פהד חאג' נ. ראג'י אל חאג'

פסק-דין בתיק רע"א 5256/17 בבית המשפט העליון רע"א 5256/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. פהד חאג' 2. ראיף חאג' נ ג ד המשיב: ראג'י אל חאג' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 18.06.2017 בע"א 35043-03-17 בשם המבקשים: עו"ד פהד נסיב חאג' בשם המשיב: עו"ד ד"ר עומר מוחיי חמאיסי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשים, שעניינה זכויות שימוש במקרקעין. פסק הדין ניתן על בסיס כתבי הטענות, התצהירים ונספחיהם וסיכומי הצדדים, ומבלי שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם – זאת בעקבות הסדר דיוני שערכו הצדדים בהמלצת בית המשפט, שקיבל תוקף בהחלטת בית המשפט. בפסק הדין נותחו לשון ההסכמים הרלוונטיים והנתונים העובדתיים הנוספים שהצדדים הציגו לתמיכת עמדתם. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור שהגיש המשיב, בקבעו כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לשם חקירת המצהירים. כן נקבע כי בית משפט השלום ישקול מינוי מומחה מטעמו וביקור במקרקעין מושא המחלוקת. הנימוק שניתן לתוצאה זו הוא קיום מחלוקות עובדתיות מהותיות בין הצדדים, שלשם אפשרות של ממש להכריע בהן יש לערוך גם עריכת חקירות נגדיות של המצהירים. דהיינו, לא הייתה מחלוקת בדבר קיומו של הסדר דיוני בין הצדדים, לפיו לא תערכנה חקירות נגדיות של המצהירים בתיק. מכאן הבקשה שלפנינו, למתן רשות ערעור. המבקשים טוענים כי ביטול ההסדר הדיוני בשלב הערעור פוגע בסופיות הדיון. באופן פרטני נטען כי המשיב, שהיה מיוצג בבית משפט השלום ואף הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, הסכים להסדר הדיוני, וכי בהסכמה זו לא נפל כל פגם. טענה נוספת היא כי המשיב לא ביקש את החזרת התיק לערכאה המבררת במסגרת הערעור שהגיש. לבסוף טוענים המבקשים כי עמדתם הוכחה לגופה, וכי לנוכח זאת יש להורות כי פסק דינו של בית משפט השלום יישאר על כנו. המשיב, מנגד, סומך ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד מטעים הוא כי ההחלטה ניתנה בסמכות, וכי לשיטתו הסוגיה אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. 2. כידוע, הצדדים להליך האזרחי רשאים להגיע להסכמות דיוניות בדבר אופן ניהול ההליך, לרבות סוגיות ראייתיות. לצד זאת, לבית המשפט שיקול דעת ביחס לקבלת ההסדר הדיוני (ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה(1) 467 (1980); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 508 (מהדורה 12, 2015) (להלן: גורן)). שיקול הדעת ביחס להסכם הדיוני שכרתו הצדדים קיים לערכאה המבררת, אך גם לערכאת הערעור, שאף היא אינה כבולה להסכמת הצדדים ויכולה לסטות ממנה במקרים המתאימים (רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, פסקה 12 (2004)). בגדר סמכותה של ערכאת הערעור מצויה גם הסמכות להחזיר את התיק לערכאה המבררת לשם קבלת ראיות נוספות, וזאת גם במקום שבו הצדדים הסכימו על מתן פסק הדין ללא הצגתן של אותן ראיות (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עד כאן לא דיברנו אלא בכללי הסמכות. אך סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, "דרך כלל, בית המשפט לא יתערב בהסדרים [דיוניים] כל עוד ההסכמה לסטות מן המקובל אינה כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מן המתדיינים או ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי" (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס, פסקה 4 (17.5.2005) (להלן: עניין אטיאס)). המקרים החריגים, שבהם תתערב הערכאה המבררת בהסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, הם מקרים שבהם יש בהסכמה "כדי לפגוע בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים, ובין אם יש בה כדי לפגוע באינטרס ציבורי רחב" (שם). צא ולמד כי כלל וחריג לצדו. הכלל הוא כי הצדדים רשאים להגיע להסדרים דיוניים וראייתיים. החריג מתרכז באינטרס הציבורי – כגון הסכמים הנוגדים את תקנת הציבור – או בפגיעה בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים. 3. הבניית שיקול הדעת השיפוטי בצורה שבה הובנה – כלל וחריג ולא שיקול דעת רחב וכללי – נעשתה לנוכח התועלת הרבה שבהסדרים הדיוניים. "הסדר דיוני עשוי לייעל את בירור המשפט. לכן ככלל יש לברך על הסדר כזה; כל עוד אין בו כדי לגרוע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט, בעלי הדין זכאים לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על פי המתכונת שנקבעה בהסדר שעליו הסכימו מראש" (גורן, עמוד 508). יפים לעניין זה דבריו המאלפים של השופט ג' בך בע"א 61/84 ביאזי‎ ‎נ' לוי, פ''ד מב(1) 446, 467-466 (1988) (להלן: עניין ביאזי): "רשאים הצדדים, ככלל, להתנות על דיני הראיות ועל נהלים פרוצדוראליים. כלל זה מועיל וצודק הוא, שכן לרוב מוסיף הוא ליעילות הדיון, ובאשר המדובר בדרך הננקטת על דעת שני הצדדים, לא תגרום היא, מן הסתם, לעיוות הדין. אולם אין הסכמת הצדדים מהווה נוסחת קסם... כך, אם למשל יציעו הצדדים שתוצאת המשפט תיקבע באמצעות זריקת מטבע... או על-ידי פנייה למגידת עתידות, אשר תסיק מסקנותיה מתוך עיון בקלפים או בשאריות קפה או בעזרת מימצאיו של אסטרולוג - האם רשאי בית המשפט לתת את אישורו לפרוצדורה שכזאת ולהתחייב מראש לתת את פסק-דינו על-פי התוצאות של אותם "הליכים"? וחמור עוד יותר: האם מותר לבית המשפט להתחייב, שיכבד תוצאותיהן של "בדיקות" כאלה, אפילו הן נוגדות את התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר לפניו? אין ספק בלבי, כי התשובה על שאלות אלה חייבת להיות בשלילה". הנה כי כן, הכלל הוא כי יש לתת תוקף להסכמת הצדדים. כלל זה מוצדק מטעמים שביעילות ובצדק. בית המשפט רשאי לסטות ממנו, אך זאת כחריג, במקרים שבהם עלולה תקנת הציבור להיפגע, או במקרים שבהם ההסכמה הדיונית פוגעת ביכולתו של בית המשפט לפסוק את הדין על פי התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר לפניו. האמור עד כה נגע להליכים המתנהלים בפני הערכאה המבררת. כאשר עסקינן בערכאת הערעור יש להיזהר אפילו יותר מסטייה מן ההסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. עמדה זו נובעת מטעמים שבמניעות והשתק, שכן בעת הערעור אחד הצדדים יודע כי ההסכמה הדיונית תומכת ביריבו, וברי כי ינסה לחזור בו ממנה. אכן, גם בערכאת הערעור ניתן לסטות מהסכמה דיונית, כפי שנפסק בעניין אטיאס. אולם בית משפט זה הבהיר כי בעניין אטיאס דובר בנסיבות חריגות, שדווקא הן הצדיקו התערבות של ערכאת הערעור בהסכם הדיוני שערכו הצדדים בערכאה המבררת: "עיון בנסיבות אותו מקרה [עניין אטיאס] מגלה, כי המדובר היה בתוצאה קשה במיוחד מבחינת המבוטח, שכן 'מסקנות בית משפט השלום מטילות צל על מהימנות המבוטח, הנחשד בקנוניה נגד חברת הביטוח על בסיס טענה שקרית בדבר גניבת רכבו'. לא אלה פני הדברים בענייננו, סכסוך שתוצאותיו הן כספיות ואין בו 'הכתמה' בעלת אופי פלילי של אחד הצדדים" (רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר, פסקה ד(4) להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (23.4.2006)). בהתאם לכך אושר בעניין שפירא ההסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, לפיו יינתן פסק הדין על פי החומר המצוי בתיק. אם כן, כלל וחריג לצדו. אם אין המדובר בפגיעה באינטרס ציבורי, בחוסר צדק כלפי אחד הצדדים או בהסדר המונע מבית המשפט למלא את תפקידו – אל לו לבית המשפט לסטות מן ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. כך בערכאה המבררת, וכך באופן מחמיר יותר כאשר מדובר בערכאת הערעור, הדנה בהסדר דיוני שאושר בערכאה המבררת. ומכאן ליישום הדברים על ענייננו. 4. במקרה שלפנינו יסוד הסכסוך בדיני החוזים. השאלה שבמחלוקת נסובה סביב מערכת ההסכמים שהובילה להחזקתו של המשיב במקרקעין שברשותו. המיקוד הוא בשאלה האם רכש, כחלק מן המקרקעין, גם זכויות בדרך מסוימת המובילה אליהם. שאלה זו צריכה להיות מוכרעת, מטבע הדברים, על פי לשון החוזים הרלוונטיים ויתר הנסיבות העובדתיות, היכולות להעיד על אומד דעת הצדדים לחוזים שבמחלוקת. האם ההסכמה כי בית משפט השלום יכריע על פי החומר שהונח לפניו בפגעה ביכולתו למלא את תפקידו, או שעלתה היא לכדי חוסר צדק כלפי אחד הצדדים? כפי שיובהר, התשובה לשאלות אלה שלילית. הונחו לפני בית משפט השלום ההסכמים הרלוונטיים, כמו גם תצהירי בעלי הדין. יש לציין כי הצדדים לתיק דנן לא נטלו חלק בחוזים שבמרכז המחלוקת, אלא רכשו או ירשו את הזכויות מן הצדדים לחוזים המקוריים, שנערכו לפני כמעט ארבעים שנה. לכן הם בכל מקרה לא יכולים להעיד מידיעה אישית על נסיבות כריתת החוזים הללו. תצהיריהם, כמו גם תצהירי שלושת העדים מטעם המשיב, עוסקים במצב העובדתי בשטח – נתון רקע היכול לתמוך בעקיפין בפרשנות שאותה מציע כל אחד מן הצדדים להליך לחוזים שנכרתו. כן הונחו לפני בית משפט השלום תצהירי מומחים משני הצדדים. תצהירים אלה עוסקים גם הם במצב העובדתי בשטח, ובפרט בשאלת קיומן של דרכים נוספות המובילות מן הכביש למקרקעין של המשיב, ולשאלה האם הדרך מושא המחלוקת מובילה עד למקרקעין או רק סמוך אליהם. לחוות הדעת מצורפות תמונות, המראות היטב את המצב בשטח, כמו גם מסמכים תכנוניים שונים. סבורני כי בנסיבות האמורות לא נפל כל פגם באישור ההסדר הדיוני בין הצדדים, שלפיו יינתן פסק הדין על בסיס כל החומר שהוגש. בדין ובשיקול דעת אישר בית משפט השלום בנסיבות העניין את ההסדר הדיוני. נקודה זו מציבה משוכה נוספת לפני ערכאת הערעור – בית המשפט המחוזי. ודוק, בית המשפט המחוזי לא הסביר בצורה מספקת מדוע מצא להתערב – מה הפגם שנפל בהחלטת בית משפט השלום להמליץ על ההסדר הדיוני ולאשרו. זהו נתון שמלווה את ההליך שהסתיים, שלו יש להעניק משקל. יתכן שלו ערכאת הערעור הייתה מנהלת את התיק מלכתחילה – לא הייתה מאשרת את ההסכם. מבלי להביע עמדה בשאלה האם גישה זו ראויה בנסיבות העניין, השאלה העומדת בפני בית המשפט המחוזי נוגעת לתפקידה כערכאת ערעור. לאמור, האם על סמך הנתונים – התצהירים, המסמכים, התמונות וחוות הדעת – נפלה טעות במסקנת בית משפט השלום? האם בגבולות הביקורת הערעורית בית משפט השלום לא היה רשאי לשקול את החומר כפי ששקל? אם היה רשאי לעשות זאת תוך אימוץ ההסדר הדיוני שהושג, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. ברי כי התוצאה של החזרת הדיון כאשר מי מהצדדים לא ביקש זאת, על רקע הסכם ששני הצדדים אינם מכחישים, ללא הצדקה עניינית לכך לגופו של תיק – מעוררת קושי. באופן פרטני, עיקר ההסדר הוא ויתור על חקירת המצהירים, כך שבית המשפט יכריע על פי התרשמותו מן התצהירים והחומר שצורף אליהם – לרבות החוזים שביסוד המחלוקת. הסדר כזה בוודאי אינו פוגע באינטרס הציבורי, ואף מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת במילוי תפקידו. בכך שבחומר הראיות ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן, ובכך שעריכת חקירה נגדית יכולה לסייע לבית המשפט אין רבותא. לא זהו הקריטריון להתערבות בהסכם דיוני שערכו הצדדים, ובוודאי שלא בערכאת הערעור. בית המשפט מסוגל להכריע בכל המחלוקות העובדתיות על פי החומר שצורף, הכולל התייחסות נרחבת מטעם שני הצדדים לכל ההיבטים העובדתיים השנויים במחלוקת. ואם יטען צד כי חקירה נגדית הייתה יכולה לסייע לו – אין לו להלין אלא על עצמו, בהסכימו לוויתור על חקירה זו. אגב, מעניין בהקשר זה להפנות לעניין ביאזי. לפי עמדת חלק מן השופטים שם – מן הרוב ומן המיעוט – אל לו לבית המשפט לאשר הסכם דיוני כדוגמת זה המורה לקבוע את התשתית העובדתית על סמך הטלת מטבע (שם, עמודים 467, 473). אך לפי כל הדעות שהובעו שם – ובוודאי לפי עמדת הרוב – שונה דינו של מקרה שבו ההסכמה הדיונית היא על קבלת הצהרות הצדדים ללא עריכת חקירה נגדית. הסכמה כזו בוודאי יש לקבל: "...בידי בעלי הדין... לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות... מדיניות שיפוטית זו, שעל-פיה רצונם של בעלי הדין כבודם, אינה נוגדת את הסדר הציבורי או תיקון העולם, שכן 'לציבור אין עניין בכך, שהמשפטים יסתבכו ויימשכו זמן רב עקב הבאת עדים רבים להוכחת תביעה...', בעוד שלצדדים יש עניין ב'דיון מקוצר'" (שם, עמוד 475). 5. סוף דבר, לא היה מקום כי ערכאת הערעור תתערב בנסיבות העניין בהסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, ותורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לשם עריכת חקירה נגדית למצהירים. יתכן שאם היה מדובר בחקירת עדים ספורים לא היה מקום לתת רשות ערעור בגלגול שלישי, משיקולים מעשיים. אולם בענייננו מדובר לכל הפחות בחקירתם של שבעה עדים, ולפי הצעת בית המשפט המחוזי אף עריכת חוות דעת מומחה נוספת וחקירתו. בנסיבות אלה, ואף לנוכח החשיבות הכללית שבהבהרת גבולות שיקול הדעת להתערבות בהסכמה דיונית, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, ולקבל את הערעור באופן שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה בערעור שהגיש המשיב על פי חומר הראיות שעמד לפני בית משפט השלום. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ח בחשון התשע"ח (‏7.11.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17052560_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il