מיסולובין נמצנקו מרינה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5261/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5261/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערערת: מיסולובין נמצנקו מרינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.5.06 בת"פ 40311/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' קפלן הגלר תאריך הישיבה: י"ט באייר התשס"ז (7.5.07) בשם המערערת: עו"ד א' יוטקין בשם המשיב: עו"ד ד' כהן-ויליאמס בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר) אשר הרשיע את המערערת על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה, וגזר לה עונש של תשע שנות מאסר בפועל, מיום מעצרה, ושנתיים מאסר על תנאי, שלא תעבור כל עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר. בכתב האישום המתוקן בו הודתה, צוין כי המערערת, ילידת 1950, והמנוח, יליד 1975, קיימו מערכת יחסים רומנטית. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המנוח אסיר ובמהלך חופשה שניתנה לו מהכלא שהה בדירתה של המערערת. במהלך ויכוח שנתגלע בין השניים הכה המנוח את המערערת בראשה ובעקבות זאת נטלה זו סכין ודקרה את המנוח בחזהו, דקירה אשר פגעה בלבו וגרמה למותו. לאחר מכן עזבה המערערת את הדירה והותירה בה את המנוח מבלי שתזעיק לו עזרה. 2. בית המשפט גזר את דינה של המערערת לאחר שנשמעו בפניו עדים מטעמה וכן טיעונים לעונש. בית המשפט ציין בגזר הדין כי אין מחלוקת בין הצדדים על מספר עובדות שהעיקריות שבהן הינן כי בעת ששהה המנוח במאסר התפתחה מערכת יחסים רומנטית בין המערערת לבין אדם ששמו ארקדי ואשר התגורר עמה עובר לאירוע נשוא כתב האישום; ביום בו מצא המנוח את מותו, כמו גם ביומיים שלפני כן, היו המנוח והמערערת תחת השפעת אלכוהול שצרכו. המערערת צרכה אלכוהול אף בשעות שלאחר הריגתו של המנוח; לאחר שהרגה את המנוח התקשרה המערערת אל אדם שהוא שכן וחבר שלה ואמרה לו כי הרגה את המנוח, אך הלה סבר כי מדובר "בשטויות של שכרות"; לאחר המעשה הגיעה המערערת לביתו של שכן שהפנה את תשומת ליבה לכוחה הראייתי של הסכין ששימשה לדקירת המנוח ועמו הלכה אל הדירה ושלפה את הסכין מחזהו של המנוח, עטפה את הסכין בניילון והשליכה אותה באחד הרחובות הסמוכים. בהמשך התקשרה למשטרה; המערערת נהגה לשתות כעניין שבשגרה ולעיתים היתה שיכורה, אך היא לא היתה שיכורה כאשר דקרה את המנוח וגם לא לאחר מכן, כאשר ניסתה להחיותו ונמנעה מלהוציא את הסכין מלבו על מנת שלא יתפרץ הדם מלבו. רק כשלוש שעות אחר כך שתתה לשוכרה ונטלה כדור וליום. בית המשפט עמד על כך שמאז הגיע המנוח לדירה לחופשה מן הכלא היה המצב בבית מתוח על רקע קנאתו של המנוח בקשר שחשד שנרקם בין המערערת לאותו ארקדי ונושא זה הוא שהצית גם את אש המריבה ביניהם שהסתיימה בדקירתו של המנוח. כן ציין כי התמונה שנפרשה בפניו מלמדת כי המערערת הייתה נתונה באופן מתמשך לאלימות מצד המנוח, על גופה היו סימני אלימות באופן קבוע, ולדבריה דקרה את המנוח כיוון שכעסה על כך שהכה אותה פעם נוספת. בית המשפט ציין עוד כי בעברה שירתה המערערת כחיילת קרבית באפגניסטן והוכשרה לשמש כאחות וכצלפת גם יחד. נקבע כי הפעולה הקטלנית נעשתה שלא על מנת להתגונן, כתגובה של כעס מתוך רצון ללמד את המנוח לקח, וגם אם לא היתה במעשיה של המערערת כוונה להמית, אין מדובר בקטטת שיכורים או באובדן עשתונות. בית המשפט הביא בחשבון לקולא גם את מערכת היחסים הקשה בין המערערת למנוח, את החיים בדירה צפופה, בנסיבות קשות, את החרטה שהביעה המערערת והיותה נעדרת עבר פלילי, את דברי העדים לזכותה ובפרט את התיאור שנשמע אודות הטיפול המסור שטיפלה בנכה משותק מוחין שהיה רתוק לכיסא גלגלים, עד מותו, וכן את העובדה שנטלה את חייו של הגבר שאהבה. יחד עם זאת, בית המשפט סבר כי גם אם היה גדול כעסה של המערערת על המנוח, אין הוא יכול להצדיק קיפוד חיי אדם, בפרט כיוון שמאחר שהמנוח היה אסיר בתקופה הרלוונטית, הרי שאין מדובר במסכת מתמשכת של אלימות על בסיס יומיומי. מכלול התנהגותה בערב הדקירה נמצא על ידי בית המשפט קמא כחמור ועל כן גזר לה את העונש שפורט לעיל. 3. הסנגור סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערת יתר על המידה. לדבריו לא ניתן המשקל ההולם לנסיבות חייה הקשות - היותה שחקנית תיאטרון במקצועה שעלתה ארצה בשנת 2000 ונאלצה לעבוד בארץ בעבודות כפיים קשות. לפרנסתה עבדה כארבע שנים כמטפלת בנכה שסבל משיתוק מוחין והיה מרותק לכסא גלגלים, עד מותו. בשנת 2004 הכירה את המנוח שהיה חסר בית אותה עת, הציעה לו לשכור דירה יחד ובין השניים נוצר קשר רומנטי במהלכו נהג בה המנוח אלימות קשה שהביאה בעבר לכך שהמערערת נזקקה לטיפול רפואי ונגד המנוח נפתח תיק חקירה שנסגר לאחר שהמערערת סירבה להפלילו. הוא מציין כי אין למערערת עבר פלילי, כי היא אם לבת החיה בלטביה ואילו אביה מבוגר והקשר עמו רופף. לטענתו, בעת מעצרה אובחנו אצלה סימנים לתסמונת פוסט טראומטית שבעטיים היא מקבלת טיפול רפואי. הסנגור סבור מנגד כי משקל יתר ייחס בית המשפט קמא לעברה הצבאי של המערערת וגורס כי גם אם זהו עברה הרי שיש להביא בחשבון כי היא חולה במחלת כליות וסכרת ואין לזקוף לחובתה אירועים שאירעו לפני למעלה משלושה עשורים. כן הוא סבור כי תיאור מאזן הכוחות בינה לבין המנוח כפי שנעשה על ידי בית המשפט קמא – הוא כצנום וחלש והיא כחזקה ובעלת כוח פיזי רב – אינו מבוסס. לדבריו, הראיות מלמדות שדווקא המערערת היתה הצד הפגיע, הנתון לאלימותו של המנוח. לטעמו, לא היה מקום לייחס משקל לכך שהמנוח התנצל ככל הנראה, זמן קצר לפני שנדקר, בפני המערערת על כך שהיכה אותה, שכן תגובתה היתה מיידית ואימפולסיבית ונבעה מייאוש ומצוקה. גם התנהלותה של המערערת לאחר הדקירה אינה מצדיקה לטעמו החמרה בעונש שכן היא היתה נסערת, ולא ניתן לבחון את התנהגותה באמות מידה של היגיון, מה גם שבחלק מהזמן היתה תחת השפעת אלכוהול ווליום. תחת זאת הוא מדגיש כי המערערת היא שהזעיקה את המשטרה, הודתה מייד ושיתפה פעולה בחקירה. 4. באת כוח המדינה סבורה כי לא ניתן ללמוד בעניינה של המערערת מעניינים אחרים אליהם הפנה הסנגור. לדבריה לא הוכחו במקרה דנן יחסי תלות מכל סוג שהוא ומדובר במערכת יחסים שארכה כשנה בלבד. היא מדגישה כי גם אם המנוח נקט אלימות מסוימת כלפי המערערת, הרי שאין מדובר בהתעללות תכופה ומכל מקום לא ניתן לקבוע כי הוא זה שתקף את המערערת באותה פעם בה נזקקה לטיפול רפואי ואשר בעטיה נפתח נגדו תיק החקירה אשר בסופו של דבר נסגר בלא כלום. היא מציינת כי תיאור האירוע מפיה של המערערת הוא של מריבה במהלכה היא קיבלה מכה, המנוח התנצל אך היא היתה כה כעוסה שבחרה לדקור אותו. יצוין כי הסנגור ביקש להשיב לטענות אלה בציינו כי יחסי התלות בין המערערת למנוח נלמדים מכך שסירבה להתלונן נגדו, תופעה המוכרת אצל נשים מוכות המפתחות תלות בבני זוגן. הוא מדגיש את סבלה הרב של המערערת לכל אורך הקשר עם המנוח. 5. החלטנו לדחות את הערעור. אין לכחד כי התמונה המצטיירת מהחומר שבפנינו ומטיעוני הצדדים הינה כי אכן המערערת הייתה נתונה במהלך מערכת היחסים שניהלה עם המנוח, במשך כשנה, לאלימות מצדו, והעדים שהעידו להגנתה אף ציינו כי היא התהלכה דרך קבע כשעל גופה סימני אלימות. גם האווירה בדירתה של המערערת בימים שלפני האירוע, מאז הגיע המנוח לחופשה מן הכלא, היתה טעונה ביותר על רקע קנאתו של המנוח למערערת ועל רקע צריכת האלכוהול על ידי שניהם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מכך שבעת האירוע עצמו לא היתה המערערת שתויה, המכה שהיכה אותה המנוח – מבלי להקל ראש בדבר כהוא זה – לא באה על רקע רצף של מעשי אלימות מצדו כלפיה, היות שהוא שהה במאסר והגיע לחופשה, כאמור. כפי שתיארה המערערת עצמה, בעקבות המכה שהכה אותה המנוח היא כעסה מאוד והחליטה ללמד אותו לקח ולדקור אותו, גם אם לא התכוונה להביא למותו. העובדה שלא היתה בגילופין בעת האירוע משמעותית גם בהיבט נוסף – בכך שהמערערת נמנעה מלהזעיק עזרה למנוח לאחר שדקרה אותו. סביר כי כטענת הסנגור היתה המערערת נתונה בסערת רגשות, אולם גם בנסיבות אלה קשה לקבל את הותרתו של המנוח מתבוסס בדמו בדירה. פרטים אלה צובעים את האירוע בצבעים קשים שלא מאפשרים שלא להתייחס למעשה בחומרה, גם אם הבסיס לאירוע – מערכת היחסים הקשה בין השניים – מצביע על כך שהמערערת עצמה היתה קרבן. נציין, כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש לנו עולה, כי המערערת אכן חוותה תסמינים פוסט-טראומטיים וקיבלה טיפול תרופתי מתאים, אך כיום חל שיפור משמעותי במצבה ואין היא זקוקה עוד לטיפול. המערערת תיארה בפני שירות המבחן קשר תלותי עם המנוח, כמו גם את האלימות שנקט כלפיה. תפקודה בכלא תקין וחיובי. בית המשפט המחוזי הביא לפניו את השיקולים לקולא בעניינה של המערערת, כפי שפורט בגזר דינו, וכך עשינו גם אנו. האלימות לה היתה נתונה, קשיי הקליטה בארץ, מצבה הבריאותי של המערערת, החרטה שהביעה, העובדה שהיא זו שהזעיקה לבסוף את המשטרה והודתה, הן כולן נסיבות בעלות משקל, ואולם מקובל עלינו כי לא היה מקום ליתן להן משקל רב מכפי שניתן, בנסיבות. עוד נוסיף כי לטעמנו עברה הצבאי של המערערת לא הוא שהביא להעמדת עונשה על העונש שנגזר לה. לגופו של עניין מקובל עלינו כי אין שיקול זה כשלעצמו צריך לשמש כשיקול לחומרא, אלא בהיבט של הידע הרפואי שהיה בו אולי כדי להעמיד את המערערת על חומרת מצבו של המנוח ועל הצורך באזעקת עזרה. עוד נוסיף, בהתייחס לפסיקה ממנה ביקש הסנגור להיבנות, כי בשונה מהמקרים אליהם הפנה הסנגור בענייננו מערכת היחסים בין המערערת למנוח ארכה כשנה, שמתוכה בחלק מהזמן ריצה המנוח עונש מאסר, וכך גם עובר ליום האירוע. המנוח יצא פעמיים לחופשות מבית הכלא ושהה במהלכן בדירתה של המערערת. בשונה מהמקרים האחרים אין מדובר איפוא במסכת מתמשכת של אלימות שלא היה בידה של המערערת לגייס כוחות להיחלץ ממנה, אלא היא בחרה במובן מסוים לשוב ולהכניס את המנוח אל חייה פעם אחר פעם. אנו ערים לכך שהסיבות להתנהלותה זו ודאי מורכבות הן, ואולם יש לדבר חשיבות בבחינת המעשה שעשתה. מכל הטעמים האמורים איננו מוצאים להתערב בעונש. הערעור נדחה. ניתן היום, ‏י"ט אייר, תשס"ז (7.5.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06052610_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il