אחמד ארשיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5253/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5253/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: אחמד ארשיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 1115/04 מיום 09.05.2007 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' שטמר, ר' שפירא ור' סוקול תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשס"ט (2.12.08) בשם המערער: עו"ד מחמוד אבו רייא בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופטת א' חיות: התשתית העובדתית וההליכים בבית משפט קמא 1. ביום ה-21.11.2004 לפנות בוקר קטל המערער את גרושתו, סאחרה ארשיד (להלן: המנוחה), לאחר שנעץ בגופה במקומות שונים סכין בעלת להב באורך של 14 ס"מ, לא פחות משבע-עשרה פעמים. המערער היה נשוי למנוחה במשך כעשרים שנים ומנישואים אלה נולדו שלושת ילדיהם. במהלך תקופת נישואיהם נהג המערער אלימות מילולית ופיסית כלפי המנוחה וביוני 2004 התגרשו בני הזוג. לאחר הגירושים המשיכה המנוחה להתגורר בביתם שבדיר חנא ואילו המערער עבר להתגורר בחדר המצוי בחצר האחורית של הבית אך בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות בעניין חלוקת הרכוש. ביום 20.11.2004, סמוך לחצות, לאחר שהמערער נכנס לבית המנוחה ושמע אותה משוחחת בטלפון הנייד עם גבר כלשהו הוא חזר לחדרו אך שב למקום כשעתיים וחצי מאוחר יותר ולאחר שהצטייד בסכין אותה נטל מן המטבח, נכנס לחדר השינה של המנוחה ונעל את הדלת. המערער העיר את המנוחה משנתה בעודו אוחז בסכין ולאחר דין ודברים שהתפתח ביניהם, נעץ את הסכין בפניה, בצווארה ובידיה שבע-עשרה פעמים ואז קפץ מן החלון. ילדיהם של בני הזוג התעוררו משנתם למשמע צעקותיה של אימם אך לא הצליחו לפתוח את דלת חדרה. את דלת החדר פתחה לבסוף המנוחה אך מיד לאחר מכן התמוטטה לעיני ילדיה בפתח המטבח ומתה סמוך לאחר מכן כתוצאה מאיבוד דם. בגין מעשים אלה הועמד המערער לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר, ר' שפירא ור' סוקול) באשמת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, תשל"ז-1979 (להלן: חוק העונשין). 2. המערער לא כפר בכך שבא אל חדרה של המנוחה ודקר אותה בסכין לאחר שקודם לכן שמע אותה מדברת בטלפון עם גבר זר, אך הוא העלה להגנתו שתי טענות מרכזיות. ראשית טען המערער כי הוא אינו נושא באחריות פלילית משום שביצע את המעשה בהשפעת מחלת הסכיזופרניה שממנה הוא סובל ובהסתמכו לעניין זה על הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. שנית ולחלופין טען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בדוקרו את המנוחה משום שהיא תפסה את הסכין בה אחז ודקרה אותו בידו וכן מנעה ממנו לברוח דרך החלון. בהכרעת הדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר התקיימות הסייג של אי שפיות הדעת במקרה דנן. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על חוות דעת רפואיות שהוצגו בפניו מאת ד"ר מירז וד"ר מסאלחה וקבע כי המערער אכן אובחן בעבר כחולה במחלת הסכיזופרניה אך בעת ביצוע המעשה היתה המחלה ברמיסיה והמערער לא פעל תחת השפעת מצב פסיכוטי. עוד קבע בית המשפט כי יכולתו של המערער להבין את מעשיו ולשלוט בהתנהגותו לא הוגבלה כלל. בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענת המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית בקובעו כי נוכח כמות הדקירות ומיקומן וכן נוכח המניע למעשה לא עלה בידי המערער לעורר ולו ספק סביר שמא ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית. משכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. 3. לאחר שהורשע בעבירת הרצח שב המערער בשלב הטיעונים לעונש וביקש להסתמך על מצבו הנפשי לביסוס הטענה כי יש להסתפק לגביו בענישה מופחתת ואין לגזור עליו מאסר עולם כעונש חובה. המערער נסמך בהקשר זה על הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין וטען כי בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. בעקבות טענה זו הציגה התביעה באותו שלב חוות דעת משלימה מטעם ד"ר מירז לעניין הענישה המופחתת, אשר שללה קיומו של קשר סיבתי בין הבעיות הנפשיות שמהן סובל המערער ובין המעשה שביצע ואילו ד"ר מילר מטעם המערער חיווה דעתו מנגד כי קיים קשר סיבתי כאמור. בית משפט קמא שמע את חקירת שני המומחים על חוות דעת אלה בשלב הטיעונים לעונש וקיבל כהנחת מוצא את העובדה שהמערער אכן סובל מהפרעת אישיות חמורה בציינו כי לקה בעבר באירועים פסיכוטיים בגינם אושפז ואף אובחן כחולה סכיזופרניה. יחד עם זאת הדגיש בית משפט קמא כי ההתקף הפסיכוטי האחרון של המערער אירע כשנה וחצי לפני ביצוע הרצח וכי על פי חוות הדעת הרפואיות שהוצגו היתה מחלתו ברמיסיה בעת ביצועו. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשה הרצח ובין ההפרעה הנפשית החמורה בה לוקה המערער או כי המערער היה שרוי בעת ביצוע המעשה במצב שהוא קרוב להעדר יכולת להמנע מביצוע העבירה. בעניין זה בחר בית משפט קמא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מירז אותה העדיף על פני חוות דעתו של ד"ר מילר, בציינו כי חוות דעתו של ד"ר מירז נסמכת על הסתכלות במהלך אישפוז שארך כשלושה שבועות בסמוך לאחר הרצח בעוד שד"ר מילר בדק את המערער כשנה וחצי לאחר האירוע. תימוכין לחוות דעתו של ד"ר מירז מצא בית המשפט בסיכום ייעוץ שערך הפסיכיאטר ד"ר קרלוס גילוני לאחר שבדק את המערער בחדר המיון של בית החולים לגליל המערבי - נהריה סמוך לאחר ביצוע הרצח וקבע כי אין עדות למצב פסיכוטי או להפרעה בשיפוט וכי המערער מודע למצבו. בית המשפט הוסיף וקבע בגזר-הדין כי מן הראיות שהיוו בסיס להכרעת הדין עולה שהמערער פעל באופן רציונאלי, כי היה לו מניע וכי הוא תכנן את ביצוע הרצח בקור רוח כפי שאף מעידים דבריו הסדורים וברורים לאחר ביצועו. משכך סבר בית משפט קמא כי לא הוכח שיכולת השליטה של המערער על מעשיו היתה פחותה מזו של אחרים המבצעים מעשה רצח מתוך קנאה וכעס ללא רקע של בעיות נפשיות. אדרבא מן הראיות עולה, כך נקבע, כי המערער ביצע את המעשה תוך "שליטה ומחשבה בהירה ומתוכננת". אשר על כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי מן הראוי להסתפק בעניינו בענישה מופחתת על פי סעיף 300א לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט וקבע כי אפילו היה המערער מוכיח שהמעשה שביצע הושפע ממצבו הנפשי לא היה מקום להפחית בעונשו בנסיבות המקרה דנן, בציינו כי הפחתת העונש על פי סעיף 300א לחוק העונשין שמורה למקרים יוצאי דופן בהם מחייבת תחושת הצדק שלא לגזור מאסר עולם, מה שאין כן בענייננו נוכח העובדה שהמערער הונע על ידי תוקפנות, אלימות ואי-כיבוד האוטונומיה של גרושתו לנהל את חייה כראות עיניה. טענות הצדדים 4. המערער אינו קובל על הכרעת הדין המרשיעה וערעורו מופנה כנגד גזר-הדין בלבד. לטענתו התעלם בית משפט קמא מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות והמיוחדות וממצבו הרפואי והנפשי אשר בהתקיימם מן הראוי היה להפחית בעונשו לפי הוראות סעיף 300א לחוק העונשין. המערער עומד בהקשר זה על כך שהוא אושפז מספר פעמים בשל מצבו הנפשי ועל כך שבעבר (בשנת 2002) כאשר המשיבה ביקשה להעמידו לדין בגין תקיפת אשתו המנוחה הוא אובחן כמי שסובל מסכיזופרניה פרנואידית ונמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין. עוד טוען המערער כי בשנת 2003 הוא שוחרר מאשפוז בבית החולים והומלץ לו להמשיך בטיפול תרופתי, אך במהלך שנת 2004 הפסיק את נטילת התרופות והדבר השפיע עליו לרעה, כעדות בתו התומכת בגרסתו בעניין זה. כמו כן טוען המערער שהוא הביא עימו את הסכין לבית המנוחה על מנת להגן על עצמו מפני בני משפחתה, מהם חשש, ולא כיוון שתכנן לרצוח אותה. לכן, לשיטתו, לא ניתן ללמוד מעצם הבאת הסכין על כך שקיבל באופן מודע החלטה לרצוח ואף לאחר שדקר אותה (כאשר ניסה להתגונן מפניה) הוא לא הבין כלל שגרם למותה. המשיבה מצידה טוענת כי לא מתקיימים התנאים בהם רשאי בית המשפט להפחית מעונשו של מי שהורשע ברצח. לטענתה גם המומחים מטעם המערער הסכימו כי במועד ביצוע הרצח היתה נסיגה במחלת הנפש ממנה הוא סובל וצדק על כן בית משפט קמא בקובעו כי המערער לא ביצע את הרצח בשל אותה מחלה וכתוצאה ממנה. עוד טוענת המשיבה כי בית משפט קמא צפה בקלטות בהן תועדה חקירתו של המערער סמוך לביצוע הרצח והתרשם כי תשובותיו סדורות ומדוייקות בלא ביטוי למחלת נפש ובהתרשמות זו אין מקום להתערב. כן מצביעה המשיבה על כך שהפסיכיאטר שבדק את המערער בחדר המיון סמוך לאירוע התרשם כי המערער לא פעל תחת מצב פסיכוטי ויש ליתן לכך משקל נכבד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בצדק אימץ בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר מירז, אשר ציין מפורשות שלא מתקיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש של המערער לבין ביצוע הרצח, בהדגישה בהקשר זה בין היתר כי ד"ר מירז הוא שבדק את המערער עוד בשנת 2002 בקשר עם אירוע אלים קודם במהלכו תקף את המנוחה ואיים עליה ובאותו עניין, בניגוד לאירוע שבפנינו, מצא ד"ר מירז כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי. נוכח היכרותו ארוכת השנים של ד"ר מירז עם בעיותיו של המערער ונוכח העובדה שחוות דעתו הנוכחית נסמכת על הסתכלות במהלך אישפוז של כשלושה שבועות סמוך לאחר ביצוע הרצח, סבורה המשיבה כי בצדק העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר מירז על פני חוות דעתו של ד"ר מילר, המבוססת על חומר רפואי ישן ומתעלמת מחומר החקירה ומהכרעת הדין הקיימים בפרשה. המשיבה מוסיפה ומצביעה על כך שלמערער היה מניע ברור לרצוח את המנוחה נוכח הסכסוך שהיה ביניהם על רקע גירושיהם ובעקבות ניסיונותיו החוזרים ונשנים שלא צלחו להתפייס עימה ומעשיו לא נבעו מבעיה נפשית או ממציאות דמיונית. לבסוף טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאפילו היו תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין מתקיימים אין זה המקרה המצדיק הפחתה בעונש. דיון 5. הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר-הדין והוא מתמקד בסוגיית הענישה המופחתת נוכח מצבו הנפשי של המערער. סעיף 300א לחוק העונשין עליו נסמך המערער בהקשר זה נתווסף לספר החוקים הישראלי בשנת 1995 במסגרת תיקון 44 לחוק והוא מקנה לבית המשפט סמכות ושיקול דעת ליתר גמישות בענישה באותם המקרים הבאים בגדר אחת הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין. במקרים אלה הוסמך בית המשפט לסטות מעונש של מאסר עולם, אותו לפי הוראת סעיף 300(א) יש לגזור כעונש חובה על מי שהורשע בעבירת רצח, וכבר נפסק כי המשותף לכל אותם המקרים הוא הצורך ליתן מענה על דרך של ענישה מופחתת למקרים חריגים בהם "גם אם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות 'הרוצח',... עלולה גזירתו של מאסר עולם על נאשם מסוג זה לטעת בלב תחושה של אי צדק מסויים" (ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 557 (2001). כן ראו: ע"פ 1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2008) (להלן: עניין פרישקין); אליהו מצא "אחריות מופחתת בפלילים" ספר לנדוי 933 (כרך ב', 1995)). וכך קובע סעיף 300א לחוק העונשין: על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. (ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו. הנה כי כן, סעיף 300א לחוק העונשין מבקש לאזן בין הצורך להטיל עונש מרבי על כל מי המורשע בעבירת הרצח ופוגע בערך קדושת החיים, שהינו ערך מוגן עליון על פי תפיסתנו החברתית, ובין מצבים חריגים של הפרעה נפשית חמורה, ליקוי בכושר שכלי, מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת וכן מצבים בהם חרג הנאשם במידה מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, המצדיקים ענישה מופחתת ככל שהם קשורים בקשר סיבתי למעשה הרצח. יש לזכור עם זאת כי גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא "בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעברת רצח" (עניין פרישקין, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, 824 (2004)) וכי לבית המשפט מסור בעניין זה שיקול דעת רחב ועליו להשתכנע כי נסיבות המקרה אכן מצדיקות הפחתה בעונש. כמו כן מסור לבית המשפט שיקול דעת לגבי מידת ההפחתה ההולמת (ראו ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 298 (2002)). 6. במקרה שלפנינו מבקש המערער כאמור להסתמך בטיעונו לעניין הענישה המופחתת על הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין ולטענתו שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא הוכחו על ידו התנאים הקבועים באותו הסעיף. עיון בהוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין ילמדנו כי הסמכות להקל בעונשו של מי שהורשע ברצח לפי סעיף זה מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: (א) הנאשם סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מ"ליקוי בכושרו השכלי"; (ב) בשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של הנאשם במישור השכלי להבין את אשר הוא עושה (מבחינה קוגניטיבית) או את הפסול הטמון במעשהו (מבחינה מוסרית) או לחלופין הוגבלה במידה ניכרת יכולתו במישור הרצוני להימנע מלנהוג כפי שנהג; (ג) מתקיים קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי לבין ההגבלה הניכרת ביכולתו של הנאשם להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו כאמור. (ראו: ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 16.11.2006) (להלן: עניין מאירוב); ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69 (2000) (להלן: עניין מליסה); עניין מטטוב, פסקה 13). תנאים אלה, וכמוהם גם התנאים האחרים הקבועים בסעיף 300א, פורשו בפסיקה באמות מידה מחמירות. כך למשל נפסק כי ההגבלה הניכרת ביכולתו של הנאשם להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו, כדרישת סעיף 300א(א) לחוק היא הגבלה "הניצבת מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש", המקימה סייג לאחריות הפלילית על פי סעיף 34ח לחוק העונשין. על כן "ברשתו של סעיף 300א לחוק העונשין נתפסים, למעשה, המקרים הגבוליים בהם הגיע הנאשם אל ספו של סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק, אך לא חצה אותו" (עניין מטטוב, פסקה 14. כן ראו: ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 789-790 (1998); עניין מאירוב, פסקה 12; עניין מליסה, 57-60, 71; יואב נמיר "הפרעה נפשית חמורה - ענישה מופחתת בעבירת רצח" פסיכיאטריה ומשפט 23 (2000); אסף טויב "ענישה מופחתת ברצח - סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977" הפרקליט מח 214, 221-225 (2004)). זאת ועוד, בשונה מן הסייגים לאחריות פלילית לגביהם די בהעלאת ספק סביר בדבר התקיימות התנאים הנדרשים לתחולת הסייג, על הטוען לתחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין מוטל הנטל להוכיח את התנאים הקבועים בו ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ראו: ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (לא פורסם, 7.2.2008) (להלן: עניין מטטוב); עניין פרישקין, פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). 7. המערער שבפנינו אובחן בעבר כחולה בסכיזופרניה פרנואידית ובגין מחלה זו טופל תרופתית ואף אושפז מספר פעמים במחלקה פסיכיאטרית בשל התפרצות של מצבים פסיכוטיים. כמו כן נמצא המערער בשנת 2002 בלתי כשיר לעמוד לדין על מעשי תקיפה ואיומים שביצע כלפי אשתו המנוחה, בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל. נראה, אפוא, כי המערער אכן סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" כדרישת התנאי הראשון הקבוע בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. אלא שבכך לא סגי וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא עלה בידי המערער להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו במקרה דנן שני התנאים המצטברים הנוספים הקבועים בסעיף 300א(א) דהיינו: כי בשעת ביצוע הרצח הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או שהוגבלה במידה ניכרת יכולתו להימנע מביצוע המעשה וכן כי התקיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש ממנה הוא סובל ובין הגבלה הניכרת על יכולתו להבין את המעשה או את הפסול שבו או להימנע ממנו, כאמור. מסקנתו זו של בית משפט קמא מעוגנת היטב בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוצגו בפניו מטעם התביעה. הפסיכיאטר ד"ר קרלוס גילוני בדק את המערער סמוך לאחר ביצוע הרצח בחדר המיון של בית החולים לגליל המערבי-נהריה ובסיכום הייעוץ שערך בעקבות אותה הבדיקה ציין: בשיחה עונה לעניין ללא עדות לפסיכוזה או הפרעה בשיפוט המציאות. מודע על מצבו הנוכחי. אין עדות לצורך [ב]התערבות פסיכיאטרית עכשווית. התרשמות מקצועית זו "בזמן אמת" נושאת משקל ראייתי לא מבוטל באשר למצבו הנפשי של המערער בשעת המעשה. לכך מתווספת חוות דעתו של ד"ר מירז אשר בחן את המערער במשך כשלושה שבועות שתחילתם ביום 25.11.2004, דהיינו ארבעה ימים לאחר ביצוע הרצח, בהם היה מאושפז בבית החולים מזרע. חוות דעתו העיקרית של ד"ר מירז מיום 19.12.2004 התייחסה לשאלת תחולתו של הסייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות הדעת ובה קבע כי התנאים לתחולתו של סייג זה אינם מתקיימים במקרה דנן בציינו שהמערער "נמצא בשלב של רמיסיה של מחלתו" ועוד ציין "לא התרשמנו שפעל תחת השפעת מצב פסיכוטי ולדעתנו יכל להבדיל בין מותר ואסור". בחוות הדעת המשלימה הרלוונטית לענייננו מיום 8.9.2006 אותה ערך ד"ר מירז בשלב הטיעונים לעונש, שב ד"ר מירז ומציין כי בתקופה שקדמה לביצוע העבירה היה המערער ברמיסיה ממחלתו ומוסיף כי "בעת האירוע היה מודע למעשיו ולא היה מושפע מההפרעה ממנה סובל במידה שהגבילה את יכולתו במידה ניכרת להבין את מעשיו או להימנע מהם". לפיכך, כך הוסיף, אף שהמערער לוקה בהפרעה נפשית חמורה אין קשר ישיר בין הפרעה זו לבין ביצוע העבירה. לא מצאתי בנימוקי הערעור טעם של ממש המצדיק התערבות בקביעתו של בית משפט קמא לפיה יש להעדיף את חוות הדעת המקצועיות הללו על פני חוות דעתו של ד"ר אורי מילר מטעם ההגנה. ד"ר מילר סבר כי אף שמחלתו הנפשית של המערער מצויה ברמיסיה, היא גרמה להחלשה משמעותית של כוחותיו הנפשיים עד כי לא הצליח לשלוט בדחפיו התוקפניים (מצב הקרוב ל"דחף לאו בר כיבוש") ועל כן, כך לגישת ד"ר מילר, "המעשה קשור ישירות להפרעותיו הנפשיות של ה[מערער]". בהעדיפו את חוות הדעת של ד"ר מירז ציין בית משפט קמא כי ד"ר מירז בדק את המערער והתרשם ממצבו הנפשי סמוך מאוד לאירוע הרצח (וכמוהו ד"ר גילוני), ואילו ד"ר מילר בדק את המערער לראשונה ביום 3.5.2005 (כחצי שנה לאחר הרצח) ופעם נוספת ביום 5.10.2006 (כשנתיים לאחר הרצח). בית משפט קמא סבר כי על מנת לקבוע מה היה מצבו הנפשי של המערער בשעת ביצוע הרצח ועד כמה הוגבלה אם בכלל יכולתו להבין את המעשה, את הפסול שבו או להימנע מעשותו, יש ליתן עדיפות לבדיקה המתבצעת סמוך ככל הניתן למועד האירוע. גישה זו מתיישבת עם הגיון הדברים ועם השכל הישר ואין להתערב בה. טעם נוסף אותו ציין בית משפט קמא להעדפת חוות דעתו של ד"ר מירז על פני חוות דעתו של ד"ר מילר נוגע לכך שבפני ד"ר מילר לא עמדה הכרעת הדין המרשיעה בעת עריכת חוות הדעת, אף שהכרעת הדין ניתנה טרם עריכתה. כמו כן אין בחוות דעתו של ד"ר מילר כל התייחסות לחומר חקירה רלבנטי כגון סרטי הוידאו הכוללים את חקירת המערער במשטרה סמוך לאחר הרצח, מהם ניתן ללמוד על מצבו הנפשי סמוך לאחר האירוע. חסר מהותי זה בתשתית הנתונים ששימשה את ד"ר מילר עומד ללא ספק בעוכרי חוות דעתו וכבר נפסק כי "על דרך הכלל, על מנת שחוות דעת מקצועית העוסקת בשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק תהיה שלמה ראוי שעורכיה יעיינו בחומר החקירה, בעדויות העדים בפני בית המשפט ובממצאי הכרעת הדין" (עניין מטטוב, פסקה 18; ע"פ 7702/04 מסרוואה נ' מדינת ישראל, פסקה 5(ג) (לא פורסם, 9.1.2008)). זאת ועוד, ד"ר מילר ייחס משקל רב להיסטוריה הרפואית של המערער ולאבחונו כחולה בסכיזופרניה פרנואידית. על כך, כאמור, אין חולק אלא שד"ר מילר התקשה ליישב את המסקנה העולה מחוות דעתו בדבר התקיימותם של יתר התנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק עם הממצאים ועם המסקנות המקצועיות האחרות שאף הן לא היו שנויות במחלוקת ובהן העובדה כי מחלתו של המערער מצויה ברמיסיה, כקביעת ד"ר מירז; קביעתו שלו לפיה גם בעת שבדק את המערער כשנתיים לאחר הרצח, המשיך מצבו להיות יציב אף שלא נטל תרופות באותה תקופה (עמ' 33 לפרוטוקול); ועדותו כי לא מצא אצל המערער במהלך הבדיקה מחשבות שווא (עמ' 44 לפרוטוקול). ממצאים ומסקנות אלה אינם עולים בקנה אחד עם הגבלה ניכרת ביכולת להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו, ועם קיומו של קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית שממנה סבל המערער ובין אותה הגבלה שייחס לו ד"ר מילר. זאת בייחוד בזכרנו כי ההגבלה שיש להוכיח בהקשר זה היא הגבלה הניצבת מבחינת עוצמתה "מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש". התמיכה שנמצאה לו לבית המשפט המחוזי במכלול חומר הראיות למסקנה העולה מחוות דעתו המקצועית של ד"ר מירז, הולכת אף היא בתלם ההלכה הפסוקה לפיה אין לסמוך את הקביעה בדבר מצבו הגופני או הנפשי של אדם בעת ביצוע העבירה על חוות דעת רפואיות בלבד ויש להידרש בהקשר זה ל"מכלול הראייתי המונח לפני בית המשפט היושב לדין" (עניין מטטוב, פסקה 20 ופסקי הדין הנזכרים שם). בענייננו ציין בית משפט קמא בהקשר זה כי למערער היה מניע ברור לרצוח את אשתו על רקע הסכסוך ביניהם לעניין חלוקת הרכוש וכן על רקע התסכול שחווה בשל כך שהמנוחה סירבה להתפייס עימו, בייחוד לאחר ששמע אותה בליל הרצח משוחחת עם גבר אחר בטלפון. עוד עמד בית המשפט בצדק על העובדה כי המערער המתין למעלה משעתיים עד שנטל סכין מן המטבח ופנה לדקור את המנוחה כשהוא נועל את דלת החדר. מכך למד בית המשפט כי מעשיו של המערער התאפיינו בקור רוח ובתכנון ולא באובדן שליטה. אך גם אם נקבל את הטענה כי המערער פעל מתוך פרץ קנאה או בהתקף זעם, אין בכך בלבד כדי לקיים את התנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק העונשין המכוונים כפי שכבר בואר למצבים חריגים ויוצאי דופן (ראו והשוו ע"פ 4473/03 שטרייטנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007)). לבסוף, העובדה שלאחר הרצח ענה המערער לחוקריו באופן סדור וברור מחזקת אף היא את מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא לפיהן לא הוכח במקרה דנן כי בשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו של המערער להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשייתו. ממילא לא הוכח קשר סיבתי בין מחלת הנפש ממנה הוא סובל ובין אותה הגבלה. אציע, אפוא, לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את עונש מאסר העולם שהושת על המערער. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ה כסלו, תשס"ט (22.12.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07052530_V02.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il