדברים התייחס בית המשפט להתנהלותו המפלילה של המערער ולשקריו. בית המשפט ציין כי המערער התחמק מן השוטרים שחיפשו אחריו, חיפושים עליהם ידע מפי אחותו. בית המשפט קבע כי המערער שיקר כשטען שלא ידע שמחפשים אחריו, וכי הוא אף שיקר ביחס ליחסיו עם ב"א ומשפחתה. בית המשפט ציין כי המערער נעדר מחתונת אחותו, שארעה ימים ספורים לאחר האירוע מושא כתב האישום, וקבע כי עובדה זו פועלת אף היא לחובת המערער, שכן נדרשת סיבה ממשית – כגון הימלטות מאימת הדין – כדי שהמערער יעדר מאירוע שכזה. בסופו של יום קבע בית המשפט כי התביעה הצליחה להניח תשתית ראייתית להרשעתו של המערער. בית המשפט קבע כי המתלונן זיהה את המערער באופן אמין, כי גירסת האליבי הופרכה, כי הוכח מניע למעשהו של המערער, וכי יסודות העבירה הוכחו. על כן הורשע המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה שיוחסה לו. 4. לעניין גזר הדין עמד בית המשפט על עברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל 7 הרשעות קודמות ורישומים פליליים בלא הרשעה, בהם כרוכות עשרות עבירות שביצע המערער כקטין וכאדם בוגר. בין היתר, כולל עברו הפלילי עבירות של פריצה, גניבה, היזק לרכוש במזיד, בריחה ממשמורת חוקית, מעשה מגונה בכוח, מעשה סדום תוך ניצול מצב נפשי, התנהגות פרועה במקום ציבורי, חבלה במזיד ברכב, שימוש ברכב ללא רשות, גניבה מרכב, איומים, הסגת גבול פלילית, התפרצות למקום מגורים, החזקת סכין למטרה לא כשרה, הונאה בכרטיס חיוב, החזקת נכס חשוד כגנוב, קבלת נכסים שהושגו בפשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ועוד. על מקצת מן העבירות המפורטות חזר המערער בהזדמנויות שונות. בית המשפט עמד על חומרת העבירה שביצע המערער ועל האלימות הטמונה בה. לפי בית המשפט, המערער ניצל שעת כושר ופגע במתלונן בכוונה לחבול בו קשות, וכל זאת בגין האיבה שנטר לבתו של המתלונן. בית המשפט ציין כי בעבירה שביצע, הפר המערער תנאי הכרוך במאסר מותנה שהוטל עליו בתיק אחר (ת"פ (נתניה) 4288/08). בית המשפט קיבל את טענת המשיבה, כי מדובר בעבריין מועד, שיש להרתיעו באמצעות מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, ואף לשדר לחברה מסר מרתיע מביצוע עבירות מסוג זה. בית המשפט לא ראה נסיבות מקלות בעניינו של המערער, שלא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע עליהם חרטה. בסופו של יום, גזר בית המשפט על המערער 77 חודשי מאסר בפועל, להם התווספו 12 חודשי מאסר בפועל בגין הפעלת המאסר המותנה שנגזר עליו בעבר, כך שסך עונש המאסר בפועל הינו 89 חודשים. עוד גזר בית המשפט על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה עליה הורשע או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות, ו-9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור המערער עבירה מסוג עוון שיש בה יסוד של אלימות. המערער אף חויב בתשלום פיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. הערעור 5. המערער ביקש כי ימונה לו סנגור ציבורי לייצוגו בערעור, ובית משפט זה (הרשם ג' שני) קבע כי כך ייעשה. בערעור שהגיש טוען המערער באמצעות באת כוחו כי יש לזכותו, ולחלופין להקל בעונשו. המערער טוען כי עדויותיהם של המתלונן ושל אשתו אינן מהימנות, וכי יש בהן סתירות שונות מהן התעלם בית המשפט המחוזי. עוד טוען המערער למחדל חקירה בעניינו, נוכח העובדה שאחותו של המתלונן, שהייתה עימו בעת האירוע מושא כתב האישום, לא נחקרה ולא העידה. המערער מוסיף וטוען כי עדה זו הייתה בארץ בעת המשפט, וחרף זאת לא זומנה להעיד. בדיון על פה הדגישה באת כוח המערער כי מבחינת המערער מדובר בעדה מרכזית. לטענת המערער יש אף עדים נוספים שלא נחקרו – כגון בנה של שכנת המתלונן, ב"א עצמה, ועובר אורח שהמשטרה לא טרחה לאתרו – שיכולים היו להטות את הכף לטובתו. המערער מוסיף וטוען כי עדותה של שכנת המתלונן, שהעידה כי ראתה אדם בעל "גב רחב", מלמדת כי היה זה אדם אחר שתקף את המתלונן. נוכח כל האמור, טוען המערער כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו מעל לספק סביר. לטענת המערער האליבי שלו לא הופרך, ובית המשפט לא היה צריך לזקוף את הפרכת טענת האליבי לחובתו. עוד טוען המערער כי היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת חבלה בכוונה מחמירה לא הוכח, וכי המשיבה לא הוכיחה את טענתה כי יש לו יחס אובססיבי לב"א. באת כוחו של המערער הוסיפה וטענה כי המערער מתקשה להתבטא על פה, וכי בכך טמון ההסבר לסתירות לכאורה בחקירותיו ובעדותו. 6. בדיון שהתקיים טענה המשיבה כי לא עלה בידה לאתר את העדה הנוספת – אחותו של המתלונן – שאינה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית, וכי את טענותיו בעניין זה היה צריך המערער לטעון בערכאה הדיונית. לשיטתה ממילא די בראיות הקיימות כדי להרשיע את המערער. המשיבה תמכה יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגישה את העובדה כי בית המשפט לא נתן אמון בעדותם של המערער ואחותו. בהקשר זה טענה המשיבה כי הטענה שהמערער איננו מתבטא היטב איננה יכולה להסביר את הסתירות בהודעותיו השונות. עוד הדגישה המשיבה את העובדה שהמתלונן זיהה את המערער, כי קיים מניע ברור לתקיפה, וכי התנהגותו של המערער לאחר האירוע היא התנהגות מפלילה. לעניין העונש טענה המשיבה כי הוא הולם את חומרת העבירה ואת עברו הפלילי של המערער. דיון והכרעה 7. לצורך הדיון מוכנה אני להניח כי היה מקום לנסות לחקור את העדה הנוספת, אחותו של המתלונן, שנכחה באירוע מושא כתב האישום, ולזמנה להעיד אם הדבר היה ניתן. אכן, מדובר לכאורה בעדה מרכזית שנכחה באירוע, והיה על המשיבה לפעול באופן ממצה יותר על מנת לחקור אותה. יש לציין כי לא הוברר עד תום אם עדה זו שהתה בישראל במועד המשפט, מאחר שאינה אזרחית ישראלית, ולכן לא נמצא רישום מסודר לגביה במשטרת הגבולות בעניין זה. ואולם, אינני סבורה כי בעדות זו היה כדי לשנות את התמונה. הרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות, והטענות שהעלה בערעור אינן מצביעות על עילה להתערב בהרשעה זו. אפרט. 8. את טענותיו של המערער בעניין מהימנותם של המתלונן ואשתו יש לדחות מכל וכל. המערער הצביע על אי-דיוקים קלים בפירוט המועדים בהם סיפר המתלונן לאשתו על התקיפה, אולם מדובר בעניינים זניחים שאינם משפיעים על העובדה כי המתלונן מסר גרסה משכנעת ועקבית, שקיבלה אמון מלא מבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע בהכרעת הדין: "קיימים, אמנם, אי דיוקים בדברים, כגון מתי במדויק סיפר המתלונן לאשתו על כך שהנאשם פגע בו, אך אין המדובר בעניינים מהותיים, לא כל שכן כאלה היכולים לפגוע בהתרשמותי הטובה מדברי המתלונן". מהימנות עדים היא, כידוע, עניין לערכאה הדיונית, ובנסיבות אלו אינני רואה כל עילה לסטות מכלל זה. הוא הדין גם בעניין מהימנות עדותה של אשתו של המתלונן. המערער טוען כי קיימות סתירות בין הודעתה של אשתו של המתלונן במשטרה, בה טענה כי היא אינה יודעת מי תקף את בעלה, לבין הודעותיה המאוחרות יותר ועדותה בבית המשפט, בהן ייחסה את התקיפה למערער. אלא שגם סתירה לכאורית זו קיבלה מענה בהכרעת דין. בית המשפט ציין כי אשתו של המתלונן העידה "באופן קולח, נחוש ודעתני, בעברית טובה למדי, עת עמדה על גרסתה, לפיה נמנעה, מלכתחילה, להאשים את הנאשם בתקיפת בעלה, לאור רצונם להגן על המשפחה. כך גם הסבירה את השוני בין אלה לבין אמירתה לשוטר, בסמוך לאירוע. היא הדגישה, בהתרעמות, את העוול שגרם להם הנאשם, ברבות השנים, ואת רדיפתו אחר משפחתה. גם מעדה זו התרשמתי לחיוב ואני מאמין לדבריה, לאחר שהיטיבה להסביר את מה שנראה, בתחילה, כסתירות כלשהן, ושוכנעתי מהסברים אלה ומאמיתותם" (ההדגשות הוספו). הסברה של אשת המתלונן לסתירות הוא הסבר מתקבל על הדעת, ואינני רואה כל עילה להתערב באמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה ככלל, ובהסבר זה בפרט. 9. גם את טענתו של המערער בדבר קיומה של טענת אליבי יש לדחות. ראשית, בית המשפט לא נתן כל אמון בעדותו של המערער. לא אחת נפסק כי די בכך כדי לשלול טענת אליבי שהעלה, ואינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט (ראו: ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, פסקה 33 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (טרם פורסם, 22.2.2010), והאסמכתאות שם). שנית, המערער לא מסר כל פרט מוצק על שהייתו, לכאורה, בטבריה בעת ביצוע העבירה, ובכלל זה פרטים בסיסיים כגון משך השהייה שם, מקום השהייה המדויק או שמות האנשים עימם נפגש. לגרסתו, בעת שחזר מטבריה לנתניה שהה במלון בנתניה, אולם גם את פרטי המלון לא מסר. פרטים אלו יכולים היו לפעול לטובתו, והימנעותו ממסירת הפרטים מדברת בעד עצמה. שלישית, בית המשפט עמד על כך שעדות אחותו של המערער – שהעידה מתוך רצון כן לסייע לאחיה – איננה מבססת אף היא את טענת האליבי שלו. כאמור לעיל, גרסה אחת שלה מפריכה את עצם היותו בטבריה בעת ביצוע העבירה; וגרסה שנייה שמסרה אמנם גורסת שהמערער היה בטבריה, אולם איננה שוללת את האפשרות שהוא שב לנתניה לפני מועד האירוע מושא כתב האישום. אם כן, בצדק נקבע כי לא ניתן לייחס משקל כלשהו לטענת האליבי של המערער. 10. מעל לכל, יש להדגיש כי הרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות. המתלונן זיהה את המערער, שהיה מוכר לו היטב. תנאי התאורה במקום התקיפה, והמרחק בו עמד המערער מהמתלונן, אפשרו זיהוי זה. התקיפה בוצעה על רקע מניע ברור, עליו העידו הן המתלונן והן אשתו, אשר קשור למערכת היחסים שהתקיימה בעבר בין המערער ובין ב"א. אף שמערכת היחסים הסתיימה לפני שנים מספר, למערער רגשות עזים כלפי ב"א, עליהם העידו הוריה (המתלונן ואשתו), ובית המשפט אף התרשם מעדותו של המערער עצמו שאלו הם פני הדברים. המערער חש שנאה עזה למשפחתה של ב"א, ונראה שהוא אף הטריד את בני המשפחה לאורך השנים, והם העידו כי החשש מפני הטרדותיו מלווה אותם תקופה ארוכה. לכך יש להוסיף כי התנהגותו של המערער מייד לאחר האירוע היא התנהגות חשודה ומפלילה. הוא התחמק משוטרים המחפשים אחריו ללא הסבר סביר, ואף נעדר מאירוע משפחתי שניתן היה לצפות שישתתף בו. לכל אלו מתווספת גרסתו המכחישה של המערער, שהיא גרסה סתמית שכל כולה ניסיון להרחיק עצמו מזירת העבירה. הפרט היחיד שאיננו מתיישב עם המכלול המפורט הוא עדותה של שכנת המתלונן, אשר העידה שראתה מרחוק אדם עם "גב רחב". אינני סבורה כי עדות זו מעוררת ספק סביר בדבר מעורבותו של המערער באירוע, ואף אינני רואה כיצד העדתם של עדים נוספים, שלא היו נוכחים באופן ישיר באירוע התקיפה, יכולה הייתה בנסיבות אלו לסייע למערער. 11. אשר לעונשו של המערער: העונש אמנם אינו קל, אך אינני סבורה כי יש יסוד להתערב בו. המערער התנפל על אדם תמים, פגע בו קשות, ושיבש את אורחות חייו. הוא ארב למתלונן ליד ביתו, והכה בו ללא רחם. כל זאת, על רקע קשר עם בתו של המתלונן, שהסתיים לפני שנים ארוכות. עונשו של המערער צריך לבטא את החומרה הרבה הטמונה במעשה אלימות כה קשה. לכך יש להוסיף, כי למערער עבר פלילי עשיר, הכולל עבירות אלימות, לצד מגוון רחב של עבירות נוספות – מעבירות רכוש עד עבירות מין. מדובר בעבריין מועד, שפעם אחר פעם מבצע עבירות שונות וחמורות. תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי יש להטיל על המערער עונש חמור, שירתיע אותו מביצוע עבירות נוספות, וירחיק אותו לתקופה משמעותית מן החברה. העונש שהוטל על המערער מאזן היטב את שיקולי הענישה השונים, בפרט בהתחשב בכך שאין כל נסיבה מקילה שיכולה לפעול לטובת המערער. 12. על כן יש לדחות את הערעור, הן לעניין ההרשעה, והן לעניין העונש. המשנָה לנשיא השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, ‏ד' תשרי, תשע"ג (‏20.9.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10052640_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il